דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 10

מבשל: עירוי מכלי ראשון

קובץ טקסט

מבשל - בגדרי עירוי מכלי ראשון

ראשית נגדיר בקצרה מהו עירוי: שפיכה של נוזל חם שנמצא בכלי ראשון על דבר מאכל הנמצא בכלי שני.

בסוגיות הבבלי לא מצאנו דיון מפורש בעניין עירוי. להלן נבאר כיצד ניסו ראשונים לדייק ממקורות שונים מה דינו של עירוי. בירושלמי יש דיון מפורש בנושא, אך הראשונים נחלקו בבירור מסקנת הסוגייה שם. נפתח איפוא, בדיוני הראשונים עצמם ולאחר מכן נדון בירושלמי.

משנתנו בדף מב. מתירה לתת תבלין בכלי שני ואוסרת בכלי ראשון. ראשונים כתבו שמכך אין לדייק מאומה לעניין עירוי. שכן מן ההיתר לגבי כלי שני ניתן להסיק שעירוי אסור ורק בכלי שני התירו. ומאידך מן האיסור לתת תבלין בכלי ראשון ניתן לדייק שעירוי מותר.

עם זאת מקצת ראשונים כתבו שרשב"ם דייק ממשנה זו שעירוי נחשב ככלי שני, שהרי לא אסרו לתת תבלין אלא בכלי ראשון.[1]

סוגיה אחרת שעולה לדיון בהקשר זה היא הסוגיה בפסחים דף עו.

"איתמר: חם לתוך חם - דברי הכל - אסור. צונן לתוך צונן - דברי הכל מותר. חם לתוך צונן, וצונן לתוך חם; רב אמר: עילאה גבר, ושמואל אמר: תתאה גבר".

כאן מדובר בדבר היתר ודבר איסור שנופלים זה על זה. כיוון שרק חום גורם לבליעת איסור מחתיכה לחתיכה, נחלקו רב ושמואל במקרה שהאחד חם והאחר צונן : אם העליון גובר וכשהוא חם יש בליעת איסור (ואם הוא קר אין בליעה) או שמא התחתון גובר. להלכה, אנו פוסקים שהתחתון גובר. לכאורה, ההלכה "תתאה גבר" תואמת את העמדה של "עירוי - ככלי שני", שהרי העירוי העליון בא אל הכלי השני התחתון והוא גובר. הראשונים שיסברו שעירוי ככלי ראשון יצטרכו איפוא להתמודד עם סוגיה זו.

סוגיה שלישית שנידונה בראשונים נמצאת בזבחים צה:

"ת"ר אשר תבושל בו - אין לי אלא שבישל בו, עירה לתוכו רותח מנין? ת"ל: ואשר תבושל בו ישבר".

סוגיה זו עוסקת בכלים שבישלו בהם בשר קדשים שצריכים הגעלה מן הבשר הבלוע בתוכם. מכך שהסוגיה אוסרת גם כלי שלא בישלו בו אלא עירו לתוכו ניתן להסיק שעירוי דינו ככלי ראשון.

אלא שיש לדחות ראייה זו מהמשך הסוגייה שם:

"בעי רמי בר חמא: תלאו באויר תנור מהו? אבישול ובילוע הוא דקפיד רחמנא, או דילמא אבישול בלא בילוע? אמר רבא ת"ש: אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו רותח. בלוע בלא בישול לא קמיבעיא לן, כי קמיבעיא לן - בישול בלא בילוע"

מן הגמרא נראה שהיא מגדירה את העירוי כבלוע בלא בישול. אם כן יש לומר ש"עירוי ככלי ראשון" רק לעניין בליעת איסורים ולא לעניין בישול בשבת. אדרבה, יש להוכיח משם שעירוי ככלי שני לעניין בישול בשבת. הסוברים שעירוי ככלי שני יצטרכו להתמודד עם סוגיה זו.

כאמור, הראשונים חלוקים בהבנת הסוגיות וממילא גם ברמת האיסור של עירוי. להלן השיטות העיקריות:

1. הרשב"ם פוסק "עירוי - ככלי שני". הסיוע לשיטתו הוא בעיקר מן הסוגיות בזבחים ובפסחים. ולמרות שבפסחים נאמר שאף על פי שתתאה גבר - "אדמיקר ליה בלע כדי קליפה" (= עד שהתחתון מקרר את העליון בולע הוא ממנו כדי קליפה), היינו דווקא לבליעה, אך לא לבישול. לכן לעניין שבת - עירוי ככלי שני.

