ה'עלי שור' והראי"ה
א. כותרת תורה: "ידידות" מול "ניכור"
הרב קוק הוא ללא מתחרים בעומק מחשבותיו, אבל יש לו מתחרים בכתיבה הגותית שיטתית, היורדת גם לפרטים קונקרטיים (כאמור בשיעור הקודם). לכן, נמשיך לעקוב אחרי דבריו של הרב שלמה וולבה (רש"ו) בספרו "עלי שור"[1], המביע רעיונות שלמדנו במהלך מובנה יותר. חשוב לציין את הנחת הדיון שלו, לפיה נוכחות התורה בחיי הלומד חייבת לחרוג בהרבה מתחום הלימוד כשלעצמו, ושלמעשה היא אמורה לחבוק את כל חוויית החיים, ובמיוחד כל קיום המצוות ועבודת ה'. נפרוס את המהלך של רש"ו בתוספת הרחבות והסברים, שחלקם שוב יחזיר אותנו לרעיונות של הרב קוק.
ראינו בשיעור שעבר שמוצא הדיון של רש"ו הוא בעיית הריחוק הנפשי מהתורה, חוויה קשה שהיא נחלתם של רבים מאלה המתמסרים לתורה בפועל. רש"ו מזהה בריחוק זה מהתורה את הבעיה האנושית הידועה: הניכור. תופעה זו של ניתוק האדם מעצמו היא לכאורה נגע אנושי כללי, שאינו קשור לצורך להתקשר לתורה, או לחיסרון מוסרי כלשהו; אך רש"ו משוכנע, בתור הוגה דעות של תנועת המוסר, שמקור התסמונת הוא במידות רעות ובפגמים מוסריים באישיות. כאשר רצונות רעים ויצרים משתלטים על האדם, והוא מתמכר ליעדים שאינם באמת מועילים לו מן הבחינה המהותית, ואינם מקדמים את התפתחותו ואת הגשמת צלם אלוקים שבו, האדם למעשה מתכחש לעצמיותו ומתרחק מטבעו האמיתי. בלשון חז"ל, היצר הרע הוא "אל זר" (שבת קה:, [עיינו בשיעור שעבר]) השוכן בלב האדם פנימה, ובלשונו של הרב וולבה, כוח זה עלול להפוך את האדם
לזר ממש... בלי רגש, בלי הבנה, בלי קשר, בלי אהבה.
אותו אדם מנוכר אינו בהכרח מרגיש מה עומק הסבך שבו הוא נתון. הוא חיי את חייו בלי לפגוש את עצמו, ודעתו מוסחת לכיוונים שונים ומשונים. מתי הוא מתחיל להרגיש אי-נוחות, או לסבול ממצוקה שאין הוא יודע פשרה? כאשר הוא לומד תורה, או בהיבט הרחב יותר - כאשר הוא מתפלל או עוסק במצוות. ביודעין או בלא יודעין, פעולות אלו מביאות אותו במגע קרוב עם העולם הקרוב אליו ביותר, שבה הוא אמור לבטא את אישיותו ואת חווייתו האינטימית, אבל הוא לא יודע איך עושים זאת. רוב חייו מוקדש לרצונות חיצוניים; הוא לא מסוגל להרים את ידו, כדי ללחוץ את ידה המושטת של התורה.
כבר למדנו מהרב קוק שרוחה של התורה היא עומק החיים, כלומר חיוניות של שכלול והטבה המחלחלת לכל פינות היש. ולכן, גם במישור האישי התורה היא "בעדי" ולא "נגדי", ובעצם אין דבר שהוא "בעדי" יותר ממנה. הרב וולבה מבטא רעיון דומה באמצעות דברי חז"ל:
יבא ידיד בן ידיד ויבנה ידיד לידיד בחלקו של ידיד ויתכפרו בו ידידים. יבא ידיד - זה שלמה המלך, דכתיב: "וישלח ביד נתן הנביא ויקרא שמו ידידיה בעבור ה'" (שמואל ב', פרק י"ב, פסוק כ"ה); בן ידיד - זה אברהם, דכתיב: "מה לידידי בביתי" (ירמיהו, פרק י"א, פסוק ט"ו); ויבנה ידיד - זה בית המקדש, דכתיב: "מה ידידות משכנותיך" (תהילים, פרק פ"ד, פסוק ב'); לידיד - זה הקב"ה, דכתיב: "אשירה נא לידידי" (ישעיהו, פרק ה', פסוק א') בחלקו של ידיד - זה בנימין, שנאמר: לבנימין אמר ידיד ה' ישכן לבטח עליו (דברים, פרק ל"ג, פסוק י"ב); ויתכפרו בו ידידים - אלו ישראל, דכתיב: נתתי את ידידות נפשי בכף אויביה (ירמיהו, פרק י"ב, פסוק ח'). (מנחות נג.).
