דילוג לתוכן העיקרי

על שתיקה | 1 | עבודת ה' בחינת שתיקה

קובץ טקסט

שיעור 15 - שתיקה (א): עבודת ד' בחינת שתיקה

בשיעורים האחרונים עסקנו במעלתו של הדיבור ובסגולותיו הנפלאות על פי ר' נחמן.

בשיעור זה נפגוש את חסרונותיו של הדיבור, וממילא נכיר מציאות חדשה שידו של הדיבור איננה מגעת עד אליה.

הבריאה והדיבור

הדיבור הראשון, של אלקים הוא אקט ההתגלות הראשון של אלקים בעולם, אולם להתגלות זו יש גם מחיר:

כִּי תְּחִלַּת הַבְּרִיאָה הָיָה כְּדֵי שֶׁיִּתְגַּלֶּה מִדַּת מַלְכוּתוֹ, וּמֵחֲמַת גּדֶל הֶאָרָתוֹ לא הָיָה בְּאֶפְשָׁרִי לְקַבֵּל, וְהֻכְרַח לְהִתְצַמְצֵם בְּתוֹךְ עוֹלָמוֹת. וזה (תְּהִלִּים קמ"ה): "מַלְכוּתְךָ מַלְכוּת כָּל עוֹלָמִים", הַיְנוּ שֶׁמִּדַּת מַלְכוּת הִתְלַבֵּשׁ בְּתוֹךְ עוֹלָמוֹת, כְּדֵי שֶׁנּוּכַל לְקַבֵּל. וְאֵין מִי שֶׁיְּקַבֵּל על מַלְכוּתוֹ, לָכֵן יוֹצְאוֹת נַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל, שֶׁיְּקַבְּלוּ על מַלְכוּתוֹ, כִּי אֵין מֶלֶךְ בְּלא עָם. וּמֵאַיִן יוֹצְאוֹת נַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל? מֵעוֹלַם הַדִּבּוּר. וזהו (שִׁיר הַשִּׁירִים ה): "נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ", הַיְנוּ שֶׁנַּפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל יוֹצְאוֹת מֵעוֹלַם הַדִּבּוּר וְהַדִּבּוּר הוּא בְּחִינַת מַלְכוּת, כְּמוֹ שֶׁאָמַר אֵלִיָּהוּ: 'מַלְכוּת פֶּה'... (ליקו"מ קמא עח')

התגלות האין סוף בתוך מציאות סופית, מחייבת תיחום, הגבלה, הגדרה וצמצום. תנועת הצמצום, כפי שעמדנו על כך בשיעור מס' 6 הינה אקט של דין. יש בה בהכרח תנועה של בלימה, מניעתו של השפע מלהשפיע ולהתפשט.

אכן המאפיין את ששת ימי הבריאה, הוא התיחום והגבול ששם אלקים בדיבורו למציאות. עד כאן שמים, מכאן ואילך ארץ. עד כאן ים, מכאן ואילך יבשה. אלו הם עופות ואלו הם דגים. מקומם של הדגים במים ומקומם של העופות בשמים, זוהי חיה, זוהי בהמה וזהו אדם, וכו'. אף קריאת השמות עצמה גם היא סוג של תיחום והגדרה הקובעת מהות ספציפית ומסוימת.

...נִמְצָא כָּל הָעוֹלָמוֹת לא נִבְרְאוּ אֶלָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, כְּדֵי לְהַשְׁפִּיעַ לָהֶם רַב טוּב, וּכְשֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לְקַבֵּל מֵחֲמַת עֲווֹנוֹתֵיהֶם, יֵשׁ לוֹ צַעַר, שֶׁנֶּאֱמַר (יְשַׁעְיָה ס"ג): "בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר". אַךְ מֵחֲמַת בְּהִירוּת אוֹר הַחֶסֶד אִי אֶפְשָׁר לְקַבְּלוֹ כְּמוֹת שֶׁהוּא, וְצָרִיךְ לַצִּמְצוּם הַקָּדוֹש,ׁהַיְנוּ כְּשֶׁרוֹצֶה לְהַשְׁפִּיעַ רַב טוּב, צָרִיךְ לְדַבֵּר: יִהְיֶה כָּךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים ל"ג): "בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ" וְהָאוֹתִיּוֹת הֵם צִמְצוּמִים, עַד כָּאן אוֹת א, עַד כָּאן אוֹת ת... (ליקו"מ קמא צד')

