לימוד תורה ויראת ה' במשנת הראי"ה

 

א. חשיבות היראה ללימוד תורה על פי הרב קוק

נסכם בקצרה את מה שראינו בינתיים במשנת הרב קוק בסוגיית תורה לשמה:

הראי"ה קוק ממשיך את דרכו של ר"ח מוולוז'ין (רח"ו) בהטפתו ללימוד תורה לשמה, כלומר: לימוד מתוך הכוונה רוחנית נכונה. אמרנו גם שבשונה מקודמו, הראי"ה אינו רואה צורך להקריב את הכוונה הדתית למען הפעילות השכלית, והוא מאמץ את אותו קוטב בשיטה הוולוז'ינית, הרואה יחס בונה וחיובי בין יראת שמים מפותחת לבין הלימוד. ראינו גם שהראי"ה אינו ממליץ לנתק, ברוח "עקרון ההפרדה", בין הלימוד לבין המודעות הדתית, אפילו כאשר מפלפלים בסברות דקות ובפרטי הלכות מעשיות.

אולם, מאחורי כל זה יש תפיסה חדשה בקשר לתורה לשמה. לחידושו היסודי הזה של הראי"ה אני רוצה להגיע בהדרגה, ובשלב זה נעיין במקור שיקדם אותנו לקראת המטרה.

בהיותו בלונדון בימי מלחמת העולם הראשונה, התכתב הרב עם הרב משה יצחק סגל ממנצ'סטר. עיקר משאם ומתנם היה בהלכה, אבל אגב כך מסר הרב סגל לראי"ה שהוא הנהיג לימוד מוסר בישיבתו לפני לימוד הגמרא, ושהוא מבקש שהרב ייעץ לו כיצד למשוך את לב התלמידים ליראת שמים. להלן קטע מתשובתו של הרב קוק:

והנה כת"ר ידי"נ[1] שליט"א שמח את לבבי במה שהודיעני שהתחיל ללמוד עם התלמידים מעט דברי - מוסר ויראת - ד' חכמה מספרי - קדש, אשרי חלקו. ביחוד הלא מוכרח הוא הדבר בזמן הזה ובמדינה זו, שהתשוקות הזמניות של הבלי העולם, הקנאה והתאוה והכבוד המדומה, הומות ורועשות כל - כך, במה נוכל לעורר את לבב צעירי - הימים שיפקחו עיניהם לראות הודה ופארה, זיוה והדרה, של תורה, אם לא בלמודה של חכמת היראה האמתית ע"פ ספרי גדולי - ישראל, אשר העמיקו הרחיבו בחכמת היראה הטהורה...

