גמרא שבועות -
שיעור 2
שבועה שאכלתי ושלא אכלתי, שאוכל ושלא אוכל
קובץ טקסט
מקורות:
בשיעורי העיון בזמן קיץ הבעל"ט נלמד את הפרק השלישי במסכת שבועות. השיעור הראשון ינסה להגדיר את האיסור וחיוב הקרבן בשבועה על העבר ובשבועה על העתיד.
יש לעיין בפסוקי התורה שמות כ', ז; ויקרא ה', ד; י"ט, יב; במדבר ל', ג; וכן במשנה יט: עד "ושלא אכלתי"; משנה כה.; כו. (במסגרת הבנת שיטת ר' ישמעאל) "איפוך אנא... "שהמעשה קודם לשבועה".
שיעור 1: שבועה שאכלתי ושלא אכלתי, שאוכל ושלא אוכל
שלום וברוכים הבאים. בקיץ זה נלמד יחד חלק ממסכת שבועות. מסכת קצרה זו עוסקת בנושאים שונים ומגוונים. שני הפרקים הראשונים שלה עוסקים בטומאת מקדש וקודשיו וסוגיות נוספות, ואינם קשורים מהותית לשם המסכת; פרקים ד', ה', ו-ח' של המסכת עוסקים בפרשות מיוחדות של חיוב שהטילה התורה במצבים מסוימים שקשורים בשבועה שקרית: שבועת העדות ושבועת הפיקדון, ואולי עוד יזדמן לנו לגעת בהם מעט; ופרקים ו-ז דנים ביסודיות בעניינה של שבועת הדיינים – חיוב השבועה בבית דין במצבים מסוימים, שעליו אנו למדים גם בסוגיות נוספות במסכת בבא מציעא ועוד. הלימוד שלנו יתמקד בפרק השלישי במסכת, הוא פרק ה"הפלאה". פרק זה עוסק בשבועת ביטוי: אדם שנשבע על נכונותה של עובדה מסוימת, או אדם שנשבע שיתנהג באופן מסוים. ככל שנוגע לאדם שמקבל על עצמו התחייבות לעתיד בשבועה, יש קרבה רבה לנושא המסגרת של מסכת אחרת בש"ס – מסכת נדרים, ומטבע הדברים נפנה מידי פעם גם לעיון בסוגיות רלוונטיות מתוכה.
א. המקורות בפסוקי בתורה
בשיעור זה נעיין במקורות בחיובי המלקות והקרבן שישנם בשבועת שקר ובלאוים שעוברים עליהם. ראשית נסקור את הפסוקים בתורה שמהווים את הבסיס לדיון:
א. בעשרת הדברות נאמר: "לא תשא את שם ה' א-להיך לשוא כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא" (שמות כ', ז). מפשט הפסוק ניתן להבין שזהו בעצם איסור על שבועת שקר בשם ה', כפי שנראה למשל בדברי דוד המלך: "נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה" (כ"ד, ד). אולם, הפירוש ההלכתי המרכזי לפסוק זה הוא איסור על שבועת שווא שמפורט במשנה בדף כט. – שבועה שהיא מזויפת מתוכה ומופרכת מיניה וביה, כגון "נשבע לשנות את הידוע לאדם, אמר על העמוד של אבן שהוא של זהב". על שבועה שכזו יש מלקות משום שבועות שווא כשנשבע בזדון, והשוגג פטור. מן הראוי לציין, שעל פי הירושלמי, שנפסק להלכה ברמב"ם, גם שבועת אמת יכולה להיות שבועת שווא: "שנשבע על דבר ידוע שאין בו ספק לאדם שהוא כן, כגון שנשבע על השמים שהוא שמים, ועל האבן זו שהיא אבן, ועל השנים שהם שנים וכן כל כיוצא בזה, שזה הדבר אין בו ספק לאדם שלם כדי לצדק הדבר בשבועה" ; ודבר זה ממחיש יותר את ההבחנה בין שווא לשקר. אמנם, הסיפא של הפסוק: "כי לא ינקה" מתייחסת באופן כללי לחומרתן היתירה של שבועות שקר למיניהן, כמבואר ביומא פו. ובדברי הרמב"ם: "אף על פי שלוקה הנשבע לשוא או לשקר וכן הנשבע שבועת העדות או שבועת הפקדון מביא קרבן, אין מתכפר להן עון השבועה כלו שנאמר לא ינקה ה' אין לזה נקיון מדין שמים עד שיתפרע ממנו על השם הגדול שחלל, שנאמר וחללת את שם ה' אלהיך אני ה', לפיכך צריך אדם להזהר מעון זה יותר מכל העבירות" (פי"ב ה"א וע"ע הל' תשובה פ"א ה"ב).
