כי תשא | ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם

השיחה הועברה בערב שבת פרשת כי תשא ה'תשע"ד. סיכם בנימין פרנקל, ערך אלישע אורון. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב

מניין העם – חיובי או שלילי?

הפרשה פותחת:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם: זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה'" (שמות ל', יא-יד)

רש"י על אתר מביא את דברי המדרש: "כי תשא – לשון קבלה, כתרגומו, כשתחפוץ לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם, אל תמנם לגלגולת, אלא יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה את השקלים ותדע מנינם. ולא יהיה בהם נגף – שהמנין שולט בו עין הרע והדבר בא עליהם, כמו שמצינו בימי דוד".

לאמר, במניית עם ישראל ישנו חשש, ולכן יש למנות אותם באמצעות מטבעות מחצית השקל.

אך מצד שני, מצאנו בגמרא מדרש בעל כיוון שונה: "א"ר אבהו, אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, במה תרום קרן ישראל? אמר לו: בכי תשא." (בבלי בבא בתרא י ע"ב)

דווקא תרומת מחצית השקל יכולה לרומם ולנשא את עם ישראל, ולא לפגוע בהם.

הסיכוי והסיכון

כיצד נכלכל את המדרשים זה עם זה? דומה, כי במדרשים עולה הסיכוי והסיכון שבמנייה. כאשר מונים בני אדם, הדבר יכול להפוך אותם להיות רק חלק מהסטטיסטיקה, מספרים ותו לא.

הרמב"ן מצביע על חובת המנייה בספר במדבר: 

"תפקדו אותם – ענין 'פקידה': זיכרון והשגחה על דבר, כלשון 'וה' פקד את שרה כאשר אמר' (בראשית כא א), והוא פתרונו בכל מקום, לא ימלט מהן איש על דעתי, וגם 'פקדון' מפני ששמירתו והשגחתו עליו. וכאשר צוה למנות את ישראל יאמר 'תפקדו אותם', לרמוז שלא יספרם רק שיתנו כופר נפשם מחצית השקל ובהם ישגיח וידע מספר העם." (רמב"ן במדבר א', ב)

מניית עם ישראל אמורה להיות מעין "פקידה" שלהם, היזכרות בהם, ולא רק השגת מספר כלשהו. הדברים גם מתחדדים לאור המדרש, שמספר כי המניין נעשה "לגלגלתם" – משה לא שאל כל בעל משפחה או כל ראש שבט, כמה אנשים נמצאים תחתיו, אלא העביר את המשפחות והשבטים מולו, תוך מפגש אישי עם כל אחד מהם.

הנגף מגיע כאשר מתייחסים לאדם כחלק מסטטיסטיקה, ולכן במנייה יש סיכון כבד. מאידך גיסא, מנייה זו היא גם מצע מיוחד למפגש אישי עם כל אחד, ולכן מצווה משה להיזהר בכך בכדי שתרום קרן ישראל. הפתרון שמופיע בפסוקים כדי לא לספור בני אדם ולפגוע בהם כאינדיבידואל הוא מניית חצאי השקלים במקום, פעולה שתדגיש כי את האדם פוגשים בפני עצמו ולא כחלק ממכלול.

הניתוח הסטרילי ורופא המשפחה

דילמה זו התעצמה עם התפתחות התעשייה והעולם המודרני, כאשר מחד גיסא, ההתקדמות דורשת התייחסות לאדם כמושא וכנתון סטטיסטי, אך מאידך גיסא, בכך אנו מתעלמים מהאדם בפני עצמו כאדם. הקפיטליזם, ההתייחסות למעשה ידיים כהון, מסייע לקידום העולם, אך גם מבטל את האדם.

נעמוד על שתי דוגמאות. בעולם הרפואה, ההתפתחות הרפואית תלויה דווקא בפעולה הרפואית ה"נקייה", המנותקת לכאורה מהחולה. אבוהון דכולהו – הניתוח, הפעולה הכירורגית העדינה, נעשה כאשר החולה מורדם, מבלי להתייחס אליו.

אך לאמתו של דבר, הרפואה דווקא נזקקת גם למישור האנושי. ישנם רופאים שדואגים לגילוח של חוליהם, גם כאשר הללו נתונים בערפול חושים ואינם מודעים לכך.

דאגה זו, הרצון שהחולה יחזור למצב הרפואי הנורמטיבי ויוכל להזין את עצמו, מחזקת גם את החולה עצמו והיחס אליו הוא חלק מהתהליך הרפואי. הרב שטיינברג היה אומר לפני כל ניתוח "מי שברך" עבור החולה ספציפית, ובכך חיזק את הזיקה האישית והאנושית אל החולה.

גם בעולם החינוך ובעולמות נוספים, אדם יכול להגיע עם שאיפות עילאיות, אך עם הזמן להישחק, ולראות את החברה שסביבו – התלמידים, שותפיו לעבודה, הלקוחות – כמספר גרידא, כמושאים שצריכים להעביר אליהם תוכן וידע, ולא כבני אדם שעולמם הרוחני מתעשר ומתעצם.

תופעות אלו, הקיימות בעולמות החינוך והרפואה, ומאתגרות את השותפים בהם, קיימות גם בחיי היום-יום. אדם שנוסע באוטובוס, יכול להתייחס לנהג כחלק מהתפאורה הכללית, ורק כאשר תגיע אליהם חוויה קיומית קשה, כמו ניסיון פיגוע, הרי שהוא יזהה את הנהג העומד מולו כאדם.

התורה מלמדת אותנו עד כמה חשובה תשומת הלב האנושית הפרטנית, גם כאשר מדובר לכאורה בפעילות מכאנית נטולת רגש. מניית בני ישראל מציבה בפנינו אתגר – להפוך אותה ממניין שבו שולטת עין הרע, למניין אישי המרים את קרן ישראל.