עד כה עסקנו בשתי מצוות הנוגעות לפירות שביעית: החיוב להפקירם, והאיסור לקוצרם כדרך הקוצרים. מלבד המצוות הללו, ישנם מספר דינים הנוגעים לאופן הצריכה של פירות השביעית: איסור הפסד, איסור סחורה, חובת ביעור, ועוד. בשיעורים הקרובים נעסוק בהרחבה בדינים אלו, אולם לפני כן נקדיש שיעור אחד לבחינת מעמדם העקרוני של פירות השביעית, ובמיוחד לטיבו של המושג 'קדושת שביעית', המלווה את ההלכות השונות הנוגעות לפירות.

א. האם ישנה קדושה בפירות שביעית

בכמה מקומות בגמרא ובירושלמי, נאמר על פירות או על חפצים אחרים, שקדושת שביעית חלה עליהם, או שיש לאוכלם בקדושת שביעית. המשמעות המעשית של אמירה זו היא, שיש לנהוג באותם חפצים על פי המגבלות של דיני השביעית: איסור הפסד, סחורה וכו'. כך, למשל, נאמר בגמרא בסוכה לט., שמי שמחלל דמי שביעית על פירות, צריך לאכול את אותם פירות בקדושת שביעית, ורש"י מבאר שהכוונה היא לכך, שיש להשתמש בפירות אלו רק להנאות המותרות: אכילה, שתייה, סיכה והדלקת הנר.

השאלה היא, האם בדינים מעשיים אלו מתמצית מלוא המשמעות של המונח 'קדושת שביעית', או שמא עיקרו של ביטוי זה מתייחס למעמדו המהותי של החפץ, שיש בו קדושה ממשית, ומגבלות השימוש אינן אלא פועל יוצא של מעמד זה.

ברקע השאלה עומדת העובדה, שלמילה 'קדושה' ישנן משמעויות שונות ביהדות. בדרך כלל היא מתייחסת למשהו נשגב ונעלה, הקשור בדרך כלשהי לקב"ה. כשאנו מדברים, למשל, על קדושת הארץ או המקדש, כוונתנו לומר שישנה נוכחות א-לוקית במקומות אלו יותר מאשר במקומות אחרים. גם הקביעה שחפצים מסויימים, כמו ספר תורה או קרבן, הם קדושים, מתכוונת לייחס להם קִרבה מיוחדת לקב"ה.

אולם השורש ק.ד.ש. משמש לפעמים גם במשמעות שונה לגמרי. כאשר אומרת התורה, למשל, שאין לזרוע כלאיים בכרם, "פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם" (דברים כ"ב, ט), אין כוונתה אלא לומר שהכלאיים אסורים בהנאה, ולא שיש להם מעמד רוחני נשגב. הירושלמי (פ"ז, ה"ב) מדבר על 'קדושת ערלה' במקביל ל'קדושת שביעית', אף שברור שערלה אינה אלא איסור, ואין לה שום קדושה במובן הרווח של המילה. הרמב"ם החליט להצמיד את הכותרת "ספר קדושה", דווקא לחלק בספרו העוסק במאכלות אסורים ובאיסורי ביאה. רש"י (דברים כ"ב, ט) מסביר, שהשורש ק.ד.ש. מתייחס לכל מה שרחוק ומובדל מן האדם, בין אם משום שהוא אסור לו, ובין אם משום שהוא נשגב ממנו[1].

ממילא עולה השאלה, מה פשרו של המושג 'קדושת שביעית': האם לפנינו קדושה במובן הנשגב, חפץ נעלה בעל מעמד מטאפיזי מיוחד, ומגבלות השימוש הן רק תוצאה של קדושה זו; או שמא אין כאן אלא קדושה במובן האיסורי, דהיינו מגבלות שונות בשימוש בחפץ, ולא שום דבר מעבר לכך. לפי ההבנה הראשונה, בפירות שביעית ישנה קדושת הגוף, בדומה לפירות תרומה או מעשר שני, ואילו לפי ההבנה השנייה, פירות השביעית דומים במהותם לערלה, חדש או כלאיים, שבהם נוהגת מערכת של דינים ואיסורים, שאינה מלֻווה בקדושת הגוף[2].

יש לציין, שאזכור קדושה ביחס לשביעית עולה כבר מדברי התורה עצמה. התורה אומרת לגבי היובל: "כי יובל הִוא, קֹדֶש תהיה לכם, מן השדה תאכלו את תבואתה" (ויקרא כ"ה, יב). מאחר שהפסוק עוסק באופן צריכת היבול, ובתחום זה אין חילוק בין שביעית ליובל, ניתן להניח שהמילים "קודש תהיה לכם" נוגעות גם לשביעית. השאלה היא, מה משמעות הקדושה כאן.

