בשלח | שבו איש תחתיו

"אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי." (שמות ט"ז, כט)

מה משמעות מצווה זו? לכאורה, נוגדת היא את המחשבה הטבעית. מטבעו של עולם, כל ימות השבוע אדם משועבד לעבודתו, לביתו. משניתן לו יום אחד למנוחה ופנאי, שבו חופשי הוא לעשות כרצונו, יצא מביתו, ילך לו לטייל, ואל יישאר כבול למקום אחד, כלוא בתוך גבולות ותחומים. וכי ראויה הגבלת תחומין ליום זה?

אכן, התורה מלמדת אותנו כי האדם נתון בימי חייו למגבלות הזמן והמקום. הזמן מסמל את הדינמיות, התנועה, ואילו המקום מסמל את הסטטיות, היציבות. שני תחומים אלה פועלים ומפעילים את חיי האדם.

מחד גיסא, נשטף הוא בזרם הזמן והפעולה, נסחף עם פרץ ההתקדמות, ההתפשטות וההתרחבות. מאידך גיסא, מבקש הוא "למצוא את מקומו". לא במובן של חוסר פעילות, של "שב ואל תעשה", אלא כפעילות ויצירה שמטרתן "מציאת מקום", התבססות וקביעות.

חובתו של אדם מישראל היא למצוא לו "מקום" משלו, בו יכה את שורשיו, בו יבנה את בניינו-שלו, בניין בעל יסודות איתנים. רק אז יוכל גם להתפשט ולהתרחב. אם כל ימיו יהא נע ונד, יגלה לבסוף כי יצור תלוש הוא, שמרוב שוטטות בכל המקומות אין לו ולוּ מקום אחד. איתא במדרש פרשת ויחי:

לא פעם יכול אדם להרגיש כאילו אין הוא אלא "צל עובר". או אז מתפלל הוא שלפחות יהיה כצלו של כותל או של אילן, שקבועים המה, ולוואי שלא יהיה כצלו של עוף הפורח ונעלם, נע ונד.

בפרשת השבוע התורה מספרת לנו על שהתרחש במרה: "שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ" (שמות ט"ו, כה). מהם תוכנם ומטרתם של "חק ומשפט" אלה, ומה טיבו של הניסיון?

אם ה"חק ומשפט" מדברים, לפי המדרש שמביא רש"י, על מצוות ספציפיות (שבת, פרה אדומה ודינים, ובמכילתא אף כיבוד אב ואם; זאת בשונה מהרמב"ן שעסק בחוקים זמניים עד למתן תורה), מדוע התורה לא הזכירה מצוות אלו במפורש?

לכל מצווה יש את משמעותה הפנימית; אך מעל ומעבר למשמעות הפרטית של כל מצווה, ישנה משמעות כללית של ציות לרצון ה' בכל מצווה, קיום המצווה לא מתוך הבנת המשמעות שלה אלא מפני שכך ציוונו הקב"ה. לפי המדרש, ממד זה היה הממד המרכזי בקבלת המצוות שבמרה. כחלק מההכנה לקבלת התורה, צריכים היו בני ישראל להתנסות במציאות של השתעבדות לרצון ה'.

שמא ישאל השואל - האם העבדות במצרים לא סיפקה לבני ישראל הכנה דומה? הלא גם במצרים היו נתונים למרות אחרים ששלטו בהם? כאן יש לחדד את ההבחנה בין השתעבדות כפויה כלפי אדם, לבין השתעבדות מרצון כלפי שמיא.

דוסטוייבסקי, כשהוא דן בהבדלים שבין עבדות לבין חירות, מצביע על כך שהעבד חי חיים בטוחים. אמנם, הוא עובד קשה, אך בתמורה לעבודתו הוא יודע בבירור מהיכן יגיע מזונו. במידה רבה, הוא משוחרר מההתלבטויות המוסריות הכרוכות בבחירה חופשית.

מנגד, אדם בן חורין נפגש עם קשיים רבים יותר. לא זו בלבד שהוא צריך לדאוג לעצמו, אלא שהוא גם צריך לבחור למי לציית. האם הוא יחייב את עצמו לנהוג ברמה מוסרית גבוהה? אפילו אם יבחר לנהוג כך, איש לא יאלץ אותו להיות נאמן להחלטתו. אך דבר שהוא מסוכן יותר, גם מרומם יותר.

את הצורך בהשתעבדות מרצון כלפי שמיא, ניתן לקשר לדברים שהבאנו ביחס לחשיבות "מקום". בעת החדשה, מאז המהפכה התעשייתית, איבד האדם את זיקתו לקרקע. אין הוא צמוד עוד לאדמתו, אלא נוסע הוא מביתו למקום עבודתו. רוב האנשים גדלים בתוך ערים גדולות, שמטבע הדברים קשה לא פעם ליצור אליהן זיקה של ממש.

דווקא בעידן זה חובה על האדם שיפעל שבעתיים, במשנה מרץ, לשם "מציאת מקום". ו"מקום" זה, כך למדנו, אינו דווקא אדמתו או ביתו. הכוונה ל"מקום" מבחינה רוחנית בו יוכל להתבסס, אותו יוכל לחזק ולבצר, בו יכה שורשים, ואז יפרח וישגשג, יתרחב ויתפשט.

אכן, לא אחת מבקש אדם שטרם "מצא את מקומו" בחיים להיסחף עם הזרם השוטף. כביכול, שם מוצא הוא שטח פעילות מן המוכן, קרקע פורייה. האמת היא, כמובן, אחרת. השוטטות אינה ערובה לכלום, וחובתו של האדם היא לדאוג לביסוס מקומו בחיים. לא חוסר מעש, אלא אדרבה, עשייה מרובה, בנייה כל העת.

קיומה של חובה זו, של מציאת אדם את "מקומו", נעשית ביום השבת. אדם מישראל חייב לבנות לו "מקום" דווקא באותה שעה שבה העולם כולו משופע בקדושת השבת ומושפע הימנה. זוהי חובת השבת: "שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו!" (שמות ט"ז, כט).

ישבות כל אחד ואחד במקומו-שלו, ולא יזוז ממנו עד שיבססו ויעמידהו על קרקע בטוחה. מכאן אף תובן לשונם של חז"ל שאמרו כי "אדם קונה לו שביתה". לשבות במקום אחד פירושו לקנות אותו מקום, קניין שמשמעותו יצירה ובנייה, הולכת ומתמשכת, עד כדי קניין עדי עד.