ה'יהיה כך' שעליו מדבר ר' נחמן בתורה זו הוא 'ויהי אור', 'יהי רקיע', 'נעשה אדם' וכו'. דבריו של הקב"ה תוחמים את החסד האינסופי שהוא חפץ להשפיע על ישראל ומאפשרים התגלות הניתנת לחזיון, לשמיעה ולמגע. האותיות המרכיבות את המילים שמהם עשוי הדיבור, הן קווי המתאר, המסגרת שלתוכה ניצק האור האלקי והיא המצע עליו מתנהל הדיאלוג בין אדם לאלקים.

הדיבור, א"כ, מכיל בתוכו דבר והיפוכו. מחד הוא מבשר על התגלות, על רצון, על דעת, שתנועתם הינה השפעה וזרימה, ומאידך הוא בשורשו ההגבלה והצמצום, התיחום והבלימה של השפע מלשטוף את העולם ללא שליטה.

וְצָרִיךְ לְהַעֲלוֹת אֶת הַדִּבּוּר לְשָׁרְשׁוֹ, שֶׁהוּא הַזְּרוֹעַ, שֶׁהֵם חָמֵשׁ אֶצְבָּעִין שֶׁבְּיַד שְׂמאל, שֶׁהֵם חֲמִשָּׁה גְּבוּרוֹת, שֶׁהֵם בְּחִינַת חֲמֵשֶׁת מוֹצָאוֹת הַפֶּה. כִּי עִקַּר הַדִּבּוּר עַל-יְדֵי חֲמֵשֶׁת מוֹצָאוֹת הַפֶּה, שֶׁהֵם הַגְּבוּרוֹת כמו שכתוב (שָׁם ק"ו): "מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה'", שֶׁעַל יְדֵי גְּבוּרוֹת נַעֲשֶׂה הַדִּבּוּר (שָׁם קמ"ה): "וּגְבוּרָתְךָ יְדַבֵּרוּ"... (ליקו"מ קמא לח',ג)

שורשו של הדיבור, א"כ הוא במידת הגבורה, שרק על ידי גבורות נעשה הדיבור[1]. הגבורה במערכת הספירות באה מיד לאחר החסד ותוחמת אותו ומגבילה אותו. אין בעולם חסד ללא גבורה, שכן עולם שכולו חסד הוא עולם חסר גבולות שבו אין אני ואין אתה וממילא אין הוא, והכל אחד.

ר' נחמן מזכיר בתורה הנ"ל את חמשת מוצאות הפה, וקושרן לחמשת הגבורות. הדברים מוסברים היטב בתורה הבאה:

...וַאֲזַי יְכוֹלִין לַעֲשׂוֹת מֵהַצִּפְצוּף, דְּהַיְנוּ הַקּוֹל הַיּוֹצֵא מֵהַקָּנֶה, שֶׁהוּא רַק קוֹל פָּשׁוּט וְצִפְצוּף, שֶׁיִּהְיֶה נַעֲשֶׂה דִּבּוּר, עַל- יְדֵי חֲמִשָּׁה מוֹצָאוֹת הַפֶּה שֶׁמְּחַתְּכִים הַדִּבּוּר, כִּי עִקַּר הַהֶבְדֵּל שֶׁיֵּשׁ בֵּין אָדָם לְחַי הוּא עַל-יְדֵי חִתּוּךְ הַדִּבּוּר, שֶׁהוּא גֶּדֶר הָאָדָם שֶׁהוּא מְדַבֵּר, בִּבְחִינַת (שְׁמוֹת ד): "מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם", וְעִקַּר הַהֶבְדֵּל הוּא חִתּוּךְ הַדִּבּוּר, דְּהַיְנוּ שֶׁהָאָדָם עוֹשֶׂה מֵהַצִּפְצוּף וְהַקּוֹל חִתּוּךְ הָאוֹתִיּוֹת וְהַדִּבּוּר, כִּי גַּם בְּהֵמוֹת וְעוֹפוֹת יֵשׁ לָהֶם קוֹל וְצִפְצוּף, רַק שֶׁאֵין לָהֶם חִתּוּךְ הָאוֹתִיּוֹת וְהַדִּבּוּר, וְזֶהוּ גֶּדֶר הָאָדָם שֶׁיָּכוֹל לַחֲתךְ הַדִּבּוּר כַּנַּ"ל... (ליקו"מ קמא רכה')

