עץ גבוה חמישים אמה

לאחר המשתה הראשון שערכה אסתר לכבוד המלך ויועצו הקרוב, מסופר על המן שהוא יצא "שמח וטוב לב" (ה', ט). נוהגים לכנות סיטואציה שכזו בתואר 'אירוניה דרמטית', באשר הקורא יודע מה שהדמות המתוארת אינה יודעת, והפער בין נקודות המבט יוצר לעג וגיחוך. בהקשר שלנו, המן מרוצה מאוד מכך שהמלכה ראתה לנכון להזמין גם אותו למשתה המיוחד שערכה לכבודו של המלך, והוא אינו מעלה בדעתו שאסתר מתכוונת להכשילו, והוא אף אינו מבין שגם חשדו של המלך כנגדו מתחיל להירקם.

הדבר שבכל זאת מוציא את המן משלוותו הוא אי השתחווייתו של מרדכי:

"וְכִרְאוֹת הָמָן אֶת מָרְדֳּכַי בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְלֹא קָם וְלֹא זָע מִמֶּנּוּ וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל מָרְדֳּכַי חֵמה" (ה', ט).

כאן מוסיפה המגילה: "וַיִּתְאַפַּק הָמָן וַיָּבוֹא אֶל בֵּיתוֹ..." (שם, פס' י). מתוך כך שהמן צריך היה 'להתאפק' ניתן להבין שזעמו כמעט והשתלט עליו וכמעט והוא פגש במרדכי בו במקום, אולם הוא הצליח 'להתאפק'.[1] מדוע באמת צריך היה המן להתאפק? מדוע לא פגע בו מיד? וכי המן צריך היה לתת דין וחשבון על מעשיו? סביר שמעמדו של מרדכי "בשער המלך" מנע מהמן לבצע בו ככל העולה על רוחו,[2] וסביר שדווקא כחלק מתוכנית השמדה כולל של העם כולו, יכול היה המן לפגוע גם במרדכי.

אולם, דווקא הבנה זו יוצרת קושי גדול עם המשך קריאת מעלליו של המן. כזכור, בעצבנותו כי רבה, מיד כשבא לביתו הוא אוסף את החמ"ל המיוחד שלו, לטכס עצה:

"וַיִּתְאַפַּק הָמָן וַיָּבוֹא אֶל בֵּיתוֹ וַיִּשְׁלַח וַיָּבֵא אֶת אֹהֲבָיו וְאֶת זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ..." (פס' י).

תחילה מספר להם המן את הצלחתו הגדולה: הן בהקשר הכלכלי ("כבוד עושרו"); הן בהקשר המשפחתי ("רוב בניו")[3] והן בהקשר מעמדו בממלכה ("נשאו על השרים ועבדי המלך"). באופן מיוחד מדגיש המן את הזמנתו למשתה אסתר, "וגם למחר אני קרוא לה עם המלך" (פס' יב). דבר זה מודגש על ידי הכותרת המיוחדת הפותחת דברים אלו כציטוט ישיר מפי המן. בתחילה, המספר מידע את קוראיו מה אמר המן: "ויספר להם המן את כבוד עשרו...", אולם בנוגע להזמנת אסתר, הטכניקה הספרותית משתנה ולפנינו ציטוט ישיר: "ויאמר המן: אף לא הביאה אסתר...".

דבר זה מדגיש, כאמור, את הזמנת המן למשתאות אסתר, ונדמה, כי הדבר מודגש כחלק מהקריאה האירונית עליה עמדנו לעיל. הדבר אותו רואה המן כשיא הצלחתו, אינו אלא המבוא לנפילתו הגדולה. בכל אופן, ההצלחה הגדולה של המן אינה "שווה לו" בכל פעם שהוא פוגש במרדכי "יושב" בשער המלך. הביטוי "וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שׁוֶֹה לִי" מזכיר את דברי המן למלך, עת ביקש לאבד את היהודים:

"וְלַמֶּלֶךְ אֵין שׁוֶה לְהַנִּיחָם" (ג', ח).

