ברכות
ברכות
א. הקדמה
לאחר שלמדנו על המאכלות האסורות ועל נימוסי השולחן היהודיים - אנו מוכנים לשבת לאכול. אנו מוכנים לחלוק את האוכל עם הזולת בקהילה של חסד, שבאמצעותה נקדש את תהליך האכילה. כל שעלינו לעשות הוא לפתוח את הפה ולהכניס לתוכו את החתיכה העסיסית. אבל אופס! - ההלכה קופצת על רגליה ועוצרת את ידינו באוויר: האם ברכת לפני שאכלת? העוגייה במרחק נגיסה, אך שלט "עצור" אימתני ניצב לנגד עיני - כל פירור אוכל דורש ברכה לפני אכילתו. בשיעור זה, אם כן, נבחן את הברכה - מהי, ומה משמעותה. נעסוק בעיקר בקבוצת הברכות הקשורות לאכילה, אך הדיון שלנו ירד לעומק אופייה של הברכה באופן כללי, והדבר ישמש לנו כהקדמה לדיון הבא שיעסוק בתפילה.
בכל מקרה, חשוב לציין כי הברכה היא צורת ביטוי מיוחדת הפונה לאלוקים. למעשה, סקירה קצרה של התפילה היהודית מגלה שזו צורת הפניה הבסיסית לאלוקים וכמעט כל דבר חשוב שיש לומר מנוסח בצורת הברכה. למשל, המרכיב העיקרי בתפילת "שמונה עשרה" הוא ברכות.
ישנן שני סוגי ברכות הנאמרות בהקשר של אכילה - לפניה ואחריה, ונבחן כל סוג בנפרד.
ב. ההסבר המקובל לברכה שלפני האכילה
ההלכה דורשת מאיתנו לברך לפני שנאכל דבר מה. בפעם הקודמת, הבאתי את הגמרא שאמרה כך:
אמר רב יהודה אמר שמואל: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים, שנא' "לה' הארץ ומלואה" (תהלים, פרק כ"ד, פסוק א'). ר' לוי רמי: כתיב "לה' הארץ ומלואה", וכתיב "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" (תהילים, פרק קט"ו, פסוק ט"ז). לא קשיא - כאן קודם ברכה, כאן לאחר ברכה. (ברכות לה.)
הברכות אליהן מתייחסת הגמ' כאן נקראות "ברכה ראשונה" או "ברכת הנהנין". על מנת להבין לעומק כיצד אני זוכה לבעלות על העולם בזכות אמירת ברכה, עלינו להבין קודם כל מהי ברכה.
לברכות נוסח קבוע. הם פותחות ב"ברוך אתה ה'" וממשיכות בתוכן הייחודי אותו אנו רוצים לבטא. למשל, הברכה הכללית לפני האכילה תהיה:
ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, שהכל נהיה בדברו.
הדבר החשוב ביותר שעלינו להבין הוא מה הכוונה לברך את ה'? האם אנחנו בכלל יכולים לברך אותו? זה נשמע די אבסורדי! ההסבר המקובל ל"ברוך אתה ה'" הוא לא שאנחנו מברכים אותו אלא שאנו מצהירים שהוא המקור לכל הברכות - "אתה הוא מקור כל הברכות והטוב". ניתן לקבל פירוש זה כהסבר לברכה שלפני האכילה - זוהי הכרה בעובדה שכל הברכה והשפע מקורם באלוקים ולא ב"כוחי ועוצם ידי".
אין ספק שהבנה זו נכונה, אך לדעתי משמעותה של הברכה עמוקה יותר.
ג. הסבר הרב סולוביצ'יק לברכה שלפני האכילה
הברכה כתוספת טובה לעולם
הרב יוסף דב סולוביצ'יק זצ"ל הדגיש שהברכה הראשונה בתורה נתנה על ידי ה' לברואים החדשים, ולאחר מכן לאדם:
וַיְבָרֶךְ אֹתָם אלוקים, לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ...
וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אלוקים וַיֹּאמֶר לָהֶם אלוקים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ. (בראשית, פרק א', פסוקים כ"ב וְכ"ח).
