איגרת מד | פסקה ה | חלק א
בפסקה שלפנינו משווה הרב קוק בין תורת ההכרה (אפיסטמולוגיה) הקנטיאנית ובין תורת ההכרה הקבלית. הקשר בין תורת ההכרה לבין תורת היש (אונטולוגיה) ותורת הא-לוהות (תאולוגיה) הוא הדוק, ובעצם תלויים הם זה בזה. לכן נמצא בפסקה זו גם את התמצית הפילוסופית של תורת האחדות הכוללת, שהיא עיקר המחשבה הדתית והפילוסופית של הרב. על בסיס היגיון זה נערך ספרו ההגותי העיקרי של הרב קוק, "אורות הקדש": חלקו הראשון עוסק בתורת ההכרה, וחלקו השני - בתורת היש (אונטולוגיה ותאולוגיה); החלק השלישי של הספר הוא "מוסר הקדש", וכבר עמדנו על הקשר הישיר שיש, לדעת הרב, בין הכרת הא-לוהים שלנו לבין המוסר.
לדיון זה של הרב שתי מטרות:
1. הבהרת נקודת ההבדל העמוקה בין אמונת ישראל לאמונת העמים, ובמוקד ההבדל - תורת הא-לוהות.
2. הדגמת היחס בין אמת פילוסופית שמקורה אצל חכם מאומות העולם, עמנואל קַנט - שתורת ההכרה שלו נחשבה בעיני רבים מבני התקופה לאחת מהפסגות הגבוהות של הפילוסופיה האנושית בכלל - לבין החכמה הפנימית של עם ישראל, שמצאה את ביטוייה ומושגיה בקבלה. הרב יטען כי בחכמת הסוד יש כבר את מה שאמר קנט ועוד הרבה יותר מכך, ואנו זקוקים לו לכל היותר בשביל השפה והניסוח, אך לא לשם המהות.
כדי להבין את דיונו של הרב רצוי להכיר לפחות היכרות בסיסית את תורת ההכרה הקנטיאנית. קנט הסביר אותה בצורה בהירה למדיי ב"ספר ההקדמות" (או בשמו המלא "הקדמות לכל מטפיזיקה בעתיד שתוכל להופיע כמדע"), שבא בעקבות חיבורו הקלסי "ביקורת התבונה הטהורה" - חיבור שהיווה מהפך במחשבה המדעית והמטפיזית. הרוצה להעמיק יעיין שם. בסוף השיעור מצורף כנספח תקציר על תורת ההכרה של קנט.
להבנת הקטע דרושה גם היכרות עם התבנית היסודית של תורת האצילות הקבלית ואילן הספירות. בפסקה זו עוסק הרב בעיקר בספירת המלכות ובמשמעותה מתוך נקודת ראות של תורת ההכרה. בשיעור הקודם דיברנו על כך שספירת המלכות מכונה גם "כנסת ישראל", והיא בעצם המהות האידאלית שלה. כאן יובלט היבט אחר של ספירת המלכות.
כהקדמה לקריאה נציין שבכל הציורים הקבליים מתוארת ספירת המלכות כספירה המתווכת ומגשרת בין מציאות אחת לחברתה - בדרך כלל בין המציאות הא-לוהית העליונה (= הספירות שמעליה) ובין המציאות הארצית שמתחתיה. הרב, כדרכו, מכניס חיים חדשים בציורים ישנים. המקור החשוב ביותר להבנת דבריו הוא שער הייחוד והאמונה שבספר התניא לרבי שניאור זלמן מלאדי, אדמו"ר הזקן של חב"ד.
נרחיב על היסודות הקבליים בפתיחת השיעור הבא, שיתרכז בעיקר בפסקה ה. ניתן לעיין שם בפתיחה לפני קריאת האיגרת. צירפתי כאן גם נספח נוסף, הלקוח מאחד מאתרי האינטרנט, ובו תרשימים והסבר פשוט על תורת הספירות ועוד. אפשר גם להסתפק בקריאת הקטע מהאיגרת עם ביאורו, שבו תומצתו עיקרי העניינים. אנו נרחיב בשיעור. בגלל ריבוי המונחים והרעיונות, הביאור הפעם ארוך במיוחד.
