דילוג לתוכן העיקרי

פינחס | שני מנהיגים – שתי הנהגות

קובץ טקסט

עלייתו של יהושע

בפרשתנו אנו עדים לעלייתם של שני מנהיגים חדשים וגדולים, השונים זה מזה מהותית – הן באופיים והן בדרך עלייתם להנהגה.
ראשית אנו פוגשים במנהיגותו של יהושע:
 
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו: וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם: וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה' עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל הָעֵדָה:
וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ וַיִּקַּח אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה: וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה". (במדבר כ"ז, יח-כג)
 
יהושע הוא בן דורו של משה, הדור המבוגר והאחראי של עם ישראל. יהושע – "וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל" (שמות ל"ג, יא) – מתחיל את תפקידיו כמו כל רמטכ"ל בימינו: בתחילה טירון שרץ מצד לצד ומציית לפקודות, לאחר מכן הוא כבר סמל, סרן, סגן, מ"פ וכן הלאה, עד שלבסוף מתמנה להיות רמטכ"ל. יהושע מתקדם לאט לאט, בהשקעה ובהתמדה רבה במעלות ההנהגה, עד שלבסוף זוכה להחליף את משה רבנו בהנהגת העם.

עלייתו של פנחס

לעומתו, פנחס בן הדור הצעיר, רוח ה' מפעמת בכל אחד מאיבריו. פנחס הופך למנהיג מכורח הנסיבות בפתע פתאום, הוא אינו מטפס שלב אחר שלב במדרגות ההנהגה כיהושע, אלא זוכה בתהילה רגעית ומהירה בשל מעשהו המיוחד:
 
"וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ: וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". (שם כ"ה, ו-ח)
 
פנחס רואה את החרפה והבושה הנעשית במחנה ישראל כאשר אף לא אחד מהמנהיגים נוקף אצבע – משה ואלעזר עומדים בצד ואינם יודעים מה לעשות. הגמרא בסנהדרין מנסה לגשר על היעדר המידע שבפסוקים לגבי כל מה שהתרחש באותו הרגע:
 
"תפשה בבלוריתה, והביאה אצל משה. אמר לו: בן עמרם! זו אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה - בת יתרו מי התירה לך? נתעלמה ממנו הלכה, געו כולם בבכיה, והיינו דכתיב והמה בכים פתח אהל מועד. וכתיב, וירא פנחס בן אלעזר, מה ראה?
אמר רב: ראה מעשה, ונזכר הלכה. אמר לו: אחי אבי אבא, לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני: הבועל את הנכרית קנאין פוגעין בו! - אמר לו: קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא" (סנהדרין פב ע"א)
 
המדרש מתאר את משה כמעורב בכל האירוע, אולם מהפסוקים עולה טון מעט אחר, כאילו משה ואלעזר כלל אינם יודעים מה לעשות.

המחלוקת בין פנחס לזמרי

יוספוס פלביוס מתאר דו שיח שהתקיים בין משה לזמרי באותם רגעים.
זמרי הבהיר למשה שתם תפקידו, הנהגתו של משה נצרכה לימי המדבר ואילו עתה ישראל שוכן בארצו וכל איש בנחלתו לעצמו – עכשיו יש חופש הפרט, תפיסות ליברליות, וכל אחד דואג לעצמו. תפקידיו של משה תמו, ולכן אל לו להתערב בנעשה עם בנות מדין כיוון שזה כבר לא חלק מאחריותו.
משה עומד דומם מול טענות אלו ואינו יודע כיצד להגיב. מנהיגותו המסודרת והמאורגנת של משה אינה יכולה להתמודד עם פרץ מעין זה.
פנחס רואה את הכול מהצד ומבין שהתגובה הראויה לא תבוא ממשה ואלעזר זקני העדה. ברגע של קנאה הוא נוקם את נקמת ה' והורג את זמרי והמדיינית.
זמרי נשיא שבט שמעון לא הבין את משמעות הכניסה לארץ וההתנחלות בה. הוא ואנשי שבטו חשבו שתמה לאומיותו של ישראל בעת הכניסה לארץ ועתה כל איש לעצמו ותו לא.
זמרי טעה, ופנחס דאג להבהיר לו טעות זו. לכן גם נענשו שבט שמעון שלא זכו לנחלה עצמאית כיוון שלא הבינו את משמעות הישיבה בארץ.

שתי ההנהגות

בעקבות מעשהו, פנחס הופך למנהיג ישראל, אולם פנחס איננו מנהיג על פי הספר כמשה וכיהושע. בניגוד אליהם, לפנחס באותו הרגע הייתה היכולת וההבנה לבצע מעשה שונה ולא רגיל כדי למנוע את התפוררות ישראל. הנהגתו של פנחס היא בבחינת "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש".
שתי ההנהגות נחוצות בקיומו של עם. הנהגה הסדירה, השקולה, הנהגה שכדי להגיע לראשה יש צורך בעמל רב ובשנים רבות, לצד הנהגה מתפרצת ורגעית שעונה לבעיות שלעיתים ההנהגה הרגילה לא מסוגלת לתת להן מענה.
 
 
השיחה נאמרה בערב שבת פרשת פנחס ה'תשע"ד, סוכמה על ידי בנימין פרנקל ונערכה ע"י אלישע אורון. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)