תפיסת דמים

חז"ל בתורת כהנים (פרק ג', ג) ובכמה מקומות בגמרא, למדו מפסוק זה דין מסויים מאוד:

"שביעית תופסת את דמיה, שנאמר 'כי יובל היא, קודש תהיה לכם' - מה קודש תופס את דמיו ואסור, אף שביעית תופסת את דמיה ואסורה" (סוכה מ:).

אחד ההבדלים בין חפצי איסור לחפצי הקדש נוגע לאפשרות להעביר את האיסור או הקדושה לחפץ אחר. חפץ המוקדש לבדק הבית, ניתן לפדות אותו בכסף, כך שהחפץ יהיה חולין, והכסף יהיה קדוש במקומו. גם כאשר הגזבר של בדק הבית מוכר חפצי הקדש, החפצים יוצאים לחולין, והכסף שהוא מקבל תמורתם נעשה קדוש. ואילו אדם שיש לו פירות ערלה או כלאיים, למשל, אינו יכול להעביר את האיסור שלהם לכסף או לפירות אחרים, ואם ימכור אותם לחברו, הפירות יישארו באיסורם, והכסף יישאר בהיתרו[3]. חז"ל למדו, אם כן, מהפסוק "קודש תהיה לכם", ששביעית דומה בעניין זה להקדש ולא לאיסורים, כך שכאשר אדם מוכר פירות שביעית, הכסף שהוא מקבל נתפס בקדושת שביעית.

האם ההשוואה בין שביעית להקדש לעניין זה יכולה ללמד על דמיון מהותי יותר בין השניים? האם ניתן להוכיח מכאן שבפירות שביעית ישנה קדושה ממשית, בדומה לחפצי הקדש? - כנראה שלא. למעשה, תפיסת דמים אינה מאפיינת חפצי קדושה ככלל. בקדשי מזבח ובתרומה ישנה קדושה לכל הדעות, ובכל זאת לא ניתן לפדות אותם או להעביר את קדושתם לחפץ אחר. האפשרות לפדות קדשי בדק הבית אינה נובעת מן העובדה שהם קדושים, אלא מאופי הקדושה שלהם. כאשר אדם מקדיש חפץ לבדק הבית, אין זו קדושת הגוף, אלא קדושת דמים, כלומר אין האדם מייעד לגבוה דווקא את החפץ הזה, אלא שהוא מעניק להקדש ערך כספי מסויים, המגולם כרגע בחפץ הזה. בשלב זה, אותו חפץ שייך לבדק הבית בכל מקום שהוא נמצא, ולכן הוא קדוש, אולם המקדיש יכול לרכוש את החפץ מבדק הבית ולתת תמורתו חפץ אחר, וכך תעבור הקדושה אל החפץ השני. קדושת החפץ נובעת מבעלות ההקדש, ואם הבעלות עוברת לחפץ אחר, עוברת עמה גם הקדושה. זאת בניגוד לקדשי מזבח ותרומה, וגם לאיסורים כמו ערלה וכלאיים, שבהם רובצת על החפץ חלות מסוימת שאינה קשורה לבעלות, כך שלא ניתן להעביר את אותה חלות לחפץ אחר.

האם מעמדם של פירות השביעית דומה לקדשי בדק הבית בנקודה זו? מהגמרא עולה שיש להם מעמד מורכב יותר:

"שביעית תופסת את דמיה, שנאמר 'כי יובל היא, קודש תהיה לכם' - מה קודש תופס את דמיו ואסור, אף שביעית תופסת את דמיה ואסורה. אי מה קודש תופס דמיו ויוצא לחולין, אף שביעית תופסת את דמיה ויוצאת לחולין? תלמוד לומר: 'תהיה' - בהוייתה תהא. הא כיצד? לקח בפירות שביעית בשר - אלו ואלו מתבערין בשביעית. לקח בבשר דגים - יצא בשר ונכנסו דגים. לקח בדגים יין - יצאו דגים ונכנס יין. לקח ביין שמן - יצא יין ונכנס שמן. הא כיצד? אחרון אחרון נכנס בשביעית, ופרי עצמו אסור".

לפירות השביעית יש, אם כן, מעמד כפול. מצד אחד, הפירות עצמם נשארים בקדושתם בכל מקרה, בדומה לאיסורים או תרומה, ואינם יוצאים לחולין לעולם. מצד שני, יש כביכול קדושה גם בשווי של הפירות, ואת הקדושה הזו ניתן להעביר הלאה מחפץ אחד לחפץ אחר, בדומה למה שקורה בקדשי בדק הבית. באופן זה, תמיד יישארו שני חפצים קדושים: הפרי המקורי, והחפץ האחרון שנקנה בדמיו[4]. לדין זה אין תקדים במקום אחר, וגם אין לו נימוק ברור בגמרא או בראשונים[5].

