שבועות - חתונת ישראל וקודשא בריך הוא

  • הרב משה ליכטנשטיין

שבועות - חתונת ישראל וקודשא בריך הוא

לדרוש מעשה מרכבה

על הפטרת שבועות העוסקת במעשה המרכבה (יחזקאל א, א-כח), לא ניתן לכתוב שיעור, כמובן, שהרי משנה מפורשת (חגיגה פ"ב מ"א) אוסרת זאת. וזה לשונה:

"אין דורשין בעריות בשלשה, ולא במעשה בראשית בשנים, ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו. כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם, מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור, וכל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם".

לכאורה, מן ההיגיון היה שלא לקרוא בה כלל כהפטרה, שהרי מה טעם לקרוא הפטרה שאסור לעסוק בה? ואכן, במשנה במגילה (כה ע"א) נחלקו בכך תנאים: "אין מפטירין במרכבה ורבי יהודה מתיר". והנה, דעת תנא קמא האוסרת מובנת בפשטות, שהרי אין דורשין במעשה מרכבה בציבור, ואילו דעת ר' יהודה טעונה הסבר. עם זאת, דווקא דעתו של ר' יהודה היא זו שאומצה להלכה, וכבר בסוגיא הדנה בהפטרות הרגלים, והנמצאת בשלהי מסכת מגילה (לא ע"א), קובעת בפשטות שמפטירין בעצרת במעשה מרכבה:

בעצרת [קורין] שבעה שבועות ומפטירין בחבקוק, אחרים אומרים בחדש השלישי ומפטירין במרכבה; והאידנא דאיכא תרי יומי עבדינן כתרוייהו.

בין קריאה למדרש

המפתח להבנת דעתו של ר' יהודה הוא ההבחנה הקיימת לדעתו בין קריאה למדרש. אין איסור לקרוא את מעשה מרכבה אך יש איסור לדרוש אותו. טענה זו נראית פשוטה ומשכנעת, אך היא מחייבת אותנו להגדיר את ההבדל שבין דרשה לקריאה. שאלה זו קשורה בקשר הדוק בשאלת טעם האיסור לדרוש במרכבה, ועל ידי העיסוק בטעם האיסור, נוכל לעמוד על עיקרי הדברים בסוגיא זו. לשם כך, עלינו לפנות לסוגיא בחגיגה, ואת זה נעשה עתה.

המשנה שם מטילה מגבלות על דרישת שלשה תחומים: עריות, מעשה בראשית ומעשה מרכבה. כללית, ניתן לדבר על שתי סיבות לאסור את העיסוק בנושאים הללו. סיבה אחת יכולה להיות חוסר היכולת לדון בהם כראוי מבחינת התכנים והחשש מפני טעות שתיוולד בתחומים רגישים כשלמלמד אין יכולת פיקוח הדוקה. לחילופין, ניתן להעלות שיקול נוסף שאיננו תועלתני ומפאת החשש לתקלה אלא שעצם העיסוק בנושאים הללו הוא פגום, וזאת מן הסיבה ש"כבוד אלקים הסתר דבר". במלים אחרות, צניעות.

טעמים שונים

בסקירה ראשונה, נראה שיש להבחין בכך בין עריות למעשה בראשית ומעשה מרכבה. לשני האחרונים קיים מוקד הקשור בחכמת האלוקות ובהתגלותו אלינו ואילו איסור עריות הינו איסור ככל שאר איסורי תורה ואין צורך להסתירו יותר משאר מצוות התורה. ואכן, גם בדינים ניתן לראות הבדל משמעותי בין מעשה בראשית ומעשה מרכבה שהעיסוק בהם הותר אך ורק לתלמיד יחיד, ואילו עריות נאסרו לשלשה אך לא לשנים. לכאורה, הטעם לכך פשוט. בעריות אין אנו מקפידים על העיסוק כשלעצמו בתכנים אלא חוששים מטעויות, ואילו במעשה בראשית ומרכבה, אנו מתנגדים לעצם ההתדיינות בנושאים הללו.

