דילוג לתוכן העיקרי

על החלל הפנוי

קובץ טקסט

שיעור 10 - החלל הפנוי

התפיסה האימננטית

בטרם ניגש לפסקה השניה בתורה סד (תורה שהתחלנו בלימודה בשיעור מס' 5) נסכם את עיקרי הדברים שראינו עד עתה.[1]

פגשנו בשתי שיטות יסוד, לגבי תפיסת האלוקות והיחס שלה אל העולם. התפיסה הטרנסצנדנטית והתפיסה האימננטית. ראינו כי לתפיסות אלו ישנן השלכות לגבי מערכת היחסים שבין אדם לאלוקים.

התפיסה האימננטית, בחסידות בכלל, ובשיטת ר' נחמן בפרט, מביאה עימה שינוי משמעותי ביחס לשני מישורים, הנוגעים לדיאלוג שמקיים אדם עם אלוקים.

א. המישור הראשון הוא המסקנה כי אפשר לעבוד את הקב"ה ולקיים עימו דיאלוג בכל מעשי האדם ולא רק ב'מעשים הדתיים' הקשורים לתורה ומצוות.

ב. המישור השני אותו מפתח ר' נחמן, הוא ההתמודדות עם נפילות רוחניות, עם כשלונות ועם כפירה. ר' נחמן קובע כי מכיוון שהאלוקות נמצאת באופן קבוע בעולם ובאדם, ממילא משמעות הכפירה והנפילה הרוחנית היא שינוי בתוך ובמסגרת מערכת היחסים שבין אדם לאלוקים. וכשם שהכפירה והנפילה היא ביטוי של הסתתרות כך התשובה והעליה היא ביטוי של התגלות, של חשיפה, של מפגש ושל מציאת אלוקים באותו המקום שבו האדם איבד אותו.

במישור זה ר' נחמן מתאר שתי דרכים של 'מציאה' הנובעות ממציאויות רוחניות שונות, ומרמות שונות של הסתתרותו והתגלותו של אלוקים באותן המציאויות.

הרמה האחת, היא המציאות הרוחנית שבה הקב"ה נמצא בהסתר. במקום זה תפקידו של האדם לחשוף את האלוקות, להביאה למודעות ולקיים עימה דיאלוג ושיח. האדם עושה זאת, על פי ר' נחמן, על ידי 'דיבורים של קדושה', תפילה ושיח המאפשרים את חשיפת האלוקות הנמצאת באותו מקום ובאותו אדם.

הרמה השניה, היא המציאות הרוחנית שבה הקב"ה נמצא בהעלם ובהאלם. כאן לא ניתן לחשוף את האלוקות על ידי דיבור ועל ידי הגדרות, כי אם על ידי חווית החיפוש. על ידי התחושה כי אכן יש אלוקים במקום זה, אולם איני מצליח למוצאו, לחוש אותו, להגדיר אותו. תחושה זו, לדעת ר' נחמן היא מציאת אלוקים שבמקום זה, כי זו מהותה של אותה ההתגלות שם, מהות אי הידיעה.

בשתי רמות אלו, מתבסס ר' נחמן על ההנחה שאינו מוכן לערער עליה לרגע, כי 'לית אתר פנוי מיניה', וממילא קובע ר' נחמן שאין מציאות שאין בה אלוקים, וממילא כל חווית העדר האלוקים, כל כפירה, היא בסך הכל הסתרה, וממילא בהעמקת מבט ובהפנית הלב אל האלוקות - מָצֹוא תִּמָצֵא.

בתורה סד (כפי שראינו בשיעור מס' 6) מתמודד ר' נחמן עם יסוד חדש בתורת האר"י - החלל הפנוי. חלל זה, כפי שראינו, נושא בקרבו פרדוכס עצום. מצד אחד הוא נדרש להיות מפונה לחלוטין מאלוקות, על מנת לאפשר בריאת עולם בעלת גבולות, בעלת תיחומים, בעלת ריבוי. מצד שני עדיין לא תש כוחה של הקביעה כי לית אתר פנוי מיניה, וכי לא תתכן מציאות ללא אלוקים.

את הפיסקה הראשונה בתורה סד, כפי שראינו, מסיים ר' נחמן בקביעה כי 'על כן אי אפשר להשיג כלל בחינת חלל הפנוי, עד לעתיד לבוא'.

ראינו גם שר' נחמן רואה ביסוד הצמצום סוג של תנועה, שהיא אימננטית להתפשטותה ולהשראתה של האלוקות, ולכן מקבלת ביטוי קיומי בהתנהלות ההויה היומיומית ובתוכה האדם (שיעור מס' 7).

האפיקורסות

בפיסקה זו שנלמד הפעם, נוהג ר' נחמן כמנהגו ומנסה לזהות במציאותו של האדם והעולם, את אותה התנועה האלוקית המבטאת את החלל הפנוי המהווה אף הוא נדבך יסודי בקיומה של ההויה, והדברים עמוקים ביותר.

