דילוג לתוכן העיקרי

נשא | טהרת הנזיר וקדושת הכוהן

קובץ טקסט

השיחה נאמרה בסעודה שלישית פרשת נשא ה'תשע"ד. סיכם בנימין פרנקל, ערך אלישע אורון. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

מאוטופיה לכישלון

בסוף פרק ד' שבפרשה נאמר:

"עַל פִּי ה' פָּקַד אוֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְעַל מַשָּׂאוֹ וּפְקֻדָיו אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה."

 (במדבר ד', מט)

זו החתימה של מנייני הפקודים השונים ושל המינוי לעבודות השונות. אנו רואים שנבנית כאן חברה מסודרת ובנויה לתלפיות, כל שבט ושבט יודע היכן מקומו וכל אחד מבני לוי יודע מה עבודתו. המשכן נמצא במוקד המחנות וכל עם ישראל מתמקד בו.

אבל מיד לאחר מכן אנו פוגשים מציאות אחרת:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ: מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם: וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְשַׁלְּחוּ אוֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

                 (שם ה', א-ד)

פתאום אנחנו מגלים שיש במחנה ישראל עוד דמויות: צרוע, זב וטמא לנפש. אלו לא רק דמויות תיאורטיות אלא ממשיות, ואותן עם ישראל משלח מיד לאחר הציווי.

בהמשך נאמר:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּה' וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא".

                 (שם, ה-ז)

הגמרא מסבירה לאור הפסוקים שמדובר כאן על אדם שנשבע שבועת הפקדון לשקר, ומכחיש שחברו הפקיד אצלו חפץ כלשהו.

מקרה כזה יכול להתרחש בסיטואציה קיצונית יותר:

"וְאִם אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו".

(שם, ח)

כאן מדובר על "גזל הגר". גר הוא מי ש"אין לו יורשין", אדם שהגיע לעם ישראל ועזב את משפחתו וביתו. כמה חמורה גזלה מאדם בודד שכזה!

מתיאור אוטופי של מחנה ישראל במדבר, דבר דבור על אופניו, אנו עוברים למחלות שונות, ללשון הרע ולגאווה, למעילה באמון הזולת ולניצול של החלשים בחברה.

חז"ל בספרי מבארים שמעבר זה מתרחש מחמת החטא:

"ר' יוסי הגלילי אומר בוא וראה מה כח עבירה קשה שעד שלא פשטו ידיהם בעבירה לא היה בהם זבים ומצורעים ומשפשטו ידיהם בעבירה היו בהם זבים ומצורעים. לפי דרכנו למדנו ששלשה דברים אילו אירעו בו ביום.

ר' שמעון בן יוחי אומר בוא וראה מה כח עבירה קשה שעד שלא פשטו ידיהם בעבירה מה נאמר בהם ומראה כבוד ה' כאש אוכלת (שמות כד יז) לא יראים ולא מזדעזעים משפשטו ידיהם בעבירה מה נאמר בהם וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו ויראו מגשת אליו (שם /שמות/ לד ל)".

                (ספרי פרשת נשא פסקה א', ד"ה 'אשר אני')

הפרשייה ממשיכה לעסוק בתחלואי החברה עד שהיא מגיעה לשבירת החוסן הבסיסי – התא המשפחתי. כאן נפגע אפילו חותמו של הקב"ה, חותם האמת. חברה מתוקנת יכולה להתחסן בפני מחלות, יכולה לזכות לגילוי שכינה, ורכיבים אלה אובדים עם העבירה.

הספרי ממשיך ומספר שאירועים אלה התרחשו כולם ביום אחד – "שלושה דברים אילו אירעו בו ביום". עם הקמת המשכן, כבר היו טמאים לסלק! הדבר מזכיר את האמור ביחס לאדם הראשון:

"אמר רבי יוחנן בר חנינא: שתים עשרה שעות הוי היום; שעה ראשונה - הוצבר עפרו, שניה - נעשה גולם, שלישית - נמתחו אבריו, רביעית - נזרקה בו נשמה.

חמישית - עמד על רגליו, ששית - קרא שמות, שביעית נזדווגה לו חוה, שמינית - עלו למטה שנים וירדו ארבעה.

תשיעית - נצטווה שלא לאכול מן האילן, עשירית - סרח, אחת עשרה - נידון, שתים עשרה - נטרד והלך לו. שנאמר אדם ביקר בל ילין"                                                      

(בבלי סנהדרין, לח ע"ב)

האדם לא הצליח לשרוד יום שלם מבלי לחטוא. דומה שתפיסה זו עומדת ברקע אמירתו של דוד בפרק נ"א בתהלים:

"הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי".

(תהילים נ"א, ה)

אפילו יצירת האדם אינה אפשרית בלי ממד של חטא, בלי היצר המיני שמכיל רובד של יצר הרע.

