דילוג לתוכן העיקרי

העניין האלוקי| 2

קובץ טקסט

בשיעור הקודם, הבאנו את הפיסקה (א', קט) המסכמת את המעלות להן זוכה האדם שדבק בו העניין האלוקי, ומנינו בה שלש מעלות:

א. נבואה (ומה שקרוב לה), והתגלות באותות גדולה ובמראות כבוד.

ב. השגחה והנהגה שאיננה כפופה לחוקי הטבע.

ג. התעלות האדם מעל החיים הטבעיים.

עד עתה עסקנו בסעיף הראשון, השלכותיו והשוואתו לתפיסות אחרות. עתה נטפל בסעיפים הבאים.

השגחה והנהגה ניסית

ויהיו השבע בארץ הזאת ורעבה, טובתה ורעתה תלויים בעניין האלוהי לפי מעשיכם, ויהיה מנהג הטבע נוהג בכל העולם כולו, אך לא בכם, כי כל עוד שכינתי שורה בקרבכם, תראו שובע בארצכם, וגשמיכם יבואו כסדרם, לא יכחשו זמניהם, ותגברו במתי מספר על אויביכם, ובזה תדעו כי ענינכם נוהג לא לפי חוקי הטבע, כי אם לפי רצוני, אך בעברכם על דברי תראו רעב ובצורת ונגף וחיה רעה, גם בימים אשר כל העולם כלו שרוי בשלווה, אז תדעו כי ענינכם מונהגים על ידי דבר העומד למעלה מן החוק הטבעי (א', קט).

ריה"ל בדברים אלו מניח יסוד חשוב ביותר בתורת הגמול. הוא מחלק בין עם ישראל לאומות העולם ברמת ההשגחה. ריה"ל קובע כי המייחד את ישראל, אינו בהכרח בטוב הגומל להם הקב"ה, כי אם בכך שהוא משגיח עליהם לטוב ולמוטב.

המאפיין את אומות העולם שמנהג הטבע נוהג בהם. משמעות הדבר שאין זיקה בין המאורעות העוברים עליהם לבין התנהגותם המוסרית. הטבע פועל את פעולתו, בהיותו נתון בסד החוק הטבעי שהוטבע בראשית ההויה. ירידת הגשם בעונה הקרובה הינה תוצאה של רצף צירופים מטאורולוגים ואחרים, שרשרת של סיבות ותוצאות, עד לתוצאה הסופית - ירידת או אי ירידת הגשם. התנהגותו המוסרית - ערכית של הנכרי אינה מקיימת כל זיקה עם מערכת זו, והגשם ירד בעיתו או יתעכב לו, ללא קשר לבני האדם עליהם הוא אמור לרדת.

ואף אם נודה כי גם עמים אחרים הלכו אחריו ועבדו אותו, על פי השמועה או בקבלה, איפה ראינו כי קבל הוא אותם ודבק בהם והיה מרוצה מעבודתם ורוגז על מרים? אנו רואים אותם נעזבים בידי הטבע והמקרה, ורק על פיהם יגיעו אם להצלחה או לכשלון, לא בדרך השגחה אלוהית הברורה לכל (ד', ג).

לא כן בני ישראל. עם ישראל שזוכה לחלות העניין האלוקי עליו, נתון למערכת אחרת של סיבתיות. וכשם שההשגה הרוחנית של העניין האלוקי היא מעל העניין הטבעי, וכשם שמעלותיו של האדם שזכה לעניין האלוקי הן מעל העניין הטבעי, כך גם ההשגחה לה זוכה העם שבקרבו שוכן העניין האלוקי, היא מעל העניין הטבעי.

מעתה, לפי ריה"ל, ניתן לכנות את השגחתו של הקב"ה על ישראל בביטוי 'נס'. שהרי משמעות הנס היא החריגה מהסדר והחוק הטבעי - דבר המאפיין את הנהגת הקב"ה את עם ישראל.

מרגע זה ואילך, ריה"ל רואה עצמו מחוייב להבנה כי כל קורותיו של אדם מבני ישראל נובעים ממערכת ההשגחה האלוקית המיוחדת לישראל.[1]

נדמה כי מעבר להצגת הרעיון במישור התיאולוגי, ישנה התמודדות היסטורית של ריה"ל עם המציאות בה הוא חי בשני מישורים.

