דילוג לתוכן העיקרי

בלק | בין קסמים למערכות יחסים

קובץ טקסט

ארגז הכלים של הקוסם

את פרשת בלק אפשר לקרוא בשתי צורות: מחלוקת רוחנית או אתגר צבאי. אנו ננסה לקרוא את הפרשה בדרך הראשונה, שדומה שאף ההפטרה מספר מיכה בוחרת בה. במספר מקומות מוזכר בלעם בנביאים, ואנו נשווה בין האזכור בספר שופטים ובין האזכור בספר מיכה. כך טוען יפתח נגד מלך בני עמון:

"וְעַתָּה הֲטוֹב טוֹב אַתָּה מִבָּלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ מוֹאָב הֲרוֹב רָב עִם יִשְׂרָאֵל אִם נִלְחֹם נִלְחַם בָּם"   (י"א, כה).

בלעם כלל אינו מוזכר, כיוון שההקשר הוא פוליטי-צבאי. לעומת זאת, ההפטרה מתמקדת בנושא אחר לגמרי:

"עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה': בַּמָּה אֲקַדֵּם ה' אִכַּף לֵא-לֹהֵי מָרוֹם הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה: הֲיִרְצֶה ה' בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי: הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ-לֹהֶיךָ" (מיכה ו', ה-ח).

ננסה לגעת בנושא זה מתוך הפרשה. הגמרא בסנהדרין מתלבטת ביחס לבלעם:

"ואת בלעם בן בעור הקוסם, קוסם? נביא הוא! אמר רבי יוחנן: בתחלה נביא ולבסוף קוסם" (קו.).

מה היחס בין נביא לקוסם? קוסם משתמש בכלים הקיימים בעולם כדי להשפיע על הקב"ה.

סיטואציה כזו של מלך המשתמש בקסמים במסגרת המאבק עם בני ישראל אנו מוצאים גם אצל פרעה, אלא שישנה הבחנה ברורה בין השניים. פרעה מנהל שני מאבקים נפרדים, המפורשים בכתוב "לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ" (שמות ה', ב).

אלו שני מאבקים נפרדים – פרעה היה יכול לשחרר את ישראל מבלי להכיר בקב"ה, או להכיר בקב"ה ועדיין לסרב לשחרר את ישראל. החרטומים מתפקדים אצל פרעה במסגרת תיאולוגית-פילוסופית, וכאשר פרעה נזקק לייעוץ פוליטי-מדיני הוא פונה ל"עבדי פרעה".

לעומת חרטומי פרעה שאינם מקבלים את שלטון הקב"ה כלל ועיקר, בלעם מודע לנוכחות הא-לוהית, אלא שהוא מנצל אותה. בלק אמנם מבקש להשתמש בקסמים במסגרת מאבק פוליטי-מדיני, כפי שאנו רואים אצל יפתח, ולכן הוא קורא לבלעם, שמשתמש בכוחותיו כדי לקלל את ישראל.

הפרשה פורסת לפנינו כלים מאגיים שונים שבאמצעותם פועל בלעם, לאור היותו נביא ה': הקרבת שבעה פרים ושבעה אילים, הליכה אל קצה המחנה ועוד. בלעם מנסה "לתמרן" את הקב"ה כך שישמע בקולו.

 

"גלה סודו אל עבדיו הנביאים"

מול היחס של בלעם לקב"ה, עומד היחס של הנביאים לקב"ה. במקום אחרת מציינת הגמרא בסנהדרין:

"תני תנא קמיה דרב חסדא: הכובש את נבואתו לוקה. אמר ליה: מאן דאכיל תמרי בארבלא לקי? מאן מתרי ביה? - אמר אביי: חבריה נביאי. - מנא ידעי? - אמר אביי: דכתיב כי לא יעשה ה' א-להים דבר כי אם גלה סודו"    (פט:).

לאמר, כל נבואה מתפרסמת בקרב כלל הנביאים הקשורים אל ה' – "כִּי לֹא יַעֲשֶׂה אֲדֹנָ-י ה' דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים" (עמוס ג', ז). בשל מה זוכים אותם נביאים? זוהי פשוט חלק ממערכת היחסים שבין הנביאים. מודל כזה כבר מצינו אצל אברהם אבינו:

"וַה' אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה: וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו" (בראשית י"ח, יז-יט).

