דילוג לתוכן העיקרי

דחיית הנצרות

קובץ טקסט

בשני השיעורים הבאים, נראה כיצד ריה"ל דוחה את הנצרות והאיסלאם. ראוי לציין שבניגוד לפילוסופיה, ריה"ל מקדיש בספרו, נתח קטן ביותר עבור הנצרות והאיסלאם. הדבר בא לידי ביטוי גם בהצגת הדתות על ידי החכם הנוצרי והחכם המוסלמי, אך בעיקר בדחייתם על ידי מלך כוזר.

האופן בו דוחה מלך כוזר את הנוצרי והמוסלמי יש בו בכדי לעורר ספקות לגבי מידת האובייקטיביות ותוקפם של הטיעונים כנגד הדתות האחרות. נדמה כי ריה"ל מזכיר את הנוצרי והמוסלמי רק כדי לצאת ידי חובה ולנקות את השולחן בטרם הוא מעלה עליו את היהדות.

אך במבט יסודי יותר, נדמה לי כי עומדות סיבות, הן עובדתית והן רעיונית, מאחורי הקיצור והתמצות שבדברי מלך כוזר לבעלי הדתות האחרות.

ראשית, יש לזכור כי האיום העיקרי שראו הוגי ימי הביניים לנגד עיניהם היה הפילוסופיה. כלפיה מכוון ספרו של ר' סעדיה גאון - אמונות ודעות, כלפיה מכוון ספרו של הרמב"ם - מורה נבוכים, ובעיקר, כלפיה מכוון ספרו של ריה"ל - הכוזרי.[1]

סכנת המרת הדת, שממנה חששו הוגי ימי הביניים, היתה כלפי הפילוסופיה שהציגה תפיסת עולם יסודית ומקיפה כאלטרנטיבה די נוצצת ליהדות, שהיתה מבחינות רבות בשפל המדרגה.

מעבר לזה, התקפותיה המרכזיות של הפילוסופיה כנגד היהדות, מניחות באותה הסירה את שלוש הדתות.

שאלת ההגשמה, שהיא מן השאלות המשמעותיות ביותר של הפילוסופיה, כפי שראינו, חותרת לא רק תחת יסודות היהדות כי אם בעיקר תחת יסודות הנצרות, ובמידה מסויימת גם תחת האיסלאם.

שאלת פנייתו של א-לוה אל בשר ודם, אף היא מאיימת על שלוש הדתות כאחד.

בריאת העולם, שכר ועונש, עולם הבא וכד', משותפים הם, באופן זה או אחר, לשלוש הדתות, ועל כן נסיון לפגוע ולערער מושגים אלו, שם את שלוש הדתות בצד אחד של המתרס.

ככלל, עצם בקשת הא-לוה ועבודתו, מייחדת את בעלי הדתות לעומת הפילוסופים, ועל נקודה זו עומד ריה"ל בהמשך הספר:

אמר הכוזרי: אבל האין בעלי הדתות האלה קרובים אליכם מו הפילוסופים.

אמר החבר: אמנם כן רב המרחק בין בעל הדת ובין המתפלסף, כי בעל הדת מבקש את הא-לוה לשם תועלות עצומות, נוסף על תועלת הדעת אותו, ואילו המתפלסף אינו מבקש את הא-לוה כי אם כדי לתארהו כמו שהוא באמת (ד', יב-יג).[2]

על כן, בצאת ריה"ל להגנת כל הנ"ל, נזנחים לרגע ההבדלים בין היהדות לנצרות והאיסלאם.

אך ישנה נקודה נוספת בנוסף למציאות ההיסטורית.