תהליך התשובה

האם עלינו להרים ידיים ולהתייאש? לחשוב שהבריאה לעולם לא תבוא אל תיקונה? להאמין כי החטא עומד ביסוד הבריאה ואין אפשרות תיקון?

יש דתות מסוימות בעולם שקיבלו זאת, אבל אנו רחוקים מכך כרחוק מזרח ממערב. דווקא המציאות שמכילה את חטא האדם, את היצר הרע, כחלק מתהליך יצירתו, היא זו שנותנת את הלגיטימציה לתהליך התשובה. הקב"ה מכיר את חולשותינו ולכן מאפשר לנו לחזור בתשובה, "כִּי הוּא יָדַע יִצְרֵנוּ זָכוּר כִּי עָפָר אֲנָחְנוּ" (תהלים ק"ג, יד).

לכן אנו שבים ומזכירים ביום הכיפורים את נוכחות השכינה גם במצבים של חטא וטומאה, וכפי שאף מזכיר במפורש הספרי שם:

"אשר אני שוכן בתוכם, חביבים הם ישראל שאע"פ שהם טמאים שכינה ביניהם וכן הוא אומר השוכן אתם בתוך טומאתם (ויקרא טז טז) [ואומר בטמאם את משכני אשר בתוכם (שם טו לא)] ואומר ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם ואומר ולא תטמאו את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה."

                (ספרי במדבר נשא פסקה א', ד"ה 'אשר אני')

כאשר המסגרת של החברה המתוקנת נפגעת, התורה מציעה לנו פתרון. אסור לנו להתייאש מריבוי הבעיות והאתגרים, כי הם מובנים בעולם, ואפילו לידתו של אדם לא הייתה מתאפשרת אלמלא היצר הרע. חשוב לזכור שלכל בעיה יש פתרון, יש תהליך של רפואה וחזרה בתשובה – המצורע יוצא מחוץ למחנה אך לבסוף חוזר, האישה הסוטה שנחשדת בשבירת הקן המשפחתי זוכה לישועה אם לא נטמאה.

הרואה סוטה בקלקולה – יזיר עצמו מן היין

ישנן דעות שונות בחז"ל ביחס לתופעת הנזירות, ואנו נצא מתוך דבריהם בגמרא בנזיר:

"כל הרואה סוטה בקלקולה - יזיר עצמו מן היין"

 (בבלי נזיר, ב ע"א)

אדם הרואה סוטה בקלקולה מגלה את הכיעור שיש באנושיות, את חומרת הבגידה והמעילה, היכולת לנטוש את בן הזוג הנאמן. אירוע טראומתי זה גורר לאדם לברוח, לנסות לצאת מן העולם הרגיל.

הגמרא בתענית מתייחסת לכינויי התורה לנזיר:

"רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: מה תלמוד לומר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר - על אחת כמה וכמה.

"רבי אלעזר אומר: נקרא קדוש, שנאמר קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו. ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר - על אחת כמה וכמה"     

(שם, יא ע"א)

הנזיר נקרא קדוש ונקרא חוטא. מהי מהותו של הנזיר?

קיים מתח תמידי בין עולם הטבע לעולם האדם, לעולם שמעל הטבע. בין עולם של דחפים ויצרים טבעיים לעולם של אסתטיקה ויצירה אנושית. בעומק, זהו המתח בין עולם של טהרה לעולם של קדושה, ובין עולם של טומאה לעולם של חולין. הקדושה מורכבת מעולם של מחיצות, של פרישה חדר לפנים מחדר. הטהרה מבטאת פריצה חופשית של כוחות הטבע.

הכהונה, שהיא הביטוי לקדושה, מתבטאת בבגדים מהודרים ובמסורת מפוארת. אנו יודעים שהכהן הגדול צריך להיות מיוחס בבירור אל אהרן הכהן, כיוון שהדבר מבטא את השמירה על היצירה האנושית, ההתייחסות המכובדת למסורת.

אך ביום הכיפורים אנו נתקלים גם בתוך מסגרת המקדש במסלול נוסף – שעיר לעזאזל. שני שעירים זהים מוקרבים, אחד מוקרב לה' ונעשות בו כל מלאכות המקדש: שחיטה, קבלה, הולכה וזריקה. יש גדרים מיוחדים למקום שבו יש לקיים עבודות אלו ולדרך עשייתן. אך תאומו, השעיר לעזאזל, מת מיתה טבעית במדבר שאליו נלקח על ידי איש עתי, נטול זהות מיוחדת או ייחוס. כך עומדות זו מול זו: הכפרה שבמחיצות מול הטהרה שבטבע.