ודע, שיש שני מיני אפיקורסות. יש אפיקורסות, שבא מחכמות חיצוניות, ועליו נאמר (אבות ב, יד): 'ודע מה שתשיב לאפיקורוס'. כי האפיקורסות הזאת יש עליה תשובה, כי זאת האפיקורסות בא מחכמות חיצוניות, שהם באים ממותרות, מבחינות שבירת כלים. כי מחמת רבוי האור נשתברו הכלים, ומשם נתהוו הקלפות כידוע. וחכמות חיצוניות באים משם, היינו משבירת כלים, ממותרות פסולת הקדוּשה. כמו אצל האדם, יש כמה מיני מותרות ופסולת, כגון צפרנים ושער וזעה, ושאר פסולת ומותרות, כן כל חכמה חיצונה בא ממותרות ופסולת ידועה של הקדוּשה, וכן כשוף בא ממותרות ופסולת ידוע (ליקוטי מוהר"ן קמא סד).

עד כאן אין חידוש ביחס לשיעורים הקודמים. שוב ר' נחמן מתרגם את ההויה הרוחנית של מציאות אלוקית בהסתר למושגים קיומיים. הפעם ר' נחמן מתייחס לקליפות הנושאות בחיקן את האור האלוקי המוֹתר - הנוסף, שלא נאסף בחזרה אל הכלים. אור זה נגנז בתוככי הקליפות והוא המחיה אותן. זוהי הויה שלילית אולם יש בתוכה חיות אלוקית המעניקה לה את קיומה.[2]

ר' נחמן רואה באפיקורסות הבאה מחכמות חיצוניות את הגילוי הממשי של אותה מציאות אלוקית.

נציין שהביטוי 'חכמות חיצוניות' הולם את ההויה המיסטית שר' נחמן מייחס לה את מקורו. 'חכמה' בטרמינולוגיה הקבלית הינה מקור אלוקי. שורש יסודי של מציאות. וכשר' נחמן מדבר על אור אלוקי הבא מ'מותרות פסולת דקדושה' הרי שהתיאור 'חכמה חיצונית' המתאר אור אלוקי שהוא חיצוני, אור הנמצא מחוץ למערכת הקדושה, הולם בהחלט.

תיאור זה הולם גם את החוויה הקיומית של המפגש עם חכמות חיצוניות. ר' נחמן לא פעם מתייחס לפילוסופים כמתחכמים יתר על המידה. מעין שימוש מופרז בכח השכלי שניתן להם, חריגה ממה שיש ביכולת כליהם לקלוט. חריגה זו מביאה לשבירה ולאיבוד שליטה וכתוצאה מכך להתפזרות האור באופן בלתי מבוקר ובלתי מוגדר.

ועל כן מי שנופל לאפיקורסות הזאת, אף שבודאי צריך לברוח ולהמלט משם, אך אף על פי כן מי שנופל לשם, אפשר לו למצא הצלה לצאת משם. כי יוכל למצא שם את השם יתברך, אם יבקשהו וידרשהו שם. כי מאחר שהם באים משבירת כלים, יש שם כמה ניצוצות הקדושה, וכמה אותיות שנשברו ונפלו לשם כידוע. ועל כן יוכל למצא שם אלוקות ושֵׂכֶל, לישב הקושיות של האפיקורסות הזאת הבא מחכמות חיצוניות, שהם באים ממותרות משבירת כלים, כי יש שם חיות אלוקות, היינו שֵׂכֶל ואותיות שנשברו ונפלו לשם. ועל כן האפיקורסות הזאת יש עליה תשובה, ועליו נאמר ודע מה שתשיב לאפיקורוס.

כמו בתורה לג (אליה התייחסנו בשיעור 8) גם כאן סדר הדברים מלמד הכל:

"אפשר לו למצא הצלה לצאת משם, כי יוכל למצא שם את השם יתברך...".

"ועל כן יוכל למצא שם אלוקות ושכל לישב הקושיות של האפיקורסות הזאת...".

לא הפתרון לקושיות וההחלצות מפח היוקשים של הכפירה, מביא את האדם אל הקב"ה, כפי שבדרך כלל נהוג לתאר, אלא הקב"ה והקירבה אליו, הם אלו המביאים את התשובות ואת ההחלצות. מכיון שהכפירה והאפיקורסות נובעות מהסתתרותה של האלוקות, הרי שחשיפתה פותרת את הכפירה והאפיקורסות. ומכיון שמדובר במציאות שבה האלוקות רק מסתתרת, הרי שכל שנותר לאדם הוא לחשוף אותה ועל ידי כך לפתור את קושיותיו.

מציאות זו, שעליה ר' נחמן מדבר בתיאור זה, וההחלצות ממנה, מקבילים למציאות הספק שאדם נופל אליה, שלגביה מציע ר' נחמן לדבר דיבורים של קדושה (שיעור 8 לגבי תורה עח קמא). הוא מתאר בחינה זו של אלוקות כמציאות מובנת הניתנת להגדרה. היא מורכבת, כלשונו, משכל ואותיות שנפלו לקליפות. היא בעלת תוכן ועל כן ניתן לדבר בה, בבחינת 'כי מידי דברי בו זכור אזכרנו עוד' וניתן לקבל ממנה תשובות לספקות ולקושיות.

