דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שמיטה -
שיעור 16

עיבוד מזון בשמיטה

קובץ טקסט

א. אכילה בדרך הרגילה

במשנה בשביעית שנינו:

"שביעית ניתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה, לאכול דבר שדרכו לאכול, ולסוך דבר שדרכו לסוך. לא יסוך יין וחומץ, אבל סך הוא את השמן, וכן בתרומה ובמעשר שני. קל מהם שביעית, שנתנה להדלקת הנר" (פ"ח, מ"ב).

המשנה קובעת, שניתן להשתמש בפירות השביעית לשימושים שונים, בתנאי שמדובר בדרך שימוש מקובלת באותם פירות. כך, למשל, מותר לסוך בשמן שביעית, אולם אסור לסוך ביין וחומץ של שביעית, כיוון שלא מקובל לסוך בהם. באופן דומה, יש לאכול את פירות השביעית בדרך מקובלת ולא חריגה. הירושלמי מביא דוגמאות שונות לדין זה:

"כיצד לאכול דבר שדרכו לאכול? אין מחייבין אותו לאכול לא פת שעיפשה ולא קנובת ירק ולא תבשיל שנתקלקל צורתו, וכן הוא שביקש לאכול תרדין חיין או לכוס חיטין חיות - אין שומעין לו" (פ"ח, ה"ב).

על פי הדין הראשון, אע"פ שאסור להפסיד פירות שביעית, אין חובה לאכול פירות שביעית שהתקלקלו כדי להצילם מהפסד, כיוון שאכילה כזו אינה מקובלת. בשיעור הקודם הבאנו את הדעות השונות בשאלה, עד כמה ישנה חובה לאכול את פירות השביעית לפני שיתקלקלו, אולם לכל הדעות אין חובה, וגם אין שום טעם, לאכול אותם לאחר שכבר התקלקלו, כיוון שאין בכך משום קיום ייעודם של הפירות, שהרי פירות השביעית נועדו לאכילה בדרך המקובלת, ואילו אכילת דברים מקולקלים אינה דבר מקובל.

החזון איש (י"ד, י ד"ה "ונראה") מעיר, שאם הפירות אינם ראויים לאדם אך עדיין ראויים לבהמה, הרי שלא רק שהאדם אינו חייב לאוכלם, אלא אף אסור לו לעשות כן, כיוון שכאשר פירות ראויים דווקא לשימוש מסויים, כל שימוש אחר בהם הוא בגדר הפסד. אמנם, כפי שראינו בשיעור הקודם, ייתכן שמאכל אינו נחשב ראוי לבהמה אלא אם מקובל לתת אותו לבהמה, וכאשר הדבר אינו מקובל, קדושת השביעית פוקעת מאותו מאכל, ומותר להפסידו.

על פי הדין השני בירושלמי, אין לאכול פירות שביעית חיים, אם לא מקובל לאוכלם אלא כשהם מבושלים. לכן אסור לאכול תפוחי אדמה, קישואים, חיטה וכדומה, בלא בישול או אפייה. הרמב"ם (פ"ה, ה"ג) כותב גם את הדין ההפוך, שפירות שמקובל לאכול אותם חיים (כמו מלפפון, בננה ואבוקדו), אין לאכול אותם כשהם מבושלים. פירות שנאכלים הן חיים והן מבושלים (כמו בצל וגזר), מותר לאכול אותם כך או כך (ספר השמיטה ז', ב, ב).

טעם האיסור

מדוע אסור לאכול פירות שביעית בדרך שאינה מקובלת?

לדברי הר"ש (על המשנה שם), הגר"א (שנות אליהו שם) ואחרים, אכילה כזו היא בגדר הפסד, וממילא אסורה מדין "לאכלה - ולא להפסד". דעה זו מרחיבה את ההגדרה של 'הפסד': אין מדובר דווקא בהשחתה וקלקול של הפירות, אלא בכל שימוש המכלה אותם בדרך שאינה מקובלת. לפירות יש פוטנציאל מסויים ודרך מיטבית ליהנות מהם, ומי שלא מנצל אותם באופן זה, מבזבז ומפסיד את אותו פוטנציאל, וכך בעצם מפסיד את הפירות.

רעיון דומה מופיע גם בדברי הר"ש בהקשר אחר. המשנה (פ"ד, מ"ז) קובעת, שאין לקטוף ולאכול פירות שביעית בעודם בוסר, והר"ש שם מסביר, שגם דין זה הוא חלק מן האיסור להפסיד פירות שביעית: הפירות טעימים וטובים כשהם בשלים, ומי שאוכל אותם לפני כן, מפסיד את הפוטנציאל הגלום בהם.

אולם, הרמב"ם, בעקבות התורת כהנים (בהר, פרק א', י), מנמק דין זה באופן אחר:

"אין אוספין פירות שביעית כשהן בוסר, שנאמר 'תאכלו את תבואתה' - אינה נאכלת עד שתֵעשה תבואה" (פ"ה, הט"ו).