איגרת מד פסקה ה
הננו עומדים למעלה מכל היאושים,[1] אפילו היותר מגוהצים ונאים הנם רק טיח טפל,[2] אפילו "השיבה אל קנט"[3] אינה חובקת אפילו את החלק היותר קטן מעוזם של ישראל. אמת הדבר, שמאז מעולם ידענו, ולא הוצרכנו לקנט שיגלה לנו רז זה, שכל ההכרות האנושיות הנן סוביקטיביות יחוסיות,[4] זאת היא ה"מלכות" בבחינת כלי דלית לה מגרמה כלום,[5] והיא "בית הכנסת"[6] או "ירח" המקבלת מאורות,[7] וכל מעשינו, רגשותינו, תפלותינו, הגיונינו, הכל תלוי בזאת, "בזאת אני בוטח".[8] אבל מי שהוא מגזע אלילי, שאבותיו היו יכולים להסיח את דעתם מא-לקי ישראל, "דקרו ליה א-להא דאלהיא",[9] יוכל להסיח דעתו ממה שהוא על כרחנו יותר רם על כל, אף על פי שלפי ערכנו הוא כמי שאינו, שום צורה מושכלת ומטפיסית לא נמצא בו,[10] אבל ידענו שאי אפשר אחרת כי אם הכל ממנו, אין אנחנו מדברים ולא חושבים אפילו במקור המקורות, אבל במה שאין אנחנו שוללים אותו כבר הכל חי וקיים עדי עד.[11] ודעה זו היא גאונם של ישראל היא לעד, אף על פי שסוף כל סוף גם זה אינו מתגלה כי אם בשכינה,[12] מה בכך;[13] אני ואין מצטרפים[14] ע"י אותיותיהם.[15] אין זה המונותיאיזם השולל את הכשרון המעשי, את החברותיות ואת היופי. המונותיאיזם הוא בדוי מלבם של נכרים ו"מתורגם ארמית" שלא בדיוק כלל וכלל,[16] הוא מין "א י ן - ס ו ף - מושג" - שהוא סותר את עצמו, על כן יעלה בתוהו.[17] לא זה הוא מקור שם א-לקי ישראל, מקור הכל הוא אין-סוף הבלתי-מושג, שהוא מקומו של עולם,[18] שרק ע"י רבוי הגוונים המצטבעים אנו יכולים לדבר בו ולהשיגו, ע"י רוב המעשה ורוב שלום, ע"י רוב אהבה ורוב גבורה.[19] זה יכול לומר ישראל, הקורא "זה א-לי ואנוהו", לא המונותיאיסמוס השומם והמדברי של האיסלאם, ולא האפיסה של הבודהיות,[20] כי אם ההויה העליונה המשמחת את הכל ומחיה את הכל, ומתגלה ע"י הגילוי הסוביקטיבי שבלב כל דורשיו ומשיגיו, "וכל אחד ואחד מראה באצבעו 'הנה א-לקינו זה קוינו לו ויושיענו זה ד' קוינו לו נגילה ונשמחה בישעתו' ",[21] "אשרי העם שככה לו אשרי העם שד' א-לקיו".[22]
נספח א: על תורת ההכרה של קנט
לחיבוריו של עמנואל קנט (1724-1804) נודעת עד היום השפעה עצומה על המחשבה וההכרה האנושיות, והמטפיזיקה ותורת המוסר שלו מהוות יסוד למחשבה המודרנית כולה.