בשיעור הקודם (שיעור 9 לגבי תורה יב תנינא), דיברנו על ספקות שהאלוקות הנמצאת בתוכם היא בבחינת 'מאמר סתום'. המאמר הסתום שהוא אינו מוגדר והוא שורש כל המאמרות המוגדרים, כפי שראינו, קשור ל'א' דסתימאה' שאף היא אינה ניתנת להגדרה ולאבחנה, בניגוד לאותיות האחרות שהן מובחנות ובעלות הגה ספציפי. מציאות אלוקית בבחינת מאמר סתום וא' דסתימאה, היא אנטיתזה למציאות האלוקית המתוארת כאן שהיא בבחינת שכל ואותיות. השכל מקנה את האפשרות להבין ולהגדיר ולהשיב על הספקות בניגוד למאמר הסתום, והאותיות מאפשרות לדבר דיבורים של קדושה בניגוד לא' דסתימאה.

בספקות וכפירות הנובעים ממציאות אלוקית שהיא בבחינת מאמר סתום, האדם נותר עם הקושיה והוא חושף את האלוקות על ידי הפנית הספק שנותר ולא נפתר אל עבר האלוקות, ואז הופכת הקושיה מ'קשיא' לבחינת 'שמע י' קולי אקרא' (שיחות הר"ן, שיחה קמו). כלומר שהיא עצמה המפגש עם האלוקות.

בספקות וכפירות הנובעים ממציאות אלוקית שהיא בחינת שכל ואותיות, האדם מדבר דיבורים של קדושה וחושף את האלוקות ועל ידי כך הוא מביא את השכל והאותיות, הנמצאים באפיקורסות זו, לפתור את הקושיה ולהשיב עליה.

החלל הפנוי - סתירה פנימית

מכאן עובר ר' נחמן לסוג אחר של אפיקורסות:

אבל יש עוד מין אפיקורסות, והם החכמות שאינם חכמות. אלא מחמת שהם עמוקים ואינם משיגים אותם, ומחמת זה נראים כחכמות. כמו למשל כשאחד אומר סברא שקר בגמפ"ת [גמרא, פרוש רש"י, תוספות], ומחמת שאין למדן לישב הקושיה שבא על ידי סברא זו, על ידי זה נדמה שאמר סברא וחכמה גדולה, אף שבאמת אינו סברא כלל. כן יש כמה מבוכות וקושיות אצל המחַקרִים, שבאמת אינם שום חכמה, והקושיות בטלים מעקרא. אך מחמת שאין בהשכל אנושי לישבם, על ידי זה נדמים לחכמות וקושיות. ובאמת אי אפשר לישב אלו הקושיות, כי אלו הקושיות של אפיקורסות הזאת, באים מחלל הפנוי, אשר שם בתוך החלל הפנוי אין שם אלוקות כביכול. ועל כן אלו הקושיות הבאים משם, מבחינת חלל הפנוי, אי אפשר בשום אופן למצא להם תשובה, היינו למצא שם את השם יתברך. כי אילו היה מוצא שם גם כן את השם יתברך, אם כן לא היה פנוי, והיה הכל אין סוף כנ"ל. ועל כן על האפיקורסות הזאת, נאמר (משלי ב', יט): 'כל באיה לא ישובון'. כי אין שום תשובה על האפיקורסות הזאת, מאחר שבא מחלל הפנוי, שמשם צמצם אלוקותו, כביכול.

ר' נחמן תיאר עד עתה שתי סוגי קושיות.

האחת, היא קושיה שיש עליה תשובה. ß האלוקות נמצאת בתשובה המסתתרת בחיקה של השאלה. כלומר, האלוקות מתגלה בצורת תשובה.

השנייה, היא קושיה שאין עליה תשובה. ß האלוקות מסתתרת בעצם השאלה עצמה בהיותה מופנית לקריאת ה'איֵה'. כלומר האלוקות מתגלה בצורת שאלה.

המשותף לשני מצבים אלו, שמדובר במציאות שבה האלוקות מסתתרת, ועל ידי פעולה נכונה (דיבורים של קדושה במקרה הראשון, וזעקת 'איֵה' במקרה השני) ניתן לחשוף את האלוקות המסתתרת.

ר' נחמן מתאר כעת מציאות רוחנית מסוג אחר, מציאות השונה מהשתים הנ"ל באותו מכנה משותף הקיים לגביהן - האלוקות המסתתרת.

החלל הפנוי, שהוא היסוד הרוחני העומד מאחורי האפיקורסות, הכפירה והספקות אותם מעלה ר' נחמן בדברים אלו, שונה מכל מציאות רוחנית אחרת בכך שהוא אמור להיות פנוי מכל אלוקות. לא מדובר בהסתר או בהעלם כי אם בהעדר! אלא שהדברים אינם פשוטים כלל ועיקר.