בכך יוצאת מפי המן - ללא ידיעתו - האמת המרה: לא את היהודים 'לא שווה' להניח, אלא דווקא אותו עתידים 'להרוג להשמיד ולאבד'.[4]

לאחר שאוהבי המן וזרש אשתו שמעו את מצוקתו, הם הציעו רעיון מיוחד:

"וַתֹּאמֶר לוֹ זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וְכָל אֹהֲבָיו יַעֲשׂוּ עֵץ גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה וּבַבֹּקֶר אֱמֹר לַמֶּלֶךְ וְיִתְלוּ אֶת מָרְדֳּכַי עָלָיו וּבֹא עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה שָׂמֵחַ" (ה', יד).

חוסר הנוחות בקריאה ראשונה של הצעה זו, קשור באכזבת הקורא לנוכח הצעת אוהבי המן המועלת כאן. המן בא אל ביתו בחוסר אונים מוחלט לנוכח סירובו של מרדכי להשתחוות לו, ולשם מציאת פתרון לבעיה כאובה זו הוא כינס את "אוהביו ואת זרש אשתו", והנה, סוף סוף עולה ההצעה המיוחלת לה ציפה המן, אולם לכאורה, תוכן ההצעה - להרוג את מרדכי - פשוט עד להחריד. הריגת מרדכי הנה הדבר הראשון שעלה בראשו של המן כבר בתחילת המגילה, אלא שדבר זה נראה היה לו כעונש פעוט מידי:

"ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי".

כאמור לעיל, עצם השימוש בביטוי "ויתאפק המן" בתחילת התמונה בה אנו אוחזים רומז לכך שהמן העלה רעיון זה על דעתו, אלא שמעמדו של מרדכי היושב בשער המלך הקשה על סילוקו מהשטח.

מהי אם כן, הרבותא הגדולה בהצעת זרש, ומדוע, אם אין בעיה מיוחדת בהוצאתו להורג של מרדכי, לא העלה זאת המן על לבו לבדו, בלי עזרת אשתו? זהו הרי הפתרון הפשוט והמתבקש להתגרות מרדכי בהמן.

לשם הבנת רעיונה של זרש עלינו לנסות ולדלות מבין דבריה חידוש כלשהוא, שחורג מהאמירה הפשוטה: 'בוא נהרוג אותו'. בבחינה כזו, עולים על פני השטח שני מוקדים מעניינים:

א. "יַעֲשׂוּ עֵץ גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה וּבַבֹּקֶר אֱמֹר לַמֶּלֶךְ וְיִתְלוּ אֶת מָרְדֳּכַי עָלָיו" - כלומר, הריגתו של מרדכי בתלייה על עץ.[5]

ב. "וּבַבֹּקֶר אֱמֹר לַמֶּלֶךְ" - כלומר, אין מדובר בחיסול חשבונות אישי, אלא בגזר דין שיינתן על ידי המלך.

לשם הבנת רעיון התלייה על עץ, ברצוני לתהות האם ייתכן, ובמלכות אחשורוש, וממילא גם בתודעת זרש והמן ובלשונם, תלייה על עץ מורה על דבר מסוים, ולא רק על הריגה באופן כללי. וממילא, כשמציעה זרש לתלות את מרדכי, ומדגישה את גובהו של העץ, היא מתכוונת לרעיון עמוק יותר, הבא לידי ביטוי בדרך זו של הוצאה להורג דווקא. אם מחבר המגילה סבור שגם הקורא יבין את ייחודה של ההוצאה להורג בדרך זו, הרי שרמז לדבר ניתן כבר לפני הצעת זרש להמן לתלות את מרדכי. ואמנם, תליה על עץ הוזכרה כבר במגילה, בספור הבגידה של בגתן ותרש:

"בַּיָּמִים הָהֵם וּמָרְדֳּכַי ישֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ קָצַף בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף וַיְבַקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרשׁ. וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לְמָרְדֳּכַי וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי. וַיְבֻקַּשׁ הַדָּבָר וַיִּמָּצֵא וַיִּתָּלוּ שְׁנֵיהֶם עַל עֵץ וַיִּכָּתֵב בְּסֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ" (ב', כא-כג).