ב. בפרשת קדושים מופיע פסוק מובהק של שבועת שקר: "ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם א-להיך אני ה'" (ויקרא י"ט, יב). לכאורה מפורש בפסוק זה (וכן במקור הקודם) שהשבועה המחייבת היא שבועה בשם ה' – דבר ששנוי במחלוקת עניפה בראשונים שלא נעסוק בה כעת, ושהיסוד המחייב שבה הוא חילול שמו יתברך.
ג. בפרשת מטות נמצא המקור לתוקפו של נדר לצדה של השבועה: "איש כי ידר נדר לה' או השבע שבעה לאסר אסר על נפשו לא יחל דברו ככל הַיֹּצֵא מפיו יעשה" (במדבר ל', ג). לצד הצורך בביאור ההבדל בין שבועה לנדר, שנידרש אליו במהלך לימודנו, פסוק זה מלמד גם על מכנה משותף ביניהם ביכולת של האדם לחייב את עצמו בחובות חדשים בעתיד בעזרת דיבורו. מהסיפא של הפסוק: "ככל הַיֹּצֵא מפיו יעשה" מתחדשת גם מצוות עשה לקיים את ההתחייבות .
ד. בפרשת ויקרא למדנו על הקרבן שיש להביא על "שבועת ביטוי" שנעברה בשוגג. בתוך רשימת המקרים המחייבים בקרבן חטאת עולה ויורד (להבדיל מחטאת קבועה שחייבים על לאו שזדונו כרת): "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב לכל אשר יבטא האדם בשבעה ונעלם ממנו והוא ידע ואשם לאחת מאלה" (ויקרא ה', ד).
ב. שיטת רבי ישמעאל
המשנה הפותחת את פרקנו מציינת ארבעה מקרים של שבועת ביטוי: "שאוכל ושלא אוכל, שאכלתי ושלא אכלתי". אולם, במשנה בהמשך הפרק מובאת מחלוקת תנאים יסודית אם חיוב קרבן שבועת ביטוי חל בכלל על שבועה על העבר:
"ר' ישמעאל אומר: אינו חייב אלא על העתיד לבא, שנאמר: להרע או להיטיב. אמר לו רבי עקיבא: אם כן, אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה והטבה, דברים שאין בהן הרעה והטבה מנין? אמר לו: מריבוי הכתוב. אמר לו: אם ריבה הכתוב לכך, ריבה הכתוב לכך" (כה.).
לשיטת רבי ישמעאל, הפסוק שמחייב קרבן אינו מדבר אלא ב"להרע או להיטיב", ואף שהרחבנו זאת גם להתחייבויות לעתיד שאינן בגדר הרעה או הטבה (נושא שמבורר בגמרא כה.), לא הרחבנו זאת ביחס לשבועה על העבר. ומסתבר לומר, שההבדל היסודי בין שבועה על העבר לשבועה על העתיד הוא במהות השבועה. שבועה על העבר היא בגדר דיווח על עובדה ידועה, ודיווח זה עשוי להיות אמיתי או שקרי. שבועה על העתיד, לעומת זאת, יוצרת חוק חדש. לפני שאדם נשבע שהוא לא יאכל דבר מה, הוא היה מותר באכילת אותו דבר, ואילו לאחר השבועה התחדש עבורו כלל חדש וחל עליו איסור לאכול את אותו דבר. אין מדובר בהיגד דסקריפטיבי אלא בהיגד המחולל שינוי במציאות. רבי ישמעאל, כנראה, הבין שחיוב הקרבן אינו אלא על יצירת חוק: "להרע או להיטיב", ועל כן הוא אינו חל על שבועה על העבר. אמנם, בסוגיה מבואר שגם לרבי ישמעאל יש חיוב מלקות בשבועת שקר על העבר, ועל כן מסתבר שהתמונה מעט מורכבת יותר לשיטתו, וננסה לברר נושא זה כאשר נעסוק בלאוים שעליהם לוקים בשבועת שקר.