מהר"י קורקוס מסביר, שהרמב"ם לא קיבל את נימוקו של הר"ש, "כי כיוון שאוכל אותם - אינו נקרא הפסד". הפסד הוא רק השחתה וקלקול, ולא ניתן להגדיר אכילה כהפסד, גם אם היא נעשית באופן שאינו מיטבי. לפי זה, מסתבר שגם לעניין האיסור לאכול פירות שביעית באופן חריג, לא יקבל הרמב"ם את סברת הר"ש, שיש בכך הפסד. הרמב"ם אינו מבאר את יסודו ומקורו של האיסור, אולם ניתן להסביר שלדעתו זהו פשט הפסוק, "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", שייעודם של הפירות הוא אכילה, ואכילה מוזרה וחריגה אינה בגדר 'אכילה' לעניין זה. ומעין זה כתב הר"ש סיריליאו (פ"ח, מ"ב ד"ה "אין שומעין"), שדין זה נלמד מן הפסוק "לכם לאכלה" - "כדרך אכילתכם"[1].

מצב הפרי לעומת פעולת האכילה

אפשר לומר, שלפי הר"ש הלכה זו מתמקדת בפרי: האם האדם מיצה את הפוטנציאל הטבוע בו או לא; ואילו לפי הרמב"ם היא מתמקדת בפעולת האדם: האם מדובר בפעולה רגילה של אכילה[2].

יש לציין, שדין דומה נאמר בהלכות ברכות, וגם שם מצאנו מחלוקת דומה. מהגמרא בברכות לח: עולה, שירקות שנאכלים כשהם מבושלים, אם אכלם חיים מברך שהכל, וכן ירקות שנאכלים חיים, אם בישלם מברך שהכל (וכן פסק השו"ע או"ח ר"ב, יב; ר"ה, א). מדברי תלמידי רבנו יונה שם (כז. באלפס ד"ה "אפילו") נראה, שדין זה תלוי בחשיבות המאכל: את הברכה המיוחדת על פירות העץ או האדמה אין לברך, אלא אם אוכלים אותם כשהם משובחים וטעימים, וממצים את הפוטנציאל הגלום בהם. אין להלל את הקב"ה על כך שברא למשל פירות עץ, אם לא חווים את הטעם המיוחד של פירות העץ באופן המיטבי. ואילו הרמב"ם (הל' ברכות פ"ח, ה"ג) אינו מתמקד במצב המאכל אלא במעשה האכילה: אין לברך את הברכה המיוחדת אלא על פעולת אכילה מקובלת, ולא על פעולה מוזרה וחריגה.

הנפקא-מינה תהיה בפרי הטעים למאכל במצב מסויים, ובכל זאת משום מה אין אנשים נוהגים לאוכלו במצב זה: לפי תלמידי ר' יונה הולכים אחרי מצב הפרי, ומברכים 'בורא פרי העץ', ואילו לפי הרמב"ם הולכים אחרי מנהג העולם, ומברכים 'שהכל'. בשאלה זו נחלקו האחרונים (סביב השו"ע שם), ולהלכה פסק המשנה ברורה (ר"ב, ס"ק ס"ד; ר"ה, סק"ג), שיש ללכת אחרי המנהג הרווח, ולא אחרי מצבו האובייקטיבי של הפרי.

כאמור, גם את מחלוקת הר"ש והרמב"ם בעניין פירות שביעית ניתן לבאר באופן דומה (וכך הולך הרמב"ם לשיטתו). אמנם, יש לציין שניסוח המשנה, "לאכול דבר שדרכו לאכול", תומך באופן ברור בדעה המתמקדת במה שמקובל לעשות, ולא בראייה אובייקטיבית של הפרי. ייתכן שגם הר"ש, המדבר על הפסד, מגדיר 'הפסד' בהתאם לדרך האכילה המקובלת.

להלכה, עכ"פ, כתבו האחרונים, שיש ללכת אחרי צורת האכילה המקובלת בחברה. אמנם, לא תמיד קל לקבוע מה נחשב דרך אכילה מקובלת. אם נעיין בדברי המשנ"ב בהלכות ברכות (על השו"ע בשני הסעיפים הנ"ל), נוכל לראות שלפעמים הוא מדבר על הדרך שבה "רוב בני אדם" אוכלים את אותו הפרי, ולפעמים הוא מסתפק בכך ש"הרבה בני אדם" אוכלים אותו כך. מסתבר שגם כאשר הוא מדבר על "רוב בני אדם", אין כוונתו לרוב של חמישים ואחד אחוזים מהאוכלוסייה, אלא ל'רוב' במשמעות 'ריבוי', היינו שישנה קבוצה גדולה של אנשים שרגילה לנהוג כך, ואין מדובר במנהג זניח של מיעוט קטן. וכן מפורש בחיי אדם (נ"א, ב ובנשמת אדם), שהוא מקור דבריו של המשנ"ב.

ניתן אפוא לעבד ולאכול את פירות השביעית בכל דרך שאינה נחשבת חריגה: לטגן, לקלות, להכין ריבה, לכבוש מלפפונים, לייבש פירות שמקובל לאוכלם יבשים, להשתמש בפירות כתבלין, לשים יין או מיץ בעוגה[3], לפסטר יין בכלי סגור[4], להשתמש בשמן שביעית לטיגון, ועוד (משפטי ארץ כ"ב, א-י).