ריה"ל מרגיש, והוא יביא זאת לידי ביטוי בדברי מלך כוזר בסיכום הדו שיח עמהם, כי הנצרות והאיסלאם מבחינה רעיונית נמצאות בעמדת נחיתות כלפי היהדות. אמנם מן הבחינה ההיסטורית הנצרות והאיסלאם פורחות ומנהלות ביניהן מאבק איתנים כשהיהדות, נבולה ובזויה, נרמסת תחתיהן, אך אין זאת כי אם אשליה בלבד, ועובדה זו אינה משקפת נכונה את מאזן הכוחות הרעיוני בין הדתות. דברים אלו שם ריה"ל בפיו של מלך כוזר:

אמר הכוזרי: אין אני מביא ראיה מזה. כי רואה אני את שתי הדתות חולקות זו על זו ושתיהן מצליחות, והרי לא ייתכן כי תמצא האמת בשני הקצוות, או שהיא באחד מהם או שאינה אף באחד מהם. וכבר פרשת לי את פרשת 'הנה ישכיל עבדי' פירוש המורה על כך כי הדלות והשפלות קשורות יותר מן הגדולה והכבוד בעניין הא-לוהי. ודבר זה מפורסם גם אצל שתי הדתות הללו, כי אכן הנוצרים אינם מתפארים במלכים או בגבורים או בעשירים אשר בתוכם, כי אם באותם אנשים שהלכו אחרי ישו בכל אותה התקופה הארוכה שקדמה לזו שבה נתקבלה דתו ברבים, אנשים אשר גורשו ממקומותם והיו מסתתרים במחבואים וכל שנתפס אחד מהם מיד היה נהרג, וכולם סבלו על שמירת אמונתם צרות מופלאות, בזיון והרג, והם הם אשר יתברכו בהם הנוצרים, ואת מקומות מגוריהם ואת מקומות הֵהָרגם יכבדו, ועל שמותם יבנו כנסיות. וכן ה'עוזרים', חברי מיסד האיסלם, סבלו בזיון רב עד שנושעו, ובהם יתפארו המוסלמים, ובשפלותם, ובמותם על אמונתם ישתבחו, לא בשרים אשר גאוותם על כספם ועל מעמדם הרם, כי אם באנשים שהיו לובשים בגדים בלויים ואוכלים לחם שעורים לא לשובע (ד', כב).[3]

ריה"ל מודע לכך כי יש לראות את הנצרות והאיסלאם כבנות לאמן - היהדות.

כאמור, בתחילת השיעור הראשון, סיפור העלילה מתבסס על מסורת המתארת את גיורו של מלך כוזר. מלך שעבר תהליך ארוך שבשיאו שאל את שלשת חכמי הדתות (הנוצרי, המוסלמי והיהודי) במי היה בוחר מבין השניים האחרים. משהשיבו לו הנוצרי והמוסלמי שהיו בוחרים ביהודי ולא בזולתו, השתכנע באמיתותה של היהדות.

סיפור זה אינו בהכרח עובדה היסטורית, אך הוא משקף, אולי, את הטיעון המרכזי ביותר של היהדות כלפי הדתות האחרות. וניתן לנסחו בשני אופנים:

א. ההסכמה היחידה שבין שלוש הדתות היא בדבר אמיתותה של היהדות, עד לנקודת הפיצול שרק ממנה והלאה מתגלעת המחלוקת, כלומר הוודאות היחידה (אם נרצה להגדיר את הוודאות כפרי הסכמה כוללת) היא באמיתותה של היהדות.

ב. בהיות הדתות האחרות נולדות ומתהוות מתוך היהדות, ובהיותן פורשות ומשנות, עליהן חלה חובת ההוכחה בבחינת המוציא מחברו עליו הראיה. ממילא רמת ההוכחה אותה נדרוש מבעלי הדתות האחרות גבוהה יותר מרמת ההוכחה אותה נדרוש מן היהדות ששלושתן מודות בקיומה.