שיטה דומה, לפחות לחומרא, מצאנו בדברי רבינו יונה, וז"ל:

"ומכשלה גדולה תחת יד קצת העם שטומנין קומקום של מים חמין ליתן לתוך הקדירה בשבת כשהתבשיל מצטמק, ופעמים שהאחד אין יד סולדת בו והאחר יד סולדת בו ומתבשל זה בזה ונמצאו מבשלין בשבת. ואפילו אם שניהם יד סולדת בהם איכא מאן דאמר בירושלמי עירוי אינה ככלי ראשון וכשמערין המים לאלתר שיצאו מן הכלי אף על פי שהן רותחין פסק כוח רתיחתן מלבשל כדין כלי שני שאינו מבשל ומתבשלין בתוך כלי ראשון, ומים מבושלין אם פסקה רתיחתן יש בהן משום בישול".

רבינו יונה אינו מכריע "עירוי ככלי שני" אבל לחומרא הוא חושש לדעה זו. הנקודה המרכזית בדבריו היא שיסוד הדין של עירוי ככלי שני אינו מפני ההלכה של "תתאה גבר" כשמערה לתוך כלי שני. אלא לדעתו גם כשמערים לתוך כלי ראשון, אמרינן עירוי ככלי שני, מפני שהמשקה היוצא מכלי ראשון, פוסקת רתיחתו מיד בצאתו מדפנות הכלי ודינו ככלי שני לעניין יכולתו לבשל אחרים.

2. רבינו תם פוסק "עירוי ככלי ראשון". ממילא הוא צריך להתמודד עם סוגיות פסחים וזבחים. הקושי מסוגיית תתאה גבר נפתר על ידי הראשונים בדרכים שונות:

א. ראשונים רבים כתבו בשיטתו לחלק בין עירוי שבו לא נפסק הקילוח שדינו ככלי ראשון, ובין עירוי שבו נפסק הקילוח שדינו ככלי שני, והיא סוגיית פסחים של "תתאה גבר". (ראה תוס' זבחים צה: בסופו וראה גם רמב"ן ור"ן בסוף עבודה זרה ועוד). בעקבות שיטתו התיר רבינו תם להגעיל כלים על ידי עירוי מכלי ראשון - ראה דבריו בתוס' ע"ז (דף עד: ד"ה דרש רבא) ובראשונים הנ"ל שחלקו עליו.

ב. הראב"ן בסימן כא כתב לחלק בדעתו בין עירוי מכלי ראשון רותח שדינו ככלי ראשון לעירוי מכלי שני חם שדינו ככלי שני. ונראה לי שכוונתו שדווקא עירוי מכלי רותח, שמעלה רתיחות, מבשל[2]. ובסוגיית זבחים נתבאר שגם העירוי אוסר את הכלי ודורש הגעלה. ומה שאמרו שם שהוא רק בלוע בלא בישול, כוונתם שעיקר בישולו וחומו לא באו לו מחמת כלי זה אלא מחמת כלי אחר, אבל ברור שגם העירוי מבשל. (ראה תוס' רא"ש שבת מב. ד"ה האילפס, ותוס' זבחים צה: ד"ה עירה).

ג. חילוק שלישי מצינו בדברי התוס' בזבחים שם שכתבו שעירוי נוזל ככלי ראשון, אבל עירוי של דבר יבש על דבר יבש תתאה גבר ומבשל רק כדי קליפה.

3. כמה ראשונים כתבו בדעת ר"ת שהוא סבור שעירוי מבשל רק כדי קליפה. לפי דעה זו סוגיית פסחים מתורצת מעצמה, שהרי התבאר שם שאף שתתאה גבר אוסר כדי קליפה ולדעה זו אפשר לומר שמבשל כדי קליפה (ולא רק מבליע). (ראה תוס' זבחים הנ"ל, ורא"ש שבת ג/טז, ועוד).

סוגיית הירושלמי

נעבור לדיון בסוגיית הירושלמי שבת פרק ג' הל' ה':

"מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליהן מלמעלה? רבי יונה אמר אסור ועירוי ככלי ראשון. הוא חייליה דרבי יונה מן הדא אחד שבישל בו אחד שעירה לתוכו רותח. אמר רבי יוסי תמן כלי חרס בולע תבלין אינן מתבשלין. התיב רבי יוסי בי רבי בון: והתני "אף בכלי נחושת כן" אית לך למימר כלי נחושת בולע. מהו לערות מן הקילוח? אמר רבי חנניה בריה דרבי הלל מחלוקת רבי יונה ורבי יוסי. רבי יצחק בר גופתא בעא קומי רבי מנא: עשה כן בשבת חייב משום מבשל עשה כן בבשר בחלב חייב משום מבשל אמר ליה כיי דמר רבי זעירא ואי זהו חלוט ברור כל שהאור מהלך תחתיו וכא איזהו תבשיל ברור כל שהאור מהלך תחתיו".