ואמנם, ביחס לעריות הדברים מפורשים שם בסוגיא שהשיקול המנחה הוא התקלה:

"אמר רב אשי מאי אין דורשין בעריות בשלשה? אין דורשין בסתרי עריות לשלשה. מאי טעמא? סברא הוא בי תרי כי יתבי קמי רבייהו חד שקיל וטרי בהדי רביה, ואידך מצלי אודניה לגמרא, תלתא חד שקיל וטרי בהדי רביה והנך תרי שקלו וטרו בהדי הדדי ולא ידעי מאי קאמר רבייהו, ואתו למישרי איסורא בעריות. אי הכי כל התורה נמי? עריות שאני דאמר מר גזל ועריות נפשו מחמדתן ומתאוה להם, אי הכי גזל נמי? עריות בין בפניו בין שלא בפניו נפיש יצריה, גזל בפניו נפיש יצריה שלא בפניו לא נפיש יצריה".[1]

כפי שניתן לראות, החשש הוא מפני חוסר ריכוז וטעות (כנראה, בלתי מודעת) בגלל נטיית הלב, ועל כן נאסר הלימוד עם שלשה. לכן, פירשו רוב המפרשים כאן את סתרי התורה האמורים כשאלות מסובכות שבני אדם עלולים לטעות בהם, ולא כסודות מטאפיזיים[2] [3].

במעשה בראשית ובמעשה מרכבה, לעומת זאת, אין הגמרא מזכירה את השיקולים הללו והיה נראה שהאיסור נובע מעצם הדיון ולא רק מחשש הטעות. ואכן, כך נראה לומר אך עלינו לבדוק את הנאמר במקורות בהקשר זה.

מעשה מרכבה

בדברינו כאן נתמקד במעשה מרכבה, היות וזהו נושא הפטרתנו ולא ניכנס לעניין מעשה בראשית הזוקק דיון נפרד. והנה, לא נופתע אם בדיקה זו תגלה לנו דעות שונות בנידון. קיימת גישה אחת הטוענת שאף מעשה מרכבה נאסר בלימוד מפאת עומקו והקושי להבינו, מחד, וגודל המחיר של טעות בנושא כה רגיש, מאידך. ראש המדברים בענין זה הוא הרמב"ם, אשר נזקק לנושא בכמה מקומות בכתביו[4]. הקו המנחה אותו הוא שהבעיה היא עומק הענין והקושי להשיג אותו ללא ידע מטאפיזי מוקדם, והיא עוברת כחוט השני בכל כתביו בנושא. יותר משניתן לשלוף ציטוט בודד להדגמת העמדה, ישנו צורך לקרוא את דבריו לאורך טיפולו בעניין במורה נבוכים. עם זאת, היות ופטור בלא כלום אי אפשר, נסתפק בציטוט הבא, הלקוח מתוך פירוש המשניות לחגיגה:

ומחמת חשיבות שני המדעים הללו הטבעי והאלהי ובצדק החשיבום, הזהירו מללמדם כשאר המדעים הלימודיים, וידוע שכל אדם בטבעו משתוקק לכל המדעים בין שהוא טפש או חכם, ואי אפשר לאדם שלא יחשוב בשני המדעים האלו בעיון ראשון, ומשליט מחשבתו עליהם בלי שיהיו לו הקדמות ולא נכנס בשלבי המדע, לפיכך מנע מזה והזהיר על כל. ואמר בהפחדת המשליט מחשבתו במעשה בראשית בלי הקדמות כמו שאמרנו כל המסתכל בארבעה דברים וכו'. ואמר בהרתעת המשליט מחשבתו ומתבונן בענייני האלהות בדמיונו הפשוט מבלי שיתעלה בשלבי המדעים כל שלא חס על כבוד קונו וכו'

צניעות

לעומת זאת, מתוך דברי הגמרא עצמה, נראה שבהחלט יש מקום להצעתנו דלעיל שעיקר הבעיה איננה חשש הטעות אלא הצניעות המתבקשת מפאת העניין כשלעצמו. חז"ל היטיבו לבטא עקרון זה בהתייחסם לשאלת תלמוד תורה במקום ציבורי:

"שוב פעם אחד גזר רבי שלא ישנו לתלמידים בשוק. מאי דרש? חמוקי ירכיך כמו חלאים - מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר"[5].

