מלכות שלמה בירושלים | 6

כהשלמה לעיוננו בימי שלמה ברצוננו לעסוק בסוגיית המילוא, אחד הבניינים החשובים בתקופה זו. נתחיל בזיהויו, נמשיך בבחינת האירועים הקשורים אליו - בניין מכלול בית המלך והבית לבת פרעה ומרד ירבעם - ונסיים בבחינת המשמעות של בניינו כחלק מהשקפתו הכוללת של שלמה.

א. זיהוי המילוא

1. המקורות

על מנת להבין את משמעות המילה מילוא, נעיין תחילה בכל המקורות המזכירים אותה. המילוא מוזכר בימי דוד, שלמה וחזקיהו. בפסוקים המתארים את אחיזת דוד בירושלים לאחר כיבושה נאמר:

וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמְּצֻדָה וַיִּקְרָא לָהּ עִיר דָּוִד וַיִּבֶן דָּוִד סָבִיב מִן הַמִּלּוֹא וָבָיְתָה (שמ"ב ה', ט).

וַיֵּשֶׁב דָּוִיד בַּמְצָד עַל כֵּן קָרְאוּ לוֹ עִיר דָּוִיד. וַיִּבֶן הָעִיר מִסָּבִיב מִן הַמִּלּוֹא וְעַד הַסָּבִיב (דה"א י"א, ז-ח).

בימי שלמה, במסגרת תיאור בנייני המלכות, נאמר:

וְזֶה דְבַר הַמַּס אֲשֶׁר הֶעֱלָה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּיתוֹ וְאֶת הַמִּלּוֹא וְאֵת חוֹמַת יְרוּשָׁלִָם (מל"א ט', טו).

אַךְ בַּת פַּרְעֹה עָלְתָה מֵעִיר דָּוִד אֶל בֵּיתָהּ אֲשֶׁר בָּנָה לָהּ אָז בָּנָה אֶת הַמִּלּוֹא (שם, כד).

בתיאור מרד ירבעם נאמר:

וְיָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֶפְרָתִי... וַיָּרֶם יָד בַּמֶּלֶךְ. וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר הֵרִים יָד בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּנָה אֶת הַמִּלּוֹא סָגַר אֶת פֶּרֶץ עִיר דָּוִד אָבִיו (שם י"א, כו-כז).

ועל המלך חזקיהו נאמר:

וַיְחַזֵּק אֶת הַמִּלּוֹא עִיר דָּוִיד (דה"ב ל"ב, ה).

מלבד אלו נזכר בשני מקומות הצירוף "בית מילוא". ברצח המלך יהואש מסופר:

וַיָּקֻמוּ עֲבָדָיו וַיִּקְשְׁרוּ קָשֶׁר וַיַּכּוּ אֶת יוֹאָשׁ בֵּית מִלֹּא הַיּוֹרֵד סִלָּא (מל"ב י"ב, כא).

ובפרשת אבימלך (שם מדובר על אזור העיר שכם!) נאמר:

וַיֵּאָסְפוּ כָּל בַּעֲלֵי שְׁכֶם וְכָל בֵּית מִלּוֹא וַיֵּלְכוּ וַיַּמְלִיכוּ אֶת אֲבִימֶלֶךְ לְמֶלֶךְ... וְאִם אַיִן תֵּצֵא אֵשׁ מֵאֲבִימֶלֶךְ וְתֹאכַל אֶת בַּעֲלֵי שְׁכֶם וְאֶת בֵּית מִלּוֹא וְתֵצֵא אֵשׁ מִבַּעֲלֵי שְׁכֶם וּמִבֵּית מִלּוֹא וְתֹאכַל אֶת אֲבִימֶלֶךְ (שופטים ט', ו, כ).

אלו כל ההופעות של המילה מילוא במקרא.