והנה אין ביכלתי לכתב לכתר"ה כעת דברים מסודרים ברעיונות הראוים לפי תלמידיו היקרים, וביחוד קשה הדבר לצמצם דברי הגיוני קדש לפי ערכם של תלמידים, שאיני יודע מהלך - רוחם וכחותיהם הנפשיים. בכ"ז נראה, שראשית - כל ראוי להסביר לכל התלמידים את היסוד הגדול, שכל הצלחת התורה למצא סימן - ברכה בלמודו, למיגמר ולמיסבר, לבא ברבות - הימים למדרגה חשובה והגונה בכתרה של תורה, תלויה היא לפי מדת יראת - ד' ועומק קדושת האמונה הטהורה המושרשת בנפש. כי הרחבת הכח השכלי והעמקתו, לטישתו והסתעפותו לסעיפים רבים, שהוא היסוד הגדול לחריפות ולבקיאות, תלויה היא בעומק הרצון הנפשי המתעורר להוקיר את הענינים הלמודיים שהוא עוסק בהם. וכיון שהוא עוסק בתורה, שהיא דבר אלוקים חיים, איכות ההוקרה הפנימית של חביבות עסקה של תורה תלויה היא בנקודת קדושת יראת ד' האמתית, השרויה בלבבו של העוסק בתורה פנימה, שכל מה שברכתה של יראת - שמים הולכת ומתגברת בלב בקדושה ובטהרה, כן נעשים דברי - תורה, שהם מאור פני מלך חיים, יקרים ונשגבים בעיניו, ומרוב חביבותם מתקשר בהם החשק הנפשי הפנימי, וטבע החשק הפנימי הוא לעורר את כל כחות - הנפש בזירוז של חיים, בשמחה ובטוב - לב, בתשוקה גדולה ונעימות של תענוג רוחני עליון ונשגב. וכיון שכחות - הנפש מתעוררים ע"י התרחבותה של המדה הקדושה של יראת - שמים, לאהבת - התורה ולחבת כל דבריה, וההכרה מתגדלת מיום ליום בהרגשת נעם קדשה, ממילא מתאמץ מאד כח - הזכרון שבנפש, מרב עז - החיים שהתשוקה הקדושה של התורה מעוררת בנפש ההוגה בה ביראת - שמים אמתית, ומתוך הכבוד הגדול והערך הנשגב, שהוא נותן אל השיווי של דברי - תורה, שבכל יום ויום הוא מתגדל כפי הגדל של יראת שמים, שמתגדל בלבבו מדי יום ויום, בעסקו תמיד בלמודי - הקדש של היראה הטהורה וענפיה, מתאמצת ג"כ החריצות השכלית ויפעת - השכל מתגדלת, והחריפות האמתית ויושר - הסברא הולך ומתרבה. נמצא שהעצה היותר טובה להצלחת התלמידים בלמודם, שיהיה תלמודם מתברך ושיהיה מתקים בידם ושיקבלו בעצמם נחת וענג מלמודם, היא להרחיב מדי יום ביומו את לבבם בתלמודי היראה הטהורה וכל מקצעותיה, וכל חכמת - הנפש וכל תורת - המדות כולן הן ענפים וסעיפים מסתעפים משרש יראת - ד' הרוממה, המביאה לידי אהבת ד' תמימה ואהבת התורה ומצותיה, ואהבת ישראל.

(שו"ת דעת כהן סימן נא; אגרות הראיה תשצ"ח).

הרב מניח שהתלמידים מעוניינים להצליח בלימודם, בחריפות ובבקיאות. הוא סבור שהעצה המעשית הטובה ביותר לכך היא הגברת יראת השמים. זאת, משום שהיראה גורמת לאדם להוקיר את התורה כאוצר רוחני, "אור פני מלך חיים". בכל התיאור הזה בולט לעין שהרב מדבר מתוך ניסיונו וחוויית חיי התורה של עצמו, אך הוא סבור שהדרך האישית שלו להתקשרות לתורה אינה נחלה השמורה לגאונים ולכשרונות יוצאי דופן. בעיניו, זו הדרך המומלצת לכל מי ששואף לעלות בתורה.

הרב הולך ומונה שלבים בתהליך הזה. קודם מביאה היראה לכך שדברי תורה הם יקרים ונשגבים בעיני הלומד, ומכאן ניטע בליבו החשק להתקשר אל דברי תורה. טבעו של החשק הפנימי הוא לעורר את כל כוחות הנפש, הזריזות, שמחה וטוב הלבב. האדם מתענג מנועם קדושתה של התורה. הפעלה חיובית כללית זו של כוחות הנפש מציתה ומדרבנת גם את הכוחות הקוגניטיביים: כוח הזיכרון "מתאמץ" (מתחזק), ו"יפעת השכל" (כוח החידוש והיצירה) מתגברת מאוד. הרחבת החוויה של יראת שמים מיום ליום מגבירה ומרכזת את הקשר הקיומי לתורה, וזה חוזר ומפרה את הלימוד השכלי.

