פתיחה | ייחודה ההגותי וההיסטוריוסופי של השואה

לרבנים, חוקרים ומורים יש גורמים וסיבות רבים לבחור את הנושאים שיעסקו בהם: מומחיות בתחום מסוים, סקרנות לגביו, עניין אינטלקטואלי או רוחני, דרישות המערכת בה הם עובדים או אף שיקולים מסורתיים (פרשת שבוע וכדומה). רק לעתים רחוקות מזדהה 'המרצה' או 'המלמד' עם נושא הוראתו הזדהות מלאה, עד שההוראה הופכת למסע אישי. ברם, יש גם שההזדהות הקיומית קודמת להוראה, הבאה בעקבותיה; או אז משמשת ההוראה להרחיב את האופקים האישיים, להעמיק חדור, ולעכל בדרך רפלקטיבית חוויות וזיכרונות.

אף שאני שייך רק לשכבה המכונה 'דור שלישי לשואה', ואף שמעולם לא דרכה כף רגלי על אדמת פולין או גרמניה, העיסוק בהיבטים הרוחניים, הנפשיים והאידאולוגיים של השואה הוא עבורי אחד מאותם מקרים מיוחדים של הוראה שהיא גם מסע אישי.

אשתף אתכם באחד הקטעים המשמעותיים של המסע האישי הזה. עת חגגתי את יום הולדתי השנים עשר, התקשר סבי, ר' צבי גרינשטיין ז"ל, אל אבי יבל"א, וסיפר לו שהחליט לקנות לי תפילין לבר המצווה. אבא תמה על ההתעוררות המוקדמת מדי והעיר לסבא שגם סבי האחר, ר' יוסף יבל"ט, יחפוץ בוודאי לקנות תפילין, שהרי לשניהם אני נכד בכור מכל צאצאיהם. הטענות לא הועילו: סבא צבי כפה את רצונו על אבא ועל כל השאר, והתעקשותו נשאה פרי - כעבור כמה שבועות הוא קנה את התפילין.

סבא ידע את אשר הוא עושה. הוא לא זכה להגיע לבר המצווה שלי. בשבת פרשת חיי שרה, לפנות בוקר, מת במיטתו מיתת נשיקה, ללא שום מחלה מוקדמת, והוא בן ע"ב שנים. במגרתו מצאנו שתי מעטפות: באחת צוואה, כדרך הצוואות; ובשנייה דף שכותרתו "משאלות לב", שאותו אני מביא כאן לפניכם:

ב"ה

צבי גרינשטין, ק. מוצקין רח' הרב קוק 23

עמ"י

משאלות לב!

א. לא לנתח בשום פנים ואופן ובשום מקרה את גופתי אחרי מותי.

ב. אני מבקש מאד לקבור אותי בשכנות עם אדם כשר וירא ה'.

ג. אני מבקש להשתדל עד כמה שאפשר, להביא אותי לקבר ישראל ביום הפטירה.

ד. אני מבקש לשים את התפילה של ראש (המונחת בארון הבגדים על יד הטלית והתפילין שלי בנרתיק מיוחד) בקברי על יד ראשי, למען תהי' לי לעדה כי בתנאים הקשים ביותר מסרתי את נפשי לקיים מצוות הנחת תפילין שיש בהם יחודו ואחדותו יתברך שמו בעולם.

ה. אני מבקש להקים על קברי מצבה צנועה ופשוטה ביותר ולכתוב עליה את הנוסח המצורף בזה.

הריני מקבל עלי עול מלכות שמים בקבלה מוחלטת שאין אחריה שום חרטה וחזרה, אני מאמין באמונה שלמה שאתה ה' אמת ותורתך אמת לעד ולנצח נצחים.

שמע ישראל ה' א-לוקינו ה' אחד. ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

עבדך הנאמן והמסור

צבי גרינשטין

בן שמעי' ושרה פסיל ז"ל הי"ד

את הדברים המרגשים הללו כתב יהודי שהנאצים רצחו כמעט את כל בני משפחתו: שני הוריו, ארבעת אחיו (נותר יבל"ט ר' שלמה), ועל כולם - אשתו הראשונה ובנו יחידו. הכרזת האמונה הנהדרת שבסופם אינה מסקנה תאולוגית מן השואה, אף לא הכרעה שלמרות השואה. נקודת האמונה הזו היא, לפי הבנתי, הסיבה הריאלית להישרדותו במהלך השואה ולכוחות שניתנו לו אחריה להקים בית מחדש בארץ ישראל.