כאשר הגמרא (כו.) דנה בילפותות המהוות בסיס לשיטת רבי ישמעאל, היא שואלת מדוע הוא בוחר לרבות פעולות עתידיות שאינן בגדר הרעה או הטבה ולמעט פעולות מן העבר; ומביאה שתי תשובות, שנראה שהולמות את דברינו, עם הבדל מסוים ביניהן:
א. "א"ר יצחק: דומיא דלהרע או להיטיב, מי שאיסורו משום בל יחל דברו, יצאתה זו שאין איסורו משום בל יחל דברו אלא משום בל תשקרו". לפי רבי יצחק, חיוב הקרבן הוא חיוב שבבסיסו לאו. הלאו המתאים לשבועה על העבר הוא "בל תשקרו" – לא ברור איזה לאו זה, וייתכן שהכוונה היא ל"לא תשבעו בשמי לשקר", אבל מכל מקום ברור מלשונו שהכוונה היא לעבירה שיש בעצם הוצאת דבר השקר מהפה (רש"י: לא תשקרו – בשעה שתשבעו לא תצא לשקר). אולם, הלאו המתאים ל"להרע או להיטיב" הוא איסור "לא יחל דברו" – איסור שמניח שדיבורו של האדם מטיל עליו אתגר וחובה לעמוד בו ולא לחללו, ואינו יוצא לשקר מעצם אמירתו.
ב. "רב יצחק בר אבין אמר, אמר קרא: או נפש כי תשבע לבטא בשפתים, מי שהשבועה קודמת לביטוי ולא שהביטוי קודמת לשבועה, יצא זה אכלתי ולא אכלתי - שהמעשה קודם לשבועה". לפי רב יצחק בר אבין השבועה המחייבת בקרבן חייבת להיות שבועה שקודמת לעשיית המעשה, מהטעמים האמורים. ההבדל מדברי רבי יצחק הוא בכך שאין מדובר בהצמדת פרשת הקרבן ללאו מסוים, אלא הגדרה פנימית של חיוב הקרבן כמתייחס ליצירת חוק עתידי והפרתו.
ג. שיטת רבי עקיבא
רבי עקיבא חלק על רבי ישמעאל, וסבר שיש חיוב קרבן גם בשבועה על העבר. וכאן יש לעיין בהבנת דבריו בהשוואה למה שהעלינו בשיטת רבי ישמעאל. אם ההבחנה היסודית שהעלינו בין שבועה על העבר לבין שבועה על העתיד מקובלת גם על רבי עקיבא, אזי יש להגיע למסקנה שלשיטת רבי עקיבא ישנם שני מסלולי חיוב שונים ביותר בקרבן שבועת ביטוי: בשבועה על העבר יש חיוב בגין השקר ואולי בשל חילול שם ה' הגלום בו; ואילו בשבועה על העתיד החיוב הוא בגין הפרת החוק החדש שהנשבע יצר לעצמו.
אולם, מלשונו של רבי עקיבא עולה לכאורה שאין מדובר בשני מסלולים שונים: "אם ריבה הכתוב לכך, ריבה הכתוב לכך" – רבי עקיבא עונה לרבי ישמעאל שאין הבדל של ממש בין ריבוי פעולות עתידיות שאינן הרעה או הטבה לבין ריבוי פעולות מן העבר. משמע, שהחיוב בשבועה על העתיד ובשבועה על העבר עשוי מעור אחד, ויש לקרב את הבנת האחת אל רעותה. מכיוון שלא ניתן להבין את השבועה על העבר כיצירת חוק, הדבר מושך לכך ששיטת רבי עקיבא הפוכה מזו של רבי ישמעאל, ולדעתו חיוב קרבן שבועת ביטוי הוא אך ורק על פן השקר וחילול שם ה' שבשבועה, ולכן יש חיוב קרבן בשבועה על העבר, ולדעתו יסוד זה מתקיים גם בשבועה על העתיד.