ר' נחמן מגדיר באופן ברור את טיבן של השאלות והספקות הצומחים מתוך הויה זו. מצד אחד הוא קובע, שלשאלות אלו אין תשובות בהיותן באות מהחלל הפנוי. אם התשובה והפתרון לספק, היא מציאותו של אלוקים, הרי שבהעדר אלוקות, חס וחלילה, אין תשובה ואין פתרון.[3] מצד שני, קובע ר' נחמן, כי שאלות אלו, הנובעות מהחלל הפנוי, אינן שאלות כלל ועיקר, ובעצם מדובר בניצול חולשתו של האדם, ובחוסר יכולתו להבין ולראות שלא מדובר בשאלות שיש עליהן תשובות, אלא בשאלות שכלל לא מתחילות.

כיצד עולות בקנה אחד שתי קביעות אלו? האם מדובר בשאלות טובות שאין עליהן תשובות, או שמא מדובר בשאלות שאינן שאלות כלל ועיקר?

הפתרון לקושי זה טמון באופיו של החלל הפנוי ובדברים שר' נחמן אומר עליו בפיסקה הקודמת של תורה זו.

החלל הפנוי (כפי שראינו בשיעור מס' 5) מבטא את הקוטביות האדירה בהבנת האלוקות. אנו מדברים על השלב הראשוני ביותר בהתהוות ההויה. עדיין איננו עוסקים במציאות מורכבת שיש בה אלוקות ויש בה לבושים, במציאות המורכבת מגילוי והסתר, מאורות וכלים. הקוטביות הינה טוטאלית. ברגע אחד ישנו אינסוף הממלא הכל. אינסוף שאין בו לא גילויים ולא הסתרות. לא כלים ולא קליפות. אור אינסוף אחד שאין בו מקום להתלבטות, להסתפקות, לכפירה ולהעדר. וברגע הבא ישנו חלל פנוי, שגם בו אין גילוי ואין הסתר, אין אורות ואין כלים. רק חלל שאין בו דבר. לא אלוקות ולא רושם, לא שכל ולא אותיות, ואפילו לא חיות.

ר' נחמן, כפי שראינו בשיעור הקודם, מסרב לקבל קוטביות זו. עלינו לומר, קובע ר' נחמן, את שני הדברים גם יחד על החלל הפנוי. הוא פנוי והוא נעדר אלוקות, שאם לא כן הרי לא ניתן לדבר על בריאה ועל אדם, אבל הוא גם מלא וגדוש שהרי 'לית אתר פנוי מיניה'. שני הדברים אינם יכולים לדור בכפיפה אחת, ושלום הבית לדירה זו ייעשה רק באחרית הימים, אך עד אז הֵדה של סתירה זו נותן את חותמו במציאותו של האדם, וגם זו מוצאת את מקומה בתוך עולם הספקות והכפירות. וכך מגדיר ר' נחמן את מציאות הספק והכפירה הנובעת מהחלל הפנוי.

ההסתר מול ההעדר

לעובדת היותם של הספקות והכפירות נובעים מהחלל הפנוי, כלומר ממציאות של העדר אלוקות ולא הסתר אלוקות, ישנן שתי השלכות.

האחת היא לגבי אמיתיות השאלות. מציאות של הסתר פנים ר' נחמן מוכן לקבל, אולם את מציאותו של העדר, כפי שראינו, ר' נחמן אינו מוכן לקבל. 'אומרים אנו מילים אלו', נאנח ר' נחמן ואומר, 'כי אין לנו ברירה. כי איננו יכולים להבין באופן אחר, את המעבר מן האינסוף אל המוגבל. אולם בתוכנו, יודעים אנו בודאות כי לא תתכן מציאות נעדרת אלוקות'. לכן, קובע ר' נחמן, אפיקורסות זו, שמקורה לא בהסתר כי אם בהעדר, תלויה היא על בלימה. תלויה היא על הנחה וירטואלית, הנאמרת רק מתוך חולשתנו השכלית וחוסר יכולתנו להבין באופן אחר. כאותו למדן, המנצל לרעה את חוסר הידע של חבריו, ומקשה קושיה שאין לה בסיס ואין לה קיום. כל מציאות הספק, שנולדה מתוך החלל הפנוי, מקורה בנקודת מוצא 'אנושית', שבמקרה זה אין היא משקפת את המציאות האובייקטיבית.

הקביעה שלנו כי קיימת מציאות רוחנית שבה מסתתרת האלוקות, היא קביעה המשקפת נאמנה את המציאות האובייקטיבית, וזאת מפני שניתנה לבני האדם היכולת להבין את המדרגות האלוקיות המתארות את היווצרות מציאויות ההסתרה. לכן הספקות, הכפירות, והאפיקורסיות הנשענות על מציאות אלוקית זו הן אמיתיות ומחייבות התמודדות אמיתית. אולם, הספקות שנולדו מחלל הפנוי, יסודן בהנחת שווא על העדר אלוקות. הנחה 'אנושית' שאינה משקפת את המציאות האובייקטיבית, ולכן ספקות אלו אינם קיימים באמת.