האחד, כפי שראינו הוא עצמו מזכיר את אלו הסוברים כי הצלחת הדתות האחרות מעידה על 'הכרעה אסטרטגית' של אלוקים לנטוש את עם ישראל לטובת הדתות האחרות.

הצלחתן של הדתות האחרות, על פי דברים אלו של ריה"ל הינה יד הטבע והמקרה, ואינה מעידה על יחסו של הקב"ה אליהן. נהפוך הוא! מרגע שנטשו דתות אלו את המקור - העניין האלוקי, זנח אלוקים אף אותם והניחם ליד המקרה.

השני, מפקיד בידי ישראל את המפתח להתמודדות עם הצרות התוכפות אותם לעתים כה קרובות, בימי הגלות. ריה"ל קובע כי גם סתירת לחי מידו של הקב"ה הינה התייחסות, וכך צריך לקבל את עול הגלות וצרותיה. תפיסה אצילת נפש זו, המאפשרת להרים ראש מעל יוון המצולה בו ישראל שקועים, הינה תפיסה ייחודית, שאף ריה"ל אינו משלה את עצמו ביחס לכמות המחזיקים בה:

מצאת מקום כאבי, מלך הכוזרים! כי אמנם אילו קיבלו רוב בני עמנו את עניינו מתוך כניעה לאלוה ולתורתו, כמו שאמרת, לא היה העניין האלוהי עוזבנו לזמן רב כל כך, אולם רק מעטים בתוכנו הם בדעה זו, ועם זה יש שכר גם לרוב, כי אף הם נושאים בעול הגלות לא רק בהכרח כי אם גם ברצון, כי אילו רצו היה כל אחד מהם חבר ועמית לאשר יגוש בו, בהוציאו מילה קלה מפיו, ודבר כזה אינו נשאר ללא שכר אצל השופט הצדיק. אך אילו סבלנו גלות זו ודלות זו לשם שמים כראוי, כי אז היינו פאר גם לדור של ימות המשיח, שלהם אנו מצפים והיינו מקרבים זמן הגאולה המקווה (א', קטו).

התעלות האדם מעל החיים הטבעיים

התעלותו של האדם שדבק בו העניין האלוקי מעל חיי הטבע, מוזכרת בפיסקה קט (מאמר ראשון) במרומז, אך במקום אחר הדברים מפורשים ומפורטים:

ואם ימצא בן אדם אשר יבוא באש ולא תשרפהו, ויעמוד זמן רב בלי מאכל ולא ירעב, ובעור פניו יקרן אור שאין העין יכולה לעמד בו, ולא יחלה ולא יחלש, עד שבהגיעו לאחרית ימיו ימות לרצונו, כמי שיעלה על מטתו לישון ביום ידוע ובשעה ידועה, ונוסף על כל אלה ידע תעלומות מה שהיה ומה שיהיה, האין מדרגה זו נבדלת הבדל עצמי ממדרגת בני אדם? (א', מא).

מעלתו של משה, שזכה להגשמת הפוטנציאל הסגולי ולחלות העניין האלוקי עליו, היא התגברותו על החיים הטבעיים.

שוב יש לשים לב כי המכנה המשותף לכל הקנינים להם זוכה האדם שדבק בו העניין האלוקי - הדרך אל ההשגה, ההשגה הרוחנית עצמה, ההשגחה ואורח החיים - הוא היותם מתנשאים מעל המציאות הטבעית.

העניין השכלי, הנקנה בשלמות על ידי העיון הפילוסופי, יביא את האדם לפיסגת המעלה הטבעית בה הוא מנצל באופן השלם ביותר והמאוזן ביותר את כל כוחותיו הטבעיים. העניין האלוקי, כפי שמגדיר זאת החבר בתארו את משה רבינו בקטע דלעיל, שונה מן המעלה הטבעית באופן עצמי - מהותי, ולא כמותי. לא מדובר בניצול טוב יותר או בהפקת תוצרת נאה יותר של כוחותיו, כי אם בהותרת הכלים הנ"ל מאחור וקפיצה אל משהו שהוא מעבר להם. אותה הקפיצה המתחוללת במעבר מן ה'תרגילים הרוחניים' שעושה החסיד אל עבר הנבואה. ואף אותה הקפיצה מן החוקים החברתיים המאפשרים קיום מתוקן של חברה, אל עבר ההשגחה האלוקית הניסית.

