תזריע | שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

 

 

 

הנושא המרכזי שבו עוסקות פרשיות תזריע-מצורע הוא טומאת הצרעת ותהליך ההיטהרות ממנה. חז"ל התייחסו לצרעת כעונש על לשון הרע, ובהתאם לכך הם פרשו את משמעותם של פרטי דיני המצורע, כפי שמובא בסוגיה בערכין:

מה נשתנה מצורע שאמרה תורה "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא, י"ג, מו)? הוא הבדיל בין איש לאשתו בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה "בדד ישב" וגו'...מה נשתנה מצורע שאמרה תורה יביא שתי ציפורים לטהרתו (ויקרא, י"ד, ד)? אמר הקדוש ברוך הוא: הוא עושה מעשה פטיט,[2] לפיכך אמרה תורה: יביא קרבן פטיט.[3]

(ערכין טז:).

 

 

כפי שהוזכר בעבר, אחד התחומים שמייסד תנועת המוסר, ר' ישראל סלנטר, התמקד בהם, הוא חיזוק מעמדן של המצוות שבין אדם לחברו. במסגרת זו ר' ישראל סלנטר קבל על כך שנושא שמירת הלשון פרוץ גם בקרב חברת שומרי מצוות:

כי עינינו הרואות הרבה מהעברות אשר האדם נמנע מהם בטבע ולא יעבור עליהם אף גם בעת אשר ילחצנו לזה איזה דבר. וישנם עברות חמורות מאלו והאדם הזה בעצמו יעבור עליהם בנקל. דרך משל, חלק גדול מאחינו בני ישראל כמעט רבם ככלם לא יאכלו בלי נטילת ידים חלילה אף גם בעת אשר ירעבו ויצטערו הרבה, ובלשון הרע החמורה בנקל יעבור עליה גם בלי תאוה גדולה!

(אגרת המוסר, מהדורת פכטר תשמ"ט, עמוד 120).

העיסוק בנושא שמירת הלשון נקשר בשמו של בעל ה"חפץ חיים", ר' ישראל מאיר הכהן מראדין. כולם מכירים את ר' ישראל מאיר ואת ספריו שעוסקים בענייני שמירת הלשון, אולם לא כולם מודעים לזיקה שבין ר' ישראל מאיר לבין תנועת המוסר. בספר תנועת המוסר מובאים בהקשר זה הדברים הבאים:

...בקהל הרחב רגילים לראות ברי"מ[4] עולם בפני עצמו ולא מקשרים אותו עם תנועת המוסר... רואים בו אוטודידקט, אדם שגדל מתוך עצמו ובתוך עולם מיוחד משלו ואין בינו ובין תנועת המוסר ולא כלום. יש בדעה זו מקצת מן האמת ואולי יותר ממקצת...אבל אין זה משנה את העובדה שהוא עמד על בסיסה של שיטת המוסר, מיסודה של אותה תנועה, ועל הרקע שלה נרקמה כל מסכת אישיותו...ר' ישראל מאיר היה גם קשור עם אישי תנועת המוסר. בצעירותו נזדמן לו להקשיב לדרשותיו המוסריות של ר' ישראל ליפקין מסלנט מחולל התנועה. ויש מספרים שכל התמסרותו לעניני דיבור ולשון באה לו מהשפעת אותן הדרשות. ר' ישראל דרש פעם בוילנא על חומר האיסור של לשון הרע והכריז: הלואי והיה נמצא חכם שיחבר ספר מיוחד על הלכות דיבור ולשון הרע. ר' ישראל מאיר שהיה נוכח בדרשה זו הושפע מהמילים האלה, ונטל עליו את המשימה הזאת אשר הקדיש לה את כל ימי חייו.

(תנועת המוסר, הרב דב כץ, חלק ד', עמודים 20 - 19).

על פי הספר תנועת המוסר, ר' ישראל מאיר לקח על עצמו את נושא שמירת הלשון כמשימת חייו ופעל בדרכים שונות להעלאת המודעות הציבורית לנושא, בהשפעתו של ר' ישראל סלנטר. במסגרת זו הוא חיבר ספרים שמטרתם לתקוף את הנושא מכיוונים שונים: הספר "חפץ חיים" עוסק בצד ההלכתי של הנושא ומרכז ומפרט את הלכות שמירת הלשון; והספר "שמירת הלשון" הוא ספר מוסר שעוסק בחומרת איסור לשון הרע ובדרכים לשמר ממנו.