זמן לא רב לאחר מכן, ה' מברך את יום השבת:
וַיְבָרֶךְ אלוקים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ... (בראשית, פרק ב', פסוק ג').
הרב סולוביצ'יק מתייחס לנקודות אלו ומסביר אותן כך:
דבר הלמד מאליו מעניינן של המקראות, שזיהוי הברכה עם תהילה אינו עולה יפה. רבונו של עולם לא אמר דברי הלל ושבח לבריאה ולא ליום השביעי...וכן בברכותיהם של אבות האומה לבניהם ושל משה רבנו לישראל לא התכוונו הללו לומר תהילות ותשבחות ליוצאי חלציהם ולעם ישראל...התורה קשרה סוד הברכה עם מסתורין גדול יותר, עם סוד הסודות של הדוכרא והנוקבא[1].
"ויברא אלוקים את האדם בצלמו בצלם אלוקים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אתם. ויברך אתם אלוקים ויאמר להם אלוקים פרו ורבו ומלאו את הארץ" (בראשית א', כ"ז - כ"ח)...הבורא נטע באדם את הטבע לפריה ורביה ולתוספת צאצאים מתמדת, ושפוריותו שתתרחש מבחינה ביולוגית על ידי הזדווגותם של הזכר והנקבה...
הבורא נתן לעולם האורגאני-הביולוגי בכלל ולאדם בפרט את מתת כח ההולדה וההתרבות. להגשמת יכולת זו מכוונת ברכת "פרו ורבו"...
יצר המין העצום של הבריות אינו אלא מעין בת קול מצו הברכה של הבורא בשחר מעשי בראשית במאמרו "פרו ורבו ומלאו את הארץ והעוף ירב בארץ". ולמיצוי, הברכה מורה על הדחף הטבעי בבריאה לפריה ורביה...
יתרה מזו: היהדות פתחה השקפה מקורית מופלאה לאמור: ברכת "פרו ורבו" לא נתייחדה לעולם הטבע בלבד אלא אף בעולם הרוחני-מטאפיזי מהדהדת ברכתו זו..שאף את עולם הרוח והנשמה טבעו הבורא במטבע של "זכר ונקבה ברא אותם", להיות בו הכל משפיע ומושפע, נותן ומקבל, בר כוח יצירה פעיל ובר יכולת סבילה ללבישת צורות. זהו שאמרו חז"ל: "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, בדו פרצופין בראו" (בראשית רבה, ח', א') - כלומר, כל אדם בעולם מורכב מדו-פרצופים, מדוכרא ונוקבא, כל אדם הוא משפיע ואף מקבל כאחד. יש בו הכוח היוצר וגם החומר ההיולי הנכנע ליוצר. למשל: הרבי היושב ומלמד את תלמידיו ושפתיו נוטפות להם דברי תורה וחכמה - הרי הוא היוצר, הדוכרא; ואילו תלמידיו המקשיבים, שהוא במחשבתו המבוטאת מפרה כעין זרע את מחשבותיהם ואת רגשותיהם - הם הנוקבא, כנאמר "יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב" (דברים ל"ב, ב'). והנה לפתע קם תלמיד בעל ראש ממולח וחריף ושואל שאלה לפני רבו - הרי שאלתו מעוררת את חשיבתו של רבו עד שמחשבותיו מתחילות לנטות לכיוון חדש...התלמיד הטיל ברבו גרעין קטן...והרי זה מתחלפים ביניהם התפקידים...
כאשר אנו פותחים ומברכים את הקב"ה...הרי כוונתנו לאותה ברכה ומשמעותה שבה בירך את אדם וחוה...ברכת הבורא לעולם מובנה: תוספת טובה, השפעה, התחדשות, כלומר פריה ורביה...הרי אף כשציוותה אותנו...התכוונה שעלינו לברכו כביכול באותו מובן: תוספת טובה, חידוש והתפשטות. ברם, העניין אומר דרשני.