קנט ניסה להבין כיצד האדם קולט ומבין את המציאות שמסביבו. אנו רואים את המחשב שמולנו, חשים את הבגד שאנו לובשים וכו'. לכאורה אנו קולטים את המציאות כפי שהיא. אלא שהמציאות בוגדנית ובעייתית, ומה שאנו קולטים כקיים אינו כזה בהחלט. למשל: המדע טוען שהעולם עשוי מאטומים, שמרחקים עצומים מפרידים בין חלקיקיהם השונים ובין אחד לחברו; אולם כאשר אנו 'רואים' שולחן, אין אנו רואים את אוסף החלקיקים העצום הזה, ואף איננו רואים דרך השולחן, שאמור, לפי הנ"ל, להיות שקוף (בגלל המרחק העצום בין החלקיקים). אז מה רואים אנו באמת? עד כמה אנו רואים את הדבר כפי שהוא בעולם? האם מה שאנו רואים כשולחן אכן קיים בצורתו זו?
האור שאנו רואים הוא למעשה גל של פוטונים, שאנו מייחסים לו צבע - אדום, ירוק או אחר - לפי תדירות תנודתו. אך הצבע הוא 'המצאה' של המוח האנושי: הגל עצמו אינו אלא תנועה של חלקיקים. יתר על כן: אנו רואים רק ספקטרום צר מאוד של אורכי גל, ויצורים שונים מסוגלים לראות גלים אחרים בעצמות ובתדירויות שונות.
מה, אם כן, אנו רואים: את המציאות - או שמא תרגום קלוקל שלה? בשפתו של קנט, אנו שואלים על ההבדל בין האונטולוגיה (הדבר כפי שהוא באמת) לבין האפיסטמולוגיה (הדבר כפי שהוא נתפס בהכרתנו).
ואולם, זו רק הבעיה הראשונה. הבה נניח, לפי המתודה של קנט, שיש א-ל, א-ל מושלם ועצום, אשר דואג לקיומה של המציאות כולה, כמו גם לכך שאנו נקלוט אותה כקיימת. אם אותו א-ל מוודא שאנו קולטים את המציאות כפי שהוא רוצה שנקלוט אותה, לעולם לא נדע מה אכן קיים ומה אינו קיים: אנו נקבל תמיד את מה שהא-ל רוצה שנקבל. כיצד נדע אפוא אם המציאות אכן קיימת, או שמא רק החלטת הא-ל גורמת לנו לחשוב שהיא קיימת?
ובל נשכח כי אנו קולטים את המציאות דרך החושים שלנו, המתרגמים עבורנו את מה שנקלט מבחוץ: חוש הראייה מתרגם גלים מסוימים לאותה תמונה שהמוח קולט, חוש השמיעה מתרגם גלים אחרים לצליל, וכן הלאה. מה הקשר בין התמונה או הצליל המצטיירים במוח האדם לבין המציאות? החושים מתרגמים את הקלט החיצוני - הם עורכים בו שינויים, ואז מעבירים אותו למוח; אבל גם המוח מעבד-מתרגם (באופן שאיננו מבינים אותו לחלוטין) את הנתונים שהוא מקבל, והופך את המידע החושי למושגים/תמונות. עד כמה כל התהליך הזה מדויק?
בשאלות אלו ובשאלות דומות רבות התחבטו פילוסופים (ומדענים) רבים מזה דורות, ובכל פעם שהציע מישהו פתרון - באו אחרים והראו את הטעות שבו. הם הדגימו, למשל, כי בזמן חלום אין אדם יודע אם הוא במציאות אם לאו. ושמא אנו חולמים כל העת?... הסרט 'מטריקס' מדגים עד כמה לא ניתן לעמוד על האמת או השקר שבקליטה החושית.