 

 

בפרקים הראשונים של ספרו "שמירת הלשון", ר' ישראל מאיר מצטט כמה מאמרי חז"ל שמתייחסים בחומרה רבה מאוד לעבירת לשון הרע:

כַּמָּה גָּדוֹל כֹּחָהּ שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד ג' עֲוֹנוֹת הַחֲמוּרוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בַּעֲרָכִין (דַּף ט"ו ע"ב). וּבְמִדְרַשׁ שׁוֹחֵר טוֹב, תָּנָא דְּבֵי ר' יִשְׁמָעֵאל, כָּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע, מַגְדִּיל עֲוֹנוֹת כְּנֶגֶד ג' עֲבֵרוֹת, עֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכַת דָּמִים...וְאִיתָא בְּסִפְרִי וְכֵן אָמְרוּ בַּעֲרָכִין (דַּף ט"ו.), עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִסּוּ אֲבוֹתֵינוּ, וּבְכֻלָּם לֹא נֶחְתַּם גְּזַר דִּינָם אֶלָּא עַל עֲוֹן לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁנֶּאֱמַר (אָבוֹת ה' ד'), "וַיְנַסּוּ אוֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי", וּכְתִיב (מַלְאָכִי ב' י"ז), "הוֹגַעְתֶּם ה' בְּדִבְרֵיכֶם".

(שמירת הלשון, חלק א', שער הזכירה, פרק ד).

ר' ישראל מאיר מנסה לברר מדוע חז"ל התייחסו ללשון הרע בחומרה כה רבה: 

וְהִנֵּה כַּאֲשֶׁר נִתְבּוֹנֵן רַק מְעַט בָּעִנְיָן הַנּוֹרָא הַזֶּה, נָבִין מִיָּד עַל יְדֵי זֶה מַה שֶּׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַקְפִּיד כָּל כָּךְ עַל עָוֹן זֶה יוֹתֵר מִכָּל עֲוֹנוֹת, עַד שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִשְׁתַּתֵּף כְּלָל עִם הַבַּעַל לָשׁוֹן הָרָע לְהַצִּיל אוֹתוֹ מִצָּרוֹתָיו, וּכְמוֹ שֶׁיּוּבָא אִם יִרְצֶה ה' לְקַמָּן בְּשֵׁם הַסִּפְרִי וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת שְׁלַח, אָמַר ר' שִׁמְעוֹן, עַל כֹּלָּא מָחַל קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בַּר מִן לִישָׁנָא בִּישָׁא,[5] דְּיָדוּעַ הוּא דְּאַהֲבַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל הוּא עַד מְאֹד, וְהֵם אֶצְלוֹ בִּבְחִינַת בֵּן יַקִּיר וְיֶלֶד שַׁעֲשׁוּעִים, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (יִרְמִיָּה ל"א י"ט), "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשׁוּעִים" וְגוֹ', וּכְשֶׁיִּהְיֶה לוֹ לָאָדָם בֵּן יַקִּיר וְיֶלֶד שַׁעֲשׁוּעִים, וְהוּא רוֹאֵהוּ, שֶׁאֵינוֹ מִתְנַהֵג כַּשּׁוּרָה, אַף עַל פִּי כֵן הוּא מְחַפֶּה עָלָיו מֵרֹב אַהֲבָתוֹ אוֹתוֹ, וְאַף אִם יְיַסְּרֶנּוּ לִפְעָמִים, יִהְיֶה בְּרֹב חֲנִינָה וְחֶמְלָה, אָכֵן אִם יָבוֹאוּ אֵלָיו אֲנָשִׁים פַּעַם וּשְׁתַּיִם, וִיסַפְּרוּ לוֹ מֵרֹב קִלְקוּלֵי בְּנוֹ, אֵיךְ שֶׁהוּא מֵרִיב וּמִתְקוֹטֵט עִם אֲנָשִׁים עַל לֹא דָּבָר, וְשֶׁהוּא מַלְבִּין וּמַחְפִּיר לַכֹּל, בְּוַדַּאי יִתְגַּבֵּר בְּאָבִיו כֹּחַ הַכַּעַס עָלָיו וְיַכֵּהוּ וִיבַזֵּהוּ עֲבוּר זֶה, וּמִי גָּרַם כָּל זֶה? הַמְסַפֵּר. כֵּן הַדָּבָר בְּעִנְיָנֵנוּ, כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵרֹב אַהֲבָה שֶׁהוּא אוֹהֵב אֶת יִשְׂרָאֵל, אַף שֶׁהוּא יוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ כָּל מַה שֶּׁנַּעֲשֶׂה בַּסֵּתֶר וּבַגָּלוּי, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב, "אִם יִסָּתֵר אִישׁ" וְגוֹ', אַף עַל פִּי כֵן לֹא יְעוֹרֵר בְּעַצְמוֹ עֲלֵיהֶם לַעֲשׂוֹת רַע, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (בַּמִּדְבָּר כ"ג כ"א), "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב" וּכְפֵרוּשׁ רַשִּׁ"י שָׁם, אָכֵן, אִם יָבוֹא אֵלָיו הַמְקַטְרֵג וִיסַפֵּר לוֹ מֵעִנְיָן זֶה, כִּבְיָכוֹל הוּא מֻכְרָח לְהָשִׁיב עַל זֶה שׁוּם תְּשׁוּבָה, [בְּאָמְרוֹ שֶׁמַּלְכוּתָא דְּאַרְעָא מְשִׁיבָה גַּם כֵּן, כְּשֶׁבָּא מִי לִצְעֹק לִפְנֵיהֶם עַל דְּבַר עַוְלָה שֶׁנַּעֲשָׂה כְּמוֹ שֶׁכָּתְבוּ הַסְּפָרִים], כִּי כֵן יִסֵּד מַלְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁעִנְיָנָיו שֶׁל אָדָם יִהְיוּ מִתְנַהֲגִים עַל פִּי הַמְלִיצִים וְהַמַּסְטִינִים.