צורת אכילה מקומית

ישנן צורות אכילה המקובלות במקום מסויים או במגזר כלשהו של האוכלוסייה (כמו עדה וכדומה), אף שאינן מקובלות ברוב האוכלוסייה הכללית, ויש לשאול, האם עכ"פ באותו מקום או לאותו מגזר מותר לאכול את פירות השביעית בדרך זו. בעניין זה ניתן למצוא מקורות סותרים: מסוגייה אחת (שבת צב:) נראה, שאין מתחשבים במנהג של עיר מסויימת אם אין נוהגים כך במקומות אחרים, כיוון שבטלה דעתם אצל כל אדם, ואילו בסוגייה אחרת (שבת קמד:) נאמר, שכאשר מדובר במנהג של עיר שלמה, ולא של אנשים בודדים, מחייב המנהג את אנשי אותה עיר.

תוס' (שבת צב: ד"ה "את"ל") מתקשים בסתירה זו, ומתרצים שיש לחלק בין שני מקרים: כאשר חילופי המנהגים נובעים מנסיבות חיצוניות, כגון שבעיר כלשהי מגדלים גמלים ולכן נוהגים בדרך מסויימת, ואילו בערים אחרות, שאין בהן גמלים, אין נוהגים כך, הרי שמנהג זה מחייב את אנשי אותה העיר, ואין אומרים שבטלה דעתם, שהרי גם מקומות אחרים היו נוהגים כך אילו היו להם גמלים. אולם כאשר אין הבדל בנסיבות, וחילופי המנהגים הם רק עניין של טעם, אין מתחשבים במנהג אנשי העיר, כיוון שבטלה דעתם אצל כל אדם.

וכך פוסק החזון איש (כ"ה, לב ד"ה "ובכל") גם לגבי שביעית, שניתן לאכול את הפירות ע"פ מנהג המקום, רק אם המנהג מבוסס על התנאים השוררים בו, וגם מקומות אחרים היו נוהגים כך באותם תנאים.

לפי זה, ניתן להאכיל תינוקות בפירות שביעית, גם באופן שבו אנשים גדולים אינם נוהגים לאכול את אותם פירות, כגון לקלף פירות שגדולים אינם מקלפים (כמו עגבניה), לרסק בבלנדר וכדומה, שהרי הבדלי המנהגים בין גדולים לקטנים נובעים מסיבות טכניות (כמו העדר שיניים), וגם גדולים היו נוהגים כך באותן נסיבות (משפטי ארץ כ"ב, טו, כ).

ב. שינוי פרי מברייתו

במשנה בתרומות שנינו:

"אין עושין תמרים דבש, ולא תפוחים יין, ולא סתוניות (=ענבי סתו חמוצים) חומץ, ושאר כל הפירות אין משנין אותם מברייתן בתרומה ובמעשר שני אלא זיתים וענבים בלבד" (פי"א, מ"ג).

המשנה אוסרת לעבד פירות תרומה באופן שהופך אותם מאוכל למשקה, כגון ע"י ריסוק או סחיטה. לדברי המשנה, פעולה כזו נחשבת 'שינוי הפרי מברייתו', והדבר אסור בפירות תרומה, למעט זיתים וענבים. בניגוד להלכה הקודמת, המתמקדת באופן האכילה, כאן נראה שהבעיה היא בעצם השינוי של מצב הפירות. דבש תמרים ויין תפוחים הם משקאות חשובים ומקובלים[5], ולכאורה לא שייכת בהם הבעיה של "לאכול דבר שאין דרכו לאכול", ובכל זאת אוסרת המשנה להפיק אותם מפירות תרומה, משום שיש בכך משום שינוי הפרי מברייתו. ברם, המשנה אינה מבארת מה הבעיה בפעולה זו, ומדוע היא לא קיימת בזיתים וענבים. הר"ש סיריליאו על המשנה מסביר, שבשינוי הפרי מברייתו יש משום הפסד, אך אינו מבאר מה ההפסד בכך.

הרמב"ם פוסק דין זה גם לגבי פירות שביעית:

"ולא ישנה פירות מברייתן, כדרך שאינו משנה בתרומה ומעשר שני" (פ"ה, ה"ג).

אולם, גם הרמב"ם כלל אינו מבאר את שורש הבעיה בפעולה זו[6].

הפקעת קדושת הפירות

יש מקום לתלות את האיסור במה שנאמר במשנה בתרומות לפני כן:

"דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סתוניות ושאר כל מי פירות של תרומה, רבי אליעזר מחייב קרן וחומש, ורבי יהושע פוטר" (פי"א, מ"ב).

המשנה מביאה מחלוקת תנאים בעניין מעמדם של דבש, יין או חומץ שהופקו מפירות תרומה. ר' אליעזר סבור שלמשקים אלו יש מעמד של תרומה לכל דבר, כפי שהיה לפירות המקוריים, כך שזר האוכל אותם חייב, ואילו ר' יהושע סבור שכאשר הפכו הפירות למשקה פקעה מהם קדושת התרומה, ולכן זר האוכל אותם פטור (מלבד זיתים וענבים), וכן נפסק להלכה. להלן נעמוד על סברת ר' יהושע, אולם עצם החידוש שלו יכול להסביר, מדוע מלכתחילה אסור להפיק משקים כאלו מפירות תרומה: הרי בכך מפקיעים לגמרי את קדושת התרומה! ואמנם המשנה אינה תולה את האיסור בדעת ר' יהושע דווקא, אולם סמיכות המשניות מאפשרת לטעון, שאכן האיסור נאמר דווקא לשיטתו. וכן הבינו כמה אחרונים (קרית ספר על הרמב"ם הל' תרומות פי"א, ה"א; מנחת שלמה, סי' מ"ו ועוד), שהאיסור לשנות פירות תרומה מברייתם נובע מן העובדה, ששינוי כזה מפקיע את קדושת התרומה מן הפירות.