2. הפירושים השונים למילה מילוא וזיהויו

למילה מילוא כמה פירושים אפשריים. מקובל לפרשה מלשון מילוי בעפר ובאבנים, אך יש אפשרויות שונות באשר לטיבו של מילוי זה. אפשרות אחת היא שמדובר במילוי של שטח נחות מבחינה טופוגרפית והגבהתו בדרך זו. אפשרות אחרת היא שמדובר בסוג של בנייה ביצורית המבוססת על קירות תמך אשר מחזקים ומגביהים תוואי מסוים (כגון מדרון) וכך משפרים את תנאי ההגנה הצבאית עליו וכן מאפשרים בנייה יציבה על גביו (המשפרת אף היא, בתורה, את הגנת המקום). וייתכן גם שהכוונה למבנה מבוצר - מצודה של ממש.

האם ניתן להכריע בין שלוש האפשרויות מתוך עיון במקורות? הצירוף בית מילוא נראה כמתייחס למבנה מבוצר במיוחד שהוגבה על ידי מילוי של עפר ואבנים. מן ההקשר של הפסוק האמור בחזקיהו - הכנת העיר למצור סנחריב - מסתבר שהכוונה שם לביצור של אזור מסוים. המילוא שבנה שלמה נזכר בין ביתו ובין "חומת ירושלם", ועל כן הוא עשוי להיות ביצור של שטח או אזור ממולא עפר. ליתר המקורות מתאימה ביותר האפשרות הראשונה: מילוי עפר בשטח מסוים.

בראשונים ובמחקר מצאנו הצעות שונות המכוונות לפירושים הבסיסיים שהוצגו לעיל. רש"י, רבנו ישעיה ומהר"י קרא פירשו כי מדובר בביצורי תמך סמוך לחומה:

היקף חומה נמוכה וממלאין אותה עפר וגובה התל באמצע ומשפע והולך לכל רוח הוא קרוי מלוא ועליו בנה דוד בתים ואותו המלוא היה סביב למצודה (רש"י על שמ"ב ה', ט).

מילוא ייקרא העפר שמשימין בצד החומה מבפנים ומשוים אותו עד גובה החומה שיהיה נוחים לעלות מן העיר לחומה. ועל אותו קיבוץ עפר מבפנים לחומה בנה מגדלים סביב. ודומה לו 'וימלאום עפר' (בראשית כ"ו, טו) (רבנו ישעיה שם).

מקום היה בירושלים בעיר דוד ונקרא מלוא על שם שמוקפת חומה נמוכה וממלאין לתוכה עפר (מהר"י קרא על מל"א ט', טו).[1]

בכיוון דומה מפרשת הארכאולוגית קתלין קניון, שחפרה את המדרון המזרחי התלול של עיר דוד. קניון גילתה לאורך חלק גדול ממדרון זה סדרת ארגזים חלולים ממולאים עפר ואבנים, אשר שימשו כקירות תמך ("טראסות") גדולים שהגביהו את המדרון וחיזקו אותו וכך אפשרו בנייה יציבה מעליו, ולטענתה[2] הם הם המילוא.

רד"ק (ובעקבותיו בעל מצודת דוד) מפרש שהמילוא הוא רחבה ומחדש שה'מילוי' שממנו נגזרת המילה הוא היאספות אנשים:

ומלוא הוא מקום סמוך לחומה, ואותו המקום היתה רחבה להאסף העם שם... וממנו ולפנים בנה (רד"ק על שמ"ב ט', ה).[3]

פרופ' בן-ציון לוריא מציע[4] כי הכוונה למצודה חזקה ששימשה כמקום מושבם של קצינים, חיילים וגיבורים ממעמד מסוים (ולפי זה, ייתכן שהמילוא הוא הוא בית הגיבורים הנזכר בנחמיה ג', טז).

קיימת גם אפשרות ביניים שמדובר במעין מצודה שנבנתה בשטח שהוגבה על ידי מילוי בעפר ובאבנים.