הנקודה המפתיעה במשאלות הלב הייתה בקשתו ביחס לתפילין. לא ידענו על התפילה הישנה של ראש עליה כתב, שאכן הייתה מונחת שם. סבא דיבר הרבה על השואה, אך לא בגוף ראשון. הסיפור שסופר רק אחרי מותו והשלים את התמונה היה כי הבריח את התפילין אל אושוויץ, ואחר כך אל מחנה בוכנוולד, בהם הוחזק בזמן המלחמה, והניחם במסירות נפש מדי יום. סמוך לסיום המלחמה נתפס עטור בהם בשעת תפילתו מאחורי אחד הצריפים. איש ס.ס. החל לחנקו ברצועות, וכמעט שהשלים את מלאכתו, לולא ה' שהיה לו: באותו רגע נשמעה אזעקה המתריעה על בואם של מפציצי בעלות הברית. הגרמני עזבו לנפשו, והתפילה של ראש נשארה עמו מאז ולתמיד.

בדיעבד הבנתי שקניית התפילין בשבילי הייתה עבור סבא סגירת מעגל החיים: פרֵדה שמחה מחיים שהתפילין נתנו להם משמעות וכוח - ובסופם הלכו עמו אלי קבר - תוך שהוא משאיר את מתנתו לי, נכדו וממשיכו, בביטחון ובשמחה שהחיים היהודיים שהאמין בהם נמשכים גם בזרעו.

ומנקודת הראות שלי: מלבד כל כוונותיה הידועות והרשומות בסידור וב"לשם ייחוד" הקודם להנחה, יש בהנחת התפילין שלי גם כוונה של המשכיות, הכרת תודה, זיכרון והערכה לסבא ז"ל, וממילא גם אישור מחדש של אותה אמונה רבת-עצמה שלו.

גם אשתו, סבתי רבקה ז"ל, ניצלה מהתופת של אושוויץ. סבי וסבתי האחרים ברחו לשטח הרוסי מפולין, וגם הם ניצלו - מי מהמים ומי מהאש, מי מהחרב ומי מהרעש והמגפה - בשעה שמשפחתם אבדה רובה ככולה. כולם, כל אחד לחוד, וכבני זוג משנישאו לאחר המלחמה, הכריעו בעד חיי תורה ואמונה ובעד ארץ ישראל.

אין בכל זאת כדי לומר שחוויית החיים שלהם הייתה פשוטה, אף לא שעמדותיהם הדתיות והאידאולוגיות לא הזדעזעו. את סבי האחר, ר' יוסף גולדברג, שאלתי לפני כמה שנים: אתה מתפלל כבר חמישים שנה בבית כנסת של חב"ד בנוסח חב"ד ומשמש בו כגבאי וכמגיד שיעורים; האם אתה חסיד חב"ד? סבא השיב: חסיד? אחרי המלחמה?! הרי אני שמעתי מה אמר האדמו"ר הקודם מחב"ד (הריי"צ) לפני המלחמה על עזיבת אירופה, ומה אמרו על כך אדמו"רים אחרים. אחרי המלחמה אי אפשר עוד להיות חסיד של רבי...

לא ניתן לומר על איזו מן ההכרעות שתיארתי כאן כי היא מתקבלת על הדעת או הגיונית יותר מהכרעותיהם של יהודים אחרים להפסיק לשמור מצוות או להמשיך להיות חסיד בעלז או חב"ד. אבל אלו ההכרעות שעליהן גדלתי ושאותן אני חי, והן דוחפות אותי לבירור ההגותי, הרוחני והפנימי שביטויו בסדרת השעורים שתילמד השנה, בע"ה.

א. דעות קדומות

יש בציבור דעות קדומות ואמונות חסרות-בסיס רבות באשר לסוגיית אמונה ושואה. למשל: שהשואה גרמה לחילון מסיבי מתוך משבר אמונה עמוק ומקיף; שאין הגות דתית משמעותית אל מול השואה; ושהעולם החרדי והחסידי אינו מתמודד עם השואה ומדחיק את זיכרונה.