ר' נחמן כהרגלו מחבר בין הרעיון המופשט לבין הביטוי הגשמי והמעשי. כשם שלמדנו באחת התורות שראינו בשבועות הקודמים, מן היחס שבין הדיבור והנשימה לדופק לגבי הזיקה שבין הדיבור הנשמה והרוח, כך יש לנו ללמוד מצורת הדיבור הביולוגית על מהותו.

הדיבור הינו קול היוצא מן הגרון, המכונה בלשון רבינו 'צפצוף', וקול זה נתחם בחמשת מוצאות הפה. לשונו של ר' נחמן אף בוטה יותר: 'על ידי חמשה מוצאות הפה שמחתכים את הדבור'. החיתוך והסירוס של הקול, הוא זה שיוצק את הצפצוף הבלתי מובן והמופשט לתוך כלי מוגדר ובכך הופך אותו למובן ובעצם מאפשר תקשורת בין בני אדם.

גדרו של האדם, לפי ר' נחמן הוא ביכולתו לחתוך את הצפצוף, ובכך לאפשר בניה של עולם. שוב מושווה האדם לאלקים, והפעם בהיות הדיבור מחתך, מעצב ומגדיר את המחשבה האינסופית. חוויה זו, המכוננת את בריאת העולם - המרכיבה בתוכה את ההפכים של התגלות וצמצום - מלווה את האדם בפעולה הבסיסית ביותר המגדירה אותו כאדם - הדיבור.

החטא שבבריאה ובדיבור

כל מילה היוצאת מפינו, ובעיקר זו המבטאת מחשבה, הלך רוח או חוויה, נושאת בתוכה את המטען הרב של התוכן והמשמעות, אולם מותירה היא מאחוריה את כל מה שלא יכול להיכנס לגבולות שהיא מציבה. ועל ידי כך הופך בן רגע, יתרונו הגדול של הדיבור לחסרונו!

...דאמר ר"ל: מה נשתנה שעיר של ר"ח שנאמר בו לה'? אמר הקב"ה: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח!. (שבועות ט.)

אלמלא נכתבו הדברים בש"ס, לא היו ניתנים לאומרם. עצם בריאת העולם מהווה סוג מסוים של חטא - של התפשרות בין האידיאל העליון לבין מוגבלותו של הפֹועָל ביחס לכח:

כך אמר הקב"ה אם בורא אני את העולם במידת רחמים הוי חיטוייה סגין, במידת הדין אין העולם מתקיים, אלא הריני בוראו במידת הדין ובמידת רחמים. (ב"ר יב')

בדבר ד' נברא העולם, ודיבור זה הוא כביכול 'חטא', מלשון החטאה ופספוס. העולם הנברא בדיבור ד' איננו יכול לשקף באופן מלא את המידות האלקיות ואת הרצון האלקי הגנוז במרומי מרומים, וכך הופך לו הדיבור הראשון למעין 'חטא'.

לחסרון זה, היה מודע אף ר' נחמן, והוא היטיב לבטא זאת באחד מסיפוריו המדהימים שכבר הזכרנוהו בעבר ובעז"ה עוד נתקל בו פעמים רבות - שבעה קבצנים (או בלעז: 'בעטלערס').

כבדות הפה?

