דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 18

שהייה | 2

קובץ טקסט

שהייה (2)

שיטות הראשונים, והכרעתם להלכה

כזכור, הראשונים חלוקים בדעותיהם בשאלת ההכרעה אם מתניתין "לשהות תנן" או "להחזיר תנן". אע"פ שפשט המשנה "לשהות תנן", פסקו חלק מהראשונים כחנניה. התוס' אף קבעו שזוהי הסיבה שהגמרא נדחקה להעמיד את המשנה כחנניה.[1] לא נאריך כאן בטיעוניהם של הראשונים אם להכריע כחנניה או כחכמים[2]. נתעכב מעט על חלק מן השיטות בראשונים, ולאחר מכן נעמוד על הכרעת הפוסקים, ונבחן את המנהג.

רש"י לז: ד"ה ורב ששת:

"ואנן דמשהינן קדירה על גבי כירה שאינה גרופה - אדחנניה סמכינן, הואיל ותנן סתם מתניתין כוותיה, כדאמר הא קרמו שרי, ואף על גב דלא בישל כל צרכו"[3].

שלא כדרכו הפרשנית, נקט כאן רש"י עמדה הלכתית ברורה כחנניה, אך במקומות אחרים בפירושו נראה שהתמונה מורכבת יותר.

בסוגיה יח: בעניין קדירה חייתא כתב רש"י ד"ה ובשיל:

"מבושלת כל צרכה שפיר דמי להניחה דלא בעי חיתוי".

דבריו הם בניגוד לדברי התוס' שם שפירשו ש"בשיל" הוא כמאכל בן דרוסאי, כדי להתאים הסוגיה עם שיטת חנניה שאף הם פסקו כמותו בפרק ג' (לז: ד"ה אמר). וצ"ע בשיטת רש"י שדבריו נראים סותרים. ויש ליישב בשלושה אופנים:

א. רש"י סבור שרק בכירה יש להתיר כחנניה, אבל בתנור לכ"ע אין להתיר אלא במבושל כל צרכו, מפני שראשו צר ומשמר חומו הרבה, מעט חיתוי מועיל לו ויש לחוש אף במאב"ד, וכן כתב להדיא בבעל המאור (י. באילפס):

"ואני כסבור הייתי דבשיל ולא בשיל היינו כמאב"ד ודכו"ע בתנור אסור שמצינו בו שהוא חמור מן הכירה... הלכך אסור לשהות קדרה בתנור אא"כ בישלה כל צרכה.[4]"

כיוון שפשט המשנה בפרק כירה כשיטת חכמים בעל המאור פסק כמותם, ובדבריו לז: הסביר את המנהג הרווח כחנניה[5].

רש"י סבור כחנניה, אלא שהסוגיה יח: אינה יכולה להתפרש אלא כדעת חכמים, מפני שהסוגיה שם קובעת שלוש דרגות: חייתא, בשיל ולא בשיל, בשיל. קשה לקבוע שלוש דרגות בשיטת חנניה, ויותר נוח להסביר לפי חכמים כך: חייתא - עד מאב"ד, בשיל ולא בשיל - עד כ"צ, בשיל - מבושל כ"צ. לחנניה צריך לדחוק כפי שפירשו התוס' שחייתא הוא שלא נתבשל עדיין כלל, ובשיל ולא בשיל היינו שהתחיל להתבשל ולא הגיע למאב"ד, ובשיל היינו מאב"ד. קשה לדקדק בגדרו של לא התחיל להתבשל כלל ויותר נוח לפרש כחכמים.

לפי זה עמדת רש"י להלכה כחנניה, ודין קדירה חייתא הוא רק לשיטת חכמים. שוב ראיתי שכיוצא בזה פירש בעל ה"שפת אמת":