אנו מאמינים כי בריאת העולם, אינה רק מאורע חד-פעמי גמור וחתום. זהו תהליך מתמשך של התחדשות ותחיה, כפי שאנו אומרים בתפילת שחרית: "המחדש בכל יום מעשה בראשית". לו היה אלוקים נמלט ונוטש את עולמו אפילו לשניה אחת, הכל היה חוזר לתוהו ובוהו. במובן זה, אלוקים הוא דוכרא, נותן, מעצב, כל-יכול. אנו רק מקבלים, בצורה סבילה. אך לו היה זה הקשר היחידי בינינו לרבונו של עולם, לא היה טעם במתן תורה וכריתת הברית בין ישראל והקב"ה. ברית היא אחריות הדדית בין שני צדדים. כל צד צריך לתת ולקבל, כמו זכר ונקבה.
ישנו מובן בו אפילו בורא הכל זקוק לנו, כביכול. לקב"ה יש שמות נקביים (שכינה, מלכות, כלה). ה' נתן ממלכותו לאדם, כאשר ברך אותם, שהאדם יהיה מקור היצירה בבריאה.
שכינת ה' חבויה בעולם, אפופה בענן ואינה יכולה להתגלות. ה' הוא סביל. על האדם לשחרר את ה' ממקום מחבואו שבין הצללים. כשזה מגיע לגילוי ה', אנו הזכר וה' הוא הנקבה. אנו, לפחות ביחס לשכינה בעולם, הזרז לחייו הגלויים של ה'. זהו סוד הבחירה החופשית - מבלי הפעולה היוצרת של האדם, אין קדושה, אין שכינה בעולם.
האדם יכול, אם הוא מעוניין בכך, למצוא (ולגלות) את אלוקים בכל תופעה, זמן ומקום - בעלות צפרירי השחר ובשקיעת בין ערביים, בים ובצומח, בכוכבים ובחולות, בעולם שבחוץ ובמסתרי נפשו.
לכן כשהאדם אוכל, כאשר הוא אומר "ברוך אתה..." ה' נוכח בכל פירור, בכל טיפת מים, בכל תנועת יד קטנה. כאשר הוא אומר "ברוך אתה" הוא מוצא שהאתה עומד מולו, ובכך מגשים את ברכת פרו ורבו, מצמצם את הפער בין ה' והעולם ומגלה אותו בתוכו, וכך הטוב והברכה בעולם מתרבים.
(ימי זכרון, ירושלים תשמ"ו, עמודים 29-36).
בא כאן לידי ביטוי רעיון יסודי ביהדות. האדם הוא שותפו של ה' בעולם - לא רק בבניית העולם, מבחינה מדעית וטכנולוגית - אלא ב"בניית" נוכחותו של ה' בתוך העולם, מבחינה רוחנית ומטפיזית. העולם הגשמי, ללא אלוקים, הינו חסר חיים ואינו אלא אוסף של עובדות. עקרון הצמיחה והיצירתיות, אותו מכנה הרב סולוביצ'יק בשם "פרו ורבו", הוא ברכת ה' לעולם, המבוססת על נוכחות ה' בעולם. אך נוכחות זו תלויה באדם, כפי שאמרו חז"ל: "הצדיקים הם מרכבה לשכינה". כאשר האדם מברך את ה', הוא "מעניק" צמיחה וריבוי לה' - לא לאלוקים עצמו, אלא לשכינתו בעולם, לקדושת העולם וכתוצאה מכך לחיים ולחיוניות הקיום האנושי.