נמצא שפירות שביעית דומים מצד אחד לאיסורים, ומצד שני לקדשי בדק הבית, ולא ברור מהו טיב מעמדם המדוייק[6]. בכל מקרה, לא ניתן ללמוד מכאן שיש קדושה בפירות שביעית, שכן נקודת ההשוואה שלהם לקדשי בדק הבית אינה קשורה לרמת הקדושה, אלא למרכיב אחר במעמדו של החפץ.

קדושת היובל והתבואה

הירושלמי דורש את הפסוק הנ"ל באופן אחר:

"כתיב 'כי יובל היא, קודש תהיה לכם וגומר' - מה היא קודש, אף תבואתה קודש" (פ"ד, ה"ז).

לדברי הירושלמי, המילים "קודש תהיה לכם", המתייחסות לשנת היובל, נוגעות גם למה שנאמר בסוף הפסוק: "מן השדה תאכלו את תבואתה", היינו שגם התבואה היא קודש. ויש שהוכיחו מכאן, שבפירות השביעית ישנה קדושה ממש, ולא רק מערכת של דינים והגבלות.

ברם, יש להעיר שהירושלמי משווה את קדושת פירות היובל לקדושת היובל עצמו, וכלל לא ברור איזו קדושה יש בשנת היובל כשלעצמה: האם השמיטה והיובל הם זמן מקודש, בדומה לשבתות וימים טובים? ייתכן שאמנם כך, אולם הדבר טעון הוכחה. הר"ש סיריליאו, עכ"פ, מסביר, שהיובל קדוש לשילוח עבדים וחזרת קרקעות לבעליהן. לפי זה, לכאורה אין מדובר כאן בקדושה מטאפיזית, אלא בייעוד ותכלית (כמו בפסוק "קדשו צום קראו עצרה"), וניתן להבין שגם הפירות אינם 'קדושים', אלא שבשנה זו יש להם ייעוד מסויים[7].

עוד הציע הר"ש סיריליאו (וגם הפני משה), שהמילים "מה היא קודש" אינן מתייחסות ליובל, אלא לארץ ישראל הנזכרת בפסוקים לפני כן. כך משמע גם מן העובדה, שהירושלמי ממשיך ומביא כמה סיפורים על חיבת הארץ של אמוראים שונים: אחד נישק את עפרה, אחֵר הזדרז להגיע אליה ועבר בתוך הירדן בבגדיו, ועוד. לפי זה, הירושלמי קובע, שכשם שארץ ישראל קדושה, כך תבואתה קדושה. כאן מדובר לכאורה בקדושה אמיתית, אלא שלא מדובר בהכרח בפירות השביעית דווקא, שהרי ההשוואה היא בין הארץ לתבואתה באופן כללי[8].

מעבר לכך יש לציין, שלהבנת מעמדם של פירות השביעית ישנן השלכות מעשיות, כפי שנראה להלן, ואילו דרשת הירושלמי נראית כדברי אגדה בלבד, שספק אם ניתן לבנות עליהם להלכה. הירושלמי אינו מציין נפקא-מינה לדרשתו, ובמקום זה הוא מביא דברי אגדה על חיבת הארץ של אמוראים שונים[9]. מסתבר שדברי הירושלמי לא באו אלא לחזק את החיבה שעלינו לרחוש ליבולה של הארץ, בדומה לארץ עצמה.

אף אנו לא באנו לפקפק בכך, שעלינו להרגיש חיבה מיוחדת אל תבואת הארץ בכל השנים, ובפרט בשמיטה. כל טענתנו היא, שקשה למצוא ראיה לכך, שפירות השביעית נכנסים לקטגוריה ההלכתית של 'חפצי קדושה', בדומה לפירות תרומה או לבהמת הקדש.

ב. האם יש מצווה לאכול פירות שביעית

את מעמדם של פירות השביעית ניתן לבחון גם לאור ההלכות העוסקות ביחס אליהם. באופן כללי, כאשר חפץ מסויים מוגדר על פי ההלכה כקדוש, יש לכך שני סוגים של השלכות, אחד בבחינת 'אהבה', ואחד בבחינת 'יראה'. מצד אחד, ישנה חשיבות בקִרְבָה אל אותו חפץ: יש עדיפות להתפלל דווקא בבית כנסת, ישנה מצווה לאכול תרומה וקודשים וכו'. מצד שני, קרבה זו דורשת הקפדה מרובה במה שנוגע לכבודו של החפץ: ישנה מצווה של מורא מקדש ובית כנסת, ישנה חובה לשמור על התרומה מטומאה או הפסד וכו'. ממילא יש לברר, האם יש מצווה או עניין מיוחד באכילת פירות שביעית, והאם ישנה חובה לשמור על כבודם.