דא עקא, שלא ברור שהסבר זה, שנאמר לגבי תרומה, יועיל גם לגבי שביעית. ראשית, אין זה ברור שפירות שביעית שהופכים למשקה קדושתם פוקעת, כפי שקורה בתרומה. למעשה, הגמרא בחולין (קכ:) אומרת בפירוש שקדושת שביעית אינה פוקעת במקרה זה, אלא שהראשונים נחלקו האם דבריה נאמרו רק בדעת ר' אליעזר, או אף בדעת ר' יהושע. גם שיטת הרמב"ם בעניין זה (הל' מאכלות אסורות פ"י, הכ"ב) מעורפלת ושנויה במחלוקת[7].

שנית, כבר הזכרנו בעבר את שיטת הגרש"ז (מנחת שלמה שם), שבשביעית אין איסור להפקיע את הקדושה. בתרומה ישנה מצווה של "משמרת תרומותי", המחייבת לשמור על קדושת התרומה, אולם בשביעית אין מצווה כזו, אלא רק איסור להפסיד את הפירות. לדעת הגרש"ז, איסור זה אינו קשור כלל לקדושת הפירות, וממילא אינו חל על מי שמבצע בפירות שינויים כאלו, שאינם מכלים אותם אלא רק מפקיעים את קדושתם.

הגרש"ז באמת קובע, שהשוואת הרמב"ם בין שביעית לתרומה אינה מלאה: שינוי פירות תרומה מברייתם אסורה הן מצד הפקעת הקדושה והן מצד הפסד, ואילו בפירות שביעית קיימת רק בעיית ההפסד. ועדיין נותרה השאלה, איזה הפסד בדיוק יש כאן.

פנים חדשות באו לכאן

ניתן אולי לעמוד על שורש הבעיה על פי הגמרא בברכות:

"...דאמר רב אסי: האי תמרי של תרומה, מותר לעשות מהן טרימא, ואסור לעשות מהן שֵכר. והלכתא: תמרי ועבדינהו טרימא מברכין עלוייהו בורא פרי העץ. מאי טעמא? במלתייהו קיימי כדמעיקרא" (לח.).

הגמרא עוסקת במאכל הנקרא 'טרימא', היינו תמרים כתושים, ואומרת לגביו שתי הלכות: א. מותר להכין אותו מתמרים של תרומה, ואין בכך בעיה של שינוי פרי מברייתו. ב. מברכים עליו 'בורא פרי העץ'. הגמרא אינה קושרת בפירוש בין שתי ההלכות, אולם רש"י תולה אותן זו בזו, וסובר ששתיהן נובעות מן הנימוק שנאמר בגמרא, ש"במילתייהו קיימי כדמעיקרא", היינו שהתמרים הכתושים נחשבים עדיין תמרים, כפי שהיו לפני כתישתם.

לפי זה, הבעיה בשינוי פרי מברייתו נעוצה בכך, שהמוצר שנוצר מאבד את מעמדו הקודם, ונחשב מוצר חדש לגמרי. וכך מובן איזה הפסד יש כאן: מאחר שבאופן פורמלי התוצר נחשב 'פנים חדשות', נמצא שהאדם הפסיד את פירות התרומה או השביעית מבלי ליהנות מהם, ואינו נהנה אלא ממוצר אחר שבא במקומם.

השאלה היא, מהו הקריטריון הקובע מתי התוצר נקרא 'פנים חדשות' ומתי לא. מהגמרא נראה שבנוגע לשאלה זו ישנה הקבלה בין הלכות תרומה להלכות ברכות: אם מברכים 'בורא פרי העץ', כנראה שעדיין פרי לפנינו, ואין כאן שינוי הפרי מברייתו; אם מברכים 'שהכל נהיה בדברו', כנראה שהפרי נעלם, ומוצר אחר בא תחתיו, והרי זה שינוי הפרי מברייתו[8].

אמנם, גם לגבי ברכות אין בגמרא קריטריון ברור, מתי אומרים שהפרי עדיין לפנינו ומתי לא. לעיל ראינו, שכאשר כותשים תמרים, מעמדם כפרי נשאר על כנו. מצד שני, ראינו שסחיטת מיץ מן הפרי כן נחשבת שינוי של הפרי מברייתו. וכן עולה מדברי הגמרא בברכות לפני כן:

"ואמר מר בר רב אשי: האי דובשא דתמרי, מברכין עלויה שהכל נהיה בדברו. מאי טעמא? - זיעה בעלמא הוא. כמאן? כי האי תנא, דתנן: דבש תמרים, ויין תפוחים, וחומץ ספוניות, ושאר מי פירות של תרומה - רבי אליעזר מחייב קרן וחומש, ורבי יהושע פוטר" (לח.).

