חטאות ירבעם (י"ב, כה-לג; י"ג, לג-לד) | 3 | עגלי ירבעם בעקבות העגל במדבר (המשך)

4. מה בין הכרובים לעגל?

בדברי אולברייט וקאסוטו שהבאנו בסעיף הקודם, חוזרת ההשוואה בין הארון והכרובים שעליו לבין העגל, המסמלים שניהם את מקום מושבו של הא-ל הבלתי נראה. וכבר רבי יהודה הלוי ערך השוואה זו, כאשר השווה את הקריאה הפונה אל העגל "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל..." לפנייה אל הארון "קוּמָה ה'...", כדי להוכיח שאין זו האלהה של העגל ולא האלהה של הארון (וראה סעיף 2 הערה 11), ושוב השווה בין השניים כשכתב "והנה המעשה הזה מוזר ומגונה בעינינו...אולם בדור ההוא היה מעשה כזה מקובל... אותן התמונות שהתירן הא-לוה – הכרובים, למשל – לא נראו לעם כדבר מוזר".

ובכן, נשאלת השאלה, מה נשתנה העגל מן הכרובים? מדוע סימול הנוכחות הא-לוהית בקרב ישראל באמצעות מרכבת השור – נפסל ונחשב לחטא, ואילו סימול הדבר באמצעות הארון והכרובים – הפך לציווי העומד במרכז קדושת המשכן והמקדש?

תשובתו של ריה"ל לשאלה זו היא תשובה פורמליסטית: "חטאת העם הייתה אפוא רק בזה שעשו להם תמונה, דבר שנאסר עליהם, ובזה שייחסו כח א-לוהי לדבר אשר עשו בידיהם ומרצונם, בלי אשר באה על כך מצוות הא-לוה". "היה עליהם להוסיף ולהמתין למשה (– שיביא להם דבר ממשי שיוכלו לכוון אליו) ולא לעשות סמל מדעתם, ולקבוע מקום אליו יכוונו, ולא לבנות להם מזבח ולהעלות עליו קרבנות (– לה'!)" "ולעומת זה, אותן התמונות שהתיר הא-לוה – הכרובים" – היו ראויות. (כל הציטוטים לקוחים מתוך דברי ריה"ל שהובאו בסעיף 2.)

הסבר זה מביא את מלך כוזר בהמשך הדברים אל המסקנה שהיא אחת מאבני התשתית של ספר הכוזרי:

הנה חזקתני בדעה... כי אין האדם מגיע אל העניין הא-לוהי כי אם על ידי הצו הא-לוהי... על ידי מעשים אשר יצווה עליהם הא-לוה.

חיזוק לדברים אלה ניתן להביא מדברי המכילתא^[1] לפסוק (שמות כ', יט) "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף, וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם". נביא את דברי המכילתא בניסוחו של רש"י על הפסוק:

לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף – בא להזהיר על הכרובים שאתה עושה (– מזהב) לעמוד אתי – שלא יהיו של כסף. שאם שיניתם לעשותם של כסף – הרי הן לפני כאלוהות.

וֵאלֹהֵי זָהָב – בא להזהיר שלא יוסיף על שניים, שאם עשית ארבעה – הרי הם לפני כאלוהי זהב.

לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם – לא תאמר: הריני עושה כרובים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כדרך שאני עושה בבית עולמים, לכך נאמר 'לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם'.

 

אולם בדברי המפרשים החדשים נמצאות תשובות אחרות, מהותיות, המבחינות הבחנה עקרונית בין הכרובים ובין העגל. הנה תשובתו של קאסוטו^[2]:

מדוע ציוותה התורה מצד אחד לעשות כרובים במשכן, ומצד שני חשבה את מעשה העגל לעוון פלילי? על שאלה זו יש להשיב, שלמרות הדמיון שבין שני הדברים, הבדל עיקרי מפריד ביניהם. לפי עשרת הדיברות אסור לעשות פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ. ותמונת השור, אחד מבעלי החיים אשר בארץ, נכללת באיסור זה; ואילו הכרובים, יצירות דמיוניות שאינן לא בשמים ולא בארץ ולא במים, אינם נכללים בו. וסיבה של הבחנה זו ברורה: מי שרואה את תמונת הכרובים, ויודע שהם יצירות דמיוניות, מבין בקלות שאינם אלא סמל, ולפיכך אינו עלול לטעות ולייחס להם אופי א-לוהי ממש, ואילו מי שרואה תמונת שור, ויודע שיש כמה שוורים בעולם, והם יצורים בעלי עצמה כה אדירה וכוח כה כביר של פוריות, שהעמים האלילים ראו בהם תכונות אלוהיות (הכנענים היו מכנים את אבי האלים שלהם בכינוי שור), עלול הוא לטעות ולייחס לאותה התמונה ואף לשוורים החיים אופי אלוהי ולעבדם כאלים.^[3]

גרינץ (ראה סעיף 3 הערה 18) מוצא הבדל עקרוני אחר בין עבודת העגל לעבודת כרובים:

שלא ככרובים, היו ניצבים (– עגלי ירבעם) ככל הנראה במקום פומבי, וכל אדם היה עשוי לגשת אליהם ולנשקם – עיין הושע י"ג, ב "זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן".

הבדל זה נראה בעינינו חשוב: הכרובים היו מוצנעים במקום ששום אדם לא יכול היה לראותם (וכך אף בשעת מסע המשכן), ואילו הפולחן היומיומי במשכן – הקרבנות – נעשו על גבי מזבח העולה שבחצר המשכן, ולא בזיקה גלויה לכרובים. לעומת זאת, הן העגל במדבר והן עגליו של ירבעם היו גלויים לעין כול, והפולחן נעשה בזיקה גלויה אליהם:

           שמות ל"ב, ה        וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו

וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר: חַג לַה' מָחָר.

           מל"א י"ב, לב       ... כֵּן עָשָׂה בְּבֵית אֵל לְזַבֵּחַ לָעֲגָלִים אֲשֶׁר עָשָׂה.

 

5. הרפורמה של ירבעם – חזרה לשלב שלפני המשכן

'חטאות ירבעם' נידונו מזוית ראיה מיוחדת במאמרו של פרופסור י"מ גרינץ ז"ל 'הרפורמה הראשונה בישראל', ונביא בזאת את עיקר דבריו.[4] מאמרו של גרינץ פותח בקביעה:

           יש בהם, בתיקוניו של ירבעם משום שיטה שלמה של רפורמציה דתית, וראוי לעמוד עליה.

רפורמציה דתית... באה לעולם מתוך בקשת תיקון לעולם ערכים שנפגם, ששוב אין הוא מקיים כהווייתן תביעות ראשונות של עצמו, שעה שהונחו יסודותיו עם יציאתו לעולם...[5]

הרפורמציות המפורסמות בהיסטוריה של אירופה בימי הביניים, אף על פי שאין להכחיש את המניע הדתי והמוסרי שפעל בהן... זכו למה שזכו בתוקף גלגולי פוליטיקה ואינטרסים מעשיים מאוד... וגם במקרה דנן (– הרפורמה של ירבעם): הצד הפוליטי הריאלי ויצר ההתנשאות השבטית (– של שבט אפרים), התובעת לעצמה הגמוניה ואינה מוחלת על כבודה – גלויים לעין.

פחות מזה (– מן הצד הפוליטי במעשי ירבעם) נתפרשה הבחינה הדתית: מה ראה ירבעם, שנתעורר לפרישה, לבדילה על ידי נביא... לעמוד ולעשות תועה (– דבר מגונה) ברשות הדת, על אפו ועל חמתו של אותו נביא (י"ד, ז-ט)... מה ראה... שלא נסתפק בבניין מקדש כנגד מקדש, ודיו?