התורה היא עולם שלם של ידידות, שלום ויחסים טובים: בין האדם לבוראו, לחברו, לעולם - ולעצמו. אפשר ללמוד, אפשר להתפלל ולקיים מצוות בפועל בכל מצב, אבל חוויית הידידות הזאת שמורה למי שאינו כפוף לאליל "הזרות". הגמרא ביומא (עב:) מביאה את דברי ר' יוחנן, שדרש את המילה "זֵר" בפסוק "ועשית עליו זר זהב סביב" (שמות, פרק כ"ה, פסוק י"א) ביחס לארון שבו מונחות לוחות ברית, על דרך קרי וכתיב:
זכה נעשית לו זיר, לא זכה - זרה הימנו.
כדי לצאת מהניכור המנתק את האדם מן התורה, צריך "לזכות", כלומר - להזדכך.
ב. "קניין" תורה
רש"ו מסיק מכאן את התשובה לשאלת הפתיחה - מדוע איננו נמשכים באופן טבעי וברצון פנימי לתורה? משום "שלא זכינו עדיין" - יש צורך להזדכך מהדחפים החיצוניים לנו ולהגביר את רצוננו האמיתי. הרב וולבה ממשיך ומביא ברייתא מפורסמת, העשויה לשמש מקור חשוב לתפיסה הכללית הזאת. ברייתא זו נמצאת בתוך הפרק שצורף בתור פרק שישי למסכת אבות, והיא עוסקת בדרכי קניין תורה. המסורת החשיבה אותה כברייתא המרכזית של הפרק כולו, שקיבל בזכותה את הכינוי "פרק קניין תורה". "קניין" מסמל זיקה שהיא מעבר ללימוד, והוא מצטרף למגוון הביטויים הלשוניים שבהם תיארו חכמים את הקשר לתורה, כפי שראינו בעבר. ובכן - מי שאינו רוצה להסתפק בלימוד תורה, אלא להגיע לקניינה בנפשו, מה עליו לעשות?
הברייתא נותנת לנו ארבעים ושמונה דרכים לקנות תורה. חלקם מתייחסים באופן הדוק לתהליך הקוגניטיבי - שמיעת האזן, עריכת שפתים, דקדוק חברים, שימוש חכמים, פלפול התלמידים. חלק אחר קשור למושג של ה"אופי הרציונלי", במובנו הרחב, עליו למדנו מכבר. כלומר, אדם צריך להוקיר ולהעריך את הלימוד ואת חיפוש האמת כערך מרכזי, והתייחסות זו צריכה להוליד בו את הנכונות להקריב למען לימוד התורה; ומכאן הוראת המשנה שתורה נקנית במיעוט שיחה, במיעוט תענוג ועוד.
אך חלק גדול מן האמצעים לקניין תורה הם תכונות אופי כלליות:
בענוה, בשמחה... בארך אפים, בלב טוב... השמח בחלקו,... ואינו מחזיק טובה לעצמו, אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, אוהב את הצדקות, אוהב את התוכחות...
קניין ערכי התורה הנתפסים בשכל מעורה ומתאחד עם רוחה החיה, וזו מותנית בהתאמה נפשית. מכאן מסיק רש"ו, שהרוצה לזכות בתורה זקוק למאמץ כפול:
יגיעת התורה יחד עם יגיעת קנין מידות טובות.
הרב וולבה מצא מדרש המאיר את משמעותם של אותם דברים שבהם התורה נקנית:
"מעין גנים באר מים חיים" (שיר השירים, פרק ד', פסוק ט"ו). א"ר יוחנן ארבעים ושמנה פעמים כתיב בתורה באר באר, כנגד ארבעים ושמנה דברים שנקנה בם התורה, הה"ד מעין גנים באר מים חיים. (שיר השירים רבה, ד')
בתורה הגלויה והנלמדת יש תכונה מסוימת של קביעות, של חוק ומשפט החצובים בלוחות אבן. אך רוחה של תורה היא "באר" נובעת, שמימיה בתנועה מתמדת. הפסוק בשיר השירים מסתיים "ונוזלים מן לבנון", ומכיוון שנכנסנו כאן לעולם הדימוי המדרשי, סביר שהדרשן מסתמך על היכרותנו עם ראייתם של חז"ל את "הלבנון" כמטפורה לבית המקדש, ומתעורר בדמיוננו גם הנבואה על "מים חיים" היוצאים מירושלים (זכריה, פרק י"ד, פסוק ח'). באר החיות נובעת ממקום השכינה, ייצוגו עלי אדמות של מוקד המציאות הקוסמי. התחברותנו לתורה במובן הזה עוברת דרך ארבעים ושמונה "בארות" פרטיות; כל מידה נכונה היא נביעה.