(שם, פרק ב).

הנפגע הראשון מלשון הרע הוא האדם שעליו נאמרים הדברים, כיוון שהקב"ה נפרע מאדם על חטאיו כאשר בני אדם מדברים עליהם. בהמשך דבריו ר' ישראל מאיר מציע הסבר נוסף לחומרת איסור לשון הרע:

עוֹד יֵשׁ עִנְיָן פָּשׁוּט, אֲשֶׁר נוּכַל לְהִתְבּוֹנֵן מִזֶּה אֶת גְּנוּת הֶעָוֹן הַמַּר הַנַּ"ל, וְהוּא, כִּי יָדוּעַ הוּא שֶׁיִּתְרוֹן הָאָדָם מִכָּל בַּעֲלֵי הַחַיִּים הוּא בְּמַה שֶּׁהוֹסִיף בּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת נֶפֶשׁ הַמְדַבֶּרֶת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בְּרֵאשִׁית ב' ז'), "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה", וְתִרְגֵּם אוּנְקְלוּס, לְרוּחַ מְמַלְּלָא, וְזֶהוּ רַק אִם הוּא מְתַקֵּן בְּכֹחַ הַדִּבּוּר, אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. לֹא כֵן אִם הוּא מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּדִבּוּרוֹ לְרַע, הוּא גָּרוּעַ יוֹתֵר מֵהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ, כִּי הִיא אֵינֶנָּה מְקַלְקֶלֶת עַל כָּל פָּנִים. וְזֶהוּ שֶׁדִּיֵּק הַכָּתוּב, "מִי הָאִישׁ" וְגוֹ' דְּאִי לָאו הָכִי אֵינוֹ בִּכְלַל אִישׁ. וּבִפְרָט אִם הוּא בֶּן תּוֹרָה מִנְכָּר יוֹתֵר גְּנוּתוֹ בָּזֶה, וְהוּא דּוֹמֶה לִטְרַקְלִין גָּדוֹל וּבִיב שֶׁל בֻּרְסְקִי קָבוּעַ בְּתוֹכוֹ, כְּמוֹ דְּאִיתָא כְּעֵין זֶה בְּמַסֶּכֶת דֶּרֶךְ אֶרֶץ פֶּרֶק ג', עַיֵּן שָׁם:

(שם, פרק ג).