כפי שראינו בתחילת השיעורים, בסיפור זה מפגישנו ר' נחמן עם שבע דמויות, דלות, מסכנות ומלאות מומים. את הדמויות הללו פוגש זוג - בן ובת, וכל אחת מן הדמויות בפוגשה את הזוג, מברכת אותו בברכה המפוקפקת 'שתהיו כמוני'. אבסורד זה, הולך ונחשף במהלך הסיפור, כאשר נישא הזוג ובכל יום מימי שבע הברכות בא אחד העניים ומסביר את ברכתו על ידי דרשה שהוא נושא. דרך דרשה זו מלמדנו ר' נחמן, שעניים אלו, שכל חברה רגילה ונורמלית סולדת ומרחיקה, מתגלים כדמויות בעלות סגולות מדהימות. למעלה מזה, ר' נחמן מלמדנו כי דוקא אותו מום שיש בכל אחד מהם, הוא הוא הנושא בקרבו את הסגולה הנפלאה.

ר' נחמן בדרכו המיוחדת שוב מבקש לנתץ את הנורמות המקובלות ולהציב במקומן עולם פנימי שבו מה שנדמה בעיני העולם כמום איננו מום, ומה שנדמה בעיניו כהצלחה איננו אלא כיסוי לריקנות. העיוורון, החרשות, כבדות הפה, הגיבנת ושאר מיני פגמים, בעיני ר' נחמן הינם אולי מוגבלויות ברובד החושי, אולם דוקא בשל כך הם מאפשרים הבטה והצצה לעבר עולם פנימי עמוק עשיר ורב-גוני. לעניננו, נביא את העני מן היום השלישי, הסובל מכבדות פה. חסרונו של זה, א"כ הוא במעלה הבסיסית והחשובה ביותר של האדם - הדיבור.

בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי חָזְרוּ וְנִזְכְּרוּ הַזּוּג הַזֶּה וְהָיוּ בּוֹכִים וּמִתְגַּעְגְּעִים: אֵיךְ לוֹקְחִין בְּכָאן אֶת הַבֶּעטְלֶיר הַשְּׁלִישִׁי, שֶׁהָיָה כְּבַד פֶּה? בְּתוֹךְ כָּךְ וְהִנֵּה הוּא בָּא, וַיּאמֶר: הִנֵּנִי! וְנָפַל עֲלֵיהֶם, וְנָשַׁק אוֹתָם וְאָמַר לָהֶם גַּם-כֵּן כַּנַּ"ל: בַּתְּחִלָּה בֵּרַכְתִּי אֶתְכֶם שֶׁתִּהְיוּ כָּמוֹנִי, עַתָּה אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם בְּמַתָּנָה לַדְּרָשָׁה שֶׁתִּהְיוּ כָּמוֹנִי וְאַתֶּם סְבוּרִים שֶׁאֲנִי כְּבַד פֶּה? אֵין אֲנִי כְּבַד פֶּה כְּלָל, רַק שֶׁהַדִּבּוּרִים שֶׁל הָעוֹלָם, שֶׁאֵינָם שְׁבָחִים לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אֵין בָּהֶם שְׁלֵימוּת (וְעַל כֵּן הוּא נִרְאָה כִּכְבַד פֶּה כִּי הוּא כִּכְבַד פֶּה מֵאֵלּוּ הַדִּבּוּרִים שֶׁל הָעוֹלָם שֶׁאֵין בָּהֶם שְׁלֵימוּת) אֲבָל בֶּאֱמֶת אֵין אֲנִי כְּבַד פֶּה כְּלָל, אַדְּרַבָּא אֲנִי מֵלִיץ וְדַבְּרָן נִפְלָא מְאד וַאֲנִי יָכוֹל לְדַבֵּר חִידוֹת וְשִׁירִים (שֶׁקּוֹרִין לִידֶער) נִפְלָאִים, עַד שֶׁאֵין נִמְצָא שׁוּם נִבְרָא בָּעוֹלָם שֶׁלּא יִרְצֶה לִשְׁמעַ אוֹתִי.

כבד הפה, מעיד על עצמו שהוא איננו אלא מליץ ודברן נפלא. דיבוריו שיריו וחידותיו, כה נפלאים עד שאין בריה שלא תרצה לשומעם. כל זאת, אומר כבד הפה, בעודו מגמגם ומתקשה בהוצאת הגה אחד. כבדות פה זו מכבידה אף על שומעיה שמן הסתם אינם נהנים כלל ועיקר משיחתם עימו, אך כבד הפה טורח לבאר את הסתירה הנראית בין תוכן הדברים לבין צורת אמירתם.