הרמב"ם לא מנה במניין המצוות שום מצווה הנוגעת לאכילת פירות שביעית, ולא רמז שיש עניין כלשהו באכילתם. כך עשו גם רוב מוני המצוות האחרים. אולם הרמב"ן השיג על הרמב"ם, וטען שהוא שכח מצווה אחת הנוגעת לפירות שביעית:

"שאמרה תורה בפירות שביעית, 'והיתה שבת הארץ לכם לאכלה', ודרשו: 'לאכלה ולא לסחורה', וזה דבר תורה הוא, כמו שאמרו... במקומות רבים מן התלמוד... ונכפלה זאת המצוה באמרו יתברך 'ואכלו אביוני עמך', שלא אמר 'לאביוני עמך תעזוב אותם', כמו שאמר 'לעני ולגר תעזוב אותם' בלקט ושכחה, אבל לשון אכילה מזכיר בהם הכתוב בכל מקום. והנה העושה סחורה בהם עובר בעשה" (מצוות עשה ששכח הרמב"ם, מצווה ג').

דברי הרמב"ן אינם חד משמעיים. מתחילת דבריו נראה, שאין כוונתו אלא לאיסור לסחור בפירות שביעית, שהוא לאו הבא מכלל עשה, ולא למצווה חיובית לאכול פירות שביעית. גם בשורה התחתונה הוא מסכם ואומר, שהעושה סחורה בפירות שביעית עובר בעשה (ולא שהאוכל פירות שביעית מקיים מצוות עשה). ברם, באמצע דבריו הוא כותב, שמצווה זו נלמדת גם מן הפסוק "ואכלו אביוני עמך", ומכאן כבר מתקבל הרושם, שיש מצווה בעצם האכילה.

המפרשים נחלקו בהבנת הרמב"ן: בעל 'מגילת אסתר' הבין, שלפי הרמב"ן ישנה מצוות עשה לאכול פירות שביעית, ואיסור הסחורה הוא רק תוצאה שלה: מאחר שיש מצווה לאכול, מי שסוחר במקום לאכול מבטל את המצווה[10]. כך הבין גם התשב"ץ בספרו 'זוהר הרקיע' (אות ל"ו).

ואילו החזון איש (י"ד, י), תורת הארץ (ח', כה) ואחרים הבינו, שאין כוונת הרמב"ן אלא לאיסור סחורה בלבד. הפסוק "ואכלו אביוני עמך" אינו בא אלא לומר, שהפירות מיועדים לאכילה בלבד, בניגוד ללקט, שכחה ופאה, שהעניים רשאים לעשות בהם כרצונם, אולם אין ללמוד מכאן שהאוכל פירות שביעית מקיים מצווה כלשהי. החזון איש מסביר, שלא ניתן 'להעמיס' על הפסוק "לאכלה" שתי מצוות שונות: חובת אכילה ואיסור סחורה, שאינן תלויות כלל זו בזו. ואין לומר שאיסור הסחורה נגזר מן המצווה לאכול, שהרי המסחר בפירות אינו פוגע כלל באפשרות לאוכלם, אלא רק מעביר אותה אל הקונה. האפשרות ללמוד מהפסוק "לאכלה" איסור סחורה, מבוססת על ההנחה, שפסוק זה אינו בא לומר מה חייבים לעשות, אלא רק מה מותר לעשות[11].

יש להעיר, שגם לדעת התשב"ץ וסיעתו, פשוט שאין חיוב על כל אדם לרוץ אל השדה הסמוך, לקטוף פירות שביעית ולאוכלם. בתורה ישנן רק מצוות בודדות, המטילות על כל אדם חיוב אכילה, כמו אכילת מצה וקרבן פסח. אכילת בשר הקרבנות, למשל, היא לכל הדעות מצווה (עיין פסחים נט.), ובכל זאת אין מישהו שמחוייב לאכול, אלא שעל הבשר רובץ חיוב להיאכל, כך שבעל הקרבן חייב לדאוג לכך שייאכל, ומקיים מצווה באכילה זו, אולם אין עליו חיוב לאכול בעצמו, אלא הוא יכול לתת לאחרים שיאכלו (בית הלוי ח"א, ב', ז). באופן דומה ניתן לומר לגבי פירות שביעית - אליבא דהתשב"ץ וסיעתו - שהמחזיק בהם צריך לדאוג שייאכלו, והוא מקיים מצווה באכילתם, אך מי שאין בידו פירות שביעית, אינו מחוייב להשיג כאלו[12].