הגמרא קובעת, שדבש תמרים ושאר המיצים המופקים מן הפירות נחשבים 'זיעה בעלמא', ולכן מברכים עליהם 'שהכל'. רש"י מסביר, שהביטוי 'זיעה בעלמא' אין כוונתו לומר שמדובר במוצר חסר חשיבות - פשוט אין הדבר נחשב 'פרי', אלא משהו אחר, ולכן לא שייך לברך עליו 'בורא פרי העץ'. וכך מנמקת הגמרא את שיטת ר' יהושע שראינו לפני כן: מאחר שהמשקים היוצאים מן הפירות אינם נחשבים 'פרי' אלא מוצר חדש, 'זיעה בעלמא', קדושת התרומה פוקעת מהם, וזר האוכל אותם פטור[9].

צורת הפרי וסחיטתו

מדוע תמרים כתושים נחשבים 'פרי', ואילו משקים היוצאים מן הפירות נחשבים 'זיעה בעלמא'? ניתן להסביר, שכדי שהתוצר ימשיך להיחשב כ'פרי', הוא צריך לשמור על צורת הפרי. בתמרים כתושים נשמרת עדיין צורה זו, ואילו בפרי שהפך נוזלי אין זכר לצורה המקורית של הפרי. רש"י באמת הדגיש, ש"טרימא" היא "דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק", ומשמע שאם התמרים עברו ריסוק רציני, אין מברכים עליהם 'בורא פרי העץ'. וכן כתבו הרא"ה והריטב"א שם, שאם "נתרסקו לגמרי עד שעברה צורתן", הרי הם דומים למשקים היוצאים מן הפירות, ומברכים עליהם 'שהכל'.

מדוע אפוא מותר לסחוט זיתים וענבים של תרומה ושביעית, ומברכים על שמן זית 'בורא פרי העץ' (ברכות לה:) ועל יין 'בורא פרי הגפן'? האם לשמן וליין יש צורה של זיתים וענבים? האם ניתן לומר שהזיתים והענבים "במילתייהו קיימי כדמעיקרא"?

רש"י (ד"ה "ורבי יהושע") משיב לשאלה זו, ומסביר שזיתים וענבים הם "פרי הניתן למשקה", היינו שעיקר ייעודם מלכתחילה הוא להפקת יין ושמן, ולכן ניתן להתייחס אל היין ואל השמן כאל 'פרי'. בדרך כלל, רק מה שיש לו צורה של פרי נחשב מבחינה הלכתית כ'פרי', אולם כאשר הפרי מיועד מלכתחילה לשנות את צורתו ולהתגלגל למצב מסויים, ניתן לראות את המוצר הסופי כאילו הוא מקופל בפרי המקורי, כך שיש לו מעמד של 'פרי', אף שאין לו צורה של פרי[10].

אם נחזור להלכות שביעית, נוכל לומר שלדעת רש"י וסיעתו, האפשרות לבצע שינויים בפירות שביעית, כגון לרסק או לסחוט אותם, מוגבלת למצב שבו עדיין נשמרת צורת הפרי.

מדברי הרמב"ם (הל' ברכות פ"ח, ה"ד), הרמב"ן (חולין קכ:) ואחרים נראה, שחלקו על רש"י וסיעתו, והבינו שמברכים 'בורא פרי העץ' אפילו על פירות שעברו ריסוק משמעותי והגיעו למצב נוזלי. מהו, אם כן, החילוק בין פירות כאלו לבין משקים היוצאים מן הפירות?

שאלה זו מתקשרת לשאלה אחרת שבה עסקו הראשונים. בגמרא בברכות שם בהמשך (לט.) נאמר, שעל מי שלקות, דהיינו מים שירקות התבשלו בהם, מברכים 'בורא פרי האדמה', כמו על הירקות עצמם. כל הראשונים הזדעקו למקרא הגמרא: איך ייתכן שמים כאלו, שבסך הכל ספגו טעם מסויים מן הירקות שהתבשלו בהם, יש להם מעמד של 'פרי', וניתן לברך עליהם את ברכת הפרי, ואילו מיץ שיצא מתוך הפרי עצמו נחשב 'זיעה בעלמא', ואין מברכים עליו את ברכת הפרי. הראשונים הציעו תירוצים שונים לקושייה זו, ואנו נסתפק כאן בשניים מהם.

זיעא בעלמא לעומת גוף הפרי

הרא"ש (פ"ו, סי' י"ח) תירץ, שמיץ היוצא מן הפירות "אין לו טעם הפרי", בניגוד למים שבישלו בהם ירקות, שקיבלו טעם מן הירקות. תירוץ זה נראה תמוה, שהרי למיץ תפוזים יש טעם של תפוזים הרבה יותר מאשר למים שבישלו בהם תפוזים. הרא"ש כנראה סובר, שרק החלק המוצק הנמצא בפרי הוא בגדר 'פרי', ואילו המיץ הנמצא בפרי נחשב כמוצר נפרד המאוחסן בפרי אך אינו נחשב חלק ממנו, גם אם יש לו טעם דומה. לכן, כאשר מוציאים מיץ מן הפירות אין לו מעמד של 'פרי', ולא מברכים עליו 'בורא פרי העץ', שהרי הוא לא ספג מאומה מן הפרי עצמו, אלא רק שכן בתוכו וכעת נפרד ממנו, ואילו על מים שבישלו בהם ירקות מברכים 'בורא פרי האדמה', כיוון שבכל מקום אומרים 'טעם כעיקר', והמים שספגו טעם מן הירקות דינם כירקות עצמם.

