שבועות | דף כא | שווא ושקר

בדפים כ ע"ב – כא ע"א מובאות שתי מסורות משמו של רבי יוחנן על אודות היחס שבין שבועת שוא ושבועת שקר:

"כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: 'אוכל ולא אוכל' – שקר, ואזהרתיה מהכא: 'לֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר' (ויקרא י"ט, יב); 'אכלתי ולא אכלתי' – שוא, ואזהרתיה מהכא: 'לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱ-לֹהֶיךָ לַשָּׁוְא' (שמות כ', ו)...
כי אתא רבין אמר רבי ירמיה אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: 'אכלתי ולא אכלתי' – שקר, ואזהרתיה מ'לֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר'... ואי זו היא שבועת שוא? נשבע לשנות את הידוע לאדם [רש"י: על האיש שהוא אשה]".

שווא ושקר הם מושגים קרובים. אחד ההבדלים בין עשרת הדיברות שבפרשת יתרו לבין עשרת הדיברות שבפרשת ואתחנן הוא שביתרו נאמר "לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר" (שמות כ', יב) ובואתחנן נאמר "וְלֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא" (דברים ה', טז). אין ספק שהפסוקים מקבילים, ואונקלוס אכן תרגמם באותן מילים בדיוק, ולא הבחין בתרגומו בין "שקר" ל"שוא". אבל הרמב"ן בפירושו לספר דברים כתב כי "שוא" הוא "דבר שאינו כלום", כלומר עניין סתמי, שאינו קשור בהכרח בשקר או בכזב.

והנה, בנידון דידן דווקא שינה אונקלוס בתרגומו, ובאותו פסוק עצמו – "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱ-לֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא" (שמות כ', ו) – תרגם את המילה "שוא" בשני מונחים שונים: "לא תימי בשמא דה' א-להך למגנא ארי לא יזכי ה' ית דיימי בשמיה לשקרא". וכן פירש רש"י, שיש שתי צורות של שבועת שווא:

"לשוא – השני לשון שקר, כתרגומו, כמא דתימר 'אי זהו שבועת שוא? נשבע לשנות את הידוע, על עמוד של אבן שהוא של זהב' (שבועות כט ע"א). הראשון לשון מגן, כתרגומו – זה הנשבע לחנם ולהבל, על של עץ עץ ועל אבן אבן".

וכן כתב הרמב"ן שם:

"לא תשא את שם ה' א-להיך לשוא – כבר נתפרש זה הכתוב בדברי רבותינו, שהוא אוסר להשבע בשם הנכבד לריק, כגון הנשבע על הידוע לאדם לשנותו או לקיימו, על עמוד של שיש שהוא של זהב או שהוא של שיש, והוא עומד לפניהם ומכירים בו".

ואכן, להלכה פסק הרמב"ם (הלכות שבועות פ"א הלכות ד–ה, על פי התלמוד הירושלמי) שבכלל שבועת שווא גם שבועות שאין בהן כל שקר:

"שבועת שוא נחלקת לארבע מחלוקות:
האחת – שנשבע על דבר הידוע שאין כן, כיצד? כגון שנשבע על האיש שהוא אשה... ועל עמוד של שיש שהוא של זהב...
השניה – שנשבע על דבר ידוע שאין בו ספק לאדם שהוא כן, כגון שנשבע על השמים שהוא שמים, ועל האבן זו שהיא אבן...
שלישית – שנשבע לבטל את המצוה, כיצד? כגון שנשבע שלא יתעטף בציצית...
רביעית – שנשבע על דבר שאין כח בו לעשות, כיצד? כגון שנשבע שלא יישן שלשה ימים לילה ויום רצופים..."

עלינו לבחון אפוא את ההבדל היסודי שבין שבועת שווא לשבועת שקר. בכותרת להלכות שבועות כתב הרמב"ם:

"הלכות שבועות, יש בכללן חמש מצות, אחת מצות עשה וארבע מצות לא תעשה. וזה הוא פרטן: (א) שלא לישבע בשמו לשקר, (ב) שלא לישא בשמו לשוא..."

הרמב"ם מבחין בין איסור "לישבע בשמו לשקר" לבין איסור "לישא בשמו לשוא". האיסור הראשון נראה מובן: התורה אוסרת לשקר, ושבועה בשמו של הקב"ה מחמירה את השקר. אך מה פשר האיסור "לישא בשמו לשוא"? דומה שניתן ללמוד על כך מדברי הרמב"ם לקראת סוף הלכות שבועות (פי"ב הי"א):

"ולא שבועה לשוא בלבד היא שאסורה, אלא אפילו להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה אסור, ואף על פי שלא נשבע".

מוכח מדבריו שבשבועת שווא מוקד האיסור הוא בהוצאת שם שמים לבטלה. ועיין בהמשך דבריו שם, שעמד על חומרתו הגדולה של איסור זה.

נמצאנו למדים ששבועת שקר ושבועת שווא עשויות להתפרש כשתי תופעות שונות: האחת ממוקדת בשקר, וחברתה – בפגיעה בשמו של הקב"ה. [ראוי לציין שחקירה זו עשויה לעלות באיסור שבועת שקר גופו: אפשר שמוקד האיסור בשקר, ואפשר שהוא בחילול השם.]