הירושלמי מטפל בשתי שאלות: עירוי מכלי ראשון על תבלין הנמצא בכלי שני, שהיא השאלה הקלאסית של עירוי. השאלה השנייה לא ברורה[3].

עמדת רבי יונה היא שעירוי ככלי ראשון. לכך הוא מביא ראייה מהסוגיה בזבחים בעניין כלי שבישלו בו קרבן חטאת או שעירו לתוכו בשר חטאת שחייבים להגעילו. ר' יוסי דוחה ראייתו משום ששם העיקר הוא הבליעה בכלי ולא הבישול. רבי יונה טוען כנגדו שאף שבכלי חרס הרכים ניתן לומר שבולע בלי בישול, אי אפשר לומר כן בכלי נחושת, ועל כורחנו נודה שעירוי ככלי ראשון.

בירושלמי עצמו לא הובאה תגובת ר' יוסי לטענה זו של רבי יונה. לשיטת התוס' (שבת מב: ד"ה אבל) שתיקת ר' יוסי מוכיחה שלמסקנה נתקבלה עמדת רבי יונה שעירוי ככלי ראשון. אולם הרשב"א (שבת מב:) והר"ן בסוף עבודה זרה (לח: באילפס) דייקו מהנאמר בסוף הסוגייה - שאין בישול ברור אלא כשהאש מהלך תחתיו- שלמסקנת הירושלמי עירוי ככלי שני ואינו מבשל, ורק לעניין בליעת איסורים העירוי מבליע אף בכלי נחושת.

ברם, דבריהם צריכים עיון. שהרי בירושלמי לא אמרו אלא שיש בישול דאורייתא רק כשהאור מהלך תחתיו, ואם כן אפשר שעירוי ככלי ראשון מדרבנן כשם שהירושלמי סבור שכל כלי ראשון עצמו הוא מדרבנן[4]. ושמא יש לומר, שכיוון שראייתו היא מן הפסוק שחייב הגעלה בעירוי, והרי התברר בירושלמי שבודאי אין בישול דאורייתא בזה, על כורחנו האיסור בפסוק אינו מדין בישול אלא מדין בליעה. ואם כן, ברור שלעניין בישול בשבת עירוי אינו מבשל.

אף הרמב"ן (בסוף עבודה זרה) דייק מהמשך דברי הירושלמי שהדבר עדיין נתון במחלוקת רבי יונה ור' יוסי. הוא אף הוכיח שכל השאלה השנייה בירושלמי היא רק לשיטת הסובר שעירוי אינו ככלי ראשון. לדעתו פירוש השאלה השנייה של הירושלמי: "מהו לערות מן הקילוח" - ולגירסת הרמב"ן: "מהו לערות עם הקילוח" - הוא כך: בעירוי רגיל המפגש בין העירוי לבין התבלין או התבשיל הוא בכלי שני, אבל בשאלה השנייה רוצים לברר את הדין במפגש בין העירוי לבין התבלין בזמן הקילוח קודם שיגיע לכלי שני. לכן, כתב הרמב"ן שספק זה הוא רק לדעה המקילה בעירוי רגיל, האם לדעתה יש להחמיר באופן זה. אך כיוון שהירושלמי קבע שהמחלוקת בעינה אף באופן זה - שוב אין הוכחה שמסקנת הירושלמי שעירוי ככלי ראשון.

הפסיקה להלכה

נפסק בש"ע סי' שיח סעיף י': "אסור ליתן תבלין בקערה ולערות עליהן מכלי ראשון". וכתב על זה במשנה ברורה שם:

"דאף דתבלין אין מתבשל בכלי שני מ"מ העירוי מכלי ראשון קי"ל דהוא מבשל כדי קליפה אם עירה להדיא עליהן שלא נפסק הקילוח".

לעומת זאת בנפסק הקילוח פסקו האחרונים שדינו לגמרי ככלי שני.

כתבו האחרונים (עיין ט"ז שיח/ טז) שמה שפסקנו שעירוי ככלי ראשון היינו דווקא לחומרא לחוש לדעות האוסרות. אבל אין לסמוך על דעה זו לקולא לעניין הגעלה על ידי עירוי מכלי ראשון. ונראה, שלאור מה שכתב במשנה ברורה שעירוי מבשל רק כדי קליפה , פשוט שאין להגעיל על ידי עירוי.