כבדות הפה, איננה אלא תוצאה של תוכנם של דיבורי העולם שאינם שבחים להשם ית', כך מסביר כבד הפה, ובין רגע הופך את חסרונו ומוגבלותו למעלה גדולה. רגישותו הגדולה היא זו שאיננה מאפשרת לו לדבר דבר דבור על אופניו[2].

ר' נחמן מעמיק ברעיון זה, עם התגלגלות דרשתו של כבד הפה, אולם אנו נעצור כאן כיוון שכבר יש בידינו הערה - הארה חשובה ביותר הנוגעת לעולם הדיבור בו אנו עוסקים אך מקיפה היא הרבה יותר. קושי בהבעה, גמגום ואולי אף שתיקה, אינם בהכרח מעידים על חסרון ונחיתות. השתיקה והגמגום לעתים מעידים על מעלה שיש בה רגישות, עדינות, צניעות ובד"כ גם תבונה.

לעתים, דוקא האדם השותק בשיחה קולחת, או המביע את דעתו באופן מגומגם ולא שלם, הוא זה המצליח לראות את השקר והזיוף המתחבא מאחורי שיחות וסימפוזיונים שיש בהם נואמים דגולים. הבחנה זו, היא היא הגורם לשתיקתו או לגמגומו. יש להזהר בשתקנים, קובע ר' נחמן, ששתיקתם לעתים, נוקבת עד היסוד וחושפת את האמת הפנימית ששטף המלל והדיבור כיסה והסתיר.

ר' נחמן שם דברים אלו בפיו של כבד הפה בסיפורו, אולם ר' נתן, תלמידו, מעיד על רבו כי אמנם לא היה כבד פה באופן ביולוגי, אך כבדות הפה מתוך סיבות דומות היתה גם נחלתו:

שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ שֶׁאָמַר כְּבָר שֶׁיֵּש לוֹ תּוֹרוֹת בְּלִי לְבוּשִׁים. פֵּרוּשׁ, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַלְבִּישׁ אוֹתָהּ בְּשׁוּם לְבוּשׁ. וְאָמַר קְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא הוּא, שֶׁסּוֹמֵךְ הַתּוֹרָה עַל הַמִּקְרָא כְּמוֹ שֶׁסּוֹמְכִין עַל אֵיזֶה דָּבָר וְכוּ' כֵּן הַתּוֹרָה שֶׁלּוֹ גָּבוֹהַּ מְאד, עַד שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִתְלַבֵּשׁ כִּי-אִם דֶּרֶךְ אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא, וְהָבֵן. וְאָמַר שֶׁמַּה שֶּמִּתְיַגֵּעַ כָּל כָּךְ קדֶם הַתּוֹרָה הוּא מֵחֲמַת שֶׁקָּשֶׁה לוֹ מְאד לְהוֹרִיד הַשָּׂגוֹת הַתּוֹרָה שֶׁלּוֹ בִּלְבוּשִׁים וְדִבּוּרִים שֶׁיּוּכַל לְאָמְרָהּ וּלְגַלּוֹתָהּ, עַל-כֵּן צָרִיךְ יְגִיעוֹת גְּדוֹלוֹת לָזֶה. וְעַיֵּן בְּמָקוֹם אַחֵר מִזֶּה כִּי דַּרְכּוֹ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה הָיָה קדֶם הַתּוֹרָה שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב עִמָּנוּ כְּמוֹ שָׁעָה וּשְׁתַּיִם וְהָיָה מִתְיַגֵּעַ מְאד בְּכַמָּה תְּנוּעוֹת וּגְנִיחוֹת. וְאַף-עַל-פִּי שֶׁיָּשַׁב בִּשְׁתִיקָה הָיָה נִכָּר מִתְּנוּעוֹתָיו שֶׁיֵּשׁ לוֹ יְגִיעוֹת גְּדוֹלוֹת מְאד. וְאַחַר-כָּךְ פָּתַח פִּיו וְהִתְחִיל לוֹמַר. וּפַעַם אַחַת רָאִיתִי בְּעֵינַי בְּשָׁעָה שֶׁהִתְחִיל לוֹמַר הַתּוֹרָה תִּשְׁעָה תִּקּוּנִין יַקִּירִין וְכוּ' שֶׁהָיָה כּוֹפֵל אֵלּוּ הַתֵּבוֹת תִּשְׁעָה תִּקּוּנִין וְכוּ' כַּמָּה פְּעָמִים. וּבְכָל פַּעַם תָּפַס בְּכחַ בִּזְקָנוֹ בִּשְׁתֵּי יָדָיו בִּשְׁנֵי צְדָדֵי זְקָנוֹ שֶׁעַל הַלְּחָיַיִם וְכִמְעַט שֶׁהָיָה תּוֹלְשָׁם מִגּדֶל הַיִּרְאָה וְהַמְּסִירוּת נֶפֶשׁ הֶעָצוּם עַד אֵין סוֹף שֶׁהָיָה לוֹ אָז. וּכְבָר נִרְשַׁם שֶׁאָמַר שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה בָּרַבִּים קָשֶׁה עָלָיו מְאד מְאד, וּכְשֶׁאוֹמֵר תּוֹרָה נִדְמֶה לוֹ שֶׁתֵּכֶף שֶׁיּוֹצִיא מִפִּיו הַדִּבּוּר הָרִאשׁוֹן מִיָּד תֵּצֵא נַפְשׁוֹ, וְכֵן בְּהַקִּדּוּשׁ נִדְמֶה לוֹ גַּם-כֵּן שֶׁתֵּכֶף שֶׁיּוֹצִיא מִפִּיו וְיאמַר הַדִּבּוּר הָרִאשׁוֹן תֵּצֵא נַפְשׁוֹ. (חיי מוהר"ן, מעלת תורתו וספריו כב', שסא)