לדעת גרינץ, המהפכה הדתית של ירבעם הייתה חזרה אל האמונה הקדומה בישראל, זו שנהגה בקרבם עוד לפני משה. ראשיתה של אמונה קדומה זו בתקופת האבות, המשכה בתקופת גלותם במצרים וסופה בשלבים הראשונים שלאחר יציאת מצרים. אמונה זו הייתה נחלתו של העם עוד בטרם ירד משה מהר סיני עם הציווי על עשיית המשכן שבו הארון והכרובים אשר עליו. בתקופה קדומה זו שימש השור (– העגל) סמל דתי מקובל בקרב ישראל למרכבת הא-ל, ומוצאו של סמל זה בא אליהם דווקא מעמים ששכנו בצפון – בסוריה ובארץ כנען. עבודת הקרבנות הייתה נתונה אז בידי הבכורות, הם 'נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' (שמות כ"ד, ה), והם ששימשו כ'כֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל ה'' בעת מעמד הר סיני (שם י"ט, כב-כד).

לאחר מעמד הר סיני, מתחיל שלב חדש בעבודת ה': משה יורד מהר סיני עם סמל חדש להשראת שכינה בישראל – הארון והכרובים במקום העגל. בעקבות מעשה העגל מוחלפים גם הבכורות בלוויים.

האם המקדש שבנה שלמה בירושלים היה המשך נאמן של משכן משה במדבר ושל משכן שילה שחרב, או שמא זהו שלב חדש בהתפתחות של עבודת ה' בישראל? ירושלים עצמה היא עיר יבוסית שנכבשה בידי דוד, וקדושתה לא נודעה בעבר. המקדש שבנה שלמה כבר אינו דומה למשכן, לא במבנהו המפואר, לא בסדרי העבודה של של הלוויים שנשתנו בו שינוי יסודי, והעיקר: אף הכרובים אינם אותם כרובים (מל"א ו', כג-כח). במצב דברים זה:[6]

           החליט ירבעם על דרך חדשה, שתהא בה חזרה לימים שלפני ייסוד המשכן ואביזריו...

בבמות שבנה ירבעם בבית אל ובדן הוא מחדש שוב, מאז דור המדבר, את העגל כסמל לכוח אלוהי שעליו מופיעה האלוהות...

ירבעם קורא לשני בניו: נדב (מל"א ט"ו, כח – הוא שמלך אחרי ירבעם) ואביה (שם י"ד, א ואילך). שני שמות אלו אינם אלא שני שמות בני אהרן הראשונים נדב ואביהוא,[7] שמתו קודם הקדשתם ככהנים למשכן, ביום השמיני למילואים. עצם הדבר שירבעם קרא את שני בניו בשמם של בני אהרן הראשונים דווקא, אבל פסל את הכהנים מבני אהרן החיים (בניהם של אלעזר ואיתמר) ואת הלוויים כאחת... טעון ביאור... מה שגרם לזה גרם לזה, והוא שגרם גם שירבעם חזר והגיע לעגל הקדמון שמלפני היות הכרובים.

לפני ייסוד המשכן עדיין היו בני אהרן הראשונים נדב ואביהוא משמשים בכהונה יחד עם 'נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' (שמות כ"ד, ה); ועדיין אין ללוויים מעמד כלשהו של קדושה, ורק הבכורות מכל השבטים מוקדשים לכהונה... בחירת בני לוי כל עיקרה לא באה אלא מחמת מעשה העגל (– ועם 'החייאת' מעשה העגל אין עוד טעם בהמשך שירותם של הלוויים).

ירבעם חוזר ומקדש את בית אל, שנתקדשה בשעתה על ידי יעקב, שראה בה את 'שַׁעַר הַשָּׁמָיִם', שמלאכים עולים ויורדים בו, ושבה קיבל את שמו 'ישראל'.