רש"ו סבור שתכונה זו של בעבוע וזרימה מקורית היא מאפיין איכות בלימוד הקוגניטיבי עצמו. הוא מעז לקבוע:
עלינו לבטל ההנחה שהתורה נלמדת רק מספרים, וכך מה שאדם יודע יותר ספרים- יותר גדול הוא בתורה; הן בודאי "ליגריס"[2] צריך מתוך ספר, אך "למיסבר"[3] מוכרח האדם מעצמו. על השאלה "מהיכן למד אברהם את התורה" השיבו חז"ל "מעצמו למד תורה" (בראשית רבה, צ"ה, ב'). ויש לנו לדעת כי עד היום תלמיד חכם אמיתי לומר תורה "מעצמו"... כיצד אדם לומד תורה "מעצמו"? ...על זה באים חז"ל להעמיד אותנו כי מעינות אלה חופר האדם בתוך לבו על ידי קנין המ"ח מידות, שכל אחת מהן היא "באר מים חיים".
הרי לנו - בסגנון אחר - קביעתו של הראי"ה, שתשובה מאהבה
מעלה את כל התכן הלמודי למדרגה של הפריה ונביעה כזאת, שאין דוגמתה בשום תכן למודי מצד עצמו. (אורות התורה, ו', וראו שיעור 15).
גם באיגרתו לרמ"י סגל, שאותה הבאנו בשיעור 12, הסביר הרב בהרחבה ובשפה פשוטה שהעיסוק ביראת שמים ובמוסר האישי הוא תנאי לפריון הלימוד.
בקיצור - "עלי שור" מנתח את הקירבה לתורה כתופעה נפשית, המובחנת מן הלימוד הרציונאלי. ממד זה של קירבה מתאחד עם הלימוד באופן אורגני, אבל כדי להבין אותה וכיצד לטפח אותה, היה צורך להתבונן בה כדבר בפני עצמו. ובהתאם להגדרות שאותן למדנו, ממד זה הוא ממד הלשמה. לימוד שלא לשמה, הוא לימוד נעדר אותה קירבה גדולה שהוא ייעודו הפנימי והטבעי של האדם. ללמוד לשמה הוא ללמוד מתוך הבנת מלוא משמעותה של תורה עד כמה שיכול האדם להבין, והתמסרות למשמעות זו. התמסרות זו נמצאת במוח, בלב, וכפי שעולה מדברי רש"ו בצורה ברורה מאוד - גם באורחות החיים הקונקרטיים.
ג. במבט לאחור
שיעור זה לקח את הדיון בתורה לשמה חזרה למצב נפשי שורשי, שהעמדנו בזמנו כמקור הדחף למסע שלנו: הריחוק הנפשי מהלימוד. אך לאור מה שלמדנו מהראי"ה קוק ומ"עלי שור", נראה שהגיע הזמן גם לעיין מחדש בעוד כמה תחנות שבהן עברנו.
ניזכר בתשתית שלנו להבנת סוגיית תורה לשמה. דיברנו על שני מרכיבים היוצרים את המבנה הבסיסי של "הסוגיה". קודם לכל היה עולם הרצון והחוויה הקיומית, וההנחה שעולם זה חייב לבוא לביטוי בלימוד; ובשלב שני באה השאלה שהרבו לדון בה - לאיזה כיוון מיוחד אמור עולם קיומי זה לפנות כאשר לומדים? כאן נפגשנו עם השקפות שונות. יש שאמרו שחזונו של הלומד צריך להיות התגשמות התורה בחיים האקטואליים. אחרים ראו בהבנת דברי התורה בעצמם את היעוד. החסידים גרסו שהמטרה היא להגיע לדבקות והתבטלות. ואולם, נוכח משנתו של הרב קוק, שמרכיבים ממנה הוצגו זה עתה בסגנון אחר על ידי הרב וולבה, מה נשאר מכל זה?
לתחושתי, דבר מה קורה כאן לכל עניין חילוקי הדעות בנושא תורה לשמה. כאשר התורה מופיעה בפנינו בממדיה העצומים, בעומק תביעתה, בחכמת הדרכתה, ובחיותה השופעת - אי אפשר להתוודע לה ללא התקדשות. כי להתייחס אל התורה רק באמצעות הלימוד הקוגניטיבי, הוא כמו לנסות לאחוז בה בקצות האצבעות, ולהשאיר את עצמיותנו מאחור במרחק מתוח ומכאיב; הכאבים האלה נקלטים בתודעתנו בדמותם של רגשי תסכול וריקנות. מי שרוצה בתפיסה המלאה, מי ששואף לאמץ, לחבק - חייב להפסיק לסרב למסור את כוחותיו הקיומיים, את מחויבותו ואת אהבתו. הכל כלול - הדעת, המעשה, הדבקות, הכל נובע ועולה ממעין אחד. לא רק שאי אפשר להוציא מן הכלל אף אחד מן הגורמים האלה, אלא שקשה לראות אותם במעמד של "משרת" לעצם הלימוד, כהכנה לקראתו או כמכשירים שלו.