בעל 'תורת הארץ' (ח', כה) טוען, שבפירות שביעית רמת המצווה נמוכה יותר, שהרי התורה התירה להשתמש בפירות שביעית לצביעה או להדלקת הנר, ולא מסתבר שהדבר נחשב בגדר 'אכילה'. מכאן שלא רק שאין חיוב לאכול פירות שביעית - אין גם חיוב לדאוג לכך שהפירות ייאכלו. כל שניתן לומר הוא, שמי שאוכל פירות שביעית מקיים בכך מצווה, היינו שזוהי מצווה קיומית, ולא מצווה חיובית, וכך יש להבין בדעת התשב"ץ וסיעתו.

כאמור, לדעת הרמב"ם ורוב הראשונים אין שום מצווה באכילת פירות שביעית. וכן כתב החזון איש (שם), "שאינן כשלמים שיהא מצווה באכילתן". מדבריו נראה, שלא רק שאין מקור למצווה כזו, אלא שגם מסברה הוא אינו מוצא טעם בקיומה. רק בשלמים שיש בהם קדושה, ניתן להבין מדוע ישנה מצווה באכילתם, ובפרט שאכילה זו נעשית בירושלים, סמוך לבית המקדש, והתורה עצמה מעידה על החשיבות שיש בכך ("ואכלת לפני ה' א-להיך במקום אשר יבחר... למען תלמד ליראה את ה' א-להיך כל הימים"), כפי שהדגיש הרמב"ן במנותו מצווה זו (מצוות עשה ששכח הרמב"ם, מצווה א'). אולם בפירות שביעית אין כנראה קדושה, לדעתו, ואין אוכלים אותם בירושלים, כך שלא מובן איזו חשיבות יש באכילתם, ומדוע שתהיה בכך מצווה. התורה בסך הכל רצתה שהאדם יוותר על בעלותו על הפירות, ושכל בני האדם יקחו מן היבול באופן שווה, אולם גם מי שעומד בדרישות אלו, אינו נחשב כמי שמקיים מצווה[13].

מסתבר שהתשב"ץ וסיעתו, הסבורים שיש קיום מצווה באכילת פירות שביעית, מבינים שיש קדושה ממשית בפירות אלו. יבול שנת השמיטה שייך לקב"ה ויוצא מידי האדם, וכל האוכלו הוא כאוכל משולחנו של גבוה, ולכן ודאי שיש בכך משום קיום מצווה. בדרך כלל, הרוצה לאכול משולחן גבוה צריך לכתת רגליו לירושלים, ולאכול שם מבשר הקרבנות, אולם אחת לשבע שנים מתבטלת הבעלות האנושית, וכל אדם אוכל פירות משולחן גבוה בכל מקום שהוא.

ג. יסוד האיסור להפסיד פירות שביעית

כאמור, ניתן לבחון את מעמדם של פירות השביעית גם מזווית אחרת. בנוגע למאכלים אחרים שקדושה רובצת עליהם, כמו קודשים, תרומה ומעשר שני, ישנה דרישה לאכול אותם בטהרה, ולשמור עליהם מטומאה, הפסד או ביזיון. האם ישנן דרישות כאלו בנוגע לפירות שביעית?

ובכן, אין ספק שאין חובה לאכול את פירות השביעית בטהרה (אילו היתה חובה כזו, לא היינו יכולים לאכול היום פירות שביעית). אולם אין בכך כדי להוכיח שהפירות אינם קדושים. ייתכן שכחלק מן הרצון לייעד את הפירות לאכילת הציבור כולו, הורידה התורה את רף הדרישות הנחוץ לאכילתם. לפי זה יש כאן קדושה 'עממית', שכל מאן דבעי יכול להגיע אליה בלי הכנה מוקדמת.

מצד שני, יש כידוע איסור להפסיד פירות שביעית. איסור זה נלמד מן הפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" - "ולא להפסד" (פסחים נב:). יש מקום להבין, שמאחורי האיסור עומדת ההנחה, שהפירות הם קדושים, ועלינו לשמור על קדושתם מפני הפסד וכיליון[14]. לפי זה, האיסור להפסיד פירות שביעית דומה במקצת לאיסור להטיל מום בקודשים או לחובה לשמור על תרומה מפני הפסד וטומאה ("משמרת תרומותי").