דברים אלו נרמזים בדברי החבר הבאים:

ככה נעשתה עדה זו [= ישראל] מדריכה לכל הלבבות, וכל דת שבאה אחריה אינה יכולה לסטות משורשיה - עד כי כיום הזה כל בני הארץ הנושבת מודים בקדמות הא-לוה ובבריאת העולם, וראיתם על זה בני ישראל וכל הטוב אשר גמלם הא-לוה וכל עונש אשר נענשו (ב', נד).

לאור כל האמור, ריה"ל מוצא פחות עניין בהגנה על היהדות מפני הנצרות והאיסלאם ודבריו המעטים כנגדן מכוונים בעיקר כלפי הרעיונות הנ"ל כפי שנראה להלן.

דחיית הנוצרי

לאחר שהנוצרי נשאל לתורתו ולמעשהו הוא משיב לחבר ומציג את עיקרי דתו:

א. בריאת העולם על ידי א-לוהים, סיפורי בראשית (אדם הראשון ונח), השגחה וקשר עם בני האדם, יש לפניו רצון, כעס ורחמים, התגלות לנביאים, השראת שכינתו בקרב ישראל ורשימה זו מסתכמת בדבריו:

כללו של דבר! מאמין אני בכל מה שסופר על כל אלה בתורה ובספרי דברי הימים לבני ישראל, אותו אשר לא ייתכן לכפור באמיתתם, כי מפורסמים היו והתמידו זמן רב ונגלו בהמונים גדולים (א', ד).

ב. התגשמות הא-לוהות באותו האיש שהיה למשיח ונקרא בן האלוהים, ואמונה בשילוש הקדוש (האב - הבן - רוח הקודש).

ג. העברת העניין הא-לוהי מקרב ישראל שמרדו באותו האיש וצלבוהו, אל יחידים שהלכו בדרכו (ראשית שנים עשר השליחים, לאחר מכן קבוצות ולבסוף לאומים).

ד. היותה של הנצרות פונה אל כל האומות להכנס לחיקה.

ה. החוקים והמצוות המחייבים את המאמין הנוצרי.

בדברי הנוצרי אנו מוצאים את היסוד הראשון עליו דיברנו. ההודאה באמיתותה של התורה ושל מסורת ישראל, עד לנקודת הפיצול, שהיא נקודה דרמתית למדי - התגשמות האלוהות בבשר ודם. מדובר בקפיצת מדרגה איכותית במעלות ההגשמה. לא התגלות נוספת, לא דבר א-לוהים בעל תוכן מיוחד, או מחזה ומראה בלתי רגיל אלא טרנספורמציה מוחלטת במצבו של א-לוהים - התגשמות א-לוהים בדמות בשר ודם.

וכך מגיב מלך כוזר לדברי הנוצרי:

אמר הכוזרי: דת כזאת אינה מניחה מקום להגיון, גדולה מזאת! ההגיון מרחיק רוב הדברים שאמרת, אולם לאחר שנתאמת דבר לאדם על פי מראה עיניים ובניסיון, עד אשר יאמין בו כל הלב ולא ימצא מוצא כי אם להאמין בדבר אשר נתאמת אצלו, ימציא תחבולה דקה נגד ההיקש ההגיוני למען יקרב את הרחוק ההוא. הן ככה יעשו גם חכמי הטבע בכוחות המופלאים הנגלים להם בראשונה, כוחות אשר אילו סופר עליהם לחכמים האלה לפני שראום בעיניהם היו כופרים במציאותם, אולם אחרי אשר ראום יתחכמו וימצאו להם סיבות, אם במערכת הכוכבים או בקרב הרוחניים, ולא ידחו את אשר ראו בעיניהם. אבל אני איני מוצא דעתי נוטה לקבל את הדברים האלה כאמיתיים, כי חדשים הם בעיני ולא גדלתי עליהם, עלי מוטלת אפוא החובה לחקור את הדבר עד תכליתו (א', ה).

המשפט הראשון ששם ריה"ל בפיו של מלך כוזר - 'דת כזו אינה מניחה מקום להגיון' מעלה בנו תמיהה, במיוחד לאור הדברים שראינו בשיעורים הקודמים.