ההשלכה השניה, קובע ר' נחמן, נובעת מן האילוץ לומר בכל זאת, שהחלל הפנוי אשר ממנו נובעים הכפירות והספקות הללו הוא ריק מכל אלוקות.

אם נאמר שקושיה זו נובעת מהעדר אלוקות, קובע ר' נחמן, והדרך להחלץ מקושיה וכפירה היא על ידי מציאת האלוקות המסתתרת בה, הרי שהאדם שנפל לספק מן הסוג הזה נותר ללא מוצא, הוא אינו יכול למצוא ולחשוף את אלוקים במציאות זו, מכיון שכביכול האלוקים איננו נמצא שם כלל, ועל כן הוא נותר עם הספק ללא מענה וללא מפגש.

כפי שראינו לעיל, כבר פגשנו מציאות שבה קובע ר' נחמן שלא ניתן למצוא תשובות לספקות, אולם מציאות זו היתה שונה לחלוטין.

לא כל גילוי אלוקי, מסביר ר' נחמן, מעניק פתרון ותשובה לספקותיו של האדם. ישנם גילויים שעניינם הוא הוא הספק. האדם הצועק אל אלוקים 'איה מקום כבודו', לא מוצא פתרון לספקותיו, אולם הוא מוצא את האלוקות המסתתרת בקושיה זו. אלוקות נשגבה שהָעָמִידה מולה היא עמידה של העדר ידיעה והעדר תשובה.

העדר התשובה בספק המתואר בפיסקה זו, הוא העדר שאינו נובע מהסתתרות ומאופי האלוקות המסתתרת, כי אם מהעדרות. האדם שנפל לספק זה, אינו יכול אפילו לצעוק את זעקת ה'איה'.

ניתן אולי לדמות את ההבדל שבין שתי החוויות להבדל שבין אשה שאהובה נשבה ומדי פעם היא מקבלת ממנו סימני חיים, לבין אשה שבעלה נרצח על ידי בני עוולה. הראשונה, אינה יודעת היכן הוא, היא אפילו איננה יודעת אם אי פעם תשוב לראותו, אולם יודעת היא כי חי הוא. היא יודעת כי הוא חושב עליה כעת, היא בודדה אולם בכל רגע ורגע הוא נמצא עימה, לבו החי מפעם בקרבה וכל כולה צפיה ותקוה כי ביום מן הימים תתגשם האהבה וישובו להפגש. השנייה, נעדרת כל זיק של תקוה. עולמה חשוך ואין שום אור באופק. שום לב אינו מפעם בקרבה, והיא יושבת בבדידות איומה חשוכת מרפא.

האדם שנפל לתוך החלל הפנוי, אותו חלל, שמנקודת מבט מסוימת, הוא נעדר כל אלוקות, דומה כמי שחס וחלילה, כביכול, מת עליו אלוקיו. קיומו של האל עבור האדם, מאפשר לו להפוך את הריחוק, את ההסתר, לגעגוע שהינו חלק ממערכת היחסים. אך כשהאל אינו קיים עבור האדם, אין מוצא ואין תכלית - בבחינת 'כל באיה לא ישובון'.

'סובב כל עלמין'

כיצד מתמודדים עם ספקות מן הסוג הזה. מה יעשה אדם כשנופל, חס וחלילה, או כשנתקל באפיקורסות כזו? ממשיך ר' נחמן:

רק ישראל על ידי אמונה עוברים על כל החכמות, ואפילו על האפיקורסות הזאת הבא מחלל הפנוי. כי הם מאמינים בהשם יתברך בלי שום חקירה וחכמה, רק באמונה שלמה. כי השם יתברך 'ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין'. נמצא שהוא כביכול בתוך כל העולמות, וסביב כל העולמות. וצריך להיות הפרש כביכול, בין המלוי והסבוב. שאם לאו, אם כן הכל אחד. אך על ידי בחינת החלל הפנוי, שמשם צמצם אלוקותו כביכול, ובתוכו ברא את כל הבריאה. נמצא שהחלל הפנוי מקיף את כל העולם, והשם יתברך שהוא סובב כל עלמין, מסבב גם על החלל הפנוי. ועל כן שייך לומר ממלא כל עלמין, היינו כל הבריאה, שנברא בתוך החלל הפנוי. וגם סובב כל עלמין, היינו שמסבב גם על החלל הפנוי. ובאמצע מפסיק החלל הפנוי, שכביכול צמצם משם אלוקותו.

ר' נחמן בדברים אלו מכניס מושג חדש לתמונה. מושג המייצג את התפיסה שהיא במידה מסוימת אנטיתזה לשיטתו שלו ולכל מה שראינו עד עתה: סובב כל עלמין.