כחלק ממערכת היחסים האינטימית והקרובה שבין אברהם לקב"ה, ברור שאין הקב"ה יכול להעלים מאברהם את אשר הוא מתכנן לעשות, למרות שהוא יודע כי תפילותיו של אברהם לא יועילו.

כאשר קיימת מערכת יחסים כזו בין הנביא לקב"ה, יש אמון ואפשר לבקש מהקב"ה דברים שונים. אולם בלעם אינו מקיים מערכת יחסים עם הקב"ה אלא כאמור מנסה לתמרן אותו.

ההבדל ביניהם אף יסודי יותר – בלעם בסופו של דבר מבקש לעשות את רצון עצמו, ומשתמש בכוחות שניתנו לו כדי להצליח. בלעם נמנע מלילך עם זקני מואב לא כיוון שהוא מבין את חומרת מעשהו, אלא רק "כִּי מֵאֵן ה' לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם".

לעומתו, הנביאים מבקשים לעשות רצון קונם, הם עומדים לשרת את הקב"ה ומתחשבים בו בפעולותיהם. הם מזדהים עם הרצון הא-לוהי, ולא ממקמים אותו בגורם חיצוני אליהם הכופה אותם לפעול בצורה מסוימת. כאשר הנביא מתחשב בקב"ה ומנסה לקיים את רצונו, אף הקב"ה מתחשב בנביא ומגלה את סודו לעבדיו הנביאים.

 

קוסם ונביא

חז"ל היו מודעים לגמרי לשימוש הבעייתי של בלעם ביכולותיו, והתייחסו אליו בביקורת רבה:

"וידע דעת עליון, השתא דעת בהמתו לא הוה ידע, דעת עליון הוה ידע?"  (סנהדרין קה.).

יתר על כן, פרשיית בלעם והאתון היא מהאזכורים האירוניים ביותר בתורה. התורה משתמש באירוניה שוב ושוב כדי לבטא עד כמה מבחינת אישיותו בלעם אינו מבין מאומה, ודרך מערכת היחסים בינו ובין אתונו, התורה מפגישה אותנו עם הדרך שבה בלעם מנצל את הקרובים אליו.

 

"כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל"

למרות שהקללות הופכות לברכות, הגמרא בסנהדרין מציינת שכוונתו של בלעם הייתה לרעה, ושהדבר ניכר מברכותיו:

"אמר רבי יוחנן: מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו.

"ביקש לומר שלא יהו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות - מה טבו אהליך יעקב; לא תשרה שכינה עליהם - ומשכנתיך ישראל; לא תהא מלכותן נמשכת - כנחלים נטיו; לא יהא להם זיתים וכרמים - כגנת עלי נהר; לא יהא ריחן נודף - כאהלים נטע ה'; לא יהיו להם מלכים בעלי קומה - כארזים עלי מים; לא יהיה להם מלך בן מלך - יזל - מים מדליו; לא תהא מלכותן שולטת באומות - וזרעו במים רבים; לא תהא עזה מלכותן - וירם מאגג מלכו; לא תהא אימת מלכותן - ותנשא מלכתו"  (קה:).

אך הגמרא חוזרת בה לגבי ברכה אחת, שהגיעה ממקום נפשי אחר:

"אמר רבי אבא בר כהנא: כולם חזרו לקללה, חוץ מבתי כנסיות ומבתי מדרשות. שנאמר ויהפך ה' א-להיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' א-להיך, קללה, ולא קללות".

במה נתייחדה ברכת "מה טובו אוהליך יעקב"? דומה שלברכה זו מגיע בלעם בדרך שונה:

"וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי ה' לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים וַיָּשֶׁת אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו: וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱ-לֹהִים"   (במדבר כ"ד, א-ב).

כעת בלעם אינו מבקש לעשות את רצון עצמו, אלא שם לב לרצונו של הקב"ה. הוא אינו מחפש דרכים מאגיות להכריח את הקב"ה לפעול בצורות מסוימות, אינו הולך "לקראת נחשים" – ניחוש וקסם, אלא מקבל "רוח א-להים" והופך להיות עושה רצונו של הקב"ה. ייתכן שכאן, לפי רבי יוחנן, בלעם הופך שוב להיות נביא, ולרגע הוא מקיים מערכת יחסים עם הקב"ה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)