גם אנשי רוח ואינטלקטואלים אינם חפים משגיאות בעסקם בשואה, ולעתים אף חוטאים בהעדר יושר אינטלקטואלי. העולם החרדי מתואר כעולם דוגמטי וחסר ביטחון ביחסו אל השואה, ההגות הדתית - כחסרת אונים, וזיכרון השואה בעולם הדתי - כרפה וקלוש.

אני מלמד זכות על דעות והערכות אלו, מפני שאכן מדובר בסוגיה טעונה ביותר, ולעתים גוברים הרגשות על הביקורת העצמית. היסטוריונים ואנשי רוח האמונים על ניתוח יסודי, הימנעות משיפוט ואובייקטיביות אינם מצליחים תמיד לעצור ברוחם ובעטם בסוגיות טעונות כמו הקיום הדתי אחרי השואה.

ואולם, לימוד הסנגוריה אינו פוטר אותנו מאחריות להצגה אמתית של הדברים. הצדק ההיסטורי, היושר האינטלקטואלי, ולעתים גם כבודם של קדושי השואה עצמם מחד ושל גדולי ישראל ותורת ישראל מאידך - כל אלה צריכים תיקון.

מתוך נקודת המבט האישית שהצגתי קודם, אני מתעניין במיוחד בהתמודדות עם השואה של אנשי אמונה שעמדו באמונתם. אני מבקש לדעת אם השפיעה השואה וכיצד השפיעה (1) על האידאולוגיה שלהם (למשל: דעתם על הציונות, הגאולה, היחס למי שאינם שומרי מצוות ועוד); (2) על החוויה הדתית או על הפרקטיקה הדתית שלהם (תפילה, ביטחון בה', חסידות ועוד); (3) ועל התאולוגיה שלהם (תפיסת הא-לוהות, השגחה וכו').

שאלות אלו יכולות להידון משתי בחינות שונות. מחד, נוגעות הן במובן הכללי ביותר בהתמודדותם של יהודים מאמינים עם חוויות של סבל קיצוני ושל אבסורד קיומי - חוויות שימיהן כמעט כימי קיום האדם, אך בשואה הן מקבלות העצמה מיוחדת.

ואולם, מבחינה אחרת יש לדון בשאלות אלו תוך התייחסות לאופייה המיוחד של השואה, לאמור: מהתגובות השונות לשאלות הנזכרות למעלה, כמו גם לשאלות דומות אחרות, ניתן ללמוד הרבה על האופן בו נתפסה השואה בתודעתם של הוגי דעות בעם ישראל ובתודעתן של קבוצות שונות בו.

איני רוצה ללמד סנגוריה על מי מן המקורות או האנשים שאצטט בקורס, אף אין אני רוצה לשפטם. רצוני לתת להם לדבר בעד עצמם, ולהבהיר את עמדותיהם ככל שיש בכך צורך. אנסה גם, אי"ה, להעמיד את דבריהם בתוך הקשר רחב יותר של הגות ואידאולוגיה ולהתמודד עם שאלות העולות מהם.

אינני מאמין שיש אדם המסוגל להזדהות באופן מלא עם עמדותיהם של הרבי מסטמר, הרצי"ה קוק, הרב פרופ' ברקוביץ' ואמיל פקנהיים גם יחד. ואולם, ניתן להבין טוב יותר את יסודות המחשבה, את המבנה הנפשי-דתי שהיא משקפת ואת מעלותיה וחסרונותיה. אני מקווה שתהיה זו הבנה פורייה של עמדות וגישות בעולם היהודי מחד, ומאידך - שיהיה בה גם משום בירור פנימי של סוגיות יסוד באמונה.

ב. מעמד השואה בהגות כאירוע חד-פעמי

מתוך הדברים דלעיל עולה שאלה יסודית מאוד על יחסן של ההגות הדתית וההגות הכללית לשואה. שתי עמדות מרכזיות לפנינו.