כיצד יש להבין את יישום יסוד השקר ביחס לשבועה על העתיד? לכאורה, ניתן לומר ששבועה היא לעולם סוג של סיפור: הנשבע מספר דבר מה ומאמת זאת בשבועה, ואם היא שקרית היא מהווה עבירה חמורה. סיפור זה יכול להתייחס לעבר ויכול גם להתייחס לעתיד, ואם ההתרחשות שהסיפור טוען לה לא תתקיים, יתברר למפרע שהסיפור היה שקרי. אולם, בפשטות נראה שהבנה זו אינה נכונה. בגמרא כה. מבואר שאין חיוב משום שבועת שקר בשבועה שאינה מתייחסת לפעולותיו של הנשבע, כגון "שבועה שיזרוק פלוני צרור לים". ומכאן, שלא ניתן לראות בעצם הסיפור על אירוע עתידי משום שקר.
האם ניתן בכל זאת לסווג את האיסור בחילול שבועה על העתיד תחת איסורי שקר? אפשר שכן. ניתן לומר שמדובר בשקר מסוג שונה מזה שבסיפור על העבר. כאשר אדם נשבע שהוא יעשה או לא יעשה דבר מה בעתיד, הוא אינו מדווח על עובדה מסוימת, אלא נוטל על עצמו התחייבות. אם נקבל את ההנחה האתית (הרחוקה מלהיות מוסכמת) שאחת הבעיות המוסריות הקיימות באי-עמידה בהתחייבות היא שקר, אזי ניתן לומר שאף שאין מושג של דיווח שקרי על עובדות שעדיין אינן בנמצא בעת השבועה, ישנו מושג של התחייבות, שמשמעות הפרתה היא שקר.
אם נאמץ ניסוח זה, יש להתלבט בהגדרת מוקד האיסור שבהפרת ההתחייבות שבשבועה. ניתן לומר שכאשר הנשבע אינו עומד בהתחייבותו, היא מתגלה למפרע כהתחייבות שקרית. אף אם בזמן שהתחייב בשבועה הוא התכוון לקיים התחייבותו (שאם לא כן, קל יותר לראות בו שקרן), כאשר הוא בוחר מאוחר יותר שלא לקיימה הוא מגלה בכך שהתחייבותו הייתה שקרית. לחלופין, ניתן לומר שהפרת ההתחייבות היא בגדר מעשה של שקר, שבכך הוא "משקר" בהתחייבותו, על משקל "נצח ישראל לא ישקר" (שהרי ברור שהשקר שנשלל בפסוק זה הוא זניחה עתידית של הברית).
לכאורה, יש מקום להציע נפקא מינה להתלבטות זו, והיא רגע ההתראה לעניין חיוב מלקות בשבועת ביטוי. אם האיסור הוא בהפרת השבועה, אזי זהו הרגע שבו יש להתרות, ואילו אם ההפרה מגלה למפרע שהשבועה הייתה שקרית, אזי יש להתרות בשעת השבועה. ברם, מן הסוגיות עולה בפשטות שודאי שרגע ההתראה הוא עובר למעשה ההפרה, וניתן להסביר זאת בכך שגם אם מוקד האיסור היה בשעת השבועה, הרגע המעשי שהופך אותו לאיסור הוא רגע ההפרה, ולכן הוא הרגע הרלוונטי לעניין התראה, כפי שהוא גם הרגע הרלוונטי לעניין הגדרת העבירה כלאו שיש בו מעשה שמחייב מלקות. נשוב לנקודות אלו בגמרות שנלמד בעתיד. מכל מקום, מקור חריג בהקשר זה נמצא בפירושו של רבנו חננאל על מסכת פסחים (סג:): "כשמתרין אותו בשעת שבועה אל תשבע"; ולשיטה זו ודאי מסתבר שההפרה מגלה למפרע שהשבועה הייתה מעשה עבירה. אמנם, מדובר שם בשבועה שאעשה דבר מסוים, שלהלכה אין לוקין עליה, ואילו בשבועה שלא אעשה דבר מה מסתבר שההתראה היא בשעת המעשה האסור, כפי שכותב רבנו חננאל עצמו במקום אחר (שבועות כח:). ניתן להסביר שיש להתרות בזמן המעשה האקטיבי הברור יותר שיוצר את האיסור. ייתכן גם שיש חילוק מהותי יותר בין שני ההקשרים, ועוד חזון למועד.