"האי קדירה חייתא שרי לאנוחה ערב שבת עם חשיכה לכאורה צ"ל דדוקא עם חשיכה שרי אבל קצת קודם לו אסור, דכשיגיע ביה"ש לא יהי' חייתא. אכן הוא קצת דוחק לפרש סוגית הגמ' דוקא במי שעוסק במלאכתו עד ביה"ש ממש ואם נאמר דהיכי שהניחה בתנור כשהיתה חייתא אסח דעתי' מינה ואף אם נעשית קצת בשול כשהגיע ביה"ש ג"כ מותר, א"כ תיקשי הא דפ' כירה דאסור להשהות על הכירה כל שהוא לא נתבשל כמאב"ד. מיהו להפוס' שם דלא כחנניא וסבירא ליה דכל היכי דמצטמק ויפה לו אסור אתי שפיר הכא די"ל דכל שלא נתבשל כמאב"ד נקרא חייתא, ובשיל ולא בשיל היינו כמב"ד דוקא ונ"ל שכן היתה דעת הב"ח שהובא בט"ז (סי' רנ"ג ס"ק א') ע"ש שתמה עליו הט"ז ולדידי לא קשיא מידי דאה"נ דהפוסקים כחנניא לא ס"ל האי דינא דקדירה חייתא דקאי אליבא דחכמים דפליגי אחנניא[6] והטוש"ע שמביאים דין זה היינו כדעת הפוסקים כחכמים כנ"ל לדעת הב"ח מיהו במג"א שם (ס"ק ב) פסק דצ"ל חייתא סמוך לחשיכה ממש"[7].

ב. ר"ח לז. כתב:

"ועמדה [הסוגיא] דמתני' להחזיר תנן. עכשיו יש מי שאומר כיון דלא איפשיטא בהדיא להחזיר אשינויי לא סמכינן [ומוקמי] מתני' לשהות. ויש מי שאומר הלכה להחזיר תנן... ש"מ דר' יוחנן סבר דוקא דמתני' להחזיר הוא"

ונראה שמכוח דברים אלה כתב הרא"ש (פרק ג' סי' א'):

"ורבינו חננאל ז"ל לא אסיק הילכתא לא כמאן לא כחנניה ולא כרבנן בתבשיל שלא בישל כל צרכו, אבל בתבשיל שבישל כל צרכו פסק הלכה... דמצטמק ויפה לו מותר"[8].

אולם התוס' כתבו שר"ח פסק כחנניה, וכן הוא בעוד ראשונים בשמו, ובאמת נראה שזוהי מסקנת הר"ח גם מדבריו הנ"ל, שנראה שנוטה יותר לכיוון זה, וכתב כן בפירוש להלן לט: וז"ל:

"נמצא האסור שני פנים- צונן שלא הוחמו כל עיקר, ותבשיל שהתחיל להתבשל ולא הגיע למאכל בן דרוסאי. ומותר שני פנים- חמין שהוחמו ולא בשלו כל עיקר, ושבשלו כמאכל בן דרוסאי ואפילו [לא[9]] בשלו כל צרכן מותר"

ונראה שעל זה סמכו התוס'.

ג. הרא"ש שם, לאחר שהביא שיטות הראשונים החולקים בעניין הפסק, כתב:

"ובשביל שרבו דעות בהאי פיסקא וישראל אדוקין במצות עונג שבת ולא ישמעו להחמיר הנח להם כמנהג שנהגו על פי הפוסקים כחנניא"

הטור בסי' רנג כתב:

"אבל רש"י ור"י פסקו דכל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותו על גבי כירה אפי' אם הוסקה בגפת ועצים ואפילו אינה גרופה וקטומה... ולזה הסכים א"א (= הרא"ש) ז"ל".

אבל הדרישה (ס"ק ח) הקשה:

"איני רואה שום גילוי דעת בדברי הרא"ש שהסכים כן דהא כתב ובשביל שרבו הדעות.... הנח להם כמנהג שנהגו..."

וכן משמע מן הביאור הלכה שם ד"ה ונהגו:

"והעתיק דברי הרא"ש שכתב דמפני שישראל אדוקים במצות עונג שבת ובודאי לא ישמעו לנו ע"כ הנח להם ע"ש משמע מזה דרק משום זה לא רצה למחות".

