דילוג לתוכן העיקרי

ויחי | ויבך יוסף בדברם אליו

קובץ טקסט
השיחה הועברה בערב שבת פרשת ויחי ה'תשס"ב, סיכמו דב קרול ואבי שמידמן, ערך אלישע אורון

אביך ציווה?!

השבוע אנו מסיימים את ספר בראשית, הכולל נתח מרכזי של החלק הסיפורי של התורה. זוהי הזדמנות טובה לבחון כיצד מציגה התורה את סיפוריה. ניתן ללמוד הרבה מן האופן שבו מוצגים סיפורי התורה, ולעתים דווקא ממה שהתורה אינה אומרת בפירוש.
כך, למשל, מהתורה עצמה איננו יודעים כמעט מאומה על שנותיו הראשונות של אברהם אבינו. הרמב"ם והראב"ד (הלכות עבודת כוכבים א', ג) נחלקו, האם אברהם הכיר את קונו בגיל ארבעים או בגיל שלוש. ההבדל בין שתי הדעות הללו משמעותי מאוד: האם אברהם הגיע אל האמונה בה' מתוך אינטואיציה של ילד קטן, או מתוך מחשבה מעמיקה של אדם מבוגר וחושב? ובכל זאת, התורה עצמה אינה מספקת שום מידע בעניין זה.
באופן כללי, בתורה יש מעט מאוד מידע אודות חייהם האישיים של האבות, ועוד פחות מזה לגבי האימהות. חז"ל והפרשנים השלימו חלק גדול מן המידע החסר, אולם התורה עצמה השמיטה את הנתונים הללו, ולא ניתן אלא ללקט פה ושם כמה פרטים העולים מתוך מה שמופיע בפסוקים, ומתוך מה שאינו מופיע בהם.
בפרשת ויחי מופיעה דוגמא אופיינית לסיפור, שבו ישנו פער בולט בין מה שאירע לבין מה שמסופר בתורה. לאחר מותו של יעקב, חששו האחים שיוסף יתנקם בהם על הרעה אשר גמלו אותו, ולכן שלחו אליו מסר, הכולל צוואה שמסר כביכול יעקב לפני מותו: 
"וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ."  (בראשית נ', טז-יז)
צוואה זו ככל הנראה לא נמסרה מעולם, והאחים חשבו שישנו הכרח לוותר כאן על מידת האמת ולשקר באופן כזה, כדי לשמור על אחדות המשפחה.
כיצד הגיב יוסף לשמע 'צוואה' זו? תגובתו של יוסף מתוארת בתורה במילים ספורות: "וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו." (בראשית נ', יז)
מה חשב יוסף? כיצד הרגיש? מדוע בכה? מה השיב לאחים? כל זה אינו מסופר בתורה. ננסה להבין טוב יותר את המתרחש, תוך בחינת כמה אפיזודות אחרות שבהן בכה יוסף במהלך סיפור יוסף ואחיו. ישנה תופעה מעניינת, שעליה נוכל לעמוד אם נבחן כיצד מתואר בכיו של יוסף בנקודות הזמן השונות של הסיפור.

אבל אשמים אנחנו

יוסף בכה לראשונה כאשר שמע שאחיו מתחרטים על מכירתו:
"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת: וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ:
וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם: וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם" (בראשית מ"ב, כא-כד)
לפי התיאור בפסוק, נראה שעוצמתו של הבכי לא היתה גדולה במיוחד: יוסף עזב את האחים לרגע, בכה מעט, ומיד חזר לתת פקודות. יוסף הציג את עצמו כשליט קשוח, והגאווה המלכותית לא אפשרה לו להיראות בכוה בציבור, אולם במקרה הזה ממילא לא היה מדובר בבכי אינטנסיבי במיוחד, כך שיוסף לא התקשה להסתירו מעין כל.