חשיפת הירך בפני זרים איננה בעייתית מפני טעויות או פגיעה אפשרית בה, אלא מפני הצניעות הפנימית היוצרת אינטימיות בין בני זוג ע"י הגבלת תחומי החשיפה כלפי חוץ ושמירתן למסגרת הפרטית. האינטימיות והיחס הבין-אישי מכתיבים את הסתרת הירך לאחר וגילויו לבןבת הזוג. כפי שגזירתו של רבי ממחישה היטב, חז"ל החילו עקרון דומה ביחס לתלמוד תורה, וזאת מפני שראו בו פעולה אינטימית שבין כנסת ישראל לקב"ה. מקור מפורסם נוסף המעמיד על כך הוא איסור תלמוד תורה לגוי המבוסס על דרשה הרואה את התורה כמשתתפת במערכת היחסים האישית שבין ישראל לקב"ה (תורה צוה לנו משה מורשה - אל תיקרי מורשה אלא מאורשה[6]).

כשם שתלמוד תורה בכללותו נאסר למי שאינו שייך בעקרון הקיומי המתבטא דרכו, כך גם במעשה מרכבה, ישנו עקרון דומה. מפאת האינטימיות הייחודית של הנושא, העוסקת במראות אלוקים, נאסר כל עיסוק שהוא שאיננו אינטימי, ולכן אסור לדרוש ליותר מתלמיד אחד, אף אם יש כמה תלמידים העומדים על דרישות הלימוד (דהיינו שהינם חכמים המבינים מדעתם שכבר עברו את השלבים המוקדמים יותר של הלימוד העיוני ותואמים את הקריטריון של "שר חמשים ונשוא פנים ויועץ וחכם חרשים ונבון לחש" הנדרש מפסוק זה בישעיהו). אף אם הם ברי-תפיסה, אין ללמדם אלא ביחידות ובראשי פרקים, וזאת מפאת הפגיעה באינטימיות ולא בגלל הסכנה של טעות. "כבוד אלקים הסתר דבר".

הבנת העיסוק במרכבה

שורש הענין המבחין בין שתי הגישות נעוץ בתפיסתנו את הלימוד של מעשה מרכבה. ההצעה שיש להסתיר את העיסוק במעשה מרכבה מפאת האינטימיות הכרוכה בעיסוק, יוצאת מתוך הנחה שיש לראות בעיסוק במרכבה כביטוי למערכת יחסים בין-אישית. לעומת זאת, באם נתפוס את המרכבה כחזון המתאר את רוממותו ונשגבותו של הבורא, ונראה בו תיאור היכלו של מלך הבא להרשים את הצופה המבקר, אזי דעתו של הרמב"ם מתקבלת יותר על הדעת. לכן, ניתן לומר שהויכוח מסביב לטעם האיסור משקף גם תפיסות יותר בסיסיות ביחס לאופי ההתגלות ולטיב הראייה האנושית המתבוננת בה. הצעה אחת רואה את הנביא כעבד אהוב של המלך, המקבל רשות להיכנס מאחרי הקלעים ולראות דברים הנסתרים מעיני האחרים. החיבה אליו כעבד מיוחד שהסודות נגלים בפניו משקפת את אמונו ואהבתו של האדון אליו, המוכן לאפשר לו את ההצצה ("נפתחו השמים") מאחרי הפרגוד מפאת הקרבה שביניהם. הדעה הנגדית תופסת את חזון המרכבה כהתגלות העוצמה האלוקית המרשימה בפני האדם הבא להיכל כמבקר. אין כאן חשש לגילוי דברים אינטימיים שאינם מיועדות לעיינים זרות, שהרי כל תכלית החזון הוא להרשים את המתבונן. הצופה אינו נתפס כאחד מבאי הארמון אלא כאורח האמור להתרשם מגדלותו של מלך מלכי המלכים, ועל כן החשש איננו מפאת עצם גילוי הדברים האמורים להיות מכוסים אלא מפני אי הבנת המעמד והטעויות הקשות שתיגרמנה כתוצאה מכך[7].