ברם, אחת ההצעות המקובלות כיום (ראה למשל בפירוש עולם התנ"ך על שמ"ב שם) - ואף אנו נלך בעקבותיה כאן - היא שהכוונה למילוי עפר ואבנים באוכף שבין הר המוריה מצפון ועיר דוד מדרום. ייתכן שבתקופה קדומה - אולי בימי שלמה - מילא המלך את השטח הזה בעפר על מנת להפוך את הגבעה המזרחית כולה למכלול רצוף אחד וכן על מנת להגביה את בית המלך מן העיר.[5]

ב. משמעות המילוא בימי שלמה

כפי שראינו, המילוא נזכר כבר בימי דוד, אך הבנייה הממלכתית האינטנסיבית בו החלה רק בימי שלמה. ואפשר שאזכור המילוא בימי דוד הוא על שם העתיד.[6]

בימי שלמה מילא המילוא מקום משמעותי בשתי פרשיות: הנישואין לבת פרעה ומרד ירבעם. להלן ננסה להראות כי יש קשר בין תפקידיו בשני האירועים.

כזכור, לאחר ההתחתנות עם פרעה מלך מצרים הביא שלמה את בת פרעה אל עיר דוד "עד כלֹתו לבנות את ביתו ואת בית ה' ואת חומת ירושלם סביב" (מל"א ג', א). בהמשך, כשהקים את שני מפעלי הבנייה הגדולים ביותר שלו - בית ה' ובית המלך - בנה לה שלמה בית כחלק ממכלול בית המלך (שם ז', ח). לענייננו חשוב הפסוק הבא, המעיד על קשר בין מועדי בניינם של בית בת פרעה ושל המילוא:

אַךְ בַּת פַּרְעֹה עָלְתָה מֵעִיר דָּוִד אֶל בֵּיתָהּ אֲשֶׁר בָּנָה לָהּ אָז בָּנָה אֶת הַמִּלּוֹא (מל"א ט', כד).[7]

דומה כי טיבו של הקשר ברור. כבר הוכחנו (בשיעור 14 לשנה זו) כי מכלול בית המלך נמצא בין בית ה' בצפון והעיר בדרום - בדיוק באזור שבו נמצא המילוא לשיטתנו! נוכל אפוא להסיק שמבני בית המלך, ובכללם ביתה של בת פרעה, נבנו במילוא, והמילוא, בית ה', בית המלך וחומת ירושלים היו למעשה מפעל בנייה אחד; לפיכך נדרשה בת פרעה להמתין עד השלמתו של פרויקט זה (שהייתה, על פי דרכנו, בשנה ה-24 למלכות שלמה) כדי לעלות מעיר דוד לביתה.

כעת נוכל לעבור לדון במרד ירבעם. כך מספר עליו הכתוב:

וְיָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֶפְרָתִי מִן הַצְּרֵדָה וְשֵׁם אִמּוֹ צְרוּעָה אִשָּׁה אַלְמָנָה עֶבֶד לִשְׁלֹמֹה וַיָּרֶם יָד בַּמֶּלֶךְ. וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר הֵרִים יָד בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּנָה אֶת הַמִּלּוֹא סָגַר אֶת פֶּרֶץ עִיר דָּוִד אָבִיו. וְהָאִישׁ יָרָבְעָם גִּבּוֹר חָיִל וַיַּרְא שְׁלֹמֹה אֶת הַנַּעַר כִּי עֹשֵׂה מְלָאכָה הוּא וַיַּפְקֵד אֹתוֹ לְכָל סֵבֶל בֵּית יוֹסֵף (מל"א י"א, כו-כח).

מדוע נחשבה האמירה "שלמה בנה את המלוא סגר את פרץ עיר דוד אביו" להרמת יד במלך? הגמרא בסנהדרין (קא ע"ב) קושרת זאת ישירות לבת פרעה:

אמר רבי יוחנן: מפני מה זכה ירבעם למלכות? מפני שהוכיח את שלמה. ומפני מה נענש? מפני שהוכיחו ברבים. שנאמר 'וזה הדבר אשר הרים יד במלך שלמה בנה את המלוא סגר את פרץ עיר דוד אביו'. אמר לו: דוד אביך פרץ פרצות בחומה כדי שיעלו ישראל לרגל, ואתה גדרת אותם כדי לעשות אנגריא לבת פרעה?!