קפיצה זו, כפי שראינו בסיום הדברים בפיסקאות הקודמות, משנה אף את היחס אל המוות. המוות הוא סמל לגבורתו ולנצחונו של הטבע, אם נרצה, של החומר, על האדם. מימי גן עדן, בהיות האדם במרחק פסיעה מעץ החיים, ועד לימינו אנו, עוסק האדם ללא לאות בנסיון לגבור על המוות. תחילה, בנסיון אירוני במידה מסויימת, להנציח ולשמר את הגוף גם לאחר מותו של האדם, על ידי חניטה ופעולות דומות. ואחר כך, בנסיון נצחי להאריך את ימיו של האדם ולהתגבר על ההתבלות הטבעית של הגוף המביאה בסופה למוות. התזונה, הרפואה, הטכנולוגיה - כולם מבקשים לגבור על המוות, אך ללא הועיל. איש לא נמלט מחרבו השלופה של מלאך המוות. חרב שתכה בכל אחד במוקדם או במאוחר.

האדם שדבק בו העניין האלוקי, כפי שראינו, 'משדרג' את הוויתו מהוויה טבעית להוויה על-טבעית. באותו הרגע בו מתעלה האדם מעל המדרגה הטבעית הוא זוכה בנצחון על מלכו של הטבע - המוות, ובעצם הוא הופך את הקערה על פיה ומגיע אף לידי שליטה במוות וזאת בשני אופנים.

האחד, מתואר על ידי החבר בתארו את משה, ודברים אלו מתחדדים על רקע המדרש הבא:

דאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב (תהלים לט) 'הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני', אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, הודיעני ה' קצי! אמר לו: גזרה היא מלפני שאין מודיעין קצו של בשר ודם. ומדת ימי מה היא? - גזרה היא מלפני שאין מודיעין מדת ימיו של אדם. ואדעה מה חדל אני - אמר לו: בשבת תמות. - אמות באחד בשבת! - אמר לו: כבר הגיע מלכות שלמה בנך, ואיך מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא. - אמות בערב שבת! - אמר לו: (תהלים פד) 'כי טוב יום בחצריך מאלף'. טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח (שבת דף ל.).

דברים רבים נלמדים ממדרש זה, אולם אנו נתייחס לנושא המרכזי בו: 'הודיעני ה' קצי ומידת ימי מה היא...'. הגזירה שאין מודיעין לאדם קיצו, מחדדת ומחריפה את תחושת העדר השליטה של האדם במוות.

דוד המלך מבקש מן הקב"ה בקשה תמימה לכאורה. הוא רק מעונין לדעת 'מתי'. לא 'למה', ולא 'האם', כי אם 'מתי'. הקב"ה מסרב ומסתבר שטעם אמיתי עומד מאחוריו. השתדלותו של דוד מביאה את הקב"ה כביכול להעתר לדוד, אך גם אז הוא אינו מגלה את התאריך כי אם רק את היום בשבוע. מה כבר דוד יוכל לעשות עם אינפורמציה כה דלה, כה חסרת משמעות. נתון זה ודאי לא יביא את דוד למרידה בשלטונו המוחלט של המוות, אך מסתבר שלא. אמנם נכון, ישנו טעם מדוע דוד מבקש לא למות בשבת, אך נדמה לי כי הטעם משני, ובלבד שלא יהיה זה ביום שנקבע. יום אחרי ואפילו יום לפני אך לא באותו היום. לא מדובר באינסטינקט הטבעי של האדם לדחות את יום מותו. מדובר ברצון העמוק לשלוט ולו שליטה חלקית במוות. אם נגזר עלי לקבלו, לפחות שאוכל לקבוע מתי.[2]

משה רבינו, לפי ריה"ל, זכה למעלה זו. ריה"ל מדגיש: 'לרצונו', 'ביום ידוע', 'בשעה ידועה'. הגוף, גם אצל משה, נשאר גוף וככזה תגיע שעתו, אולם הנפש, שהרקיעה שחקים הרבה למעלה מן הגוף, תשלוט במוות ביודעה את זמנו.

אך כאמור, לאדם שדבק בו העניין האלוקי ישנה נקודת שליטה נוספת על המוות, מעבר לידיעת הזמן ולרצון, והיא המשמעות.

כי מהו המבוקש בעולם ההוא אם לא כי תעשה נפש האדם אלוהית, תפרד מחושיה, תסתכל בעולם העליון ותהנה מראית הזיות המלאכי ומשמיעת הדבור האלוהי? נפש אשר כזאת מובטח לה כי לא תמות בכלות כליה הגשמיים (א', קג).