ישנן ברכות רבות בהלכה. רובן ברכות של תגובה - האדם אומר אותן לאחר שחווה דבר מה המבטא את ההכרה - ועל פי רעיונו של הרב סולוביצ'יק, את החיבור מחדש - לקיומו של ה' בעולם. עם זאת, הברכות שאנו בוחנים כעת, הברכות שלפני האכילה, הן ברכות של ציפייה. ישנה ברכה נוספת, הנאמרת לאחר האכילה, כתגובה לתחושת השובע אותה חש האדם כתוצאה מאכילתו. אך ביחס לאוכל, החכמים קבעו ברכה לפני שהאדם אוכל, לא כתגובה לחוויה פנימית של שובע, התפעלות או הכרת הטוב. לדעתי, הסיבה לכך היא שברובד הביולוגי-פיזיולוגי, האוכל הוא הקיום - החיים, ולפני שאדם אוכל, עליו להבין שהחיים הם אלוקיים לא רק בכך שהם נוצרו על ידי אלוקים, כמו כל דבר אחר, אלא גם בטבעם. היכולת לצמוח, ליצור ולחדש את העולם היא ביטוי של ברכת "פרו ורבו" שניתנה עם שחר הבריאה. האדם אוכל כדי להמשיך את החיים, כדי ליצור עוד. לכך נדרשת ברכה - אסור לאכול, אפילו לא לטעום כזית, מבלי לנסות קודם כל להגדיל את ברכתו של ה'.
הסבר הגמ' לאור דברי הרב סולוביצ'יק
אנו מבינים כעת את משמעותה של האמירה שאכילה בלא ברכה כמוה כהנאה מחפץ מקודש. אין זה רק ביטוי לבעלותו של ה' על העולם. הגמ' בעצם אומרת שעל ידי אכילה מבלי לקשר מחדש את חיי העולם לשכינה, האדם מצמצם את חיי אלוקים לעולמו שלו, לשמיים כביכול; החיים קדושים ו"מחוץ לתחום" - הם נמצאים בספרה הפרטית של אלוקים. אם האדם נוטל חלק במקור החיים (הביולוגי), הוא מסיג את גבולות הקודש, דורך במקום שאינו מיועד לבן אנוש, מקום אשר אין בו אפשרות קיום. באמצעות אמירת הברכה, דהיינו קבלת המחויבות להיות מרכבה לשכינה ולהגדיל את השכינה וקדושת ה' בתוך העולם, אנו מצדיקים את התמזגות הקודש והחול. האוכל שאנו אוכלים הוא ביטוי לברכתו של ה', אך זהו האוכל שלנו, משום שאנו הבאנו את קיומו של ה' אל תוך העולם הזה. אין פירוש הדבר שהעברנו לחם "קדוש" מתחומו של אלוקים והסרנו מעליו את קדושתו; אנו שינינו את אופי הקודש, מרעיון של נשגבות מופרדת ומובדלת לנשגבות פנימית, שאינה רק שוכנת בעולם, אלא שמציאותה כאן תלויה בנו. כעת ניתן לאכול, משום ש"השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם". ברכות אחרות הן הזדמנויות לתמוך השכינה; ברכות אלו חיוניות להבטיח שאנו אוכלים את לחם החיים, החדור ערך וצמיחה רוחניים.
ההבדל בין הברכה שלפני האכילה לבין הברכה שלאחריה
ניתן להדגים זאת באמצעות ההבדל בין הברכה שלפני האכילה לבין זו שלאחריה. בדומה להלכות רבות, לברכה שלאחר האכילה יש כמות מינימלית המחייבת אותה. הרעיון מאחורי כמות מינימלית זו (השווה ל"כזית", דהיינו כפרוסת לחם) הוא השובע, שאין להבין אותו במשמעותו המקסימלית ("אני לא רוצה לאכול יותר") אלא במשמעותו המינימלית ("זה מעניק לי תחושת שובע, אני פחות רעב משהייתי"). האדם אומר את הברכה מכיוון שהוא חש תחושה מסוימת, חוויה פנימית של קיום, של נשגבות. אך לפני הברכות, לפני באכילה, אין כמות מינימלית של אוכל. אסור לאכול שום דבר ללא ברכה. כאן הברכה אינה מיוסדת על קיומה של תחושה. הפגישה הקרובה עם האוכל, עם הבטחת הקיום, דורשת את התקדשות המעשה על ידי השרשתו בערך הקיום האנושי, בברכת ה' לעולם.
