דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שמיטה -
שיעור 18

מסחר בפירות שביעית | 1

קובץ טקסט

א. מקור האיסור ורמתו

המשנה בשביעית (פ"ז, מ"ג) קובעת, שאסור לעשות סחורה בפירות שביעית. הגמרא (עבודה זרה סב.; בכורות יב:) לומדת את האיסור מן הפסוק: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" - 'לאכלה ולא לסחורה'. הגמרא מתייחסת אף לעונשו של מי שעובר על האיסור:

"רבי יוסי ברבי חנינא אומר: בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית, אדם נושא ונותן בפירות שביעית, לסוף מוכר את מטלטליו, שנאמר: 'בשנת היובל תשובו איש אל אחוזתו', וסמיך ליה: 'וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך' - דבר הנקנה מיד ליד. לא הרגיש, לסוף מוכר את שדותיו, שנאמר: 'כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו'. לא באת לידו עד שמוכר את ביתו... לא באת לידו עד שמוכר את בתו... לא באת לידו עד שלוה ברבית... לא באת לידו עד שמוכר את עצמו..." (קידושין כ.).

בפרשת בהר מופיעים בפרק אחד גם דיני השביעית וגם הדינים הנוגעים למכירת חפצים, שדות, בתים ועבדים, ומסמיכות זו למד הדרשן, שיש כאן מידה כנגד מידה: מי שסחר באופן אסור בפירות שביעית, ייאלץ למכור את נכסיו.

מעניין שהגמרא מכנה את האיסור "אבקה של שביעית". בדרך כלל הכוונה היא לפעולה שיש בה רק 'ריח' של איסור, ואין לאסור אותה אלא מדרבנן, כמו אבק ריבית או אבק לשון הרע. ברם, הראשונים מדגישים שאין הדבר כך: סחורה בפירות שביעית אסורה מן התורה, והגמרא מכנה אותה "אבקה של שביעית", משום שהיא אסורה 'רק' ברמה של לאו הבא מכלל עשה, ולא ברמה של לאו, כמו האיסורים הנוגעים לעבודת האדמה (רש"י, תוס' ועוד ראשונים בקידושין כ., סוכה מ: וערכין ל:). הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות (מצוות עשה ששכח הרמב"ם, ג') באמת מונה את איסור הסחורה כלאו הבא מכלל עשה, וה'מגילת אסתר' כותב שאף הרמב"ם מודה לכך, אלא שאינו נוהג למנות מצוות כאלו[1].

ב. יסוד האיסור וגדרו

אע"פ שאסור לסחור בפירות שביעית, מדברי המשנה והגמרא בכמה מקומות עולה שלפעמים מותר למכור אותם. מכאן שהתורה לא אסרה כל מכירה של פירות שביעית, אלא רק כזו המוגדרת כ'סחורה'. ממילא עלינו לקבוע, איזו מכירה מוגדרת כ'סחורה', ולשם כך עלינו לעמוד קודם כל על טיבו של האיסור מבחינה עקרונית: מהי בדיוק הבעיה בסחורה? כיצד היא מנוגדת לרעיון של "לאכלה"?

למעשה, דין "לאכלה ולא לסחורה" מופיע בפירוש בגמרא שתי פעמים בלבד. מקור אחד לדין זה נמצא בגמרא בעבודה זרה:

"החמרין שהיו עושין מלאכה בפירות שביעית - שכרן שביעית. מאי שכרן שביעית? אילימא דיהבינן להו שכר מפירות שביעית, נמצא זה פורע חובו מפירות שביעית, והתורה אמרה: 'לאכלה' - ולא לסחורה!" (סב.).

הגמרא אוסרת לשלם שכר לפועלים מפירות שביעית, או לפרוע חוב אחר בפירות אלו, בטענה שיש בכך משום סחורה. באופן דומה קובעת המשנה (פ"ח, מ"ה), שכסף שניתן בעד פירות שביעית ונתפס בקדושת שביעית, אין משתמשים בו כדי לשלם לבעל מקצוע שנתן לנו שירות, כמו ספר או בלן.