כבר עמדנו על כך (בשיעור 7) שמושג זה מביא לידי ביטוי את התפיסה הטרנסצנדנטית של האלוקות, שבה אלוקים נמצא ממעל לעולם ומחוצה לו. בדברים אלו ר' נחמן אף מחדד את הענין, וקובע שלא מספיק שיהיה מעל ומחוץ, אלא חייבת להיות הפרדה, מעין חיץ, בינו לבין הדבר עליו הוא סובב - העולם. 'שאם לאו, אם כן הכל אחד'. הצד הטרנסצנדנטי של האלוקות מבטא ריחוק ופער, וזוהי תפיסת הסובב כל עלמין.

אלא שעד עתה ראינו את שתי השיטות כסותרות זו את זו, וכשזו קמה זו נופלת, ועתה ר' נחמן מבקש להניח את שתי אלו בכפיפה אחת. כיצד ניתן לחבר ניגודים אלו? הרי כשהדבר הוא רחוק הוא אינו בתוֹך, וכשהוא בתוֹך הוא אינו רחוק.

הפתרון לסתירה זו, ומי שמאפשר את קיומן של שתי הבחינות גם יחד - בחינת ממלא ובחינת סובב - הוא החלל הפנוי.

לחלל הפנוי, אם כן, יש תפקיד משמעותי בהויה. ושוב, כשם שראינו לגבי רעיון הצמצום, לא מדובר בתפקיד חד פעמי. החלל הפנוי הוא זה ששומר על כך ששתי הבחינות: ממלא וסובב, יוכלו להתקיים זו לצד זו לכל אורך זמן קיומה של ההויה.

כיצד דברים אלו מסייעים בידינו להנצל מפגעיו של החלל הפנוי? ממשיך ר' נחמן ומסביר:

והנה על ידי אמונה, שמאמינים שהשם יתברך ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין. ומאחר שהוא סובב כל עלמין, אם כן שגם החלל הפנוי בעצמו נתהוה מחכמתו יתברך. ובודאי באמת לאמתו יש שם אלוקותו יתברך, רק שאי אפשר להשיג זאת, ולמצא שם השם יתברך כנ"ל. על כן הם עוברים על כל החכמות והקושיות והאפיקורסות הבא משם מחלל הפנוי, כי יודעים שבודאי אי אפשר למצא להם תשובה. כי אם היה מוצא עליהם תשובה, היינו שהיה מוצא בהם את השם יתברך, אם כן לא היה חלל הפנוי, ולא היה אפשר להתהוות הבריאה. אבל באמת לאמיתו, בודאי יש עליהם תשובה, ובודאי יש שם אלוקותו יתברך. אבל על ידי חקירות נשקעים שם, כי אי אפשר למצא שם את השם יתברך, מאחר שהוא בחינת חלל הפנוי. רק צריכין להאמין שהשם יתברך סובב גם עליו, ובודאי באמת גם שם יש אלוקותו יתברך.

ר' נחמן, כפי שראינו, אינו מוכן לוותר על אף אחת מהבחינות הללו: סובב וממלא. האמונה בשתי הבחינות הללו גם יחד, מסביר ר' נחמן, אפשרית רק מתוך קבלת קיומו של החלל הפנוי כמאפשר את קיומן של שתי אלו הבחינות.

הציור שר' נחמן מצייר לנו בקטע הקודם, מאפשר לאדם לשנות את יחסו לחלל הפנוי.

מול עינינו אנו רואים את העולם ובתוכו אלוקות. עולם זה מוקף בחלל פנוי הנעדר אלוקות לחלוטין, אך חלל פנוי זה עצמו, מוקף באלוקות. ציור זה אינו שונה בצורתו מהציור של האר"י שאותו מתאר ר' נחמן, אך הוא מתמקד בשתי נקודות קריטיות:

א. בכך שהחלל הפנוי תופס מקום מוחשי, וזהו מקומו התמידי גם לאחר בריאת העולם.

ב. האלוקות המקיפה את החלל הפנוי, אינה אלוקות שנדחקה הצידה כדי לאפשר את בריאתו, ומאותו הרגע ההתרחשות מתקיימת אך ורק בתוכו, אלא היא אחת משתי צורות ההתקשרות של אלוקים עם העולם, ובעצם היא מקיימת זיקה של 'סובב' עם העולם. מבחינה זו, יכולתה לקיים זיקה מסוג זה עם העולם, זיקה אקטיבית ונצחית מתאפשרת בזכות קיומו של החלל הפנוי.

החלל הפנוי, כתוצאה מדגשים אלו, הופך לחלק מהתקשורת של הקב"ה עם העולם. יש 'ממלא' שזוהי האלוקות המסתתרת בתוך הבריאה, ויש סובב. ומהו הסובב?

הסובב הוא האלוקות המתגלה לעולם על ידי יצירת חייץ בינה לבינו - החיץ הוא חלק מהתנועה של האלוקות המבקשת לקיים יחס של מקיף וסובב. בלשונו של ר' נחמן: 'ומאחר שהוא סובב כל עלמין, אם כן שגם החלל הפנוי בעצמו נתהוה מחכמתו יתברך', וכן 'רק צריכין להאמין שהשם יתברך סובב גם עליו, ובודאי באמת גם שם יש אלוקותו יתברך'.