הדיבור, ע"פ דברים אלו, מצד אחד הינו לבוש, וככל שהדברים גבוהים יותר, כן יקשה יותר למצוא להם לבוש הולם. מצד שני, הדיבור הוא תקשורת עם הרבים, ושוב, ככל שהדברים עמוקים יותר, פנימיים יותר, ומאידך הציבור רב יותר והמוני יותר, כך קשה יותר לקשר בין הפנים לבין הציבור המאזין. וכך הופך הדיבור לנטל שאין כמותו, על המבקש לדרוש ולדבר.

שתיקת הצדיק הפשוט

שתיקה זו - מעשית וסימבולית - לדעת ר' נחמן הינה מעלה גדולה והשלכותיה ניכרות לסביבה. השלכה ראשונה נוגעת לציבור השומעים, וכך כותב ר' נחמן במקום אחר:

אֵלּוּ הַמִּתְפָּאֲרִין עַצְמָן בְּשֶׁקֶר בִּגְדוֹלוֹת וְנִפְלָאוֹת, וּכְאִלּוּ אֵין שׁוּם דָּבָר נִמְנָע מֵהֶם, וְהַכּל בְּיָדָם, וְיֵשׁ מֵהֶם שֶׁהֵם מַנְהִיגֵי הַדּוֹר - הִנֵּה עִקָּר כּחָם וִינִיקָתָם הוּא רַק מֵהַצַּדִּיקִים הַגְּדוֹלִים כִּי יֵש צַדִּיקִים אֲמִתִּיִּים גְּדוֹלִים בְּמַעֲלָה, וְיֵשׁ לָהֶם פֶּה קָדוֹשׁ, וְדַרְכָּם לְדַבֵּר גְּדוֹלוֹת וְנִפְלָאוֹת... וּמֵחֲמַת הַהִתְפָּאֲרוּת שֶׁל אֵלּוּ הַצַּדִּיקִים הַגְּדוֹלִים, שֶׁיּוֹצֵא מִפִּיהֶם הַקָּדוֹשׁ, מִזֶּה בָּא שֶׁנִּמְצָאִים צְבוּעִים שַׁקְרָנִים, שֶׁמִּתְדַּמִּים עַצְמָן כְּקוֹף, וּמִתְפָּאֲרִין עַצְמָן גַּם כֵּן מַמָּשׁ בְּאֵלּוּ הַלְּשׁוֹנוֹת שֶׁל הִתְפָּאֲרוּת, שֶׁיּוֹצֵא מִפֶּה קָדוֹשׁ שֶׁל הַצַּדִּיק הָאֱמֶת... כִּי מִצַּדִּיקִים פְּשׁוּטִים, עוֹבְדֵי ה' בִּפְשִׁיטוּת, בְּתוֹרָה וּתְפִלָּה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, אֵין לָהֶם שׁוּם כּחַ, מֵאַחַר שֶׁהַצַּדִּיקִים בְּעַצְמָן אֵינָם מְדַבְּרִים גְּדוֹלוֹת, וּמִתְנַהֲגִים בִּפְשִׁיטוּת בַּעֲבוֹדָה תַמָּה, עַל-כֵּן אֵין לְהַשֶּׁקֶר וְהַגַּדְלוּת שֶׁלָּהֶם אֲחִיזָה בָּהֶם כָּל-כָּךְ... וְזֶהוּ שֶּׁשָּׁאַל רַבִּי