וכך ניתן להבין את שיטת הרמב"ם והרמב"ן: לגוף הפרי יש תמיד מעמד של פרי, גם אם ריסקו אותו בבלנדר, אולם המשקים היוצאים מן הפירות אינם חלק מגוף הפרי, ואין להם מעמד של 'פרי', אלא של 'זיעה בעלמא' שהיתה בתוך הפרי.

לדעה זו נראה, שמותר לרסק את פירות השביעית בכל דרך, אך אסור לסחוט מהם מיץ, כיוון שפעולה זו מביאה למצב שהפרי נעלם או מתמעט, ובמקומו מגיע מוצר אחר שאינו נחשב פרי[11].

אכילה כדרך המקובלת

הרשב"א (ברכות לח.) מציע תירוץ אחר לקושייה זו. לדבריו, הגמרא בעניין מי שלקות עוסקת בירקות שדרכם להיאכל מבושלים, והואיל ומקובל לבשל אותם, הרי שמי הבישול מקבלים את המעמד שלהם, משא"כ פירות שדרכם להיאכל חיים, שמאחר שלא מקובל לסחוט אותם, אין המשקים היוצאים מהם נחשבים כמותם[12].

הרשב"א אינו מסביר מה הקשר בין השאלה מה מקובל לעשות בפירות לבין השאלה מתי יש להם מעמד של פרי. ניתן להסביר, שיש כאן הרחבה של מה שאמר רש"י לגבי יין ושמן: כל גלגול של הפרי שהוא מקובל ונהוג, ניתן לראות בו גילום של הפרי, גם אם מבחינה פיזית לא ניתן למצוא בו שום זכר לצורת הפרי. 'זיעה בעלמא' היא רק כאשר הפרי נעלם באורח לא שגרתי, ובמקומו הגיע מוצר חדש שאנשים אינם נוהגים להפיק מפרי זה.

לדעה זו, ניתן לבצע בפירות השביעית כל פעולה שמקובל לבצע בפירות בדרך כלל[13]. ולפי זה נמצא, שדין 'שינוי פרי מברייתו' ודין 'לאכול דבר שדרכו לאכול' מובילים למקום אחד, גם אם מבחינה עקרונית מדובר בשני דינים שונים, כך שהראשון נוגע לשינוי הפרי והשני נוגע לאופן אכילתו[14].

ג. כהלכה למעשה

לסיום, ראינו שתי מחלוקות ראשונים, הנוגעות גם להלכות ברכות וגם להלכות שביעית.

ריסוק פירות שביעית

מחלוקת אחת נוגעת לריסוק פירות: לפי רש"י, הרא"ה והריטב"א, ריסוק שמשחית את צורת הפרי מפקיע ממנו את מעמדו כפרי, כך שמברכים עליו 'שהכל', ואסור לעשות כן בפירות שביעית, ואילו לפי הרמב"ם, הרמב"ן והרא"ש, תוצר כזה נחשב עדיין 'פרי' לעניין ברכות, ומותר להכינו מפירות שביעית.

להלכה פסק השו"ע בהלכות ברכות (ר"ב, ח) כדעת הרמב"ם, ואילו הרמ"א כתב שראוי לחוש לדעת רש"י ולברך 'שהכל', כיוון שברכה זו מועילה בכל מקרה, אולם מעיקר הדין ההלכה היא כרמב"ם, כך שמי שבירך 'בורא פרי העץ' אפילו על ריבה וכד' שלא ניכרת בה צורת הפרי כלל - יצא בדיעבד. ולפי זה פסק החזון איש (כ"ה, לב), שמותר לרסק פירות שביעית אפילו באופן שאינו משאיר זכר לצורת הפרי (כגון בבלנדר), שהרי מעיקר הדין הדבר עדיין נחשב 'פרי'. ויש שכתבו, שכשם שחשש הרמ"א לשיטת רש"י לעניין ברכה, כך יש לחוש לעניין שביעית, ואין לרסק פירות שביעית אלא באופן שצורת הפרי עדיין ניכרת, כגון במזלג או בפומפיה, ולא בבלנדר (הלכות שביעית סי' ה', כסא דוד ס"ק יח). ולכל הדעות אין לרסק את הפירות באופן שאינו מקובל, שהרי אין לאכול פירות שביעית אלא כדרך אכילתם, כפי שלמדנו בראשית השיעור.

סחיטת פירות שביעית

מחלוקת שנייה נוגעת לסחיטת פירות: לפי רש"י וסיעתו כל סחיטה מפקיעה שם פרי ואסורה בשביעית, שהרי לא נשאר זכר לצורת הפרי; לפי הרא"ש מותר להפוך את גוף הפרי למשקה, אך אין לסחוט את הפרי באופן שמפריד את המשקה מגוף הפרי; ואילו לפי הרשב"א מותר לסחוט פירות שמקובל לסוחטם, ויש לברך על משקים היוצאים מהם 'בורא פרי העץ'.

למחלוקת זו יש נפקא-מינה משמעותית בנוגע לסחיטת פירות בזמננו. בזמן הגמרא לא היה מקובל כל כך לסחוט פירות, למעט זיתים וענבים (ראה שבת קמג:), אולם בזמננו נוהגים להפיק משקים מפירות רבים. להלכה סתם השו"ע (ר"ב, ח), שיש לברך 'שהכל' על משקים היוצאים מן הפירות, אולם המשנ"ב (שער הציון, ס"ק נ"ד) ציין, שייתכן שפסק זה הוא מספק, ולא ברור מהי ההלכה מבחינה עקרונית.