כהרגלו של ר' נחמן, הדרך להגדיר דבר כדבר שיש בו אלוקות, היא על ידי הפיכתו לחלק מהדיאלוג שבין אדם לאלוקים.

ה'דיבורים של קדושה', הפכו את הנפילות של האדם למקום שיש בו אלוקות.

זעקת ה'איה', הפכה את ספקותיו של האדם למקום שיש בו אלוקות.

וכעת, היותו של החלל הפנוי משרת את האלוקות להופיע בעולם בבחינת סובב, הופכת אף אותו למקום שיש בו אלוקים.

אמנם בניגוד לשלבים הקודמים, כאן זה לא מספיק. הקביעה כי אלוקים יכול להתגלות כקושיה וספק, ניתנת להבנה, ומאפשרת לאדם לפגוש את האלוקים באופן ממשי באותו הספק, אולם כאן קובע ר' נחמן שההתגלות של אלוקים כסובב מכילה בתוכה גם את העדרו, אך ידיעה זו אינה מאפשרת להפגש עימו במקום ההעדר שהרי הוא איננו שם. ואם כן עדיין ניצבת לה השאלה: מה יעשה אדם שנפל למקום זה?

הפתרון - להמשיך קדימה

ממשיך ר' נחמן:

ועל כן ישראל נקראים עבריים, על שם שהם עוברים באמונתם על כל החכמות. ואפילו על החכמות שאינם חכמות, היינו האפיקורסות השנית הבא מחלל הפנוי כנ"ל. ועל כן השם יתברך נקרא 'אלוקי העבריים' (שמות ג', יח), מלשון (יהושע כ"ד, ב): 'עבר הנהר'. 'לשון צדדין'. היינו שאלוקותו מסבב גם על החלל הפנוי, הבא על ידי הצמצום, שצמצם האור לצדדין. ועל כן ישראל נקראים עבריים, שעל ידי אמונתם שמאמינים שהשם יתברך אלוקי העבריים כנ"ל, הם עוברים על כל החכמות, ועל מה שאינם חכמות, היינו האפיקורסות השנית כנ"ל. ועל כן בודאי מזה האפיקורסות השנית, בודאי צריך לזהר יותר ויותר, לברוח ולהמלט משם, לבלי לעיין ולהביט בדבריהם כלל, כי, חס ושלום, בודאי ישקע שם, כי עליו נאמר: 'כל באיה לא ישובון' וכו' כנ"ל.

היכולת הנדרשת מהאיש הישראלי היא כמעט בלתי אפשרית. אם עד עתה הציע ר' נחמן לאדם שנפל לכפירה ולספיקות לפתוח את עיניו, להעמיק מבט, למצוא בתוך המקום שבו הוא נמצא את האלוקות, לא לברוח מתחושותיו, מהכרותיו, מהעובר עליו כעת, כאן תובע ר' נחמן מהאיש הישראלי לעצום את עיניו, לאטום את אזניו, להתעלם מתחושותיו ולהמשיך לצעוד.

נחזור לציור של ר' נחמן. האדם שנופל בתוך המציאות, מתבקש להעמיק מבט אל הממלא שבה, לגלות אותו ולחושפו. האדם שנפל אל החלל הפנוי, אין לו שום נקודת אחיזה - כל באיה לא ישובון. אלא שר' נחמן מציע לאדם זה לעצום את עיניו ולצייר כנגדן את הציור שלו. החלל הפנוי אינו אינסופי, יש מעבר לו, משהו מקיף אותו, הוא בסך הכל נמצא כחלק ממערכת. אמנם נכון הוא כי, לפחות למראית עין, אין בו אלוקות, אך מעבר לו יש. הוא עצמו סוג של תקשורת של האלוקות המקיפה אותו עם האדם. ולכן עבור מעליו, התעלם ממנו, אל תבהל מהריקנות הממלאה אותך, מהתחושה כי אין אלוקים בקרבך. התחושה נכונה, כאמור, לפחות למראית עין, אך גם שתיקתו של אלוקים והעדרו, הם חלק מהדיאלוג שהוא מקיים איתך. דיאלוג מסוג אחר שטרם היכרת - בחינת 'סובב כל עלמין'.

אלוקים מתגלה בשכל ובאותיות, הוא גם מתגלה במאמר סתום המבטא את זעקת ה'איה' שאדם מפנה לאלוקיו, וכעת הוא מתגלה גם בשתיקתו. איננו מבינים כיצד, איננו מבינים את משמעות ההתגלות בשתיקה, אולם יודעים אנו בבחינת 'סובב', שגם זו התגלות. וממילא באופן כלשהו חייבים לומר שגם בחלל זה מצויה אלוקות.

ר' נחמן קובע כי תפיסה זו, יכולה לצמוח רק בקרב עם ישראל שהם 'עבריים' כלומר שהם עוברים.

תכונת המעבר, המתוארת כאן היא הפרספקטיבה. 'עברנו את פרעה, נעבור גם את זה', נכתב בשיר עברי ידוע.