כזכור, גם נפש החיים הציב את היראה בתור תנאי נחוץ ללימוד תורה. אולם, הסברו של הראי"ה למהות הקשר הזה הוא ייחודי: ר' חיים תיאר את היראה כ"אוצר" של התורה - בלעדיו התורה תתקלקל ולא תישמר, אבל אין הוא מסביר את הנקודה זו. ייתכן להבין שלדעתו הקשר הוא מוסרי, שכן נותן התורה לא יסכים שהיא תילמד על ידי אדם חסר-יראה. כמו כן, העלינו מתוך נפש החיים ש"יראה" היא חלק מהגדרת לשמה - לימוד המתבסס על מעורבות נפשית עמוקה. אבל הקשר המעשי שעליו מדבר הראי"ה אינו מוזכר בפירוש על ידי רח"ו; למרות שציינו בעבר כי באופן כללי הישגים שכליים תלויים באופיו הרגשי של הלומד, והשתמשנו ברעיון הזה על מנת להסביר את טענתו של ר' חיים מוולוז'ין, רח"ו איננו אומר כך במפורש. על כל פנים, הראי"ה הוא כנראה הראשון האומר לנו בגלוי, שיחס רוחני ונפשי נכון לתורה הוא הבסיס החשוב והמעשי ביותר ליעילות ולפריון קוגניטיביים בלימוד. זאת ועוד - רח"ו תיאר את היראה כהקדמה כללית ללימוד, וכיסוד נפשי הקיים ברקע, ואילו הרב קוק מצמיד את היראה לכוחות השכליים הספציפיים בהצמדה מיידית - ההערצה וההוקרה לדברי תורה מצמיחה זכרון, חריצות, יצירתיות וסיפוק נפשי.

לסיכום - הראי"ה כאן מרומם מאוד את חשיבותה של המעורבות הנפשית בלימוד, אך עדיין לא מבחינת דרגת הלשמה, אלא בתור מכשיר מרכזי ומעשי להתקדמות לימודית.

ב. תפקידה של הסקרנות האינטלקטואלית לפי הראי"ה

כדאי להשוות את כל האמור לדבריו של זלמן אפשטיין (שהובאו בשיעור הקודם), שהתורה נלמדה בוולוז'ין לא מתוך יראת שמים, אלא משום שהוא דבר של "מדע, חכמה...והשכל מוצא בו כל כך קורת רוח". הראי"ה אינו מאמין שהסקרנות האינטלקטואלית לבדה יכולה להחזיק מעמד כבסיס לתלמוד תורה של ממש. אם נמשיך את קו המחשבה שלו, הרי שאדרבה - ככל שילמד האדם מתוך ההתרחקות מיראת שמים, הוא פוגע בסיכוי שהוא יתמיד לאורך זמן. מכיוון שערכה האמיתי של התורה ניתן להכרה רק על ידי טיפוח החושים הרוחניים, אין ספק שהעוסקים בה בגין קסמה השכלי בלבד יאבדו את עניינם בה במוקדם או במאוחר. עם גישה כזאת, אין פלא שהרב קוק חש את עצמו מבודד בין חבריו לישיבה.

האם אין הרב קוק מייעד תפקיד כלשהו להנאה השכלית המתלווה ללמדנות? זה היה מאוד מפתיע אותנו אילו כך היה - כידוע, הרב היה רגיל לראות את הטוב ואת המועיל שבכל דבר. ואכן, במקום אחד באורות התורה כותב הרב -

כשמתערב בפלפול החפץ לשמח את עצמו בפלפולא דאורייתא, אין זה נקרא תורה שלא לשמה ח"ו. כי עצם השמחה והסרת העצבות הוא גם כן מצוה רבה, והוא בכלל הטבת המדות, שהיא סגולתה של תורה. (אורות התורה, פרק ט', סעיף י').

ושוב - הרב איננו מוכן להודות בתועלת הפרקטית של הרצון הזה. בתור מניע-יסוד ללימוד, המגמה הקוגניטיבית היא חזיון שוא, ואין להסתמך עליה. למרות זאת, יש בה ערך לא-מבוטל ברמה העקרונית מבחינת המעלה של שמחת-החיים. בעניין זה הראי"ה מעמיק את ההסתכלות שלנו: אין להבין את נחת הרוח המגיעה לנו מסברה טובה או מתירוץ מבריק כעניין חיצוני לתורה, הקשור לצורה המקרית שבה נערכת הסוגיה שלפנינו. העובדה שהתורה משמחת גם באופן הופעתה נובעת "מסגולתה" המהותית, המתקנת את מידותיו ואת אישיותו של האדם.