סינתזה

לסיום העיסוק בסוגיא בחגיגה, חשוב לציין שישנן שתי מגבלות בגמרא ביחס לעיסוק במעשה מרכבה, והם:

(א) מספר העוסקים בכך

(ב) רמתם הדתית-מטאפיזית.

המגבלה הראשונה מכוונת לצניעות הענין, ואילו השניה מפאת קושי הענין, כך שנראה שיש לאמץ את שתי הגישות, הן זו של הרמב"ם החושש מטעות ועל כן צריך אנשים ראויים, והן הצורך בהסתרת הענין ועל כן הלימוד נעשה רק ביחיד.

קריאה שטחית

מעתה, נשוב לשאלת קריאת ההפטרה בחג השבועות. כפי שהערנו בפתח הדברים, נראה שיש להבחין בין קריאת מעשה מרכבה לבין דרישתו. המשנה קובעת ש"אין דורשין" אך אין בזה למנוע את הקריאה הציבורית, אליבא דר' יהודה שהלכה כמותו. לפי הרמב"ם, משמעות הבחנה זו היא פשוטה. דרישת הכתובים היא ניסיון לחדור מתחת לפני השטח, לפענח את סמליה ולחשוף את הרבדים העמוקים יותר הגלומים בה. זו היא מלאכה מסוכנת, שהחשש בה לטעות רבה מאד, ואילו קריאת ההפטרה בציבור איננה אלא קריאה בעלמא שאיננה מנסה לחדור מבעד למסך הסמלי ועל כן לא נאסרה. ההנחה שהציבור קולט רק את הרמה השטחית היא המתירה את קריאתה.

הכרזת אינטימיות

ברם, אם נקבל את הגישה השנייה שאין לחשוף בפומבי דברים שהצניעות יפה להם, הקושיא רק מתעצמת ומתגברת. הכיצד ניתן לקרוא קהל עם ועדה, בפני בית כנסת מלא דברים האמורים להימסר בצינעא בלבד?! אתמהה!

נראה להציע שההיתר לכך איננו מפני שהקהל איננו שם לב תוך כדי קריאה למשמעות הדברים, כפי שהצענו לפי הרמב"ם, אלא אדרבא, הקריאה נעשית בחג השבועות בדווקא על מנת להשיג את מלא המשמעות החווייתית. בעיית העיסוק במעשה מרכבה בציבור איננה קיימת בשבועות מפני שמשמעות החג היא האינטימיות הנוצרת בין ישראל לקב"ה. מתן תורה מתואר ע"י חז"ל במשנה בשלהי תענית כחתונה שבין ישראל לקב"ה - אם זו היא מערכת היחסים, אזי ודאי שניתן בין "בני זוג" לגלות דברים שאין לשתף בהם זרים. קריאתנו את מעשה מרכבה בדוקא בחג השבועות, למרות שקיימות אף אלטרנטיבות נוספות, הוא מפני הרצון להדגיש ולחדד עקרון זה. בקריאת ההפטרה וחשיפת התכנים הללו בפני הציבור, אנו מכריזים האינטימיות השוררת בין עם ישראל לקב"ה ביום זה[8].

בהקשר זה, כדאי להוסיף את הטענה שהצגנו בראשית סדרת השיעורים הזאת, בשיעור המבוא על תפקיד ההפטרה כמכוון לבטא ולהנחות את מצבו הקיומי של האדם, ולכן נתייחדו הפטרות לימים מיוחדים ולרגלים מפאת צרכיהם הרוחניים. קריאת מעשה מרכבה בחג השבועות מהווה דוגמא מצויינת לכך.