כתב בחי' רעק"א (שיח/י) שהאיסור בעירוי הוא דווקא כשמערה ישירות על הדבר, אבל אם מערה על צד אחר בכלי ואח"כ מגיעים המים לדבר ההוא, הרי זה ככלי שני שאינו מבשל.

ולעניין בדיעבד שכבר עירה מכלי ראשון, כתב במשנה ברורה להחמיר להצריך קליפה ולאסור הקליפה מדין מעשה שבת. אבל צ"ע שהרי קיימא לן שכל דבר ששנוי במחלוקת הפוסקים אין לאוסרו בדיעבד משום שיש לסמוך על הפוסקים המתירים. ואף כאן הרי הרשב"ם התיר עירוי, וכבר הקשה כן במשנה ברורה והניח בצ"ע[5]. ושמא יש לומר שכיוון שהדעה שהובאה להלכה היא דעה ממוצעת בין שתי הדעות הקיצוניות (שעירוי מבשל לגמרי ושעירוי לא מבשל כלל) ולהלכה הכרענו שעירוי מבשל רק כדי קליפה, אין להקל נגד דעה זו אף בדיעבד, וצ"ע.

ובספר שביתת השבת (מלאכת מבשל, באר רחובות נח) כתב שאם היה בשוגג או אומר מותר יש להתיר בדיעבד.

עוד כתב בביאור הלכה שאם עירה על דבר אפוי או צלוי, אין לאסור בדיעבד, שאף על פי שאנו חוששים לשיטת היראים שיש בישול אחר אפייה וממילא אין לערות על דבר אפוי, מכל מקום בדיעבד אם כבר עירו, יש להקל ולסמוך על הפוסקים שאין בישול אחר אפייה.

האם מותר לערות על דבר מאכל עבה?

כתב האגלי טל מלאכת האופה סעיף יד:

"המערה מכלי ראשון על גבי דברים דקים שאינן עבים יותר מכדי קליפה או על גבי תבלין העשויין לפלוט מהן טעם להטעים את התבשיל הרי זה חייב. אבל דברים שהם עבים יותר מכדי קליפה פטור אף על כדי הקליפה שמתבשלת (...) משום דאינה מתבשלת ברגע העירוי אלא כמאכל בן דרוסאי וכל המתבשל מצד אחד כמאכל בן דרוסאי פטור".

דברי האגלי טל מבוססים על דברי הסוגיה במנחות נז:. שם נאמר שתבשיל שמתבשל כמאכל בן דרוסאי רק מצד אחד אינו בישול, כי לבישול צריך או מאכל בן דרוסאי משני צדדים (כל עובי החתיכה המתבשלת), או כל צרכו אפי' מצד אחד. ובעירוי אינו מבשל אלא כדי קליפה כמאכל בן דרוסאי.

אלא, שיש מחלוקת בין האחרונים האם מותר לכתחילה לערות מכלי ראשון על דברים עבים כשיטת האגלי טל, שסיים שם: "ולא עוד אלא שמותר לכתחילה", או שיש לאסור בישול זה מדין חצי שיעור שקיימא לן בו כר' יוחנן שאסור מן התורה (עיין שביתת השבת שם נט).

עיקר הויכוח בנקודה זו קשור בהבנת דין חצי שיעור, ויישומו בעניין בישול בשבת. שביתת השבת (בדבריו שם) מביא מחלוקת בינו לבין אחד מחכמי ירושלים אם החיסרון בתבשיל שמבושל מצד אחד כמאכל בן דרוסאי הוא חיסרון איכותי, דהיינו שאין זה חשוב בישול ותחילת מלאכה כלל שהרי אינו ראוי לאכילה, שכן אפילו בן דרוסאי אינו אוכל באופן זה. או שהחיסרון הוא כמותי גרידא, דהיינו, שדרישת חז"ל לשני צדדים כמאכל בן דרוסאי היא רק בשיעור וחשיבות המלאכה, וכיוון דצד אחד חזי לאיצטרופי לצד האחר, יש לאסרו כדין כל חצי שיעור. ואף שמסתבר לענ"ד שהוא חיסרון באיכות, למעשה, יש להחמיר כדעת שביתת השבת.