נזיר וכהן גדול הם ביטוי נוסף לשני מסלולים אלו. שניהם אסורים ליטמא לשבעת הקרובים, ומותרים רק לעסוק בקבורתו של מת מצווה, המבטא את חילול צלם הא-להים הנעלה מכל. אך יש שוני ביניהם: הנזיר מבטא תגובה של כוחות חיים יצריים פראיים, ולכן הוא מגדל את שערו. איסורו ביין הוא בדיוק היוצא מן הכלל המלמד על הכלל כולו – היתר שתיית יין לנזיר כמוהו כהוספת שמן למדורה, אשר יגרום לפיצוץ. כוחות חיים אלה אינם יכולים להיפגש עם המוות שהוא ההפך המוחלט שלהם. לעומת זאת, הכהן הגדול, העומד בפסגת הקדושה האנושית, אינו יכול להיפגש עם הטומאה שעומדת בקצה ההפוך.

המשנה במסכת נזיר מביאה מקרה שבו שני המסלולים עומדים זה מול זה:

"כהן גדול ונזיר אין מיטמאין לקרוביהן, אבל מיטמאין למת מצוה.

היו מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה, רבי אליעזר אומר: יטמא כהן גדול ואל יטמא נזיר, וחכמים אומרים: יטמא נזיר ואל יטמא כהן הדיוט"                                                 

(שם, מז ע"א)

הלכה נפסקה כחכמים, והמשנה מביאה את טעמם:

"יטמא נזיר שאין קדושתו קדושת עולם, ואל יטמא כהן שקדושתו קדושת עולם".

ומעירים תוס' על אתר:

"נזיר קדושתו קדושת שעה - ואפי' אמר נזיר עולם מכל מקום סתם נזירות הוי שלשים יום".

מה משמעות דברי תוס'? גם כאשר נזיר נוזר לכל חייו, אופי הנזירות נשאר כשהיה – פעולה חד פעמית גועשת, התפרצות חיים רגעית ואינסטינקטיבית.

אך גם הנזיר מקריב בסוף את שערו במקדש ושורף אותו מתחת לדוד זבח השלמים. גם שערו שגדל פרע מוקרב בסופו של דבר בתוך עולם המקדש הפורמלי. הנזיר שב אל החיים הנורמטיביים של עלייה רצופה שלב אחר שלב.

ישנן חברות שונות ואוכלוסיות שונות, ולכל אחת מתאימה דרך עבודה אחרת. חברות שהצד החסידי יותר דומיננטי אצלן ייטו לכיוון של נזירות, וחברות שהתנועה הנפשית הקלאסית דומיננטית אצלן ייטו לכיוון של כהונה.

התמודדות עם קשיים

הנזירות והכהונה שתיהן דרכים להתמודד עם החיסרון שבעולם. המקדש הוא המקום שבו אנו מקריבים את הקרבנות וזוכים לכפרה, והנזירות היא מקום מפלט של האדם כשהוא נפגש עם הבגידה הקשה והרס התא המשפחתי.

העולם שלנו בנוי מקשיים ומכיל אותם אימננטית. מסופר על הרב אהרן סולובייצ'יק ז"ל, אביר האמונה, שפעם שאל תלמיד מה מצב תפילותיו, והתלמיד ענה שאין לו בעיות בנושא זה. ר' אהרן התפלא ואמר – "איך ייתכן?! כשהייתי בגילך היו לי המון בעיות עם התפילה!".

בשיחות אישיות רבות עולה ממד הקושי בעת הלימוד בישיבה. ישנו מצג שווא כאילו אפשר לפתור את כל הבעיות ולהגיע למציאות אוטופית. אבל הדבר לא נכון. יש קשיים בלימוד, קשיים בשיעורים, קשיים עם החברותא, קשיים בסדרים, קשיים עם התפילה, סברות שקשה להבין!

עלינו להכיר בכך שהעולם מכיל חסר מובנה בכל תחום, וגם אדם הראשון חטא כבר ביום הראשון לבריאתו. אבל יש אפשרות להתמודד עם החסר – "כך הקדוש ברוך הוא אמר להם לישראל: בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין" (קידושין ל:).

כאשר היו עולים למזבח בריצה בבת אחת, כהנים היו נופלים או מופלים בכוח על ידי חבריהם:

"מעשה שהיו שניהם שוין ורצין ועולין בכבש, ודחף אחד מהן את חבירו ונפל ונשברה רגלו... מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש, קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו - נטל סכין ותקע לו בלבו"     

(בבלי יומא, כב ע"א-כג ע"א)

הדרך לעלות על המזבח היא עקב בצד אגודל. עבודה איטית וממושכת, מוכנות להתמודד עם הקשיים והאתגרים. הקשיים אינם רק בתחילת שיעור א', אלא גם בשיעור ד' ובשיעור ה' ובשיעור ו', ואף לאחר מכן. אלו קשיים שמובנים בעולם, ואנו צריכים לדעת כיצד להתמודד אתם ולהאמין שאפשר לתקן.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)