מימרה זו של רבי יוחנן מחזירה אותנו בדרך מעניינת להבדל שכבר עמדנו עליו בעבר בין ביתו של דוד וביתו של שלמה. ביתו של דוד שכן בתוככי העיר, לפיכך אפשרו הפרצות שהותיר דוד בחומה - ככל הנראה בחומה הצפונית - מעבר ישיר מהעיר למקדש. גישה ישירה זו נחסמה על ידי שלמה, בבנותו מצפון לחומה זו את מכלול בית המלך, וזאת, לדברי רבי יוחנן, כדי לעשות אנגריה לבת פרעה. אנגריה היא "מס עובד, מס שהתושב מעלה לשלטון בעבודתו או בעבודת בהמתו" (מילון אבן-שושן). אך מה עניינה של אנגריה זו בהקשר של בת פרעה? לרש"י על אתר שלוש הצעות:

ואתה גדרת אותם כדי לעשות אנגריא - כדי שיכנסו בשערים, לידע מי נכנס כדי לגבות מס לבת פרעה...

לשון אחר: שסגר השערים ועשה מגדל לבת פרעה על אחד מן השערים, וכולם עוברים דרך שם כדי שיהיו מצויין עמה לכבדה ולעבדה. כל עבודת בית המלך קרי אנגריא.

לשון אחר: שהיה רגיל שלמה לסגור דלתות העזרה ומצניע מפתחות בידו, ודרכו של מלך לישן שלש שעות ביום, וישראל עומדין על העזרה עד שיעמוד המלך, ואמר לו ירבעם: אתה רוצה שיתנו לך אנגריא לבת פרעה אשתך שתתן להם מפתחות?![8]

את המלוא - אחת מן הפרצות גדר, ומלאו לכותל החומה ובנה שם מגדל לבת פרעה ולאנשים שעובדין לה.

למעשה, רש"י ממשיך בפירושו את המגמה המדרשית שעליה עמדנו בשיעור הקודם להנגיד בין הקשר עם בת פרעה ובין הקשר עם הקב"ה במקדש. סגירת הפרצות נועדה לגבות מעולי הרגל מס לבת פרעה (מס שהעלייה לרגל מותנית בו!) ולכופם לכבדה ולעבדה. בכך הפך שלמה את העלייה להיראות את פני ה' למעין כלי לשירותה של בת פרעה, מצב שאותו מביע ירבעם באמירתו הצינית "אתה רוצה שיתנו לך אנגריא לבת פרעה אשתך שתתן להם מפתחות?!".

מימרתו של רבי יוחנן מציירת יפה את המתואר בפשוטו של מקרא. ירבעם גיבור החיל מופקד על "כל סבל בית יוסף", היינו: על עבודת הכפייה - האנגריה - המוטלת על בית יוסף. מפעלי הבנייה הגדולים של מלכות שלמה נמשכו עשרות שנים וכללו לא רק את ירושלים כי אם את הממלכה כולה (חצור, גזר, מגידו, ערי הרכב ועוד), ובית יוסף, כך מסתבר, מילא חלק נכבד בעבודה זו. העם נכון היה לשאת בנטל של בניין בית ה' ושל בנייני הממשל הדרושים. אך התביעה להמשיך להשקיע כוחות כה רבים בבנייני פאר מלכותיים - ובראשם הבית לבת פרעה, שהעם הסתייג כנראה מהנישואין עמה (על המשמעויות הרוחניות הקשות של עיתוים ושל מעמדה של בת פרעה בכלל כפי שנדון בהרחבה בשיעור הקודם) - תביעה זו עוררה מרמור רב בקרב העם. וכך מבאר הרד"ק (על מל"א י"א, כז):

'שלמה בנה את המלוא' - המלוא היה מקום בעיר ירושלם סמוך לירושלם, והיה רחבה להתאסף שם העם... ושלמה בנה אותו המקום כי הוצרך לו כשבנה בית לבת פרעה, ואף על פי כן מן הנראה לא היה טוב בעיני העם מה שעשה שלמה. והיו יריאים ממנו לאמר כך וכך עשה שלמה. וזה ירבעם גבה לבו והעיז את פניו ואמר 'שלמה בנה את המלוא', כלומר: ראו רעה שעשה. ועוד, שאמר 'שלמה' ולא אמר 'המלך', וזה היה מרד במלך.