כלומר, במלכות שושן (כך לפחות על פי סיפור המגילה) תלייה על עץ היא עונש של מורדים במלכות. לפי זה, הצעתה של זרש היא להאשים את מרדכי כי הוא מורד במלכות, או בקודים השושניים - 'לתלות אותו על עץ'![6]

קריאה זו מקבלת חיזוק גם נוכח המבנה הספרותי של היחידה בה אנו אוחזים, אולם לשם העלאת העניין, יש להזכיר תחילה את מלאכת תיחום היחידות הקטנות בסיפור המגילה, שהיא מלאכה מורכבת. בשל קישורו המפתיע של מאורע אחד למשנהו, יוצרת המגילה זיקות שונות בין היחידות הספרותיות השונות, ודבר זה מקשה לעיתים להגדיר את תחילתה של תמונה מסוימת בעלילה וסיומה.

מחבר המגילה בקש להקל עלינו במלאכה זו, ועל כן יש שתי פתיחות שונות ליחידות הספרותיות הקטנות שלאורך המגילה. הדבר בולט במיוחד בחציה הראשון של המגילה, שם ניתן להבחין באופן ברור בשתי כותרות שונות:

א', ב: "בימים ההם כשבת המלך אחשורוש על כסא מלכותו".

ב', א: "אחר הדברים האלה, כשך חמת המלך אחשורוש זכר את ושתי".

ב', כא: "בימים ההם, ומרדכי יושב בשער המלך, קצף בגתן ותרש".

ג', א: "אחר הדברים האלה, גדל המלך אחשורוש את המן בן המדתא".

ו', א: "בלילה ההוא נדדה שנת המלך".

ח', א: "ביום ההוא נתן המלך אחשורוש לאסתר המלכה את בית המן".

ניתן לחלק את המגילה חלוקה ספרותית פנימית על פי שני סוגי פתיחות אלו, ודומני כי דגשים שונים יעלו נגד עיננו. היחידה הספרותית בה אנו עוסקים פותחת בביטוי: "בימים ההם ומרדכי יושב בשער המלך" (ב', כא) ומסתיימת בביטוי: "בלילה ההוא נדדה שנת המלך" (ו', א).

יחידה קטנה זו בנויה בצורה כיאסטית. נעקוב אחר התמונות השונות המרכיבות אותה:

מוקד הספור הוא כמובן כתיבת אגרות השמד, שליחתן לכל המדינות ופרסומן (ה-ה1). חלק מפרסום הגזירה הוא הפרסום הפרטי בו מיידע מרדכי את אסתר, וכאן מתקבלת ההחלטה הגורלית: "כאשר אבדתי אבדתי".[7]

הדבר המוביל לכתיבת אגרות אלו הוא בקשתו של המן מאחשורוש (ד), ותחילת התהליך, שיוביל לביטול האגרות, היא כניסתה של אסתר למלך ובקשתה ממנו (ד1).

המאורע המחולל את האגרות הוא אי ההשתחוויה של מרדכי להמן וחמתו של זה בעקבות כך (ג). והנה מתברר שגם לאחר שליחת האגרות, נשאר מרדכי בשלו וממשיך להימנע מכריעה לפני המן (ג1).[8]

אי ההשתחוויה של מרדכי להמן הנה חטא חמור במלכות שושן בשל הכבוד הגדול שנפל בחלקו של המן (ב), כבוד המעורער באופן רדיקלי על ידי סירובו של מרדכי (ב1).

והנה, להפתעתנו, מסגרת הספור כולו היא התלייה על עץ (א-א1). אל מול תליית המורדים על עץ, אנו קוראים את הצעת זרש לתלות את מרדכי על העץ. ככל הנראה, כאמור, מדובר באותה תלייה על עץ - עונש על מרידה במלך! זוהי האמתלה, על ידה יוכל המן להפיל את מרדכי. כפי שהצענו בדיוננו על תיאור גדולת המן (פרק ג'), הוא היה האחראי על נושא בטחונו האישי של המלך, וכל אשר יאמר בשם תפקידו זה יתקבל על דעתו של המולך מהודו ועד כוש. אפילו מרדכי היושב בשער המלך אינו מחוסן מפני חשד המרד.

ממילא, זרש בדבריה מדגישה - "ובבקר אמור למלך"! רעיונה הוא להפוך את מרדכי למורד במלכות וכל יומת באופן רשמי, כפסק דינו של המלך.