בעל ספר השמיטה (פ"ז, הערה 3) נטה לאסור סחיטת פירות כאלו בשביעית, אולם החזון איש (כ"ה, לב), פסק שניתן להקל ולסחוט בשביעית פירות הדר שמקובל לסוחטם, שכן אפשר לצרף כמה סיבות להקל בכך. שתי הסיבות המרכזיות להקל הן:

א. לפי הרשב"א הדבר מותר, כנ"ל.

ב. כאשר סוחטים פירות הדר במסחטה רגילה, לא מפרידים לגמרי את המיץ מגוף הפרי, אלא בתוך המיץ נשארים חלקים מבשר הפרי. ממילא ניתן להתיר סחיטה כזו גם לדעת הרא"ש. לפי זה, אין להתיר לסחוט פירות הדר באופן שמפריד לגמרי את המיץ מבשר הפרי.

למעשה, בימינו פשוט יותר להתיר סחיטת פירות הדר, כיוון שמרבית התפוזים המשווקים בארץ מיועדים לסחיטה[15].

 


[1] אמנם, דין דומה נאמר גם בתרומה ובמעשר שני, כמפורש במשנה דלעיל, ולכאורה בשלמא לפי הר"ש ניתן לומר, שכשם שאין להפסיד פירות שביעית, כך אסור להפסיד תרומה ומעשר שני וחייבים לשומרם (עיין רש"י סוכה לה: ד"ה "שמכשירה", "שמפסידה", "הרי מכשירה"), אולם לפי הר"ש סיריליאו קשה, שכן הפסוק "לכם לאכלה" לא נאמר בתרומה ובמעשר שני. ייתכן שלדעתו לומדים משביעית לתרומה ומעשר שני, או שבתחומים אלו נאמר 'אכילה', ואכילה חריגה אינה נחשבת אכילה.

[2] כמו כן, במקרה שבו האכילה החריגה כרוכה בעיבוד מסויים של הפרי, כגון כאשר אדם מבשל אבוקדו, הרי שלפי הר"ש הבעיה היא בשלב הבישול, שהאבוקדו נפסד ומאבד מערכו, ואילו לפי הרמב"ם הבעיה היא בשלב האכילה. ממילא ייתכן, שלפי הר"ש, לאחר שכבר בישל את האבוקדו, אין מניעה שיאכל אותו, ואפילו עדיף שיעשה כן, כדי לא לגרום לו הפסד נוסף, וכן פסקו כמה אחרונים (פאת השולחן כ"ד, ד; משפט כהן, סי' פ"ה ועוד); ואילו לפי הרמב"ם עדיף שלא יאכל את האבוקדו, כיוון שאכילה כזו אינה מקובלת. ברם, מסתבר שאף הרמב"ם יודה להתיר, כיוון שלאחר הבישול פקע הייעוד המקורי של האבוקדו, להיאכל חי, ולא נותר לו אלא ייעוד ברמה נמוכה יותר, להיאכל כשהוא מבושל. האיסור הוא רק בצירוף הפעולות שבו אדם מבשל אבוקדו ואוכל אותו כך, אולם לאחר שכבר התבשל, אין סיבה לאסור עליו לאוכלו.

[3] אמנם, אם לא חשים בטעמו של היין או המיץ, נכנסים לשאלה האם מותר לגרום לפירות שביעית להתבטל בתוך תערובת. בעבר ראינו שהגרש"ז מקל בכך (וע"ע להלן), אולם יש אחרונים שמשמע מדבריהם לאסור (פאת השולחן כ"ז, מה; חזון איש י"ג, ח ועוד). ובכל מקרה אין טעם לערב יין או מיץ בעוגה אם אין חשים בטעמם.

[4] במשנה בתרומות (פי"א, מ"א) אוסרים חכמים לבשל יין של תרומה, "מפני שהוא ממעיטו", וכן פסק הרמב"ם (הל' תרומות פי"א, ה"ד). בירושלמי שם נחלקו אמוראים, האם הבעיה היא בכך שממעיט את כמות היין, היינו שחלק ממנו מתאדה, או שממעיט את שותי היין, היינו שרוב האנשים מעדיפים יין שאינו מבושל. ולאור זאת פסקו הרב קוק (משפט כהן, סי' פ"ה) ואחרים, שאין לבשל יין של שביעית. ואילו הרידב"ז (בית רידב"ז ה', ו) חלק על כך, וכתב שבעיות אלו קיימות רק בתרומה, שיש מצווה באכילתה, וממעט את המצווה, אבל בפירות שביעית שאין מצווה באכילתם (לדעתו), אין בעיה למעט את כמות היין או את כמות שותיו, ובלבד שהדבר יהיה מקובל ולא ייחשב הפסד. ומ"מ גם לפי המחמירים התיר הגרש"ז (מנחת שלמה, סי' כ"ה) לפסטר יין בכלי סגור, כיוון שזוהי פעולה מקובלת, שאינה ממעיטה לא את כמות היין ולא את שותיו.