נבהיר את הבעיה על ידי משל פשוט. נניח שאנו יושבים בחדר סגור ואטום ואיננו יודעים דבר על המציאות שמחוץ לחדר. הידע שלנו על העולם החיצון ניזון כולו ממכשירים שיש בחדר: טלוויזיה, רדיו ואמצעי מדיה נוספים, מכשור מטאורולוגי וכו'. באופן כזה יכולים אנו לחיות תקופה ארוכה במחשבה שאנו יודעים מה קורה בחוץ. אך פתאום מתעוררת השאלה: מניין לנו שהמכשירים הללו מהימנים? כיצד נדע אם הם מעבירים את המציאות כפי שהיא? איזו טרנספורמציה עוברת המציאות דרכם? על השאלה האחרונה נוכל לענות בדרך פשוטה מאוד: נוכל לפרק את המכשירים ולראות מהו מנגנון הפעולה וההעברה שלהם. אז נדע מהי הטרנספורמציה - אך עדיין לא נוכל לדעת מה באמת יש בחוץ, מפני שפשוט איננו יכולים לצאת החוצה; אנו תלויים בחסדי המכשירים.
קנט הסביר שהתבונה שלנו היא מעין חדר אטום כזה, שאיננו יכולים לצאת מתוכו. אנו בטוחים לגמרי שיש משהו בחוץ, אך תלויים במכשירים לגבי אופן תפיסתו המסוים. לא ניתן, הסביר קנט, לדעת באמת מה קיים בעולם עצמו. הדברים כפי שהם (האונטולוגיה של העולם) אינם ניתנים לזיהוי או לידיעה, משום שבדרכם אלינו הם עוברים תהליכי שינוי רבים מדי, ומשום שהם נשלטים בידי גורמים רבים שאין אנו יודעים עליהם (הא-ל, המטריקס או כל דבר אחר).
מה שניתן לנו להיכרות בלתי-אמצעית הוא תבונתנו בלבד. ההיכרות עם המציאות היא כאמור 'אמצעית', ולכן אין לנו ודאות לגביה; אבל את התבונה שלנו אנו מסוגלים לחקור. זוהי בעצם ביקורת התבונה, שקנט הפך אותה לפרויקט חייו - הן את צדדיה הקשורים למדע ולמטפיזיקה, הן במה שנוגע למוסר (תבונה מעשית).
אנו מכירים שתי קטגוריות שעליהן מתבססת המחשבה האנושית, קטגוריות שהאדם אינו יכול להימנע מלפעול בהן. אין זה משנה אם הקטגוריות הללו קיימות אם לאו, אם הן מיוצרות בצורה מלאכותית או העולם הוא באמת כזה - שכן האדם חייב לפעול כך. קטגוריות אלו הן הזמן והמרחב.
אנו קולטים את המציאות כמתקדמת בזמן - איננו יכולים להימנע מכך. כל אירוע נקלט ביחס לאירועים אחרים על בסיס הזמן. משוגעים יכולים לבלבל את המושג הזה, אולם הדיון הנוכחי אינו עוסק במשוגעים, אלא באלו מבינינו שמנסים להתקיים בעולם.
נסו פעם להעלים את מושג הזמן - לדמיין את העולם ללא הזמן. הדבר בלתי-אפשרי, וליתר דיוק: בלתי-אפשרי להשיגו בכוח דמיוננו, שכן אנו פועלים בו בכל רגע ורגע...
אנחנו יכולים להגיד שאנו תופסים את מושג השעה. אנחנו יודעים מתי להגיע לעבודה או ללימודים, או לומר באיזו שעה של היום אנו נמצאים על פי מיקומה של השמש. אך כל אלו הן תופעות של הזמן; אין זה הזמן עצמו, אותה תבנית מסתורית שמכוחה אנו יכולים לתפוס את כל הדברים הללו. אינני יודע דבר על הזמן, שעליו אנו מבססים את הכול. 'מהו הזמן עצמו?' אני שואל. אתם תוכלו להציג בפניי תופעות רבות, אבל אין בכך הסבר ליכולת שיש לכל אחד מאתנו לתפוס את הזמן. מהי אותה יכולת? כיצד אנו יכולים לתפוס את העולם כפועל בזמן? שימו לב שבכל פעם שאשאל על הזמן אקבל הופעות של הזמן, ושאין שום דבר בעולמנו שאיננו עושים אותו במגבלת הזמן. כל פעולה תופסת זמן, כל מחשבה - אורכת זמן. אינני יכול לחשוב על מאומה שאינו דורש הקשר של זמן אליו. אבל כל אלו תופסים תופעות של זמן. הדבר עצמו - זמן - הוא דבר שאינו נתפס על ידינו, אלא מגדיר עבורנו את המציאות. לשון אחר: זמן הוא מה שמאפשר לנו לעבוד ולחיות בעולם, הוא קודם לכל דבר שאנו מסוגלים לחשוב עליו, הוא מאפשר לנו את יכולת הפעולה והמחשבה - וככזה אין אנו יכולים לחשוב או לפעול עליו, אלא רק בו.