וירא את בנימין אחיו בן אמו

הפעם השנייה בסיפור שבה בכה יוסף, היתה בעת במפגש עם בנימין אחיו, לאחר זמן רב כל כך שלא התראו:
"וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ וַיֹּאמֶר הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי וַיֹּאמַר אֱ-לֹהִים יָחְנְךָ בְּנִי:
וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה: וַיִּרְחַץ פָּנָיו וַיֵּצֵא וַיִּתְאַפַּק וַיֹּאמֶר שִׂימוּ לָחֶם"  (בראשית מ"ג, כט-לא)
נראה שבכי זה אינו היה שולי כבכי הקודם. התורה מספרת שיוסף נאלץ לעזוב את החדר כדי לבכות, ולרחוץ את פניו קודם חזרתו. בנוסף, היה צריך יוסף להתאפק ולאצור בקרבו את ההתרגשות העצומה שאחזה אותו, קודם שיחזור אל החדר. בכי זה נבע, מן הסתם, מן התחושה, שבנימין אחיו, שהיה פעם כל כך קרוב אליו, נמצא עתה כל כך רחוק ומנותק ממנו. אמנם, עדיין לא היה זה בכי שניתן היה לשמוע אותו מן החדר הסמוך, וכך הצליח יוסף להסתיר שוב את בכיו, ולחזור אל החדר עם ארשת פנים מלכותית וקשוחה, כאילו לא אירע דבר.

בהתוודע יוסף אל אחיו

ברם, ארשת חיצונית זו נשרה מעל פניו של יוסף, לאחר ששמע את נאומו המרגש של יהודה: 
"וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי! וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה." (בראשית מ"ה, א-ב).
יוסף עמד להתוודע לאחיו, אולם קודם שעשה כן פרץ בבכי גדול כל כך, עד שהכתוב מתאר שמצרים כולה שמעה אותו. אין ספק שקולו של יוסף הבוכה לא נשמע בכל ארץ מצרים, אולם כוונת הדימוי כאן ברורה: מדובר בבכי דרמטי מאוד, שהותיר רושם רב אצל השומעים.
בכי זה לא היה בכי של ריחוק, אלא דווקא בכי של רצון לשוב ולהתקרב. יוסף הכיר בפער העצום שנוצר בינו לבין אחיו, ורצה לגשר מעל הפער הזה, ולהשלים עם אחיו – לא לשכוח את העבר, אולם לבנות מערכת יחסים טובה יותר בעתיד. בכיו של יוסף הפך אותו לנגיש יותר עבור האחים. במקום שליט קשוח ומרוחק, הפך יוסף לאח רגיש החפץ בקרבתם של אחיו. יוסף השתוקק לחדש את הקשר עם האחים, ודמעותיו היו ביטוי בולט לתשוקה זו.

הבן הבחור המולך

הבכי הבא תלוי במחלוקת בין הפרשנים בנוגע למה שאירע בפגישת יעקב ויוסף: "וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל  צַוָּארָיו עוֹד." (בראשית מ"ו, כט)
לא ברור בפסוק האם מי שבכה היה יעקב או יוסף. רש"י סבור שיוסף הוא שבכה, ואילו יעקב היה עסוק בקריאת שמע. לעומתו סבור הרמב"ן שיעקב הוא שבכה: "ודבר ידוע הוא מי דמעתו מצויה, אם האב הזקן המוצא את בנו חי לאחר היאוש והאבל, או הבן הבחור המולך".
לדברי הרמב"ן, בשעה שיעקב הזקן נפל על צוואר בנו אחוז בכי והתרגשות, המשיך יוסף לשמור על ארשת הפנים המלכותית, ולא בכה על צוואר אביו. יוסף לא הוריד לגמרי את המסכה מעל פניו.
יוסף בכה בפעם הבאה במותו של יעקב, ואנו נשוב אל הבכי הזה בהמשך.