[5] כך עולה מדברי הר"ש והרא"ש על המשנה שם, ולמעשה כבר התורה מתייחסת לדבש תמרים כמוצר מובחר שארץ ישראל משתבחת בו: "ארץ זבת חלב ודבש".

[6] ועיין ערוך השולחן (כ"ד, ג), שלא מצא שום מקור לאיסור זה בדברי חז"ל, ונזקק 'להמציא' לו מקור: התורה אומרת "כי יובל היא קודש תהיה לכם", וחז"ל כידוע דרשו: "היא" - "בהווייתה תהא", ואף שהדרשה המקורית נוגעת לכך שפירות שביעית אינם נפדים בדמים, ניתן ללמוד משם גם את החובה לשמור על פירות השביעית כפי שהם, ולא לשנות אותם מברייתם.

[7] אמנם, מהרמב"ם עולה שבכל מקרה קדושת השביעית נשארת לפחות מדרבנן, ולכן למעשה יש לשמור על קדושת שביעית בכל מיץ שנסחט מפירות שביעית (חזון איש כ"ה, לב).

[8] הרב קוק (משפט כהן, סי' פ"ה) ניסח זאת ככלל גורף, שבכל הנושא של שינוי פרי מברייתו יש השוואה מלאה בין ארבעה תחומים: תרומה, מעשר שני, שביעית וברכות, וניתן ללמוד מאחד לשני כל זמן שלא הוכח שיש לחלק ביניהם.

[9] כבר הזכרנו, שייתכן שקדושת שביעית אינה פוקעת במצב כזה, אולם אין להסיק מכך שבשביעית יש למשקה מעמד של פרי, אלא שבשביעית התחדש שהקדושה נשארת בחומר אע"פ שכבר אינו נחשב פרי.

[10] על פי הסברה הזו, יש לברך 'בורא פרי העץ' או 'בורא פרי האדמה' על שוקולד ומוצרי סויה, אף שאין להם צורה של פולי קקאו או סויה, שהרי כל גידולם של פולים אלו לא נועד אלא להפקת אותם מוצרים. הפוסקים כתבו שכך באמת ראוי היה לברך, אלא שהעולם אינו נוהג כך, והאריכו להצדיק את המנהג באופנים שונים.

[11] לכאורה אין בכך שום הפסד, שהרי המיץ לא היה בגדר 'פרי' גם לפני הסחיטה, כך שרק הוצאנו אותו החוצה, ולא פגענו במה שנחשב 'פרי שביעית'. ברם, ייתכן שבזמן שהמיץ בתוך הפרי, הוא נחשב ברמה מסויימת חלק מן הפרי, כיוון שאין לו קיום עצמאי, ורק עם ההפרדה שלו מתברר שהוא מוצר חדש ונפרד. ומעין זה ראה במשפט כהן, סי' פ"ה, סד"ה "ופירושו".

[12] לדעה זו ניתן להקשות: הרי דבש תמרים ויין תפוחים הם מאכלים מקובלים, ובכל זאת אין להפיק אותם מפירות שביעית, ומברכים עליהם 'שהכל'. ועל כרחנו יש לומר, שאף שרבים אוכלים אותם, עדיין הרוב המכריע של התמרים והתפוחים אינם משמשים לכך אלא לאכילה. אמנם, החזון איש (כ"ה, לב ד"ה "ויש") הסתפק, האם צריכים שרוב הפירות ישמשו להכנת משקה, או שדי בכך שרוב האנשים ישתמשו בהם מדי פעם להכנת משקה, או שמספיק שרוב האנשים אוהבים את המשקה בדיוק כמו את הפרי, ולפי שתי האפשרויות האחרונות, עדיין קשה מדבש תמרים ויין תפוחים, וצ"ע (ועיין בדברי הרשב"א עצמו לגבי דבש תמרים).

[13] בנוסף נראה, שהרשב"א יתיר לבצע פעולות שאינן פוגעות בצורת הפרי, גם אם אינן מקובלות, שהרי הגמרא התירה לעשות 'טרימא' מתמרי תרומה לא משום שהדבר מקובל, אלא משום שהפרי נותר כשהיה. ברם, לכאורה, ביצוע פעולות שאינן מקובלות בפירות תרומה ושביעית אסור ממילא מצד הדין שנלמד בתחילת שיעורינו, שאין לאכול פירות אלו אלא בדרכים מקובלות.

[14] מדברי הרב קוק (משפט כהן, סי' פ"ה) נראה, שאין מדובר בשני איסורים אלא באיסור אחד. וכך אמנם ניתן להבין לדעת הר"ש, שגם אכילה שלא כדרכה אסורה מצד הפסד הפרי, ולא מצד מעשה האכילה.

[15] גם הגרש"ז (מנחת שלמה, סי' מ"ו) התיר עקרונית לסחוט פירות שמקובל לסוחטם, אולם ציין שיש מקום לאסור את הדבר, משום שקשה לסחוט את הפרי עד תומו, ונמצא שגורם הפסד למה שנשאר. ברם, כבר ראינו בשיעור הקודם, שלהלכה מותר לאדם לעבד פירות שביעית באופן שבו הוא חפץ, גם אם הדבר יגרום להפסד מסויים של חלקים מן הפרי. ומ"מ ברור שיש להשתדל לסחוט את הפרי עד תומו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)