אותו הדבר נכון ביחס למושג המרחב/חלל. כל דבר נתפס כקיים במרחב. אין אנו מסוגלים לנטרל זאת. איננו יכולים להעמיד דברים בתוך דברים (ושימו לב שאפילו במילה "בתוך" יש התייחסות מרחבית). ושוב, כל שאלה על מהות המרחב תיענה בתופעות של מרחב. המרחב עצמו הוא דבר שמגדיר את יכולת המחשבה והפעולה שלנו בעולם. אנו פועלים תמיד תחת תפיסת מרחב שאיננו מבינים אותה. תמיד נוכל להסביר תופעות, להצביע על החדר שמסביב. אולם מהו המרחב הכולל, אותו דבר אינסופי שאנו בתוכו ושבו אנו פועלים תמיד - את זאת קשה להסביר.
המחשבה שלנו מבוססת על זמן ומרחב. אנו קולטים כל דבר תחת הגדרות אלו.
שימו לב ששתי קטגוריות אלו אינן ניתנות להוכחה: איננו יכולים להוכיח את קיומם של זמן או מרחב - פשוט איננו מסוגלים לחשוב אחרת. יתר על כן, קטגוריות אלו מבססות את המחשבה שלנו. לא ניתן להצביע על זמן או מרחב, ניתן להצביע רק על הופעות בזמן ובמרחב (השולחן הזה, לפני שעה...). אולם הדבר הכולל המאופיין במילים זמן ומרחב אינו נתפס או נשלט על ידינו; הוא מבסס את המחשבה שלנו. הוא אינו קיים בעולמנו, אך עולמנו נתפס ככזה במחשבה הנוצרת על ידי זמן ומרחב. קטגוריות מסוג זה מכונות קטגוריות טרנסצנדנטיות.
קטגוריה נוספת של המחשבה החשובה מאוד לביסוסו של המחקר המדעי היא הסיבתיות. המדע האמפירי (המתבסס על הניסיון המדעי) כולו מניח שיש קשר סיבתי בין התופעות השונות, והחוקיות המדעית מניחה עקיבות של הקשרים הללו: אם נחזור על אותה פעולה באותם תנאים בדיוק, יתרחש בדיוק אותו דבר. הפילוסוף האנגלי דייוויד יום הקשה על הזרם המדעי האמפיריציסטי: הלוא הסיבתיות היא היפותזה - לא ניתן להוכיח אותה; אולי זו טעות? על שאלתו זו של יום השיב קנט לפי דרכו: גם הסיבתיות היא אחת הקטגוריות של המחשבה - קטגוריה שבה אנו תופסים את המציאות.
לסיכום, קנט הגדיר את הפילוסופיה שלו כמהפכה הקופרניקאית השנייה. המהפכה הראשונה הייתה הגילוי שלא השמש מסתובבת סביב הארץ אלא הארץ היא המסתובבת סביב השמש. המהפכה השנייה הייתה שלא ההכרה היא התלויה במציאות (את מה שאנו תופסים אנו יודעים), אלא המציאות היא תלוית-ההכרה (מה שאנו תופסים נתון בקטגוריות של התבונה).
נספח ב: כמה מושגים בקבלה
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)