שקר השרביט והבל המרכבה

בכיו האחרון של יוסף הוא זה שבו פתחנו: האחים העבירו לו מסר, שיעקב ציווה לפני מותו לסלוח להם, ויוסף בכה בשומעו אל הדברים. רש"י מסביר שיעקב לא באמת ציווה כך, והיה זה שקר מפני השלום, וכך משתמע גם בפסוקים. ייתכן מאוד שיוסף הבין שמדובר בשקר, שהרי היו ליעקב הזדמנויות רבות להעביר לו מסר כזה, ואין זה סביר שבחר לעשות כן דווקא באמצעות האחים.
על כל פנים, בתגובה למסר זה, יוסף, שידע עד כה לדבר בכישרון רב, נותר חסר מענה, וכל שעשה היה לפרוץ בבכי. מה היה אופיו של בכי זה?
יעקב ובניו חיו במצרים עם יוסף שבע עשרה שנה. במשך כל הזמן הזה, ניסה יוסף לדאוג לרווחתם, ולשקם את הקשר עמם. הוא שיכן אותם בגושן, האכיל אותם "מחלב הארץ", והביע בכך את תשוקתו להשלים עמם.
ברם, חששם של האחים לאחר מותו של יעקב, וה'צוואה' שנאלצו 'לפברק', מעידים על כך שמאמציו של יוסף נכשלו. האחים כנראה חשדו כל העת, שיוסף עדיין שומר להם טינה, ופשוט אינו רוצה לנקום בהם כל זמן שיעקב חי. האחים דימו את יוסף לעשו, שהתכוון לנקום ביעקב על גניבת הברכות רק לאחר שיקרבו ימי אבל אביו יצחק, ולא חשבו שהמחוות שעשה להם יוסף נבעו מרצון כן לפתוח דף חדש במערכת היחסים ביניהם.
יוסף הבין בבת אחת, שכל המאמצים שהשקיע במשך השנים לשקם את הקשר שלו עם משפחתו לא נשאו פרי. מעבר לכך, יוסף הבין מה המחיר שהוא משלם על מעמדו כמשנה למלך. מה שהניע אותו במשך השנים היה החלום להיות במרכז העניינים, אולם כעת הוא מגלה משהו חדש.
יוסף מגלה שגם אם מצריים רבים סרים למרותו, הרי שבכל הנוגע ליחסיו עם בני משפחתו, יש לו תלות מוחלטת בשאר המשפחה – שקר השרביט והבל המרכבה. הישגיו כמנהיג במצרים לא יכלו לפצותו על השבר המוחלט במערכת יחסיו עם אחיו. ההישג החשוב באמת אינו בחיל או בכוח, כי אם ברגישות אנושית בסיסית.

ויבך עליו וישק לו

נשוב כעת אל בכיו של יוסף לאחר מותו של יעקב: "וַיִּפֹּל יוֹסֵף עַל פְּנֵי אָבִיו וַיֵּבְךְּ עָלָיו וַיִּשַּׁק לוֹ" (בראשית נ', א)
בשעה זו נזכר יוסף בשנים היפות שבהן חי בבית יעקב, ובקשר המיוחד שהיה לו עם אביו: היחס המועדף שקיבל, כתונת הפסים ועוד. האם כל זה היה נכון? האם לא היה זה בדיוק מה שיצר את תחושת הריחוק והניכור בינו לאחיו, שעליה הוא כל כך מצטער כעת?
תחושת התלות של יוסף באחיו משתקפת גם בפסוקי הסיום של הספר, כאשר יוסף מבקש מאחיו לקחת את עצמותיו עמם, כאשר יחזרו לארץ כנען. האם ניתן לדמיין את "הבן הבחור המולך", כפי שתיאר הרמב"ן לעיל, מתחנן כך לאחיו שלא ינטשו אותו במצרים אלא יקחו את עצמותיו עמם? יוסף פשוט הגיע לידי הכרה, שהוא זה שתלוי באחיו, ולא להפך.
 
 
 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)