ושמא יש לומר שהרא"ש אכן הכריע כחנניה כיוון שכבר נהגו כן, וכהבנת הטור. אמנם אלמלא שכבר נהגו אפשר שהיה שוקל גם דרך אחרת, ומשעה שנהגו יש לסמוך על המנהג, ועדיין צ"ע אם הוא סבור שעדיף לחוש לחומרא. שוב ראיתי שהחזון איש לז /ג כתב:

"ואמנם נראה דאין כוונת הרא"ש משום מוטב שיהיו שוגגין אלא כוונתו ז"ל כיון דהמחמירים הם גדולי עולם... היה ראוי להחמיר שלא להיכנס לפלוגתא אבל מפני שיש כאן הרבה פעמים ביטול עונג שבת לא ישמעו להחמיר אלא כל שאפשר להקל מעיקר הדין יאמרו להקל, ומעיקר הדין אפשר להמקילין להקל אחרי שהם מבני בניהם של אילו שהקלו ע"פ הוראת רבותיהם וגם כי הוא מדברי סופרים, ולכן הנח להם שיסמכו על דעת רבותינו המקילים, ואפשר שאין להחמיר אחרי שהגאונים לא החמירו לעצמן".

הכרעת הש"ע, הרמ"א והאחרונים

הש"ע בסי' רנג סעיף א' הביא שתי דעות. בדעה ראשונה סתם כשיטת הרי"ף והרמב"ם שהכריעו כחכמים, ואסר להשהות אפילו תבשיל שנתבשל כל צרכו אם מצטמק ויפה לו אא"כ הייתה האש גרופה. אח"כ הביא דעת יש אומרים כחנניה, וממילא נראה שהעיקר להלכה לשיטתו הוא לחוש לחכמים, על פי הכלל הנקוט בידינו: "סתם ויש אומרים הלכה כסתם". אולם רבים הקשו מפסקים אחרים שלו שנראים סותרים.

בסי' רנד סעיף ב' פסק הש"ע:

"אין צולין בצל וביצה או בשר ע"ג גחלים, אלא כדי שיצלה מבע"י משני צדדיו, כמאכל בן דרוסאי שהוא חצי בישולו... אבל כשנצלה כמאכל ב"ד לא חיישינן דלמא אתי לחתויי"

דברים אלה תואמים לכאורה את שיטת חנניה, שהתיר ממאב"ד, וכן נראה לכאורה מן הסוגיה כ. שהביאה את דברי חנניה בהקשר לדין המשנה שם, שהוא הדין שאנו עסוקים בו, ואף האמוראים בדף לז: סמכו על דין זה כדי לפסוק כחנניה.

בספר מנחת כהן משמרת השבת שער שני פ"ה כתב שהש"ע הכריע כחנניה לאור דבריו בסי' רנד שמוכיחים שהוא סבור שהעיקר כדעה השנייה שהביא בסי' רנג. אולם רבים דחו ראיות אלו, וכבר עמדו על כך הראשונים שיש לחלק בין צלייה לבישול, שדווקא בבישול חוששים לחיתוי אף לאחר מאב"ד, אבל בצלייה שהבשר חשוף לאש אין לחוש לחיתוי לאחר מאב"ד כי חושש שייחרך ע"י החיתוי, וכן הוא בר"ן (ו: באילפס):

"התם בשהן עצמן מונחין על האש דכיון שהגיע למאב"ד אם יחתה בגחלים יחרוך אותן... אע"פ שפסק בפרק כירה שאסור לשהות ע"ג כירה שאינה גרופה ואינה קטומה כל שמצטמק ויפה לו ודלא כחנניה"

מדברי רמב"ם (שבת ג/טז) עולה הסבר נוסף לדין זה, וז"ל:

"אין צולין בשר ובצל וביצה על גבי האש אלא כדי שיצולו מבעוד יום ויהיו ראויין לאכילה[10], ואם נשארו אחר כן על האש בשבת עד שיצולו הרבה מותר מפני שהן כמצטמק ורע לו שאם יחתה יחרוך אותן שעל גוף האש הם"

דהיינו שלדעתו יש לדמות צלי כמאב"ד למצטמק ורע לו בתבשיל, שמותר לכ"ע להשהותו על אש שאינה גרופה.

עוד פסק הש"ע שם בסעיף ד':

"פירות שנאכלין חיין, מותר ליתנם סביב הקדירה אע"פ שא"א שיצלו קודם חשכה".