באותות ובמופתים מנסה ריה"ל להפריד בין הדת לשכל, וכאמור, לא מפני שהם סותרים, אלא מפני שהשכל אינו יכול לומר אמירות ברורות בנושאים בהם עוסקת הדת. והנה בא ריה"ל ומבקש לדחות את הנצרות כיון שהיא אינה מניחה מקום להגיון וכיוון שההגיון מרחיק את רוב תיאוריה.[4]

אלא שהמשך הדברים מסביר את כוונתו. ראשית, צריך להקדים ולומר כי כבר ראינו שאמנם ריה"ל מבקש לדחות את השימוש בהיקש ההגיוני מהטרמינולוגיה הדתית, אך ביחס לשאלת ההגשמה ריה"ל סובר שמדובר בהיקש הגיוני שקיבל גושפנקה 'מופתית'. על כן, העימות שעליו מצביע מלך כוזר בין דת הנצרות לבין ההגיון השכלי, הוא עימות בין הדת לבין ערך מוצק ברמת המופת השכלי ולא עם ספקולציה הגיונית. שהרי הערך הזועק השמימה מתוך התיאור הנוצרי הוא ערך ההגשמה. נקודת פרישתה של הנצרות מן היהדות, כפי שראינו, מקצינה עד שיא הקוטביות האפשרית, את הפער שבין הדת לשכל, כאמור, לא מדובר בעוד התגלות, או בעוד מחזה אלא בהתגשמות הא-לוה בדמות בשר ודם!

שנית, על אף הקצנת העימות והבאתו לממדים חריפים ביותר, ריה"ל אינו נבהל, ואינו מבקש לדחות מיד את הנצרות על בסיס זה.

ראינו כי לריה"ל ישנה דרך להתמודד מול היקש הגיוני, המופיע בשני אופנים.

האחד, כאשר ההיקש ההגיוני הוא ספקולטיבי, וזוהי בדרך כלל הצורה שבה הוא מופיע ביחס לשאלות תיאולוגיות, אז אין טעם ואין צורך להתמודד עם הדעה המוצעת, כיון שכנגדה ניתן להציע גם דעה אחרת. במקרה זה אין צורך לפתור את הסתירה כיון שהיא אינה קיימת.[5]

השני, כאשר ההיקש ההגיוני הוא אמנם ספקולטיבי (וזוהי ראשית דרכה של תפיסת ההגשמה הפילוסופית. וכפי שראינו, דעה זו היתה רווחת גם בקרב ישראל במצרים, טרם ההתגלות), אך בשלב כלשהו הוא מקבל גושפנקא של וודאות ממקור וודאי אחר - מראה עינים או מופת שכלי (במקרה שלנו - התורה). במקרה כזה, קובע ריה"ל כי לא תתכן סתירה בין ההיקש ההגיוני לבין התורה, ואז מוטל על האדם לנסות לגשר בין שתי האמיתות: התורה וההיקש השכלי הספציפי. גישור זה ספקולטיבי הוא ואינו וודאי, אך הוא כמזור למאמין שנחשף לפילוסופיה ואיבד את תמימותו.[6]