זֵירָא אֶת רַב יְהוּדָה: מַאי טַעֲמָא גַּמְלָא זוּטְרֵי גְּנוּבְתֵהּ וְתוֹרֵי אֲרִיכָא גְּנוּבְתֵהּ (שַׁבָּת עז:). 'גַּמְלָא'-זֶה בְּחִינוֹת הַצַּדִּיק הַפָּשׁוּט, בִּבְחִינַת (תְּהִלִּים קל"א): "וְלא הִלַּכְתִּי בִּגְדלוֹת וְנִפְלָאוֹת כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ" כִּי הוּא מִתְנַהֵג בִּפְשִׁיטוּת, וְאֵינוֹ מְדַבֵּר גְּדוֹלוֹת, וְכָל עֲבוֹדָתוֹ הוּא בִּבְחִינַת שְׁתִיקָה, כִּי אֵין יוֹצֵא מִפִּיו גְּדוֹלוֹת וְנִפְלָאוֹת, וְהוּא רַק כְּגָמוּל עֲלֵי אִמּוֹ, וְזֶהוּ בְּחִינַת 'גַּמְלָא'. (ליקו"מ תנינא טו)

השקרנים ונביאי השקר שבדור, קובע ר' נחמן, אינם יכולים להתקיים מעצמם. שהרי לשקר אין רגלים ולא תתכן שתהיה לו אחיזה במציאות ללא שיינק ממקום אמיתי. ומנין יינק השקר? שואל ר' נחמן, ומשיב תשובה נועזת: מהצדיקים הגדולים ההולכים בגדולות. אותם צדיקים שפיהם קדוש ודבריהם קדושים ונעלים. אותם צדיקים גדולים הינם קדושים וטהורים.

ר' נחמן איננו בוחר באופן מקרי בטרמינולוגיה שבה הוא משתמש על מנת לתאר אותם: 'ודרכם לדבר בגדולות ונפלאות'. ביטויים אלו מכוונים לפסוק אותו מביא ר' נחמן במפורש בהמשך: 'ד' לא גבה ליבי ולא רמו עיני, לא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני' (תהלים קלא,א), כאשר הוא מתאר את הצדיק הפשוט ביחס לצדיקים הגדולים. אולם המפתח להבנת הדברים נעוץ במילה 'ממני' שאומר דוד המלך.

המשורר מצהיר שלא התנהג בגדולה ובהתפארות שהיא למעלה ממנו. הגאוה, קובע המשורר נובעת כשאדם מבקש לעצמו גדולה שאינה ראויה לו.