המילוא (שהיה, על פי דרכנו, מפעל בנייה אדיר) ייצג עבור העם את עשרות שנות עבודות הכפייה המתמשכות ואת חוסר הצדק שבהמשך סבל זה לטובת מפעלי בנייה שכל תכליתם לפאר ולרומם את מלכותו של שלמה עם מלכתו הזרה. ואת הביקורת הזו, שהעם נצרה בלבו מיראת שלמה, העז ירבעם וביטא בקול רם ובאופן בוטה.

עסקנו עד כה במשמעותה של סגירת פרץ עיר דוד אליבא דרבי יוחנן ועל הקשר בין בניית המילוא ובת פרעה לפי פירוש זה. רד"ק (שם) מציע פירוש נוסף לסגירת פרץ עיר דוד:

דוד עשה פרץ בחומת ציון, שאם ימרדו בו ישראל יצא ויברח משם בלא דעתם, כמו שהוא מנהג היום במלכי ישמעאל שיעשו פרץ במבצריהם שאם יקומו על המלך בני העיר שיברח משם ויקראו שמו שער הבגד. ושלמה סגר אותו הפרץ. ואמר ירבעם: ראו גבהות לבו שסגר הפרץ, כלומר, שהוא בוטח, שאינו ירא ממרד.

פירוש זה מחדד אף הוא את ההבדל בין דוד ושלמה: דוד, איש הענווה והשפלות, לא בטח בעצמו אלא חש תלות מתמדת בשבטים, ועל כן הותיר לו פתח מילוט למקרה של מרד, בעוד ששלמה בגבהות לבו אינו ירא ממרד, ולכן סגר את הפרצות. על פי דעה זאת, המרד התבטא בכך שירבעם הצביע ברבים על גבהותו זו של שלמה.

רלב"ג (שם) מציע הסבר שלישי:

שהיה שם מקום היתה החומה בו פרוצה כדי שיוכלו ישראל לבא אל המלך כשירצו להגיש לפניו דברי ריבותיהם.

גם פירושו של רלב"ג מדגיש את ההבדל בין קרבתו הגדולה של דוד לעם, על הגישה הישירה והנוחה שיצר עבורם כדי שיוכלו להציע לפניו את תלונותיהם, לבין תחושת הריחוק והעליונות של שלמה, שלא אִפשר גישה שכזאת.

נוכל אפוא לסכם כי סוגיית המילוא ממחישה היטב את השקפתו של שלמה באשר למעמד המלכות, השונה משיטתו של דוד בעניין הן מבחינת היחס לעם הן מבחינת היחס לקב"ה ולמקדשו. מצד אחד חש שלמה מנותק מן העם ועליון כלפיו, וברוב גבהותו סוגר את פרץ דוד אביו ומקים חיץ בינו ובינם; המעמד המיוחד שהעניקה הסגירה לבת פרעה מהווה אף הוא ביטוי לתפיסה זו. מן הצד השני ביטלה סגירת הפרץ את המעבר הישיר אל המקדש ואפשרה הטלת מס על העלייה לרגל; בכך הפכה המלכות למחיצה בין העם והמקדש, חלף שתהיה גשר ביניהם. כסוגיות אחרות שדנו בהן, גם סוגיית המילוא מדגימה את המחיר הנורא של הפיכת מעמדה הנצחי של המלכות למטרה בפני עצמה: יצירת חיץ כלפי העם מחד גיסא, וכלפי הקב"ה מאידך גיסא.

ג. צביונו של מקום

מיקומו של המילוא בין העיר והר המוריה - גבוה מן העיר ונמוך מן ההר - קבע את אופיו כאזור מעבר מן העיר למקדש.

בתקופות הקדומות היה המקום מחוץ לחומתה הבצורה של העיר. בימי דוד המקום אינו מיושב, והוא מפריד בין החלק הצפוני של העיר לבין מושבו של ארוונה המלך היבוסי בהר המוריה (אפשר גם שיואב החיה את היושבים באזור זה, מחוץ לחומה, כחלק מהחייאת "שאר העיר", ראה דה"א י"א, ח).