עמדה אחת טוענת כי השואה היא מאורע חד-פעמי בתולדות האנושות, וממילא גם ראויה ליחס מקורי, שונה בתכלית, מזה שניתן למאורעות קודמים. לאמור: כדי להבין את השואה ולהתמודד עם השאלות שהיא מעלה במישורים שונים עלינו לאמץ קטגוריות חשיבה חדשות, לגייס תעוזה נפשית ודתית, ולהיות נכונים להשקפת עולם חדשה. האוחזים בעמדה זו יטענו כלפי מי שמחיל על השואה קטגוריות הסבר ישנות כי במקרה הטוב אין הוא מבין אותה, ובמקרה הגרוע - פוגע בזכרה ו'מחלל' את משמעותה.

העמדה השנייה גורסת כי ההבדל בין השואה לבין אירועים אחרים בהיסטוריה היהודית והכללית הוא כמותי, אך לא מהותי, הווה אומר: מידת האכזריות, כמות ההרוגים או משך הפורענות אינם משנים באופן מהותי את אופייה של הפורענות ואת יחסנו אליה. בעלי עמדה זו מחילים על השואה קטגוריות הסבר המצויות זה מכבר בשיח ההיסטורי או התאולוגי, ובכך רואים אותה כאירוע נורא בתוך ים גדול של אירועים נוראים שעובר העולם בכלל וכנסת ישראל בפרט.

בעיית הייחודיות המהותית של השואה אינה רק בעייתה של ההגות הדתית. זוהי גם בעיה של היסטוריונים. האם ניתן להסביר את השמדת יהדות אירופה בידי הנאצים במונחי ההסבר המקובלים על מדע ההיסטוריה, קרי: בקטגוריות הסבר של מאבקים לאומיים, דתיים, כלכליים או פוליטיים? אם ניתן לעשות זאת, הרי שהשואה היא בסופו של דבר אירוע הניתן לרציונליזציה. הבנת התהליכים אינה הצדקתם, אבל היא מאפשרת לנו להכיל, למצער במישור האינטלקטואלי, את מה שנראה כבלתי-ניתן להכלה. זאת ועוד, יתרונה של הרציונליזציה שהיא מאפשרת גם להסיק מסקנות; אם למשל יש לשואה גורמים כלכליים, פוליטיים או סוציולוגיים שניתן להצביע עליהם, כי אז ניתן להסיק ממנה מסקנות אופרטיביות כדי למנוע הישנות אירועים דומים בעתיד.

בעלי העמדה הראשונה טוענים כי רציונליזציה של מה שאינו ניתן להסבר אינה הבנה אלא ההפך ממנה: הדחקה או הכחשה. לדעתם, לא ניתן להבין באמת את מניעיהם של הנאצים, והשואה מגלה דבר מה שבאמת אינו ניתן להסבר מדעי: היא מגלה 'רוע לשמו' - מושג לא-מדעי ובלתי-נתפס. עמדה זו נתמכת בעובדה שההשמדה האכזרית והשיטתית של היהודים באירופה כפי שנעשתה לא קידמה שום אינטרס ממשי של העם הגרמני או של עוזריהם, ואדרבה: בשלבים מסוימים היא אף פגעה פגיעה משמעותית במכונת המלחמה הנאצית ומנעה סיוע מכוח אדם בהיקף גדול.

בספֶרה הדתית והפילוסופית הבעיה דומה. הרציונליזציה הדתית תאמר: סוף סוף, שוב הרגו גויים יהודים; גם אם מדובר ביהודים רבים מאוד ובשיטות רצח חדשות, אין הדבר משנה את מהותו של האירוע, ועל כן יש לחזור לתגובות הישנות והמוכרות שלימדונו אבותינו אל מול פורענויות.

אל מול עמדה זו טוענים רבים שהשואה אינה עוד מחזור של פורענות. לדבריהם, השואה היא הופעה חד-פעמית של סבל ורשעות קיצוניים שיש להבינם הבנה חדשה, חד-פעמית - או, לחלופין, להודות שאי אפשר להבינם.

במהלך שיעורינו השנה נראה את הבעיה היסודית הזו צפה ועולה שוב ושוב בדיונים על השואה, ובחריפות רבה.

ג. אמונה ומצוות בשואה

השיעורים יעסקו, רובם ככולם, בכתבים שלידתם אחרי השואה, מתוך מבט רטרוספקטיבי. חלקם של רבנים, הוגים ואינטלקטואלים שהם עצמם ניצולי שואה; אחרים - של מי שאינם ניצולי שואה אך הגיבו לה.