הס הוא מלומר כי ר' נחמן מאשים את הצדיקים האמתיים הגדולים במעלה שפיהם קדוש בגאוה יתירה, שהרי גאוה זו איננה עולה בקנה אחד עם צדיקותם. יש לשים לב שר' נחמן משמיט בצטטו את הפסוק את המילה 'ממני'[3]. הצדיקים הגדולים מתפארים ומהלכים בגדולות, כראוי להם ולא למעלה ממידתם. איש מהם איננו מבקש גדולה שאינה ראויה לו, וכל התפארותם והתגדלותם נובעת ממעלתם ומצדקתם האמיתית. המייחד את הצדיק הפשוט על פני הצדיקים הגדולים הוא לא העובדה שהוא איננו מהלך בגדולות ובנפלאות ממנו, שהרי את זה גם הצדיקים הגדולים אינם עושים, כי אם העובדה שהוא איננו מהלך בגדולות ובנפלאות כלל.

הצדיק הפשוט שותק. הוא איננו מקהיל קהילות, נואם נאומים ודורש דרשות. הוא איננו מצהיר על כוונתו ושליחותו לתקן עולם במלכות שדי, וכל עבודתו בצניעות, בענווה ובהסתר - עבודתו היא בחינת שתיקה!

לעוצמתו ולהתפארותו של הצדיק, קובע ר' נחמן, יש מחיר כבד. כל דיבור היוצא לעולם, יהא מוצאו קדוש ככל שיהא, ויהיה תוכנו מרומם ונשגב ככל שיהיה, מגשים ומחצין את התוכן הפנימי. כל עבודה רוחנית שהיא מופנית כלפי חוץ חוטאת בחטא ההגשמה. היא בונה פסל ותופרת לבושים, וכשיש כותנות עור לאור, זוהי שעתו הגדולה של הנחש.

הלבוש הינו תוצאה של איבוד התמימות, והאבחנה הנעשית מכוחה של הדעת טוב ורע יוצרת עולם שבו יש לשמור את דרך עץ החיים מפני אורחים שאינם קרויים. אורחים לא קרויים אלו, המכונים בשפתו של ר' נחמן, שקרנים ונביאי שקר, שומעים את דברי הצדיק, רואים את עבודתו, הנהגותיו ומנהגיו שאמנם מופנים כלפי העולם כדי שילמד ויתרומם ולומדים מהם. כשהתוכן הנשגב מתלבש בלבושים, אז כל שנותר הוא להפשיט את הקדוש מלבושו ולעטוף את הסטרא אחרא באותו הלבוש. זוהי אחיזתם של השקרנים בצדיקים הגדולים עליה מדבר ר' נחמן. אחיזה זו איננה מתאפשרת בצדיק הפשוט שאיננו טורח כלל להלביש את עבודתו בלבושים ובהגשמות. הצדיק בשתיקתו מוותר לעתים על השפעה, תרומה ואינטראקציה עם העולם, אך הוא גם מונע מן הרע את חיותו[4].

בחטא הדיבור, א"כ, נכשל גם מי שפיו קדוש ודבריו מרוממים, כי החטא הינו אימננטי לפעולת הדיבור ולא חשוב מה תוכנה.

ההשלכה הראשונה של חטא זה, מסביר ר' נחמן, היא בכח שהוא מעניק לרשע המסוגל לדבוק רק בחיצוני ובמוגשם, אך בעז"ה עוד נראה כי זו אינה ההשלכה היחידה של חטא זה.

 
 

[1] עוד על שורשו של הדיבור מן הגבורות עיין בשיחות הר"ן קמב,

[2] מובא בשם הבעש"ט שאמר כי 'עיקר שלמות האדם השלם שלא תיפסק הדביקות שלו אפילו בדיבורו עם בני אדם מענינים שנצרכים לעסקי העולם' (באר החסידות, אליעזר שטיינמן).

[3] יש גם לשים לב שהוא משמיט את תחילתו של הפסוק 'ד' לא גבה לבי ולא רמו עיני' המתייחס על פי דיוקנו למילה 'ממני'.

[4] נדגיש, כי שתיקתו של הצדיק הפשוט, ע"פ ר' נחמן, איננה מונעת מן הרצון למנוע טוב לרשעים ובטח שלא למנוע טוב לעולם. היא נובעת מתחושתו הפנימית כי בכל דיבור יש חטא, ובכל הוצאה מן הפנים אל החוץ ישנם החטאה ופספוס.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)