ד. הלכות ברכות על קצה המזלג
כעת נתייחס למספר הלכות:
א. הרעיון הפשוט העומד מאחורי הברכה נעשה מורכב מאוד הלכה למעשה, משום שההלכה דורשת ברכות שונות למיני מזון שונים. העקרון כאן אינו שכל מזון דורש ברכה מיוחדת - "שהכל נהיה בדברו" מתאים לכל ובדיעבד ניתן להשתמש בו אם לא יודעים איזו ברכה לומר. עם זאת, ההלכה שואפת שהמזון "החשוב יותר" יזכה לברכות ספציפיות יותר. החשיבות כאן אינה קנה מידה מובן מאליו. אפרט את הברכות בסדר יורד של ספציפיות, ואתן לכם לנסות ולהבין את עקרון ה"חשיבות" המופעל כאן (למרות שאשמח לשמוע מכל מי שירצה להציע משהו "בקול רם").
I. " ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו" - מתייחס לכל.
II. "ברוך אתה... בורא פרי האדמה" - מתייחס לכל דבר צומח.
III. "ברוך אתה ה'...בורא פרי העץ" - מתייחס לכל דבר שגדל על עץ (פרי, בניגוד לירק).
IV. "ברוך אתה ה'...בורא פרי הגפן" - לפני שתיית יין.
V. "ברוך אתה ה'...בורא מיני מזונות" - לפני עוגות ושאר המאכלים העשויים מחמשת מיני דגן[2].
VI. ברוך אתה ה'...המוציא לחם מן הארץ - לפני לחם.
ב. מאכלים רבים מורכבים ממספר מיני מזון. הכלל הוא בדרך כלל שהמאכלים העיקריים הם בעלי זכות קדימה והברכה עליהם מספיקה[3]. עם זאת, לעתים קרובות זהו מצב מורכב יותר. למשל, הלחם תמיד נחשב כמאכל העיקרי, ובעצם - במקום שיש לחם הברכה עליו מספיקה לארוחה כולה.
ג. האדם צריך לברך בעצמו. מי שאינו אוכל אינו יכול לברך עבור מישהו שכן אוכל. עם זאת, אם שני אנשים אוכלים יחד, אחד מהם יכול לומר את הברכה בעוד השני יאזין לכל מילה (עיינו בשיעור הקודם).
ד. לאחר האכילה אנו נדרשים לברך. ברכה זו כוללת ביטוי של הכרת תודה והערכה. גם כאן, יש ברכות שונות למיני מזון שונים. לאכילת לחם יש ברכה בת ארבעה חלקים, הנקראת ברכת המזון (זוהי ברכה ארוכה למדי, ויהודים דתיים רבים אינם מסתמכים על זכרונם ונושאים ברכון עמם). ברכה זו כוללת תודה לא רק על האוכל עצמו, אלא גם על כל מרכיבי הברית בין ה' וישראל - התורה, הארץ, ברית המילה , וכן תפילה על בניין ירושלים (במילים אחרות, תפילה של השבת השכינה למקום מסוים בבית המקדש). למאכלים אחרים יש ברכות קצרות יותר.
ה. כאשר שומעים מישהו אחר מברך יש לענות אמן. המילה אמן באה מאותו השורש של המילה אמת, כלומר היא מבטאת אישור והודאה במה שנאמר.
ברצוני להוסיף נקודה אחת, שרמזתי עליה בפסקת הפתיחה, כהמשך לשיעור הראשון על כשרות. הברכות לפני האכילה, מלבד משמעותן המיוחדת בה עסקנו היום, משפיעות על הפיכת המעשה הגשמי למעשה רוחני, אנושי ומכוון. הברכה תופסת אותך כאשר ידך מגיעה אל פיך ובולמת תנועה זו, ובכך דורשת ממך להפעיל את הראש. היא ממקמת את לשון הדיבור לפני לשון הטעם. אפילו הדרישה לנסות ולקבוע את הברכה המתאימה הופכת את הטבעי למחושב. כפי שציינו קודם לכן, זוהי המטרה העיקרית בהלכות אכילה, במיוחד באכילה, משום שהיא בה בעת כה בסיסית לקיום האנושי וכה פשוטה וטבעית, ועם זאת - לא אנושית כלל וכלל.
בשיעור הבא נתחיל להתפלל.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)