דברים אלו, שם ריה"ל בפיו של מלך כוזר כנגד הנוצרי. אלא שמודל זה, של התמודדות הדת עם היקש הגיוני 'מוכח', אינו מתאים לנצרות. במקומות רבים בספרו, רומז ריה"ל על הבדל זה שבין הנצרות (וכן האיסלאם) לבין היהדות. תפיסת העדר ההגשמה, שריה"ל מאמצה בשתי ידים, מאיימת, כאמור, על שלוש דתות ההתגלות. אך ריה"ל אינו נבהל מאיום זה, ובלבד שאל מול האיום ניצבת דעה המעוגנת במופת שכלי או במראה עינים. דברים אלו יכולים להאמר על דת היהדות, שיסודה בהתגלות שהיתה עין בעין ואינה ניתנת להכחשה (כפי שהצגנו ארוכות בשיעור מס' 6). אולם אצל הדתות שיסודן בהתגלות ליחיד, תמיד ישכון הספק, האם התגלות זו אמיתית או שמא חזיון תעתועים ואף ייתכן כי מדובר בקנוניה ובהמצאה. התגלות זו, נוכח מתקפותיו של ההגיון בדבר ההגשמה (ובנצרות ביתר שאת, בגלל ההפרזה בהגשמת הא-ל), אינה יכולה להשאר על איתנה, בהעדר בסיס מופתי לקיומה.

כאמור, במקומות רבים בספר, רומז ריה"ל להבדל זה שבין דתות הנצרות והאיסלאם ליהדות,[7] אך באופן מפתיע ובלתי צפוי, סוטה ריה"ל בסוף דבריו של מלך כוזר לנוצרי מקו מחשבה זה, ומעביר את מוקד הדחיה למישור אחר לגמרי:

אבל אני איני מוצא דעתי נוטה לקבל את הדברים האלה כאמיתיים כי חדשים הם בעיני ולא גדלתי עליהם, עלי מוטלת אפוא החובה לחקור את הדבר עד תכליתו (א', ה).

היינו מצפים כי מלך כוזר יסיים את דבריו, שבההעדר מופת (או דבר הנראה עין בעין) לתיאורי הנצרות, פטורים אנו מלנסות לגשר ביניהם לבין ההגיון, והסתירה בעינה עומדת, אולם מלך כוזר נוקט בנימה אישית, הממקדת את הבעיה במוטיבציה שלו לקבל את הדברים כאמיתיים. הבעיה לכאורה אינה אובייקטיבית, ואין כאן דחיה עקרונית, כפי שניסחנו אותה עד כה.

לדעתנו, לא במקרה דוחה ריה"ל את הטענה העקרונית האובייקטיבית להמשך, וכאן הוא בוחר להעביר את המוקד למישור אחר לגמרי.

כאמור בשיעורנו הראשון, צורתו המתודית של הספר - התמקדות בשתי דמויות, הגיור המוקדם של המלך, פתיחת הדיון במעין התגלות (החלום) - מלמדת כי ריה"ל בדבריו פונה אל היהודים. הוא אינו מתיימר להציג טענות אוניברסליות שישכנעו כל בר דעת באמיתותן (כפי שעושים רס"ג והרמב"ם), ועל כן אין כאן תורה פרושה באופן שיטתי ועקרוני, אלא סיפור חיים.

מחזקת טענה זו העובדה, כי לאורך כל הספר מדגיש ריה"ל את סגולתו האימננטית של העם היהודי, והוא אינו מעודד כלל את הגויים להסתפח לנחלתו. הוא כותב בספר דברים שהיו מקוממים כל גוי או נכרי שהיה קוראם, כפי שאכן קורה למלך כוזר, אבל כאמור, מלך כוזר רק למראית עין נמצא בחוץ. כבר מהרגע הראשון, שבו התגלה לו שליח הא-ל בחלום הלילה, השתייך מלך כוזר לעם ההתגלות. הוא כבר בפנים!

בפנייתו אל עמו, ריה"ל אינו מניח את המוקד, לפחות בפתיחת הדברים, על מתן תשובות אובייקטיביות בסוקרו את הדתות (כפי שיעשה בהמשך רק אצל המוסלמי). הסתירה השכלית, לפחות בפיסקה זו, אינה מוזכרת על ידי ריה"ל אלא כדי לחדד את חוסר ההגיון בנטישת היהדות לטובת הנצרות.

ריה"ל לא מתמקד בהעדר תשתית מוצקה לדת הנצרות המצדיקה התמודדות עם הסתירות שבינה לבין ההגיון, אלא בהעדר המוטיבציה של מלך כוזר להתמודדות זו.