אולם, ניתן להבין את האיסור גם באופנים אחרים. הדרשה "לאכלה ולא להפסד" מופיעה בגמרא בפסחים (נב:), כנימוק לאיסור לקצוץ אילן בשביעית לאחר שהתחיל לתת פירות. ברם, הרמב"ם בפירוש המשנה נימק דין זה באופן אחר:

"אסור לקצוץ האילנות בשנה שביעית אם התחילו להוציא פירותיהן, מפני שהוא גוזל בני אדם, לפי שה' נתן פירותיהם לכל אדם" (שביעית פ"ד, מ"י).

יש שתמהו על הרמב"ם, מדוע החליט לתת לדין זה נימוק שונה ממה שמופיע בגמרא. התוס' יו"ט (על המשנה שם) תירץ, שהרמב"ם לא התכוון לתת נימוק שונה, אלא לבאר את אותו הנימוק: מאחורי הדרשה "לאכלה ולא להפסד" עומד הרעיון, שפירות השביעית נועדו לאכילת כל בני האדם, ומי שגורם להפסדם של הפירות, גוזל באופן זה את הציבור.

דברי הרמב"ם נוגעים למי שכורת עץ ואינו מאפשר לפירותיו לגדול, אולם לכאורה ניתן לומר סברה דומה גם לגבי מי שזורק פרי לאשפה: פרי זה נועד במקורו לשימוש הכלל, ומותר לקחת אותו מהשדה רק לשם אכילה ושימושים דומים לה. מי שנוטל פרי מהשדה ואחר כך מקלקל אותו, גוזל בכך אנשים אחרים שיכלו ליהנות מאותו הפרי.

בעלות חלקית בפירות שביעית

יש אחרונים שהעלו הצעה קיצונית יותר: אדם אינו רשאי להפסיד פירות שביעית, מאחר שהם כלל אינם שייכים לו. הבנה זו נראית במבט ראשון תמוהה, שכן לכאורה רק בשלב הגידול של הפירות מחוייב בעל השדה להפקירם, ויש רשות לכל מאן דבעי ליטול מהם כדי צרכו, אולם לאחר שלקח אדם מן הפירות המופקרים, מניין לנו שאין הפירות שייכים לו באופן מלא.

למעשה, כך עולה בפירוש מן הגמרא בקידושין (נב.). הגמרא אומרת שאדם יכול לקדש אישה בפירות שביעית, ורש"י שם מבאר את החידוש שבדבר:

"המקדש בפירות שביעית מקודשת - ולא אמרינן לאו ממונו דזוכה בהן נינהו, אלא כיון דזכה בהן - ממונו הוא לכל דבר!".

אולם, למרות דברי הגמרא טענו כמה אחרונים, שפירות השביעית אינם ממונו של האדם לכל דבר. לדבריהם, כשם שהפקיעה התורה את הפירות מבעלותו של בעל השדה, כך הגבילה את בעלותם של האנשים הנוטלים פירות מן השדה. אמנם, הפירות שייכים להם לעניין האפשרות להשתמש בהם בכל האופנים המותרים, כמו אכילה, סיכה, הדלקת הנר וכו', והם אף יכולים לקדש בהם אישה, שכן האישה תוכל להשתמש בפירות באותם אופנים, אולם ברגע שירצו לעשות בפירות שימוש אסור, לסחור בהם או להפסידם, הרי שלא רק איסור יש בדבר, אלא שהפירות כלל אינם שייכים להם לעניין זה. התורה לא העניקה לנו אפשרות לזכות בפירות אלא לצרכים המותרים בלבד (אבני נזר יו"ד סי' תמ"ה; קובץ שיעורים ח"ב, אות ט"ז; מנחת שלמה סי' מ"ג ומ"ו, ועוד)[15]. לדברי הגרש"ז (מנחת שלמה, סי' מ"ג), זוהי בדיוק כוונת הפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" - הפירות אינם "לכם" אלא "לאכלה", אבל לצרכים אחרים שאינם "לאכלה", הפירות כלל אינם "לכם".

הגרש"ז גם מביא השלכות מעשיות שונות לחידוש זה. כך, למשל, אדם שנטל פירות שביעית מן השדה אינו יכול להקדישם לגבוה, כיוון שאינם שלו לעניין זה, וגם אינו יכול לאוסרם בהנאה, כגון ע"י ניסוכם לעבודה זרה, שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו.