דין זה מקורו בדברי התוס' שבת מח. שכתבו:

"אומר רבינו שמואל דמותר לשום תפוחים אצל האש סמוך לחשכה אע"פ שלא יוכלו לצלות מבע"י דנאכלין טפי כמו שהן חיין מתבשיל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי דשרי. ואע"ג דבפ"ק (ד' יט:) תנן אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבע"י אע"פ שפעמים אוכלים בצל חי מכל מקום אינו ראוי לאכול חי כמו תפוחים ורוצה להפיג חריפותן ולמתקן בבישולו"

כיוון שההיתר של תוס' מבוסס על כך שמעמדם של פירות אלו כתבשיל שנתבשל כמאב"ד, יש להתיר לשהותם רק לשיטת חנניה. וכן כתב בביאור הגר"א (שם ס"ק טז) שדין זה נכון רק לתוס' שפסקו כחנניה, ואף שהתוס' כתבו שהפירות עדיפים ממאב"ד, מכל מקום כיוון שברור שהם עדיין מצטמק ויפה לו, וחכמים אוסרים אף באופן זה קשה כיצד פסק כן בש"ע.

הקושי חמור יותר שהרי בבית יוסף עצמו סי' רנג כתב:

"כתב רבינו ירוחם דפירות הנאכלים חיים דינם כתבשיל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי ומצטמק ויפה לו ואסור לשהותו על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה וזהו לדעת הרי"ף וסייעתו אבל לדעת רש"י וסייעתו מותר כדין תבשיל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי שנתבאר לעיל דשרי"

וזו ראייה נוספת שהביא המנחת כהן הנ"ל לשיטתו שהכרעת הש"ע היא כשיטת חנניה. ובשער הציון שם (רנד/כב) כתב שהש"ע מתיר רק כשהפירות על האש עצמה וכדין צלי בשר שהבאנו לעיל, אבל אם הפירות הם סביב הקדירה ונצלים מחום הקדירה ולא ישירות מן האש יש להתיר רק לחנניה, וכך הבין הגר"א.

אמנם לענ"ד נראה לומר שהב"י כתב להסביר שאף לדברי רבינו ירוחם שאסר להשהות התפוחים, היינו דווקא לרי"ף ולרמב"ם אבל לרש"י יש להתיר. ואפשר שהב"י עצמו סבור שיש להתיר הפירות אף לרי"ף ולרמב"ם, כיוון שראויים לאכילה גם בלא בישול, חשש חיתוי שלהם מצומצם יותר ויש להתיר אף בלא נצלו כל צרכם, כי מוטיבציית החיתוי קטנה יותר, וצ"ע.

נקודה אחרת שיש להתעכב עליה בדברי הש"ע היא בשיטת חנניה. כזכור, בשיעור הקודם הבאנו שיטות שונות בדעת חנניה, ויש לעיין איזו מהן הובאה בתוך הדעה השנייה בש"ע.

ז"ל הש"ע רנג/א:

"ויש אומרים שכל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי או שנתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו מותר להשהותו על גבי כירה... ואפילו אינה גרופה וקטומה ולא הוזכרה גרופה וקטומה... אלא כשהתחיל להתבשל ולא הגיע למאכל בן דרוסאי"

בהגהות רע"א ובפרי מגדים (משבצות א') כתבו לדייק מלשון הש"ע שנראה שיש בדבריו סתירה פנימית. בתחילת דבריו כתב שאם התבשיל מבושל כמאב"ד או שנתבשל כ"צ ומצטמק ויפה לו מותר, ומשמע שאם רק נתבשל כמאב"ד ומצטמק ויפה לו אסור, והיינו כשיטת בעל המאור. אבל מסוף דבריו שאין צורך בגרופה אלא כשלא הגיע למאב"ד, משמע שאם הגיע למאב"ד מותר לגמרי, והניחו בצ"ע, ומכל מקום סיים הפרי מגדים שם שלהלכה המנהג הוא להקל לגמרי מרגע שהגיע למאב"ד.

לענ"ד נראה לומר שהש"ע לא כיוון כלל לשיטת בעל המאור, אלא לשיטה שהבאנו בשם רב האי גאון שהבין שממאב"ד מותר בין אם מצטמק ויפה לו או רע לו. אלא שיש אמוראים שהחמירו בנתבשל כ"צ אם מצטמק ויפה לו (עיין בשיעור הקודם בהסבר העניין), ועל כן ציין הש"ע שאנו פוסקים שאף בנתבשל כ"צ ומצטמק ויפה לו אנו מתירים למעשה כדעת האמוראים שהתירו. וכפי שפסק רב האי גאון עצמו, כך, שלמעשה לחנניה יש להתיר לגמרי ממאב"ד.