גם לדן הייתה זכות קדומה: בה (– במקדש שבט דן שבו עמד פסל מיכה) שירת נכדו של משה (שופטים י"ח, ל-לא). העגל אמנם היה לזרא למשה, שהביא במקומו את הכרובים. אולם חשיבות הכרובים מימי משה הייתה בהיצמדם לכפורת הארון שבו לוחות הברית, ומביניהם נגלה ה'. כעת (– במקדש שלמה), כשניתק הקשר בין הארון לכרובים, גם חשיבות ראשונה זו לא הייתה (–לכרובים). ובאין לוחות ביד ירבעם, לא הייתה תכלית לחזור לדימוי זה דווקא. הוא חוזר אפוא לסמל הקדמון שמלפני היות כרובים – לעגל. ובמקום כהנים מבני לוי, הוא מקים 'כֹּהֲנִים מִקְצוֹת הָעָם'...

מעשי ירבעם הם מערכת שלמה מכוונת נגד הקיים בירושלים הטוענת להמשך – גם תוך שינוי לצורכי הזמן – למשכן הקדום במדבר ובשילה. ירבעם ביטל כל זאת וחזר, אם לתקופת האבות, אם לתקופה הקודמת לייסוד הכהונה של בית אלעזר ואיתמר.

כדרך הרפורמה הקראית שעקרה את המשנה והתלמוד, כדרך הרפורמות האחרות, שעקרו בניינים שלמים שמן האמצע, אף הרפורמה של ירבעם עקרה שיטין שנשתנו מנתינתם הראשונה, וניסתה לחזור לימים ולמעשים מחוץ לשיטת ההמשך, ואחזה בחלקים מגושמים מדורות קודמים.

 

6. פסוקים המציגים את עבודת העגל כעבודה זרה

כנגד התפיסות השונות שהצגנו בסעיפים הקודמים (סעיפים 2–5), כי העגלים במדבר ובממלכת ישראל לא היו פולחן עבודה זרה אלא פולחן לא-לוהי ישראל, חייבים להתייחס לפסוקים מפורשים, הן בפרשת העגל במדבר והן בנוגע לעגלים שעשה ירבעם, שמציגים את הפולחן הקשור בעגלים כפולחן לעבודה זרה. בסעיף זה נביא את הפסוקים הללו, ולאחר מכן ננסה להסביר כיצד אפשר ליישבם עם התפיסות שהצגנו בסעיפים הקודמים.

כך אומר ה' למשה בשמות ל"ב:

                           ז-ח         לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ ...עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה

וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ, וַיִּזְבְּחוּ לוֹ...

ומשה עצמו אומר שם בתפילתו לה':

                           לא           אָנָּא, חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב.

בתהילים ק"ו מתואר מעשה העגל במילים אלו:

                           יט            יַעֲשׂוּ עֵגֶל בְּחֹרֵב                    וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְמַסֵּכָה.

                           כ              וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם                  בְּתַבְנִית שׁוֹר אֹכֵל עֵשֶׂב.

 

אף בנוגע לעגלים שעשה ירבעם, במלכים א, אנו מוצאים לשונות המתארים את פולחנם כעבודה זרה:

י"ב, לב                   כֵּן עָשָׂה בְּבֵית אֵל, לְזַבֵּחַ לָעֲגָלִים אֲשֶׁר עָשָׂה.

ואחיה השילוני מאשים את ירבעם:

           י"ד, ט                    וַתָּרַע לַעֲשׂוֹת מִכֹּל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ

וַתֵּלֶךְ וַתַּעֲשֶׂה לְּךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמַסֵּכוֹת לְהַכְעִיסֵנִי

וְאֹתִי הִשְׁלַכְתָּ אַחֲרֵי גַוֶּךָ.

במלכים ב מנומק חורבן ממלכת ישראל בחטאי עבודה זרה שונים, ומעשה העגלים 'בלוע' ביניהם:

           י"ז, טז                   וַיַּעַזְבוּ אֶת כָּל מִצְו‍ֹת ה' א-ֱלֹהֵיהֶם

וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה שְׁנֵי עֲגָלִים, וַיַּעֲשׂוּ אֲשֵׁירָה

וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם, וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבָּעַל.