המן אומנם אינו מודע לפרט אחד. למעשה, יש אדם אחד בממלכה המחוסן מפני טענה שהוא מורד במלך, הלוא הוא מרדכי, באשר הוא כבר הוכיח את נאמנותו הרבה למלך, עת מנע מבגתן ותרש לשלוח יד במלך אחשורוש! וכמובן, אין זה מקרה, שבדיוק באותו הלילה נזכר המלך בסיפור זה וכי רגע לפני כניסת המן אליו תוהה המלך כיצד לגמול טובה עם מרדכי שכה נאמן לו!

הפער שבין התוכנית המקורית של זרש והמן, ובין המציאות שהתרגשה ובאה על המן מזכיר את מאמר המשורר:

"בור כרה ויחפרהו ויפל בשחת יפעל" (תהילים ז', טז).[9]

בעוד המן מבקש להאשים את מרדכי בבגידה, נזכר המלך כי מרדכי הנו נתין נאמן למלך אשר מנע את המרידה הקודמת (תמונת העץ הראשונה), ואילו בהמן עצמו, מתחיל המלך לחשוד שמא הוא מתכנן מרידה בו. חשש זה הנו מסוכן ביותר, שהרי אם המן - האחראי בטחון המלך - יחליט למרוד ולהפיל את המלוכה, הרי שאין מי שיתריע על הדבר, וסמכויותיו הרבות של המן ודאי יעזרו לו במרד זה. ממילא, אין זה מפתיע לפגוש שוב את העץ בסופו של המן, עת המלך רואה את המן שוכב על המטה אשר אסתר עליה, לאחר שנוכח שהמן התל בו ורקם תוכנית להשמדת עם שלם מאחורי גבו. אז יפסוק המלך את גזר דינו - "תלוהו עליו", כלומר דינו כדין מורד במלכות. את אשר ביקש המן להטיל על ראש מרדכי, אשמת מרידה ובגידה [על לא עוול בכפיו], הוטל בסופו של דבר על ראשו שלו, והוא נתלה כמורד וכבוגד במלך [למעשה גם לא ממש עם עוול בכפיו...].

את התלייה על עץ כעונש על מרידה במלך בחוק הפרסי אנו מוצאים גם בעזרא ו'. שם מובאים דברי דריוש עת נתן רשות לבנות את בית המקדש בירושלים:

"וּמִנִּי שִׂים טְעֵם דִּי כָל אֱנָשׁ דִּי יְהַשְׁנֵא פִּתְגָמָא דְנָה יִתְנְסַח אָע מִן בַּיְתֵהּ וּזְקִיף יִתְמְחֵא עֲלֹהִי וּבַיְתֵהּ נְוָלוּ יִתְעֲבֵד עַל דְּנה" [= וממני ניתן צו, אשר כל אדם אשר יפר דבר זה, ייעקר עץ מביתו וזקוף ייתלה עליו, וביתו - ייעשה חרבה] (עזרא ו', יא)

דריוש מדגיש כי הוא אשר נתן את הצו לבניית המקדש, וממילא המפריע לבניית הבית מפר את גזירתו המפורשת של המלך, ודינו - כדין מורד במלך - תלייה על עץ.[10] נתון מעניין נוסף עולה מתוך דברי דריוש. מסתבר, כי בחוק הפרסי יש עניין מיוחד בתליית המורד על עץ שנלקח מביתו של המורד. כזכור, אף בסיפור המגילה ניתלה המן על עץ בביתו, כפי שהדגיש חרבונא:

"גם הנה העץ אשר עשה המן... עמד בבית המן גבה חמשים אמה" (ז', ט).[11]

בדיוננו על גזירות המן נוכחנו שהמגילה יצרה השוואה בין שליחת אגרות המן לשליחת אגרות איזבל בשם אחאב. גם את הצעת זרש להמן הקביל מחבר המגילה לתמונה מתוך סיפור כרם נבות:

התמונה זהה בשני הספורים: הבעל (שיש לו עמדה שלטונית במדינה) אינו מצליח לממש את תשוקתו (כרם נבות או ההשתחוויה), ונכנס לביתו כשהוא זעוף פנים וכועס. הוא מספר לאשתו (איזבל או זרש) את אשר אירע לו ואת עגמת הנפש הנגרמת לו בשל סירובו של אדם פלוני. האישה מציעה פתרון - הריגתו (בסקילה או בתלייה) של עושה הצרות. הפתרון המוצע אמור לעודד את הבעל, דבר שיתבטא באכילה ובשתיה בשמחה.