עד כאן למדנו על התפקיד המעשי של יראת שמים בתור מכשיר ובסיס ללימוד. ועדיין לא הגענו להגדרתו של הראי"ה בעניין הלשמה. ובכן, נמשיך בחתירתנו לקראתה, כאשר אנו מתאזרים בעוד אורך-רוח; הייתי רוצה שכאשר לבסוף ניפגש בשיטתו של הראי"ה, נוכל לחוש את עוצמתה, ולשם כך, כדאי לא להיחפז. אני מציע קודם לשוב ולהאזין לכמה נציגים נוספים של ישיבת וולוז'ין.

ג. הבעיה בבלעדיות האינטלקטואלית בלימוד תורה

ברצוני להתעכב על דבריהם של תלמידי הישיבה, או יותר נכון - יוצאיה, שנתנו ביטוי לתחושותיהם, אבל הפעם לא בתיאורים נוסטלגיים וריאליסטיים של מה שהתרחש בין כותלי הישיבה, אלא בדברי ספרות.

עד עכשיו התרשמנו שצעירי וולוז'ין היו אחוזי התפעמות מן ההרפתקה האינטלקטואלית-מדעית שסחפה אותם. אבל ישנם קולות אחרים; היו כאלה, שלמעשה פרקו מעליהם עול מצוות, שהביעו הסתייגות וחוסר-נחת מן ההדגשה השכלית היתרה ששלטה בישיבה, ובעצם - בחיים היהודיים בכלל. שכן ההערכה ללמדנות כערך עליון לא הצטמצמה לישיבות ליטא, אלא הייתה מוסכמה בלתי-מעורערת ברחבי החברה היהודית המסורתית[2].

מן העיון בכתבים של בוגרי וולוז'ין שתפסו את מקומם בדור שני למשכילי רוסיה, עולה שההתמקדות בכוח הרציונאלי היא בעייתית לא רק מן הבחינה המעשית, כפי שנוכחנו עד עתה בדברי הרב קוק; החוסר הוא עמוק הרבה יותר. את הביקורת הזו קלט הרב קוק במידה רבה של הבנה והזדהות, ונראה בהמשך שמשנתו בעניין תורה לשמה התגבשה לאורה.

לשם הדגמה, נסיים כאן ב-"מקדמה" קצרה. המובאה הבאה היא מתוך הרומן הקצר "עורבא פרח" של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, תלמיד וולוז'ין בעברו, ואחת מהדמויות המשפיעות בספרות ההשכלה באותם ימים:

אני מתעצב לראות כי אנחנו בני-ישראל הננו לרוב בעלי חשבון ודעת דוקא באותם העניינים שגדולים המה מן החשבון והדעת, היינו, בחיים עצמם.

החיים בעצמם נסתלקוּ מאתנו באשמת הספרים ורוחות הספרים, שבהם נצררו נשמותינו משנות דור ודור. יש לנו מחשבות על גבי מחשבות, רעיונות, הגיונות, דעת הרבה ויכולת הדעת, יש לנו הכוח להשיג הכל ולהבין הכל; אבל לחיות בל נוכל, ולנפשנו יחסר התום שבחיים ושבפשיטות החיים.

גם רגשותינו והעוז שבנפשנו בדעה המה מהולים ובחשבון המה מעורבים. גם חיינו המה רק צללי החיים והדעת שבחיים, באשר יחסר לנו היחס הישר לחיים, והוא יחסר לנו יען כי יודעים אנו יותר מדי וגם מחפשים ומתבוננים יותר מדי.

מרוב מחשבות, טוען הכותב, שכחנו איך לחיות. השכל הופך למסך המרחיק את האדם מממשות הקיום. החשיבה, פאר הפעילות האנושית בתפיסה הוולוז'ינית בזמנו, תופסת בעיניו נפח מוגזם במציאות היהודית. היא הופכת את החיים לצל, וחוצצת בין נפש האדם לבין מרכז ההוויה.

האם יש אמת בטענתו של ברדיצ'בסקי? ואם כן, כיצד יוכל תלמוד תורה לשרוד במרכז חיי הרוח של עם ישראל? עם השאלות האלו נמשיך להתמודד בשיעור הבא.

 

---