באם כנים דברינו אלה, אזי מוטלת על כתפם של המתפללים אחריות גדולה הטומנת בחובה הזדמנות גדולה בעת קריאת המרכבה. במקום לנסות להבין כמה שפחות מן ההפטרה ולנמנם בנעימים מתוך בטחון עצמי שאנן שבכך הם מחמירים לקיים את הוראת המשנה בחגיגה, רובצת עליהם המשימה להתעלות ולחוש במלוא עצמתה את משמעות ההצצה אל מאחרי הפרגוד שהקב"ה מעניק לנו לרגל המועד המיוחד של זמן מתן תורתנו ולחוש אותה במלוא עוזה. ויש לציין שהמשנה ברורה (סי' תצ"ד ס"ק ד') הביא מנהג הממחיש ומבטא תחושה זו היטב:

"יש נוהגין שכל מי שקורא אותה עם המפטיר בלחש, אומר אותה ג"כ מעומד מפני כבודה".

יהי רצון שנהיה זכאים לשותפות, להארת פנים ולחשיפה הנלווית הגלומות בקריאת מעשה מרכבה בציבור, ושנזכה לשמוע את ההפטרה מתוך הכרת גודל השעה והמעמד.



[1] תרגום חופשי - רב אשי הסביר שאין דורשים בסתרי עריות - כלומר בדינים שאינם מפורשים בתורה אלא לומדים אותם מדרשות. הטעם לאיסור הוא מסברא, שאם שניים יושבים ולומדים לפני רבם, אחד נושא ונותן עם רבו והשני מקשיב, אך אם יש שלושה תלמידים אחד נושא ונותן עם רבו והשניים האחרים נושאים ונותנים זה עם זה ואינם יודעים מה אמר רבם, ויבואו להתיר איסור בעריות. שואלת הגמרא שאם כך יש לחוש בכל תחומי התורה, שהרי יכולים לבוא לידי טעות, ומגיעה הגמרא למסקנה שלעריות נפשו של האדם מתאווה, ולכן יש לחוש שהאדם ימצא היתר לעצמו.

[2] עיין רש"י (ד"ה בסתרי עריות) ובר"ח שם. לעומתם, המהרש"א (ד"ה בעריות) ביאר את סתרי עריות על דרך המסתורין. הפירוש כשלעצמו מעניין, אך מרוצת הסוגיא תומכת בהסבר האחר.

[3] החשש מפני טעות הלכתית מפאת מעורבות נפשית בתוצאת הדיון מופיע במספר מקומות בהלכה. עיין יבמות צ"ח ע"א, נגעים פ"ב מ"ה ובראשונים נדה כ ע"ב.

[4] פירוש המשניות חגיגה פ"ב מ"א; הקדמה למו"נ; מו"נ ח"א פל"ב; הקדמה לח"ג.

[5] מועד קטן טז ע"א.

[6] ברכות נז ע"א.

[7] כמדומני שיש מקום גם לחלק בין חלקים שונים של המראה, דהיינו שתחילתה מתאימה יותר למודל המרשים ואילו המשכו הוא בבחינת הארה והצצה למקורב. הדברים נסמכים על סמך הגמרא בחגיגה י"ג ע"א (למטה) ותואמים את המקראות למיטב הבנתי, אך אינני רוצה ליכנס לניתוח מעשה מרכבה ועל כן אסתפק בהפניה לגמרא הנ"ל, וד"ל.

[8] אם הצעה זו נכונה, אזי קריאת מעשה מרכבה כהפטרה תהיה מוגבלת לחג השבועות בלבד, ולא תותר בשאר שבתות השנה, משא"כ לפי ההסבר הקודם שהבאנו במסגרת שיטת הרמב"ם, אשר יתיר קריאה בכל יום מימות השנה, מפאת השוני שבין פעולת הקריאה לדרשה.