נאמר את זה אחרת: כאשר התחלנו לעיין בדברי הרב קוק, ציינו שאי אפשר למצוא אצלו את בידוד המגמה השכלית, את אותו אלמנט של "עקרון ההפרדה" שמצאנו אצל ר' חיים מוולוז'ין. אמרנו, שככל הנראה, המאמץ הקוגניטיבי הוא בפשטות הגדרת תלמוד תורה, ואילו כאשר מדברים על "לשמה" כממד נוסף המתלווה ללימוד, אנו מדברים על המגע עם "נפש התורה", כאשר מניעיו האישיים של האדם מזדהים עם הרצון האלוקי המתגלם בתורה. ועדיין אנחנו מדברים על לשמה כביטוי למניעיו של האדם, המביאים אותו לעצם העיסוק בתורה, שהוא קוגניטיבי באופיו. אפשר היה להסתפק בכך, ואז תבניות החשיבה המוכרות שלנו היו נשארות במקומן.
אבל נראה לי שככל שאנו מכירים וחשים יותר את משמעות הדברים, אנו מוצאים את עצמנו במקום חדש. כאשר מדברים על לימוד לשמה, באמת איננו מדברים מעתה על ממד "נוסף". גם איננו מדברים יותר על אותה שלישיה מוכרת: מניע ללימוד, לימוד, ומטרת הלימוד, בתור מושגים נפרדים. ככל שחודרת ההכרה שלימוד שאינו לשמה פוער חלל בנפש, הופכת לבלתי-אפשרית אותה הבחנה בין עצם המצווה, לבין כוונה או מניע המציפים את החלל ומגרשים את הריק. ואנחנו מבינים שאין מנוס מלהגדיר את חיוב המעשה "לעסוק בדברי תורה" מיסודו בצורה אחרת.
כלומר, עלינו להפיק ולהפנים את מלוא משמעות התופעה שעמדנו עליה בעבר, שהלימוד הוא רק אחד הפעלים שבהם אנו מכנים את המפגש שלנו עם התורה. תורה מחייבת אותנו למפגש רבגוני, ורב-ערוצים, המפעיל את כל הכוחות הרגשיים והמעשיים. מוקדו הגלוי של המפגש, כמו בכל מפגש אנושי, הוא קוגניטיבי; ובתורה, פן קוגניטיבי זה הוא למדני, פורה, חדשני, מעמיק ומדקדק. אבל זה רק הרובד הגלוי. בתשתיתם של העיון, הפלפול וההמשגה, זורמת לה התנועה הנפשית שהיא מקור פוריותם של אלה, ותנועה זו גדושה בפעלים אחרים. כאן אנחנו עוסקים בתורה, קונים אותה, חיים אותה, אוהבים אותה, מתחבטים בה, דבקים בה, מתייסרים בה, יראים מקול ציוויה, מגשימים ומקיימים - וכל המילים אינן עושות צדק עם הדבר עצמו. לימוד לשמה אינה קוגניציה בליווי כוונה מסוימת, אלא הגדרה אחרת של המפגש, הבנה חדשה של הזיקה.
מתוך תובנה זו נעצור לעוד הסתכלות אחורה על הדרך הארוכה שעשינו, ועיננו עדיין יכולה לצוד, באופק הרחוק, את בעיית "הטריוויאליות" הזכורה לטוב. אני מקווה שתסכימו שאפשר להודיע מכאן רשמית על סילוקה הסופי. כעת לפנינו עומדת בעיה גדולה יותר, והפוכה: איך אפשר לחיות עם גודל כזה, ואיך עומדים בטוטאליות הזו?
מגמת התורה היא לשכלל ולהטיב, אבל החיים איתה מבליטים את חולשתנו ואת קוצר ידנו מלהתקרב לשגב שהיא רוצה להכניס לעולמנו. תחושה זו היא מלכוד, כי היא עלולה להרחיק ולתקוע תריז. האם יש דרכים להתמודד ולהתגבר על המחסום הזה? בינתיים נצטרך לתת לסימן השאלה לרחף, ואת ניסיון ההיענות לאתגר הזה נשאיר להזדמנות אחרת[4].
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)