יש מקום להבין את האיסור גם בדרך נוספת. לפי ההבנות שראינו עד כה, הפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" בא לומר מה מותר לעשות בפירות, וממילא גם מה אין לעשות בהם, מחמת קדושתם, מחמת גזל הכלל, או משום הגבלת הבעלות על הפירות. אולם כבר הזכרנו בעבר, שניתן להבין שהפסוק אינו מדבר על היתר, אלא על ייעוד: פירות השביעית נועדו להיאכל ע"י כל בני האדם באופן שווה. ולפי זה ניתן להבין, שהתורה רצתה שפירות השביעית ישמשו לתכלית מסויימת, ומי שמשחית אותם מונע מהם לשמש לתכלית זו. גם אם אין שום קדושה בפירות, האדם נחשב בעלים עליהם, ולא שייך גזל לאחר שכבר זכה בהם, עדיין מוטלת עליו החובה להוביל את הפירות אל היעד שסימנה התורה, ולמנוע מהם לסטות מיעד זה[16].

הפסד הקדושה בלבד

נפקא-מינה חשובה לדיון זה יכולה להיות במקרה, שאדם מעוניין לבצע פעולה שאינה מפסידה את פירות השביעית עצמם, אלא רק את הקדושה שבהם. מדברי הגרש"ז (מנחת שלמה, סי' מ"ו) עולים שני תרחישים כאלו:

א. מקרה אחד הוא כאשר פירות השביעית בטלים בתערובת. מבחינה פיזית הפירות עדיין קיימים, וניתן לקיים בהם "לאכלה", אולם אין בתערובת שום קדושה, ונמצא שהאדם במעשיו הפקיע את הקדושה.

ב. מקרה שני הוא כאשר אדם סוחט פירות שביעית והופך אותם למיץ. שאלה מעשית זו תעסיק אותנו בעתיד, אולם לענייננו נסתפק בכך, שיש הסוברים שמלבד יין ושמן, כל המשקים היוצאים מן הפירות נחשבים 'זיעה בעלמא', ואינם חשובים מספיק כדי שקדושת שביעית תחול עליהם. נמצא שמי שסוחט פירות שביעית מפקיע את קדושתם, אף שאינו מכלה את הפירות.

לדברי הגרש"ז, ההלכה במקרים אלו תלויה בהבנות השונות של האיסור להפסיד פירות שביעית: אם האיסור נובע מקדושת הפירות, הרי שאסור להפקיע את הקדושה אפילו אם הפירות עדיין קיימים; אם האיסור אינו נובע מן הקדושה (או שאין בכלל קדושה), לא אכפת לנו מהפקעת הקדושה, כל זמן שאינו מפסיד את הפירות.

ד. שמירת כבודם של פירות שביעית

לסיום נשאל, האם ישנו איסור לבזות פירות שביעית, גם אם אין בכך משום הפסד. הדבר תלוי בין השאר בפירוש דברי הירושלמי:

"אין סכין שמן של שביעית במרחץ, אבל סך מבחוץ ונכנס. ולא (=מדליקים) שמן שריפה (=תרומה שנטמאה) לא בבתי כנסיות ולא בבתי מדרשות, מפני ביזיון קדשים" (פ"ח, ה"ב).

השאלה היא, האם נימוק הירושלמי, "מפני ביזיון קודשים", מתייחס רק לדין השני, הנוגע להדלקת שמן תרומה, או גם לדין הראשון, הנוגע לסיכה בשמן שביעית בבית המרחץ. לדעת ערוך השולחן (כ"ד, יד), נימוק זה נוגע רק לדין השני, ואילו האיסור לסוך בשמן שביעית בבית המרחץ נובע מן האיסור להפסיד פירות שביעית, שיש חשש שבמהלך הסיכה במרחץ המהביל יאבד חלק מהשמן, וכן נראה מפירוש הר"ש סיריליאו שם. לעומתם, הסבירו הפני משה, המקדש דוד (נ"ט, ה) ואחרים, שנימוק הירושלמי נוגע לשני הדינים, והאיסור לסוך בשמן שביעית בבית המרחץ יסודו בכך, שאין ראוי להכניס פירות שביעית קדושים למקום שבו עומדים אנשים עירומים. לדעה זו, יש כאן מקור ברור לקיומה של קדושה מסויימת בפירות השביעית, ויש חיוב לשמור על כבודם.

מחלוקת דומה נוגעת גם לפירוש התוספתא:

"שמן של שביעית, אין סכין אותו בידים טמאות[17]" (פ"ו, ה"ו).