אף בספר דברי הימים ב נשמעת הערכה מעין זאת לעגלי ירבעם, כחלק מהמסופר שם על תנועת הכהנים והלוויים לעזוב את ממלכת ירבעם ולהתיישב ביהודה:

י"א, יד-טו           וַיֵּלְכוּ לִיהוּדָה וְלִירוּשָׁלָ‍ִם כִּי הִזְנִיחָם יָרָבְעָם וּבָנָיו מִכַּהֵן לַה'.

וַיַּעֲמֶד לוֹ כֹּהֲנִים לַבָּמוֹת וְלַשְּׂעִירִים וְלָעֲגָלִים אֲשֶׁר עָשָׂה.

וכך אומר שם אביה בן רחבעם בנאום הקטרוג שלו שנשא בהר צמריים כנגד ממלכת ירבעם:

           י"ג, ח-ט                                וְעִמָּכֶם עֶגְלֵי זָהָב אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יָרָבְעָם לֵאלֹהִים.

הֲלֹא הִדַּחְתֶּם אֶת כֹּהֲנֵי ה'...

וַתַּעֲשׂוּ לָכֶם כֹּהֲנִים כְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת

כָּל הַבָּא לְמַלֵּא יָדוֹ...וְהָיָה כֹהֵן לְלֹא אֱלֹהִים.

 

בכל הפסוקים הללו מוצגת עבודת העגלים כעבודה זרה. אלא שגם התפיסה שביססנו בסעיפים הקודמים, כי העגלים כוונו לעבודת ה', מסתמכת על פסוקים אחדים, ונמצא שלפנינו מעין סתירה בין כתובים שונים.

 

קאסוטו בפירושו לספר שמות פתר סתירה זו בכך שהבחין בין כוונת אהרן בעשיית העגל על פי בקשת העם לבין כוונת ההמון בעבודת העגל שנעשתה בפועל. בהמשך דבריו שצוטטו בסעיף 4 הוא כותב:

לפי כוונת הכתוב, דעתו של אהרן כשעשה את העגל לא הייתה אלא לעשות כיסא ריק לא-לוהות, כעין כיסא הכרובים שבאותו הזמן נצטווה משה בהר סיני לעשותו... הוא חשב שהאיסור שבעשרת הדברות היה רק להשתחוות לפסילים ולעבדם... ולא שם לב לדבר, שאיסור עשייתם, הנאמר במפורש בפני עצמו, היה מעין סייג, כדי שלא יבוא המון העם לידי טעות ולידי השתחווייה ועבודה... אהרן חטא בזה, שלא שם לב לצורך הסייג ולאפשרות של טעות מצד המון העם, טעות שאירעה כשראה העם את העגל ועשה מה שעשה.

בגוף פירושו לפרשה הוא כותב על פסוק ד:

אף על פי שלא התכוון אהרן אלא להמציא לעם מעין סמל מוחשי, מעין כיסא ריק כאמור, טעה העם אחרי התמונה המוחשית, והתייחס אליה כאל אלוהות ממש...הם ראו בעגל סמל של ה' וסברו שראוי סמל זה עצמו לכבוד אלוהי, וכאילו שיתפו את העגל לה', ומכאן הריבוי ("אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ...").

ובביאורו לפסוק ח הוא כותב:

'עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה' – ודבר זה כשהוא לעצמו לא היה עדיין עוון חמור, אלא שהם הוסיפו 'וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ' – כמעשי העמים האליליים.

בנוגע לעגלי ירבעם, כתב אולברייט דברים דומים, וכבר הבאנו את דבריו בהערה 3, אלא שהוא ראה את קלקול ההמון בזיהוי פולחן העגל עם פולחנים כנעניים.