יש בידינו אך טקסטים בודדים בעלי אופי דרשני או הגותי שנכתבו בימי השואה, בתוך המחנות והגטאות גופם, דוגמת "אש קודש" - ספר דרשות של הרבי מפיאסצנה הי"ד; "מגילת בית העבדים קונין" להרב יהושע משה אהרונסון; "אם הבנים שמחה" - חיבורו של הרב יששכר טייכטאל הי"ד; ודרשתו של הרב מרדכי מבילגוריי, אחי האדמו"ר מבעלז. לכתבים אלה נודעת חשיבות מיוחדת מן הבחינות האנושית וההגותית גם יחד, ונתייחס בע"ה גם אליהם.

כתיבת הגות בעיצומה של השואה הייתה מעשה כמעט בלתי-אפשרי - בעיקר מסיבות מעשיות, אך גם בגלל הקִרבה הנפשית והקיומית, שאינה נוחה ליצירת הגות שיטתית. אך אין זאת אומרת שיהודים לא עסקו בשאלות אמונה וקיום דתי בעיצומה של השואה. אדרבה, ידוע לנו ממקורות רבים, מעדויות ומספרות השואה, על התלבטויות של יהודים בעצם ימי השואה בדבר אמונתם. וכמו בהגות המאוחרת, גם כאן היו ההכרעות והתגובות מגוונות ביותר.

פרימו לוי מתאר בגוף ראשון את הסיטואציה הבאה:

אט אט השתרר השקט ואז אני רואה ושומע ממיטה במפלס השלישי איך קוהן הזקן מתפלל בקול, כובע על ראשו, הוא מניע את פלג גופו העליון בחוזקה אנה ואנה. קוהן מודה לאל שלא נכלל בסלקציה. קוהן מטורף. האין הוא רואה במיטה ליד בפו את היווני בן עשרים, שיילקח מחרתיים לתא הגזים ויודע זאת ועכשיו הוא שוכב פרקדן ונועץ את עיניו בנורה שמעליו ואינו אומר דבר ואין לו עוד מחשבות? האין קוהן יודע שהפעם הבאה תהיה הפעם שלו? האין קוהן תופס שהיום נעשתה נבלה ששום תפילת מחילה, שום סליחה, שום כפרה לאשמים, כלומר שום דבר בתחום האפשרות האנושית לא יוכל לתקן? אילו הייתי האל, הייתי יורק את תפילתו של קוהן אל הארץ.[1]

לוי אינו יכול לשאת את הנאיביות שבתפילת הזקן ואת ההתכחשות שיש בה למשמעות האמתית והכללית של המאורעות. האם יכול אדם להודות לרבש"ע על כך שמסיבה שרירותית נלקח חברו למיטה להריגה ולא הוא?! האם בתוך גיהינום של רשע, שרבש"ע נותן לו להתקיים ואינו מונעו, אין ההודאה לו יתברך כי אם בנליזציה של מילים? שקר?

אלי ויזל מתאר מעמד נורא, ובו בוטאה באופן הישיר ביותר שאלת העדרו או נוכחותו של ה' בשואה:

יום אחד בשובנו מן העבודה, ראינו שלושה גרדומים מזדקרים מעל מגרש המפקדים. שלושה עורבים שחורים, מפקד. מסביבנו אנשי ס.ס. נשקם מכוון אלינו, כמנהג. שלושת הנידונים למוות וידיהם כבולות וביניהם ה'פיפל' הקטן, המלאך נוגה העיניים.
אנשי הס.ס. נראו טרודים מתמיד, חסרי מנוחה. לתלות ילד קטן, לעיני אלפי צופים, אין זה עניין של מה בכך. מפקד המחנה קרא את גזר הדין. עיני הכל ננעצו בילד. הוא היה חיוור, שקט למראה, כוסס את ציפורניו. צל הגרדום כיסה אותו. הלאגר-קאפו סירב הפעם לשמש כתליין. שלושה אנשי ס.ס. מילאו את מקומו.
שלושת הנידונים למוות עלו יחדיו על כיסאותיהם. עניבות החנק הושמו על צוואריהם בבת אחת.
- יחי החופש! זעקו שני המבוגרים.
הנער שתק.
- היכן הוא האלוהים, היכן הוא? שמעתי קול מאחורי גבי.
מפקד המחנה נתן אות ושלושת הכיסאות סולקו.
דממת מוות ברחבי המחנה. באופק שקעה השמש.
- הסירו הכובעים! שאג מפקד המחנה. קולו היה צרוד, ואנחנו, אנחנו בכינו.
- חבשו הכובעים!
אחר החלה התהלוכה. שני המבוגרים חדלו לחיות. לשונם נשתרבבה, תופחת ומכחילה. אך החבל השלישי לא נדם עדיין. מחמת משקלו הזעיר המשיך הנער לפרפר...
למעלה מחצי שעה נאבק גופו בין החיים לבין המוות, גוסס לעינינו, ואנו נאלצנו להביט בפניו. כאשר עברתי לידו היה חי עדיין, לשונו עודה מאודמת, עיניו לא כבויות.
מאחורי גבי שמעתי שנית את קולו של האיש:
- היכן, איפוא, האלוהים?
וחשתי בתוכי קול עולה ומשיב:
- היכן הוא? הנהו - הוא תלוי כאן, על הגרדום הזה...
הפעם היה למרק טעם גופת מת.[2]

השאלה "היכן הוא א-לוהים" מובנת מאליה. מי שמאמין בצדקו, בטובו וביכולתו של א-לוהים, ישאל היכן הוא כשהמציאות מפגינה רשעות ורוע וה' אינו מונעה. אך מהי התשובה? האם ההצבעה על הילד התלוי והאמירה "שם הוא תלוי, על הגרדום" היא הכרזה על 'מותו' חלילה בעיני הנער ויזל? ואולי זוהי מעין דרשה על דרשתו של רבי מאיר המסביר "קללת א-להים תלוי" (דברים כ"א, כג) שחילול צלם א-לוהים של האדם התלוי הוא ביזיונה של השכינה (סנהדרין מו ע"ב)? ושמא מציע ויזל את המחשבה כי טובו וצדקו של א-לוהים לא נתערערו אצלו, אך בכוחו אין הוא יכול להאמין יותר, כלומר, דברים כפשוטם: הא-ל נוצח! ספק אם יש מובן לדברים הללו בתוך השפה הדתית הרגילה, וספק אם הנער שהציע את התשובה ידע בדיוק למה הוא מתכוון. ייתכן שהסופר המבוגר כבר ידע, וייתכן שגם הוא המשיך להתלבט.

לעתים עלו השאלות מבחוץ, על ידי גויים או יהודים מתבוללים. שיחה מפורסמת למדיי מטיפוס זה מסר האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג זצ"ל, ניצול אושוויץ:

בימי האימים נשלחתי לגיטו וורשא לעבוד עבודת פרך בחומר ובלבנים... באחד הימים כאשר עמדנו בגובה אחד הבתים, ניתך עלינו לפתע גשם שוטף וחזק, ואילו הרשעים האיצו בנו לאמור כלו מעשיכם ולא להרפות... הדבר היה כמעט למעלה מכח אנוש... והנה אחד הנדכאים שהכירני פנה אלי וצווח: 'האם תמשיך עוד לומר 'אתה בחרתנו' ותשמח כבן לעם סגולה?'

ונעניתי לו על אתר, שאמנם עד היום לא אמרתי זאת בכוונה הראויה, אולם מעתה כאשר אגיד 'אתה בחרתנו מכל העמים' אכוון יותר ויותר ואגיל ואשמח בלבבי בלי שיעור וגבול... מכיון שראיתיו משתומם ותמה על דברי, הוספתי והסברתי לו: שבודאי כך הוא הדבר, שאם לא ש'אתה בחרתנו מכל העמים' הרי הייתי הופך גם אני לצורר, ומוטב לי להישאר במצבי הנוכחי מאשר להיות כאחד מהם חס וחלילה, ואשרי חלקי...[3]

סיפור זה מעלה למרכז הדיון את האמונה בבחירת ישראל - מיסודותיה של תורת ישראל ואמונתו. היש בתשובתו של הרבי משום חידוש? האם השואה מגלה שבחירתו של עם ישראל אינה מתקיימת על ידי עצמתו, אלא דווקא מתוך חולשתו? אלו שאלות כבדות משקל, שהסיפור השנון נוגע בהן, אך הן צריכות פיתוח.