הרמ"א כתב שנהגו להקל כסברה אחרונה, דהיינו כשיטת חנניה, אמנם בביאור הלכה העיר:

"כיוון שהרא"ש כתב דמפני שישראל אדוקים במצות עונג שבת ובודאי לא ישמעו לנו ע"כ הנח להם - משמע מזה דרק משום זה לא רצה למחות וכן הב"י גופא ממה שהעתיק דעה הראשונה בסתמא והדעה השניה בשם י"א משמע ג"כ דעתו נוטה להחמיר אך מ"מ אין בנו כח למחות במקילין שכבר נהגו העם כהי"א וכמו שכתב הרמ"א. וע"כ לפ"ז לכתחלה בודאי טוב ליזהר שיהיה מבושל כ"צ קודם חשכה ולסלקו מן האש אך אם אירע שנתאחר הדבר כגון שבאו אורחים קודם שקיעת החמה והוצרך לבשל איזה תבשיל עבורם יכול להעמיד על הפטפוט לבשל אף שלא יתבשל עד השקיעה רק כחצי בישול סגי ויניחנו עומד על הפטפוט עד שיגמר בשולו ומותר לסלק ממנו בלילה"

לדעתו עדיף לחוש לכתחילה לדעת חכמים, ורק במקום צורך מיוחד יש לסמוך על המקילים. ולמעלה הבאנו שהחזון איש נטה לומר שאין מקום להחמיר כנגד המנהג.

ולמעשה, נראה שהאשכנזים יכולים לנהוג אף לכתחילה כשיטת חנניה. אמנם, הספרדים יש להם לחוש לכתחילה לשיטת חכמים, כי כך נראית יותר שיטת הש"ע להלכה. ואעפ"כ, כבר ציינו האחרונים שגם בספרד פשט המנהג להקל כשיטת חנניה, ולכן הספרדים שנהגו להקל יש להם על מה שיסמוכו, והמחמירים לכתחילה - תבוא עליהם ברכת טוב.

דין קדירה חייתא

הבאנו לעיל את דברי הסוגיה יח: שקדירה חייתא מותר להשהותה על גבי כירה שאינה גרופה, והתלבטנו אם ההיתר הוא רק לחכמים או גם לחנניה. להלכה ברור שהיתר קדירה חייתא נוהג לכ"ע[11].

היתר זה מוגבל למצב שלא נתבשל כלל לפני השבת, ולכן הוא דווקא במניח הקדירה על האש סמוך ממש לשקיעה. אם נתנו על האש קודם השבת והספיק רק להתחמם לפני השקיעה יש להתיר (מ"ב רנג/יב ע"פ רב האי גאון ורשב"א), ואם גם התחיל להתבשל לפני השבת אסור לשהותו אלא כשהאש גרופה.

וצ"ע אם יש להקל בזה ע"פ השפת אמת הנ"ל בשיטת חכמים שכל זמן שלא נתבשל כמאב"ד נחשב כקדירה חייתא. ונראה שאין לסמוך על זה כלל כיוון שמפשט דברי הראשונים נראה שחייתא דווקא, ובודאי נראה כן מלשון הש"ע, ועוד שכיוון שנהגו להקל כשיטת חנניה אי אפשר לתפוס החבל בשני קצותיו ולהתיר לאחר מאב"ד בגלל חנניה ולפני מאב"ד בגלל חכמים. ולכן, למעשה אין להתיר קדירה חייתא אלא בלא נתבשלה כלל קודם השבת.

בטעם ההיתר כתוב בגמרא:

"כיון דלא חזי לאורתא אסוחי מסח דעתיה מיניה ולא אתי לחיתויי בגחלים"

ויש לחקור אם עיקר הדגש בהיתר הוא מפני שהוא יהיה מוכן רק מחר, או שהדגש הוא על הסחת הדעת מהתבשיל, ונפקא מינה בשני מקרים:

1. אם אדם משהה תבשיל רגיל לצורך מחר- לטעם הראשון יש לאסור, ולטעם השני יש להתיר. שבלי הלקט (סי' נז) והמרדכי (ריש פרק כירה) התירו שהייה לצורך מחר, ורוב הראשונים אוסרים, וכן נראה פשוט ממה שלא הזכירו חילוק זה ביתר הפוסקים, וכן כתב ב"י בסוף סי' רנג, שראשונים רבים חולקים, ושהלכה כמותם.