חדור מוטיבציה להלחם בהגיון או לפחות להסתדר עימו, הוא רק מי שחזה לנגד עיניו או שקיבל במשמע אוזן הדומה למראה עינים דבר הסותר את ההגיון, אך מי שאינו שותף למראה זה, מדוע שיילחם מלחמה על דבר שהוא עצמו אינו בטוח באמיתותו? אמנם, כפי שמוכיח ריה"ל בהמשך, גם לנוצרי עצמו אין אפשרות להיות בטוח באמיתותו, אך לך היהודי, מה לך כי תנטוש את דתך ותפנה לדת המונחת על כרעי תרנגולת, ותלחם את מלחמתה?

מלך כוזר עצמו, על אף שאינו יהודי עדיין, אינו נשאר בשדה האובייקטיבי המצביע על חוסר ההגיון שבדת הנצרות אלא הוא עומד על חוסר ההגיון הקיומי שבהצטרפותו לדת זו. ואם הדברים נכונים לגביו - המתלבט, קל וחומר לגבי היהודי עצמו.

אמנם נכון, גם היהדות צריכה להתמודד עם ביקורתה של תפיסת העדר ההגשמה, אך לבד מזה שבניגוד לנצרות, ליהדות יש כנגד תפיסה זו מראה עינים מוצק ומוכח,[8] אין סיבה ליהודי לנטוש את ביתו לטובת דת זרה לו, שאינו מחוייב לה, שאינו מחובר לה בטבורה, ולהיות ניצב בפני אותם הקשיים ואף גדולים מהם.

העדר הזיקה לנצרות, והנגזר ממנה - הזיקה ליהדות, הם שעומדים בטבורה של דחיית מלך כוזר את הנוצרי.

 


[1] גם כשכבר מתעמת ריה"ל עם האיסלאם, אין זאת אלא עם חכמי האיסלאם שאימצו תפיסות פילוסופיות יווניות שונות.

[2] אמנם בהמשך דברי החבר, נזהר ריה"ל מלקרב את שתי הדתות האחרות יותר מדי אל היהדות:

"אשר לשתי הדתות, במדה שקרבו אלינו - בה במדה רחקו. ואל תתמה על הדבר, כי הלא ירבעם וסיעתו קרובים היו לנו יותר, והם בעינינו 'עובדי עבודה זרה', אם כי מישראל הם, נימולים ושומרי השבת ושאר המצוות" (ד', יג).

ושוב מקרבם בהמשך הדברים, (ועל השלכותיהם נעמוד בשיעור הבא): "אמנם יתרון להם לאנשי שתי הדתות בזה שהרחיקו את התמונות, אך הואיל ושינו ממקום הכיוון בתפילה [= ריה"ל מתייחס לזה במסגרת דיון על בחירת המקום] וביקשו את העניין הא-לוהי במקום אשר לא יימצא בו, ובייחוד מפני שביטלו את רוב המצוות השמעיות, התרחקו מאיתנו רוחק רב" (שם).

[3] עובדת גלותם של ישראל והצלחת הדתות האחרות, לא רק שאינה מרחיקה את האמונה על היות ישראל בעלי דת האמת, אלא אף נשזרת במהלך א-לוהי, שעינינו, לפי ריה"ל, להביא את דת ישראל לידי פרסום ושלמות:

"ועוד יש לא-לוה חכמה נסתרת בהשאירו אותנו בגלות, מעין החכמה הצפונה בגרגיר הזרע, גרגיר זה נופל אל תוך האדמה ושם הוא משתנה ונעשה לכאורה עפר, מים וטיט, ולפי ראות עיני המתבונן בו לא ישאר רושם מוחש כלשהו ממה שהיה הגרגיר קדם לכן, אולם לאחר זמן יתברר כי גרגיר זה הוא אשר ישנה את העפר ואת המים עד שיהיו מטבעו הוא, והוא אשר יעבירם דרגה דרגה עד אשר יתעדנו היסודות ויהפכם להיות כמוהו, ואז יוציא קליפות, עלים ועוד, עד אשר יזדכך הגרעין ויכשר לחול בו העניין ההוא, הא-לוהי, והצורה של הזרע הראשון, ואז יהיה לעץ נושא פרי כפרי אשר ממנו בא הזרע ההוא. והנה כך הוא הדבר גם בדת משה. כל דת שבאה אחריה משתנה, לאמיתו של דבר, להיות כמוה, אם כי למראית עין תתרחק ממנה. הדתות האלה הן אפוא רק הכנה והקדמה למשיח המיוחל, אשר הוא הפרי, ובאחרית הימים, בהודותן בו, תהיינה הן פריו, והיה העץ כולו אחד, אז יעריצו את השורש אשר לפנים היו מבזים אותו, כמו שאמרנו בפרוש הפסוק 'הנה ישכיל עבדי' " (ד', כג).

דברים דומים ניתן למצוא אצל הרב קוק, ועיין לדוגמא ב'למהלך האידיאות בישראל', אורות, עמ' קט: "ואורות פזורים תפיץ פה ושם בין שרידים יחידים דורשי א-לוהים, מהירי אמת וצדק שבכל עם ולשון".

[4] לכאורה, ניתן לומר שריה"ל עדיין לא הציג את תפיסתו ביחס לדת ומדע, ולכן כאן הוא אינו משתמש בטיעון זה, שהרי אינו יכול לשים בפיו של מלך כוזר טיעון שהחבר עתיד להסביר לו באריכות בהמשך. אלא שדבר זה אינו מתקבל על הדעת משתי סיבות:

א. הרי אין בהמשך הספר התייחסות פרטית חדשה לנצרות, ועל כן אם נאמר כך, יוצא שבגלל סיבה מתודית משאיר ריה"ל את ההתיחסות לנצרות חסרה את העיקר, ודבר זה לא יעלה על הדעת.

ב. ראינו שריה"ל משתמש בדמויות שיצר כדי לפרוש את תפיסת עולמו, ולעיתים הוא שם בפיו של מלך כוזר שאלות או אמירות תמימות לכאורה, שבעצם משקפות יסוד או ערך ביהדות. ועל כן, אל לנו לשעבד עצמנו לעלילה באופן כזה שלא ייתכן שריה"ל יציג כבר עכשיו בדברי מלך כוזר את תפיסתו העקרונית, על אף שהיא תאמר במפורש רק בהמשך על ידי החבר, ואכן מיד נראה שכך צריך לקרוא את דברי מלך כוזר.

[5] דוגמה לכך: בריאת העולם ויחסו של ריה"ל כלפי תפיסת הקדמות של אריסטו (א', סז).

[6] ריה"ל אף מציין שבדרך זו, של 'גישור' בין מראה עינים מוכח לבין היקש הגיוני, הלכו אף הפילוסופים עצמם. ולא הכחישו את אשר ראו עיניהם בגלל תפיסה פילוסופית, מוצקה או שאינה מוצקה.

[7] דוגמא מובהקת לכך אלו דבריו הבאים: "הוא הביא את כל העם אל מעמד הר סיני למען יראו בעיניהם, איש כפי יכולתו... וכך הורחק מלב האומה החשד הרע, שמא אין זאת כי אם טענת יחידים המתפארים כי נגלתה אליהם נבואה, - כי לא תיתכן כל קנוניה בפני המונים" (ד', יא).

דברים אלו נאמרים בתוך הדיון על שתי הדתות האחרות, וכמבדילים בין משה ונבואתו לנביאי שתי הדתות ונבואתם.

[8] וכפי שנראה, אצל המוסלמי ריה"ל בוחר להתייחס לטענה זו.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)