האדם המספר לשון הרע נפגע בעצמו, כיוון שהוא השתמש בכוח הדיבור כדי להרע, במקום לנצלו לבניין ותיקון.

בחלק השני של הספר שמירת הלשון ר' ישראל מאיר מעיר שמלבד החומרה האיכותית באיסור לשון הרע, יש בו גם בעיה כמותית:

וּבְדֶרֶךְ כְּלָל אָמְרוּ (שָׁם), כָּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע, מַגְדִּיל עֲוֹנוֹתָיו עַד לַשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (תְּהִלִּים ע"ג ט'), "שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם, וּלְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ"...וְעוֹד נוּכַל לוֹמַר בָּזֶה בִּפְשִׁיטוּת, דְּמַה שֶּׁאָמְרוּ, כָּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע - יֵאָמֵר עַל מִי שֶׁמֻּרְגָּל בָּזֶה וְאֵינוֹ מְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ לְהִשָּׁמֵר מִמֶּנּוּ, וְאִישׁ כָּזֶה מָצוּי בְּכָל יוֹם, שֶׁמּוֹצֵא עַל מִי לְדַבֵּר, וַאֲפִלּוּ אִם לֹא נְחַשֵּׁב הַרְבֵּה תֵּבוֹת, כִּי אִם אַרְבַּע וְחָמֵשׁ תֵּבוֹת בְּיוֹם, וְהוּא בְּעֵרֶךְ שְׁלֹשִים תֵּבוֹת בְּשָׁבוּעַ, וּבְמֶשֶׁךְ שָׁנָה הוּא חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מֵאוֹת תֵּבוֹת. וְאִם כֵּן, אֲפִלּוּ אִם לֹא נַחְשִׁיב לָשׁוֹן הָרָע, כִּי אִם לְלָאו אֶחָד, יִתְקַבְּצוּ בְּשָׁנָה אַחַת חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מֵאוֹת לָאוִין דְּאוֹרַיְתָא, כִּי בְּוַדַּאי, כְּמוֹ בְּדִבְרֵי קְדֻשָּׁה, כָּל תֵּבָה מִצְוַת עֲשֵׂה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, כֵּן בְּדִבּוּרִים אֲסוּרִים כָּל תֵּבָה הוּא אִסּוּר בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְאִם יִתְנַהֵג בְּאֹפֶן זֶה כָּל יְמֵי חַיָּיו, יִתְקַבְּצוּ בְּעֵרֶךְ שְׁמוֹנִים אֶלֶף וְיוֹתֵר. וְיָדוּעַ, שֶׁמִּכָּל עֲבֵרָה נִבְרָא מְקַטְרֵג, כִּדְאִיתָא בְּאָבוֹת (אָבוֹת ד' י"א), כָּל הָעוֹבֵר עֲבֵרָה אַחַת קוֹנֶה לוֹ קַטֵּיגוֹר אֶחָד, [וְכַמָּה יִסְתַּעֵר לֵב הָאָדָם בְּהִתְבּוֹנְנוֹ, שֶׁיֵּשׁ עָלָיו חַיִל גָּדוֹל שֶׁל מְקַטְרְגִים כָּזֶה]. וְזֶה חִשַּׁבְנוּ לְאַרְבַּע וְחָמֵשׁ תֵּבוֹת בְּיוֹם, וְזֶה מָצוּי כִּמְעַט לְכַמָּה אֲנָשִׁים, וּבִפְרָט לְבַעֲלֵי לָשׁוֹן הָרָע גְּדוֹלִים מָצוּי כַּמָּה פְּעָמִים מָאתַיִם תֵּבוֹת בְּיוֹם אֶחָד. וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ (שָׁם), כָּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע, מַגְדִּיל עֲוֹנוֹתָיו עַד לַשָּׁמַיִם: ...וְעַל כֵּן צָרִיךְ הָאָדָם לָשִׂים לִבּוֹ וְדַעְתּוֹ לָזֶה, שֶׁלֹּא יִלָּכֵד לְמַעְלָה בְּחֵטְא זֶה.