במאמר מוסגר, ייתכן שניתן גם להציע הסבר שונה מעט ליכולת לראות בשבועה על העתיד שבועת שקר. ייתכן שיש כאן מעין דיווח על העתיד הדומה באופיו לדיווח על העבר. אמנם, האדם אינו יכול להישבע על עובדות שהתרחשו או שעתידים להתרחש אלא רק על ידיעתו את העובדות. לדוגמה, אם אשבע על כך שראובן אכל כיכר לחם, ולאחר מכן יתברר שראובן אכן אכל כיכר זו אלא שלי לא הייתה כל דרך לדעת זאת – לענ"ד יש מקום לשקול טענה ששבועתי הייתה שבועת שקר, משום שהשבועה מעצם מהותה מתייחסת לידיעת הנשבע. בראייה זו, ייתכן שבאופן מהותי נקבע שלא יכולה להיות ידיעה על אירוע עתידי, ולצד זאת נקבע חריג מיוחד שמבוסס על בחירתו החופשית של הנשבע שמאפשר לאדם לראות עצמו כמי שיודע מה הוא יעשה או לא יעשה. ייתכן שבעתיד נשוב ונעשה שימוש בסברה זו, אך לעת עתה אין היא מרכזית בדיוננו.
מכל מקום, הצענו גוונים שונים לטענה שלשיטת רבי עקיבא השבועה על העתיד, בדומה לשבועה על העבר, יסודה באיסור שבועת השקר. העדפנו זאת על פני הסבר הסבור שלשיטת רבי עקיבא ישנם שני מחייבים שונים ביסודם: שבועה על העבר מחייבת בשל יסוד השקר ואולי חילול השם הגלום בו ואילו שבועה על העתיד מחייבת בשל הפרת החוק שהאדם יצר עבור עצמו. הסיבה להעדפתנו הייתה שמלשון רבי עקיבא נשמע ששתי השבועות עשויות ביסודן מעור אחד: "אם ריבה הכתוב לכך, ריבה הכתוב לכך". אמנם, מנגד ניתן להצביע על קושי, והוא שגם לשיטת רבי עקיבא חיוב קרבן בשבועה על העבר נלמד מחיובו בשבועה על העתיד. משמע שהחיוב בשבועה על העתיד הוא יסודי יותר, בעוד שככל שאנו עוסקים ביסוד השקר הוא פשוט וברור יותר בשבועה על העבר. בעיה זו עשויה לחזק את האפשרות שעל אף לשונו של רבי עקיבא, מבחינה הלכתית מדובר בשני יסודות מנותקים.
בעקבות מחלוקת רבי עקיבא ורבי ישמעאל, התמקדנו בשיעור זו בהגדרת היסוד המחייב בקרבן שבועת ביטוי. בשיעור הבא נעסוק בלאוים המחייבים מלקות בשבועה, וננסה לשלב זאת בשאלות שראינו היום.
********************
מקורות לשיעור 2: לאוין בשבועה (א):
בשיעור הבא נעיין במחלוקת האמוראים לגבי הלאו שעוברים עליו בשבועה על העבר ועל העתיד. רצוי ללמוד את סוגיית הגמרא במלואה, מדף כ: "כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן" עד כא: "ממעט לשעבר". אולם, מי שלא מספיק יכול להסתפק בקטעים המרכזיים לענייננו: כ: "כי אתא רב דימי... בלא יחל דברו", כא. "מיתיבי אי זו... הידוע לאדם"; תוס' ד"ה קונמות.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)