כי מי שדבקה נפשו בעניין האלוהי בעודנה נתונה במקרי הגוף ובמכאוביו - אין ספק כי תדבק בו לאחר שנפרדה מן הגוף ועזבה את הכלים המגושמים ההם (ג', כ).

עלייתו של האדם אל עבר המדרגה האלוקית, והיפרדותו מחושיו הטבעיים מקנים לו נקודת מבט חדשה על העולם ועל החומר. כשהאדם זוכה להצצה ואף למעלה מזה, אל ממשות חדשה שהגוף הוא רק מרכבה עבורה, אזי משתנה היחס אל הגוף. מרכבה, כידוע, כל כמה שנים צריך להחליף, וההתבלות וירידת הערך הכרחיים אך הם נוגעים אך ורק לה. הדבקות בעניין האלוקי היא פתיחת צוהר אל העולם הבא,[3] ונקודת מבט זו מקנה לסיום הפרק בעולם הזה, המגיע עם בואו של המוות, משמעות ארעית.

החסידות הפליגה עם רעיון זה אל עבר המים הרוגעים של מידת ההשתוות. הדבקות באלוקים, בתפיסות השונות בחסידות,[4] מביאה את האדם לשוויון נפש כלפי המתרחש בעולם הזה, כולל המוות.

ושוב הדברים נוגעים לא רק למישור התיאולוגי אלא גם להוויה הקיומית של האדם. אם בעניין ההשגחה לימד ריה"ל את שומעי לקחו כיצד להתמודד עם הגלות ועם הצרות, כאן מלמדנו ריה"ל כיצד להתמודד עם המוות. האדם הדבק בעניין האלוקי, סובר ריה"ל, מביט על המוות מלמעלה כלפי מטה, ולא הפוך, כפי שבדרך כלל נוטים להביט עליו.

אותה שעה לא יקשה גם המות בעיניך, כי אין מיתתך אחרי אשר דבקת בעניין האלוהי כי אם כליון גופך בלבד, ואילו הנפש אשר הגיעה אל המדרגה ההיא אין לה ירידה ממדרגה זו ולא התרחקות ממנה (ג', נג).

הנבואה

נסיים את הפרק העוסק בעניין האלוקי בחזרה אל עניין הנבואה.

הנבואה בהגדרותיה השונות, נושאת בקרבה הגדרות שונות:

א. ביטוי לקירבה אלוקית - עיקר דבריו של ריה"ל, כפי שראינו מכוונים כלפי הגדרה זו. הנבואה מקנה לאדם את הנכס היקר מכל: קיום דיאלוג עם הקב"ה.

ב. כמגלה את העתיד - גם לכך ריה"ל מתייחס, כפי שראינו, בתיאור מעלותיו של משה, אך כפי שהדברים מנוסחים, מדובר בתועלת משנית, שעיקר עניינה להוכיח את וודאותה של הנבואה.[5]

ג. כמבשרת לעולם בשורה - אם זה בחשיפת עובדות היסטוריות ואם זה בציוויים אקטואליים לקיום אורח חיים נכון.

תפיסת הנבואה אצל ריה"ל אינה שלמה ללא החטיבה השלישית. הנבואה אינה רק השגה רוחנית מיסטית שהאדם שואף אליה כפרט, כדי להגיע הכי קרוב שאפשר לאלוקים. אין משמעות לנבואה, לדעת ריה"ל, אם אדם שומר אותה לעצמו. הנביא בראש וראשונה הינו שליח ולא 'עילוי רוחני'. ספרי הנביאים (ישעיה, יחזקאל, יונה) מתארים את הנביא המהסס ולעתים אף מבקש לדחות את השליחות המוטלת עליו, אך בסופו של דבר אף לא אחד מהם מצליח להמלט מן השליחות שהיא היעד המרכזי של הנבואה. הקב"ה משתמש בנבואה - מנבואת משה ועד אחרון הנביאים - לבשר לישראל ולעולם ולכוונם בדרך הנכונה, ועל כן, לדעת ריה"ל, אין לתפוס את הנבואה כחווית התגלות בלבד אלא כצינור פתוח המאפשר הזרמת שפע מן האלוקים אל בני האדם. ונצטט מדבריו של אנדרה נהר המבטאים כמעט באופן מדוייק רעיונות אלו:

אמנם יש צורך להוסיף, שמה שמבדיל בין הנבואה, ובין קונטמפלציה או תפילה, היא פנייתו של הנביא אל הזולת. ההתגלות, בין שהיא באספקלריה מאירה ובין שהיא באספקלריה שאינה מאירה, אינה יכולה להישאר שמורה בלב. היא אינה יכולה להסתפק בגילוי קול ד', או דממתו, בטבע ומראותיו, או בנפש וברגשותיה. הנבואה אינה מסתפקת בקשר האישי שבין הנביא ובין ד'. היא יוצאת לרשות הרבים. בזה שונה הנבואה מצורות אחרות של ההתגלות. בזה שונה הנביא מטיפוסים דתיים אחרים (ספר הנבואה, דב רפל, עמ' 207-208).

 


[1] מסיבה זו רואה את עצמו ריה"ל מחוייב להתמודד עם תופעת 'צדיק ורע לו' ו'רשע וטוב לו' מקרב ישראל, שהרי מקרב אומות העולם הבעיה נפתרה בכך שהם אינם מושגחים, אלא נתונים ליד המקרה לטוב או לרע, אך מה לגבי ישראל? וכך אומר ריה"ל: "כי פעולת העניין האלוהי דומה לפעולת המטר המרווה ארץ מן הארצות, שעה שיושביה זכאים לו, ויתכן כי תכלול ארץ זו גם יחידים אחרים אשר אינם זכאים לו, ותהיה גם להם הצלחה בזכות הרוב. ולהפך, יש אשר יכלא הגשם מאחת הארצות, בהיות רוב יושביה בלתי זכאים לו, ויתכן כי ימצאו בה יחידים הזכאים לו, ואינו נמנע מהם כי אם מחמת הרוב. אלה הם משפטי האלוה ית' בעולם הזה. אולם גם ליחידים ההם שמור איתו גמול בעולם הבא, ויתכן כי עוד בעולם הזה יתן להם תמורה טובה ויגמול להם חסד מה שיצינם לטובה בין שכניהם" (ג', יט).

[2] תשובתו של הקב"ה לדוד מלמדת אותנו כי גם מאחורי המועד שנראה מנקודת מבט אנושית שרירותי עומד שיקול, ולעתים אפילו שיקול היסטורי. לכאורה, מה זה משנה - שבת, שישי או ראשון?. אך מנקודת מבט אלוקית: 'אין מלכות נוגעת בחברתה', 'טוב יום אחד של לימוד תורה מאלף זבחים' וכו'.

[3] נקדיש לכך, בעז"ה, שיעור בפני עצמו.

[4] שהיא שונה בתכלית מהדבקות בעניין האלוקי של ריה"ל, וגם על כך נעמוד, בעז"ה, באחד השיעורים הבאים.

[5] ביטוי נאה לתפיסה זו יש בדבריו של אנדראה, שאיני יודע עד כמה היו מונחים לפניו דברי ריה"ל, אך נדמה כי דבריו מהווים ממש סיכום לשיטתו: "כמעט שאין אנו מסוגלים להפריד כיום בין הנבואה ובין הגדת העתידות. הנביא הוא, לפי הדעה המקובלת, האיש הרואה עתידות או המגיד עתידות. הדגש הוא ב'עתידות'. הראייה וההגדה נראות כבעלות חשיבות משנית, ולכאורה אינן אלא הכלים המכילים את התוכן הממשי של הנבואה, והוא - לגלות עתידות ולהכריז עליהן. אבל הנבואה, שאנו רוצים לגלות את מהותה, קשורה בהגדת עתידות קשר רופף בלבד. חזונה אינו קשור לעתיד דווקא. יש לו ערך עצמי מידי. דברי הנבואה אינם הגדת עתידות דווקא, ערכם נתון וקיים למן הרגע שנאמרו. החזון והמשא הנבואיים הם גילויים. אבל מה שהם מגלים אינו העתיד, אלא המוחלט. הנבואה מספקת את שאיפת ההכרה, אבל לא של המחר אלא של ד'. הנבואה תופסת את מקומה בין כל שאר הניסיונות האמיתיים או המדומים, ההיסוריים או האגדיים - של יצירת קשר בין האלוהי ובין האנושי. הנבואה פירושה, במובן זה או אחר, היחס בין הנצחי ובין הזמני, דו שיח בין ד' ובדין האדם" (ספר הנבואה, דב רפל, עמ' 207-208).

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)