דומני, כי הזיקה שיוצרת המגילה בין שני הספורים מבקשת ללמד על תוכניתה של זרש. יש להשוות תוכנית זו לתוכניתה של איזבל לגבי נבות. תוכנית איזבל מפורשת בפסוקים (מל"א כ"א, ט-י):

"ותכתב בספרים לאמר: קראו צום והושיבו את נבות בראש העם. והושיבו שנים אנשים בני בליעל נגדו ויעדהו לאמר ברכת אלהים ומלך והוציאהו וסקלהו וימת".

כזכור, מטרת משפט פיקטיבי זה היא הריגתו של נבות לצורך ירושת כרמו על ידי המלך אחאב. אולם, מדוע שאחאב יקבל את כרם נבות, גם אם הלה מת? מדוע אין הכרם עובר לרשות היורשים? הגמרא מבארת דבר זה:

"תנו רבנן: הרוגי מלכות - נכסיהן למלך; הרוגי בי"ד נכסיהן ליורשין. ר' יהודה אומר: אף הרוגי מלכות נכסיהן ליורשין. אמרו ליה לר' יהודה, והלוא כבר נאמר: 'הנה בכרם נבות אשר ירד שם לרשתו'".[12]

לפי מקור תנאי זה, נכסי 'הרוגי מלכות' שייכים למלך (אמנם ר' יהודה חולק). רש"י במקום מפרש:

"הרוגי מלכות - שנתחייבו מיתה למלכי ישראל כגון שמרדו בו"

והגמרא מוכיחה דין זה מפרשת כרם נבות. כלומר, הטענה נגד נבות במשפט המבוים היא שהוא מורד במלכות, ואמנם, בדברי איזבל מודגש - "ברכת אלהים ומלך", וכך אף בביצוע התוכנית הזדונית:

"ויבאו שני האנשים בני בליעל וישבו נגדו ויעדהו אנשי הבליעל את נבות נגד העם לאמר: ברך נבות אלהים ומלך. ויצאהו מחוץ לעיר ויסקלהו באבנים וימת (יג).[13]

בשל ההאשמה הספציפית אותה מבקשת לטפול איזבל על נבות, שהוא קילל את מלכו, כרמו תועבר לרשות המלך כדין מורד במלכות. ראוי להדגיש, כי איזבל עושה לכאורה את המשפט והצדק - מעמידה אדם לדין ופועלת על פי כללי המשפט הישראליים, אולם אין משפט זה כי אם בדותא והוצאת דיבתו של נבות, וממילא רצח מתועב.

תוכניתה של זרש כתובה תוך קיום זיקה לתוכנית איזבל, שהרי גם זרש מציעה להמן לסלק את מרדכי "בדרך חוקית" בטענה שהוא מורד במלכות, ודינו ככל מורד - תלייה על עץ. כאמור, הדבר מודגש בלשון זרש: "ובבקר אמר למלך", כלומר הריגתו של מרדכי אמורה להיות מושתתת על פסק דין חוקי שייצא מפי המלך, ולא חיסול חשבונות אישי של המן.

בפועל, בעוד המן בא לומר למלך לתלות את מרדכי באשר הוא מורד בו, נזכר המלך בנתינו הנאמן מרדכי, ובאמירתה של אסתר בשמו אודות המורדים במלכות. לא במרדכי חושד המלך כי אם בהמן, ועל העץ אשר הכין למרדכי נתלה הוא עצמו. מי שעתיד לחדד עניין זה הוא חרבונא, אחד מן הסריסים לפני המלך למלך. באזכור העץ שהכין המן למרדכי הוא יאמר:

"גם הנה העץ אשר עשה המן למרדכי - אשר דבר טוב על המלך - עמד בבית המן גבה חמישים אמה" (ז', ט).

בקבלת עצת זרש לבנות למרדכי עץ גזר המן את דינו, ולמעשה, כך ראוי, שהרי יש חוק במדינה: "להיות כל איש שרר בביתו" (א', כב), והנה, שב המן "לביתו", ושם קיבל את עצת אשתו. בכך, הפר המן את חוק הממלכה, וראוי הוא לעונשו...

 

---