ואחתום בסיפור שסיפר ש"ז שרגאי, שיצא כשליח לפולין אחרי המלחמה וחזר משם עם העדות הבאה, הממצה, לעניות דעתי, את האמביוולנטיקה העמוקה שבה מעמידה השואה את היהודי המאמין:

בעזבי את פולין בפעם השניה. הייתה זאת בחצות לילה, ליוו אותי ידידים וחברים משכבר הימים לתחנת הרכבת בוורשה, וגם אנשי השלטון הפולני. בשעת הפרידה כשעמדתי על יד הקרון בתחנה, ניגשה אלי אישה ובקשה בפיה: יש לה אחות בירושלים שבעלה עובד ב'תנובה' ברחוב יחזקאל, ואביה הזקן נוסע אליה באותה הרכבת, ובקשתה שאכניס אותו בתא שלי כדי שימצא בחברה של יהודי. נעניתי לה כמובן. עליתי יחד אתה לקרון והעברנו את אביה ואת כל חפציו - מטענו הדל, לתא שלי.

כשנכנסתי אחר כך לתא והתבוננתי ביהודי. ראיתי לפני פנים צהובים כשעווה, זקן לבן, עיניים מעוצבות וכולו פקעת עצבים. כשהתחלתי לשאול אותו: מי ומה וכו', שתק ולא ענה דבר.

שתקתי אף אני. אחרי זמן מה ביקשני לעזור לו לפתוח את המזוודה שלו. בתוכה ראיתי שופר, פמוטים, הבדלה, טלית ותפילין, כמה ספרים וכמה כתנות, ועוד כמה דברים. הוציא לו ספר 'נועם אלימלך' ועיין בו. לא ניסיתי להיכנס אתו לשיחה עוד כי הרגשתי שזה לא לרצונו.

לפני שהשתטחתי על הספסל לישון (אחרי המלחמה, טרם היו בפולין ספסלים מרופדים ולא קרונות שינה) לקחתי לי משהו לשתות ושאלתיו אם גם הוא מוכן לשתות משהו. נענע בראשו לאות הסכמה. מזגתי לו כוס. אחרי ששתה, התחיל לשוחח אתי וסיפר לי בקיצור שהוא מגאליציה. חסיד בעלז. שבע-ימים, אך גם שבע-צרות. וגולל לפני כל מה שעבר עליו תחת שלטונו של היטלר. איך ששיכל את אשתו ואחדים מילדיו ואיך ניצול, ועתה עולה הוא ל'ארץ-החיים'. פתאום הפסיק ונדם. לא המשיך. נשאר יושב עצוב עיניים. אחרי שתיקה מדכאת זו של כמה רגעים, יצאתי מן התא. בשובי מצאתיו שטוח על הספסל. אף אני השתטחתי על הספסל השני, אך לא יכולתי לעצום עין, וכל מחשבותיי התרכזו באיש שממולי ובכל מה ששמעתי ממנו.

לפנות בוקר עם שחר. קמתי להתפלל לפני שייכנסו ברכבת נוסעים לא-יהודים. האיש ממולי לא קם ולא נע, למרות שלא ישן, ואחרי התפילה הוצאתי מאמתחתי משהוא לשתות ולאכול. שאלתיו אם רוצה משהוא לשתות. לא ענה. אחרי כמה שעות שאלתיו שוב, והוא נענה לי בראש שמוכן לשתות. וכך כמה פעמים ביום שתה משהו. אולם לא הוציא הגה מפיו. עיין בספר במקצת, ישב. ושתק. שתיקתו היתה איומה והשרתה עלי דכאון נורא. לא ידעתי נפשי.

אחרי חצות היום פתח ואמר:

אחרי כל מה שעבר עלי ואחרי כל מה שעיני ראו, וה' לא ריחם ולא חמל - לא אתפלל אליו. ארגיזו גם אני.