קניין הר המוריה מידי ארוונה היבוסי ובניין המזבח בגורן שעל ההר יצרו זיקה בין העיר והר המוריה והעניקו לשטח שביניהם משמעות חדשה: מעתה זהו המקום שדרכו עולים מן העיר אל המזבח שעל ההר - המקום המחבר בין העיר והר המוריה.

בימי שלמה חל שינוי בייעוד המקום. שלמה בונה את המקום (כנראה על ידי הגבהתו המלאכותית באמצעות מילוי עפר) ומקיפו בחומה, ומתקופה זו ואילך הוא כלול, יחד עם הר המוריה, בתוך העיר, ומשמש כבית המלך: אחוזה ממלכתית מוקפת חומה עצמאית אשר מתחברת אל בית ה' שמעליה וכוללת הן את המבנים הממלכתיים הכלליים (בית יער הלבנון, אולם הכיסא, אולם המשפט ואולם העמודים) הן את המבנים הממלכתיים הפרטיים (בית המלך, הבית לבת פרעה). בעוד שבתקופת דוד חיבר המקום בין העיר והר המוריה, בתקופת שלמה הוא מהווה יחידה בפני עצמה המצויה ביניהם בתווך.

מיקום בית המלך בין העיר ובין בית ה' - מעל העיר ולמרגלות בית ה' - מעורר בצורה החדה ביותר את השאלה בדבר היחס בין העם, המלך והקב"ה: האם מנהיג המלך את העם, היושב תחתיו בעיר, בדרך מתוקנת; האומנם מקשר הוא כראוי בינו ובין בית ה'; והאם הוא אכן כפוף למלכותו של הקב"ה, שלמרגלות מקדשו הוא שוכן.

בדבריהם על מרד ירבעם מדגישים חז"ל דווקא את האפשרות השנייה. שלמה השתמש בבית המלך ובמילוא ככלי להאדרת המלוכה לכשעצמה. כך נהפך המקום דרכו נהג העם לעלות אל בית ה' לאזור חיץ בין העם ובין בית ה' בגלל חטאי המלך היושב שם עם אשתו, בת פרעה.

מיקומו של אזור המילוא קובע את צביונו הדואלי: התנאים הגאוגרפיים והטופוגרפיים של המקום עשויים להבליט את הזיקה ההדוקה של העם, והמלך בראשו, לבית ה', כפי שהיה בימי דוד; אך הם עלולים גם להדגיש לשלילה את עליונותו של המלך על העם ואת מעמדו העצמאי כביכול, וכך לנתק את היחס הטבעי בין העם וא-לוהיו, כבימי שלמה. אזור המילוא מסמל את הסיכוי הגדול של זיקה בלתי-אמצעית של המלך לבית ה' תוך התבטלות וכפיפות כלפיו, אך גם את הסיכון הגדול כי בגאוותו ובגבהות לבו יפגע המלך בזיקת העם כולו לבית ה', כדברי יחזקאל:

וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם אֶת מְקוֹם כִּסְאִי וְאֶת מְקוֹם כַּפּוֹת רַגְלַי אֲשֶׁר אֶשְׁכָּן שָׁם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם וְלֹא יְטַמְּאוּ עוֹד בֵּית יִשְׂרָאֵל שֵׁם קָדְשִׁי הֵמָּה וּמַלְכֵיהֶם בִּזְנוּתָם וּבְפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם בָּמוֹתָם. בְּתִתָּם סִפָּם אֶת סִפִּי וּמְזוּזָתָם אֵצֶל מְזוּזָתִי וְהַקִּיר בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם וְטִמְּאוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בְּתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וָאֲכַל אֹתָם בְּאַפִּי. עַתָּה יְרַחֲקוּ אֶת זְנוּתָם וּפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם מִמֶּנִּי וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכָם לְעוֹלָם (יחזקאל מ"ג, ז-ט).

* * *

בשיעור זה השלמנו את עיונינו בימי שלמה. בשיעור הבא נעבור בע"ה לימי אחז וחזקיהו.