לכאורה לא מובן מדוע אין לסוך בשמן שביעית בידיים טמאות, הרי אין חובה לאכול פירות שביעית בטהרה, כפי שציינּו לעיל. גם כאן יש שתלו דין זה באיסור הפסד (עיין מנחת ביכורים על התוספתא ור"י קורקוס פ"ה, הל' ו-ז). לאחר שהשמן ייטמא, אנשים המקפידים לאכול מזונם בטהרה לא ירצו לאוכלו, ונמצא שטומאת השמן הורידה את ערכו והמעיטה את כמות האנשים המוכנים לאוכלו, ויש בכך משום הפסד. כאשר אוכלים פירות שביעית בטומאה אין לכך משמעות, שהרי הפירות ממילא נאכלים, אולם כאשר אדם סך בשמן שביעית, ייתכן שתישאר כמות שראויה לאכילה, או שיתחרט וירצה להשתמש בשמן לאכילה, ואז תהיה משמעות לכך שהשמן נטמא ונפסד.

ברם, יש אחרונים שהבינו, שהאיסור לטמא את השמן אינו מצד דיני הפסד, אלא שפירות השביעית הם כקודשים, וישנו איסור לטמא קודשים (מקדש דוד שם). כעין זה כתב ערוך השולחן (כ"ד, טו), שאין לטמא לכתחילה פירות שביעית, "שיש בהן קצת קדושה".

ויש שהבינו, שעקרונית אין שום איסור לטמא פירות שביעית, שהרי מותר לאוכלם בטומאה, והתוספתא לא באה אלא לומר, שמפני כבודם של פירות השביעית יש לנטול ידיים לפני השימוש בהם (תורת הארץ ח', סא). להבנה זו דין זה נוהג הן באכילה והן בסיכה, והוא תקף גם בזמן הזה, שכולנו טמאים, שהרי הוא אינו קשור ישירות לטומאה, אלא רק למעלת פירות השביעית.

הרב קוק הבין, באופן עקרוני, שהאיסור הוא לטמא את הפירות, ולכן פסק שדברי התוספתא אינם תקפים בזמן הזה (שבת הארץ ה', ז), אולם לדעתו (קונטרס אחרון, כ"ג) ראוי בכל זאת לנטול ידיים לפני אכילת פירות שביעית או סיכה בהם, מפני כבודם של פירות השביעית, ומפני שם הקודש הנקרא עליהם, ואין זה בכלל הנוטל ידיו לפירות, שהוא מגסי הרוח (חולין קו.).

מדברי ערוך השולחן, שדיבר על "קצת קדושה", ומדברי הרב קוק, שדיבר על "שם הקודש הנקרא עליהם", עולה שיטת ביניים בנוגע לדיון שלנו, האם ישנה קדושה בפירות שביעית. ניסוחים אלו באים לומר, שפירות השביעית אינם נכנסים לקטגוריה ההלכתית של 'חפצי קדושה', ואין בהם קדושה ממש כמו בתרומה וקודשים, ובכל זאת אין לראות בהם פירות חולין לכל דבר, שאין בהם אלא איסורים ומגבלות ותו לא, אלא יש להם קשר מסויים לעולם הקדושה, מה שמחייב לנהוג בהם כבוד ומעלה, ולא לבזותם. כך עולה גם מדבריו של ספר השמיטה:

"אע"פ שאין לפירות שביעית אותה הקדושה של שאר מיני קודש, יש להם עכ"פ מעניין של קדושה, וכינו אותם 'קדוש קדושת שביעית', וגם הכתוב קורא אותה בשם 'קֹדש', כדכתיב 'כי יובל היא קֹדש תהיה לכם'..." (ז', א, א).

מובן שמעבר לשאלות ההלכתיות שהזכרנו, לדיון שערכנו כאן יש משמעות בנוגע לשאלה, עד כמה כדאי לבחור בפירות שיש בהם קדושת שביעית, מבין שלל סוגי הפירות העומדים על המדף (יבול שישית, מצע מנותק, היתר מכירה וכו')[18]. אם בפירות השביעית ישנה קדושת הגוף ממש, הרי זו הזדמנות נדירה לנגוע בקדושה בתקופה שבית המקדש חרב וכולנו טמאים. אין לנו בהלכה קדושת הגוף אחרת שאינה דורשת מאתנו להיות טהורים, ואיך יוכל אדם להחמיץ הזדמנות כזו ולהעדיף פירות אחרים. מצד שני, אם בפירות השביעית אין שום קדושה אלא איסורים בלבד, הרי שיש לבחור את הפירות על פי שיקולים אחרים בלבד. לפי אפשרות הביניים, המדברת על קשר מסויים אל הקודש, שאינו קדושה ממשית, הרי שיש עניין וחיבה מיוחדים בצריכת פירות אלו, אולם אין להפריז בחשיבותו של שיקול זה, אלא יש לתת לו משקל מסויים בין מכלול השיקולים העומדים בפנינו.

 

---