יש הטוענים כי ליהודי סגולה מיוחדת - בנשוב רוח סערה להוריד את הראש ולהמתין עד יעבור זעם. סגולה זו נקנתה לו ליהודי עקב נסיונו ההיסטורי המר ורב התלאות, פרי נסיון של צרות תוכפות ובאות שעבר במהלך ההיסטוריה הארוכה שלו. אדם רגיל, הניצב בפני צרה קשה, חושש כי עולמו נחרב, כי לצרה זו לא תהיה הרווחה, אך היהודי איננו חושש. עברנו את פרעה, עברנו את מסעי הצלב, עברנו את האינקוויזיציה, עברנו את היטלר - נעבור גם את זה. לא מדובר בקהות חושים. מדובר בפרספקטיבה המאפשרת ליהודי להכניס את כל מאורעותיו לתוך מסכת היסטורית שיש לה ראשית ויש לה תכלית.

הראשית והתכלית, הן המעניקות לעברי שנופל בתהומות הספק את האפשרות לעבור הלאה. הוא אינו חוקר, הוא אינו מנסה למצוא תשובה. אם יעשה כן, ישקע לעד בתהומות הנשיה של הכפירה והאפיקורסות. הוא אפילו יודע כי אין תשובה, אך במבט פרספקטיבי הוא יודע כי אלוקים מקיף גם במקום זה. הוא חש לעתים כמי שאין לו אלוה, חס וחלילה, אך הוא יודע כי גם כאן סובב האלוקים.[4]

המשמעות של תחושה זו, היא הנכונות לקבל שלא רק הסתתרותו של הקב"ה במציאות היא חלק מהדיאלוג אותו הוא מקיים, אלא גם הסתלקותו, לעתים, אף היא חלק מהדיאלוג.

אם נחזור למשל הבעל והאשה, לא מדובר עוד בבן זוג שמת, אלא בבן זוג שברגעים נדירים וקיצוניים ביותר, קם, נוטל את חפציו ועוזב את הבית. יכולתו של בן הזוג הנותר בבית לעבור מעל מצב זה, ולקבל זאת כחלק מהדיאלוג, היא זו שתקבע האם תגיע מערכת יחסים זו לקיצה בבחינת כל באיה לא ישובון, או לא.

ההשלכה המעשית שבה מסיים ר' נחמן פיסקה זו, והיא הנושא בפיסקה הבאה, אותה בעז"ה נראה בשיעורים הבאים, היא ההוראה המעשית - להתרחק מקושיות, משאלות ומדברי כפירה שצומחים מתוך תהום הנשיה של החלל הפנוי. לעבור מעליהם תוך אמונה עמוקה שאף הם חלק מדבר ד'. זאת על אף בּוֹטוּת הספק הנמצא בהם, בוטות שאינה מותירה מקום לאלוה לחול שם, אפילו בבחינת קשיא, בחינת 'שמע י' קולי אקרא'. ישנם רגעים, שגם לזעקה: 'זו תורה וזו שכרה?!' אין מקום.

ברגעים אלו מתכסה ההויה בקול דממה דקה, ורק דיבורו של אלוקים מפלח דממת מוות זו - 'שתוק, כך עלה במחשבה לפני'.

 

[1] הדברים מובאים בקיצור נמרץ, ומי שלא למד את השיעורים הקודמים יתקשה להבינם. למי שאינו זוכר, מומלץ לעיין בהם שנית.

[2] לקליפות ולמשמעותן התייחסנו בשיעור הקודם. יש לשים לב ששם הקליפות נזכרו בהקשר של האלוקות הנאלמת בחינת 'איֵה' וכאן הן מוזכרות בהקשר של האלוקות המסתתרת בבחינת דיבורים ודעת, אולם כבר ראינו שהקליפות הינן שם קוד כולל לכל מציאות שלילית שבה מסתתרת אלוקות באופנים שונים.

[3] בהמשך נעמוד על ההבדל בין העדר הפתרון כאן לעומת העדר הפתרון במציאות הרוחנית אותה תיארנו לעיל ובשיעור הקודם.

[4] לא מזמן, פרץ פולמוס על שיר שהושמע ביום השואה והגבורה שנקרא 'אלהים נשרף באושוויץ'. אחד הסופרים הישראלים שלא התנגד לשיר, הקשה על אחד המתנגדים: 'וכי מעדיף אתה לומר כי אלהים היה באושוויץ, וראה ושתק?'. קטונתי מלהכנס לסוגיה סבוכה זו, אך נדמה לי כי לא יהיה זה מופרך להניח שר' נחמן היה מתאר מציאות כזו, כמציאות שמקורה בחלל הפנוי. מציאות שבה נעדרת האלוקות לחלוטין, ואנו בני אברהם העברי, אין לנו לחקור ולנסות למצוא את האלוקות שבמציאות זו. עלינו לעבור מעליה ולהניח ולהאמין כי גם עליה סובב הקב"ה בכנפיו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)