אמנם, בדברים דקים פשיטא שיש בזה חשש איסור תורה בעירוי מכלי ראשון עליהם, אף שהוא רק כמאכל בן דרוסאי. ולכן אין לערות מכלי ראשון על עלי תה, ועל פי מה שפסקנו בשיעור הקודם בעניין קלי בישול יש להימנע מלתת עלי תה גם בתוך כלי שני.[6]

עירוי אחר עירוי

ננסה עתה לברר את הדין במקרה הבא: אם עירו מערב שבת מכלי ראשון על דבר מאכל, האם מותר לערות עליו שנית בשבת (וכדין כל שבא בחמין מלפני השבת)? שאלה זו מורכבת משתי נקודות:

1. העירוי הראשון מבשל רק כדי קליפה ויש חשש אם כן שהעירוי השני יבשל עוד קצת מן הצד שלא נתבשל בעירוי הראשון.

2. כיוון שאמרנו שעירוי מבשל רק כמאכל בן דרוסאי וקיימא לן שיש בישול לאחר בן דרוסאי עד שיתבשל כל צרכו, יש לחוש לתוספת בישול בעירוי השני יותר מבן דרוסאי.

והנה, הפרי מגדים במשבצות (שיח/טו) כתב להתיר לערות בשבת על עלי תה שכבר עירו עליהם מערב שבת. אמנם באשל אברהם (רנג/ מא) כתב שיש לחוש שמערה עתה על צד אחר ועלול להתבשל הצד האחר. במשנה ברורה (שיח/לט) כתב שאם מערה מערב שבת על עלי התה ומערבם היטב תוך כדי עירוי נחשב כמבושל מכל צדדיו.

בשער הציון (ס"ק סג) הוסיף להסתפק שמא העירוי הראשון לא בישלו כל צרכו, וכתב לסמוך על ספק ספיקא: שמא הלכה כסוברים כדעת רמב"ם שאין שריה אחר שריה, והוא הדין כאן שאין כוח בשחזור פעולה שנעשתה בתבשיל להוסיף לו בישול, ושמא הלכה כדעת הסוברים שאין בישול לאחר מאכל בן דרוסאי. ולענ"ד יש להוסיף שבעלי תה עירוי מבשל כולו כי הוא בעצם רק כדי קליפה שהרי דק הוא, וגם נראה שמתבשל כל צרכו על ידי עירוי. וכן נראה מסתימת הפרי מגדים הנ"ל, וצ"ע.


 

[1] עיין תוס' רא"ש שבת מב. ד"ה האילפס, ובראשונים אחרים בסוגיה שם.

[2] וצ"ע אם אין הדברים קשורים לעמדת הראבי"ה, נכדו של הראב"ן (שאת דבריו הבאנו בשיעור הקודם) בעניין כלי ראשון, שאינו מבשל אלא כשהוא רותח- מעלה רתיחות, עיי"ש.

[3] יש שפירשו שהכוונה בשתי השאלות לשני סוגי העירוי - שנפסק הקילוח ושלא נפסק הקילוח. ויש שפירשו שכוונת הירושלמי לקילוח שיורד מן הקדירה אם דינו כעירוי. עיין פני משה וקרבן העדה, וצ"ע בכוונתם המדויקת. שיטת הרמב"ן בהסבר שאלה זו תובא להלן.

[4] עיין בשיעור בעניין כלי ראשון. קושי זה גדול יותר לשיטת הרשב"א שטען שמסקנת הירושלמי שעירוי ככלי שני ומותר. אך הרמב"ן (שיובא להלן בסמוך) עסק שם רק בשאלה אם אפשר להגעיל כלי על ידי עירוי, וכיוון שהוכיח שמדאורייתא אין כאן בישול ממילא אי אפשר להסתפק בהגעלה כזו, אם הכלי בלע איסור על ידי בישול.

[5] יסוד הדין שכל דבר שהוא במחלוקת אין לאוסרו בדיעבד, נובע מכך שהאיסור להשתמש בדבר שנעשתה בו מלאכה בשבת, הוא מדרבנן (כפי שנבאר באחד השיעורים הבאים), ובמקום מחלוקת סומכים בדיעבד על המתירים לעניין איסור האכילה והשימוש. מקור דין זה בפרי מגדים (סימן שיח אשל אברהם ס"ק י') ונראה שהוא עצמו סבר שהדעה שעירוי ככלי שני דחויה היא ואין להחשיבה אפילו כספק, ולכן לא סמך עליה. עיין פרי מגדים יורה דעה משבצות זהב סי' סח /ט בדין הג' שלא הסכים לצרף לספק ספיקא את הסברה שעירוי ככלי שני. וראה עוד או"ח אשל אברהם (שיח/יד) שכתב בפירוש שאין זה בכלל ספק.

[6] על הדרכים המועדפות להכנת תה בשבת נעמוד אי"ה בשיעור הבא.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)