במה שנוגע לעגלי ירבעם – הבחנה זו בין כוונת ירבעם לכוונת המון העם אינה אפשרית: רוב הפסוקים המתארים את פולחן העגלים כעבודה זרה – מייחסים זאת לירבעם בעצמו. ואם יטען הטוען שירבעם (בניגוד לאהרן) אכן התכוון לעבודה זרה, הרי כבר הוכחנו (בסוף סעיף 2) כי דבר זה לא ייתכן: חלק מפסוקים אלו המאשימים, כביכול, את ירבעם בחטא עבודה זרה (הפסוק במלכים א י"ב, לב ושני הפסוקים שהובאו מדברי הימים), כורכים כאחת את האשמת ירבעם בעשיית העגלים לעבודה זרה עם האשמתו בהדחת הכהנים משבט לוי ומינוי כהנים שאינם משבט זה לעבודת העגלים, וכבר ראינו כי קיימת סתירה הגיונית בין שתי האשמות אלו.

ועוד יש לטעון כנגד הצגת עגלי ירבעם כפולחן אלילי: לו כך היה הדבר, היו אליהו הנביא ויהוא מלך ישראל – שני המקנאים לה', פועלים כנגד קיום פולחן העגלים וכנגד העגלים עצמם, ולא עוברים על כך בשתיקה גמורה.

נראה אפוא כי הבחנה זו בין כוונת העושים את העגלים (אהרן, ירבעם) ובין כוונת המון העם, העובד את העגלים כאילו היו פסלי עבודה זרה אינה מהווה הסבר נאות לפסוקים שהבאנו בראש סעיף זה.

נראה כי לפסוקים הללו יש הסבר אחר: פעמים שהשיפוט המקראי של מעשים מסוימים אינו כפי מהותם 'האובייקטיבית' של מעשים אלו, אלא כפי הרושם המצטייר בעיני הרואה אותם, שאינו מודע להקשר המדויק שבו הם נעשים ולכוונת העושים, אלא מתרשם ממראה עיניו.[8]

עתה יש לשוב אל ההבדלים שעמדנו עליהם בסעיף 4 בין הכרובים, העומדים בסתר המקדש, לבין העגלים העומדים בפרהסיא, כשלפניהם מזבח שעליו מקריבים קרבנות. פולחן העגלים, נראה כלפי חוץ כפולחן אלילי: פסל של בעל חיים, המשמש אכן בתרבויות אחדות כפסלו של אליל; לפניו ניצב מזבח, שעליו מעלים קרבנות; ואנשים מכוונים את פניהם כלפיו תוך ביטויי הערצה (כגון השתחוויה, או אמירות כגון 'הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ...').

גסות הפולחן הזה ודמיונו כלפי חוץ לפולחן אלילי, מביאים לתיאורו בפי נביאים (ובשמות ל"ב בדברי ה' עצמו הנאמרים למשה) כמעשה של עבודה זרה, אף שכוונת העובדים אינה אלא לעבודת ה', והפסל אינו אלא סמל למרכבת ה' הבלתי נראֶה השוכן בתוכם.

כחוט השערה הוא ההבדל בין סמל מקודש בקדושה עילאית ומוצנעת לנוכחות ה' – הארון והכרובים, לבין סמל העגל, הנעשה בראש כל חוצות שלא בדבר ה', ועל כן זוכה לגינוי כעבודה זרה. וכדברי המכילתא בביאורה לפסוק "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף, וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם" (שמות כ', יט)  – אף הכרובים, שמביניהם נשמע הקול המדבר אל משה והמעניק לישראל את המצוות, עשויים להפוך ל'אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב' אם ההקשר שבו ייעשוּ לא יהא בהתאמה מדוקדקת להוראות ה' בתורתו, אף אם ייעשו 'בבתי כנסיות ובתי מדרשות'. כוונת האדם לשם ה' בעשייה אסורה זו, לא תציל את הכרובים מלהיות 'אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב', אף שהאדם העושה זאת אינו עובד עבודה זרה באמת.

ואם הכרובים יכולים להיקרא 'אֱלֹהֵי זָהָב' כשאינם במקומם בבית קודשי הקודשים, על אחת כמה וכמה שעגל הזהב יכול להיקרא כך (שמות ל"ב, לא).