שתקתי ולא עניתי מאומה. אנחה התפרצה מלבי ולא אמרתי מאומה. אף הוא חזר לשתיקתו. לפנות ערב, כמעט החשיך, התחלתי לסדר לי את חפצי לרדת בפראג (הוא המשיך לפאריס), והנה ביקשני פתאום לעזור לו להוריד את המזוודה, הוציא את הטלית והתפילין, התעטף בטלית, הניח תפילין ועמד להתפלל.

נדהמתי מהשינוי הפתאומי. ברם, שתקתי ולא אמרתי מאומה. אחרי שסיים את תפלתו. פתח ואמר:

על פי דין איני צריך להתפלל. ברם, וכי הכל-יכול אינו זקוק ואינו ראוי לרחמנות?! מה יש לו עכשיו בעולם? מי נשאר לו? ואם הוא ריחם עלי ונשארתי בחיים, זכאי הוא שארחם גם אני עליו. קמתי לכן והתפללתי.

סיים את דבריו ודמעות זלגו מעיניו והתחיל לבכות בקול. 'אוי. ארחמנות אויך אויפן רבונו של עולם'.[4]

אף אני בכיתי אתו. נפרדתי ממנו מתוך דמעות ומתוך ברכה: להתראות בירושלים ונזכה לביאת המשיח.

תמונה מזעזעת זו, לא תימחה ממני לעולם. אף היום מצלצלים באזני דבריו: 'ארחמנות אויך אויפן רבונו של עולם'...

זוהי כוחה של אמונה.[5]

לפנינו פרדוקס קיומי חריף המטלטל את היהודי החסיד בין אי-היכולת להתפלל, שהיא עצמה תוצאה של אמונתו העמוקה בקב"ה, לבין ההכרח להתפלל - הנובע מאותה אמונה עצמה, שקִרבת א-לוהים וחוויית השותפות עמו היא חלק ממנה. ההכרעה להתפלל מפני שסוף סוף ראוי גם הרבש"ע לרחמנות היא חזרה אל היסודות העמוקים ביותר של אמונתנו, מהם נובעים החיוב והשלילה של האמונה כאחד. השלילה עלולה לבוא מההכרה המאכזבת שיש דברים בעולם שהקב"ה אינו משפיע עליהם - ואולי מפני שאין לו כוח או יכולת לעשות כן. והחיוב בא לידי ביטוי בקרבה האינטימית המתקיימת בכל אופן ולמרות הכול, שמתוכה מחליט יהודי כי אם אין הוא יכול לבקש רחמים מרבש"ע, שמא יכול הוא להעניק לו אותם.

נספח

בשיעור הבא אתאר בע"ה את מצבה של היהדות הדתית באירופה לפני השואה ואת ההגות המקדימה את השואה.

והרי כמה הערות באשר לדרך התנהלות הקורס ואופן יצירתו:

א. השיעורים יכללו טקסטים מצולמים וסרוקים וניתוחים ופירושים שלהם. אשתדל לתת מראי מקום מדויקים ככל שיהיה לאל ידי.

ב. ביוגרפיה על הוגי דעות, רבנים וצדיקים שנעסוק בהם תובא כאן ממקורות אחרים - בעיקר אנציקלופדיות מקוונות, כמו זו של 'דעת' או ויקיפדיה, או אתרים המיוחדים לשואה או לאותם הוגים. מובן שאין לי כל רצון לפגוע בזכויות היוצרים, ואני מודה מראש לכותבים, לבעלי האתרים ולאחרים ומצהיר על השימוש. השימוש בחומר זה נועד לייעל ולזרז את הכנת השיעור ועריכתו.

ג. מובטחני שיימצאו בין לומדי השיעור מי שהערותיהם - אם מתוך היכרות בלתי-אמצעית עם הדמויות ואם מידיעותיהם, מחכמתם או מחוויותיהם - יעשירו את השיעור. אשמח, אם כן, לצרף ולהוסיף לשיעור דעות ומקורות שיישלחו אליי ואמצאם מתאימים, וודאי אשמח לקרוא ולהגיב על הערותיכם. כתובת הדואר האלקטרוני שלי היא [email protected]. נא ציינו בתיבת הנושא את הכותרת "שואה ואמונה" ואת שמכם, על מנת שאקרא את דבריכם. אנא מכם, אל תכניסו אותי לשום רשימת כתובות ואל תעבירו אליי שום דואר שאיננו נוגע לשיעור.

   

---