2. אם יש תבשיל שיכול להיות מוכן בלילה, אלא שהאדם הסיח דעתו ממנו לטעם הראשון יש לאסור ולטעם השני יש להתיר. בגמ' שם אמרו שאפילו אם הקדירה אינה חיה כולה אלא שנתן לתוכה חתיכה אחת חיה מותר. רש"י כתב הטעם מפני שגילה דעתו שאין רצונו לאכלו בלילה, ומשמע שסבור כטעם השני שתלוי בהיסח הדעת, וכן נראה מלשון הרמב"ם והש"ע. אך מדברי הטור נראה כטעם הראשון שכתב שכיוון שבכל הלילה יכול להתבשל בלא חיתוי, והוא זקוק לה רק למחר אין לחוש לחיתוי.

ונראה שלמעשה אין להתיר שום שהייה שהיא לצורך מחר אלא אם כן לא יהיה מוכן בפועל עד למחר, ואע"פ שנראה מלשון הש"ע שהכל תלוי בהיסח הדעת, יש לומר שלהלכה לא קיי"ל כשיטת הראשונים הסוברים שכל שהיה לצורך מחר יש בה הסחת הדעת, וצריך גם שיהיה ברור אובייקטיבית שאכן יש כאן הסחת הדעת. ולכן אין להתיר אלא כשעושה פעולה שמוכיחה את הסחת דעתו, כגון שנותן חתיכה חיה לתוך התבשיל.

כתב בביאור הלכה שאם חום התנור גדול, והתבשיל יהיה מוכן בלילה בשעה מאוחרת לשעת הסעודה הרגילה מותר להשהותה כי בודאי הסיח דעתו מן התבשיל. מדברי הביאור הלכה נראה שאין להתיר שום תבשיל שרוצה לאוכלו בלילה, כי אין בו היסח הדעת. אבל החזון איש(לז/כב) כתב שלא גזרו חכמים אפילו רוצה לאוכלו בלילה כיוון "דעל הרוב אינן משהין קידרא חייתא אלא לצורך מחר".

בשיעור הבא נעסוק בהגדרות מעשיות של "גרוף וקטום" וביישום מעשי של דיני שהייה במציאות ימינו.

 

[1] עיין תוס' לז. ד"ה לעולם. מומלץ לראות היטב את מהלך הסוגיה לו: - לז. ולעמוד על הדוחק בפירוש זה של המשנה.

[2] ראה רי"ף ובעה"מ ורמב"ן על אתר ועוד...

[3] כשיטה זו הכריעו גם תוס' שם.

[4] אך דרך זו אינה פשוטה שהרי בדף לח: מבואר שחומרת תנור על כירה היא רק במצבים שדורשים בכירה גריפה, בתנור מחמירים אף בגרוף, אבל במצבים שמותרים בכירה שאינה גרופה מותרים גם בתנור, ולכן צריך להיות מותר להשהות בתנור שאינו גרוף תבשיל שהוא כמאב"ד לשיטת חנניה כפי שמותר אופן זה בכירה, וצ"ע.

[5] גם בדבריו לד: ד"ה גזירה נראה שהוא נוקט כדעת חכמים,עיי"ש.

[6] ההדגשה שלי.

[7] והיינו כדעת התוס'.

[8] ועיין קרבן נתנאל שם אות ז', שהבין כדבר פשוט שהר"ח הכריע שרק מצטמק ויפה לו מותר וכדעת רבי יוחנן, והבין שר' יוחנן היא שיטה ממוצעת בין חנניה שהתיר ממאב"ד לבין חכמים שאסרו אף מצטמק ויפה לו. אך עיין להלן שהר"ח כחנניה לגמרי.

[9] נראה שהגירסא "לא" תלויה בשיטת רב האי גאון שהבאנו בשיעור הקודם, אם חנניה מתיר מאב"ד ואוסר כל צרכו או לא, ודו"ק.

[10] היינו מאכל בן דרוסאי , כפי שמוכח מתוך ההקשר.

[11] עיין היטב בדברי השפת אמת שהבאנו לעיל.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)