המקור השני לדין זה נמצא בגמרא בבכורות (יב:), ונוגע לפדיון פטר חמור. כידוע, בנה הבכור של כל אתון אסור בהנאה, עד שייפדה ע"י שה, שאותו צריך לתת לכהן (והוא חולין). הגמרא קובעת, שמי שיש בידו שה של שביעית (כגון שהוחלף בפירות שביעית), אינו רשאי לפדות בו פטר חמור ולתת אותו לכהן, משום שהתורה אמרה "לאכלה" - "ולא לסחורה". רש"י מסביר, שבפעולה כזו האדם בעצם קונה את החמור בעזרת בהמת השביעית, ואין לנצל דמי שביעית לקניית מוצרים שאינם ראויים לאכילה. באופן דומה קובעת המשנה (פ"ח, מ"ח), שאין לקנות בדמי שביעית עבדים, קרקעות ובהמה טמאה.

ניתן לראות, ששתי הגמרות המזכירות את איסור הסחורה אינן עוסקות במסחר קלאסי, שבו האדם קונה ומוכר מוצרים לפרנסתו. במקרה הראשון האדם לא ממש מוכר את פירות השביעית, אלא רק מנצל אותם כדי לפתור בעיה שיש לו, ולפרוע בהם את חובו. גם במקרה השני האדם בסך הכל מנצל את הפירות כדי להתיר בהנאה את חמורו. נדמה שאלמלא הגמרא, לא היינו מגדירים אנשים אלו כ'סוחרים'. הראשונים באמת נחלקו, עד כמה מקרים אלו משקפים כראוי את מהותו של האיסור.

שיטת הרמב"ן וראשוני ספרד

הרמב"ן מגדיר את האיסור באופן שמתאים מאוד לדברי הגמרא:

"נמצא זה פורע חובו בפירות שביעית ורחמנא אמר לאכלה - פירוש, רחמנא אמר בפירות שביעית דלאכילה ניתנו ולא לדבר אחר, לפיכך אסור ליקח בפירות שביעית מן התורה כל דבר שאינו נאכל... אבל דבר הראוי לאכילה ודאי לוקחין בין בפירות שביעית בין בדמיהן, ומוכרין אותם במעות על מנת ליקח בהן פירות וכל דבר הנתפס בקדושת שביעית... וטעמא דמילתא, דדבר הראוי לאכילה, הואיל ונתפס בקדושת שביעית ואפשר לנהוג בו קדושת שביעית - מותר, אבל דברים שאי אפשר לנהוג בהם קדושת שביעית, כגון חלוק - אסור, דמפקע להו מקדושתייהו, ולא קרינא בהו לאכלה" (עבודה זרה סב.).

הרמב"ן כמעט ואינו מזכיר את המילה 'סחורה', ולדעתו האיסור כלל אינו מתמקד במסחר. בעיני הרמב"ן, דרשת הגמרא כאילו אומרת "לאכלה - ולא לדבר אחר", אלא שהגמרא בחרה לכנות כל מה שהוא "דבר אחר" בשם "סחורה". עיקרו של האיסור הוא בכך, שהאדם אינו משתמש בפירות לאכילה, אלא לצרכים אחרים. התורה לא התירה ללקוט פירות שביעית אלא למטרת אכילה, או הנאות הדומות לה (כל "שהנאתו וביעורו שווים"). למטרה זו מותר לאדם גם לבצע פעולות של מקח וממכר, כגון למכור את הפירות, לקנות בכסף שהוא מקבל תמורתם בשר ודגים וכד', ולאוכלם בקדושת שביעית - העיקר שבסופו של דבר מלוא שוויים של הפירות יוקדש לאכילה. מבחינה זו התורה סייעה לאדם, וקבעה שכאשר הוא מוכר את פירות השביעית, תחול קדושת שביעית על הכסף שהוא מקבל תמורתם, ואם יקנה בכסף הזה מוצרי מזון אחרים, תעבור הקדושה ותחול על מוצרים אלו. באופן זה האדם אינו חייב לאכול את כל הפירות שלקט, אלא מותר לו לגוון את התפריט שלו, ולרכוש בעזרת הפירות דברי מאכל אחרים. העיקר שמלוא שוויים ישמש למטרות אכילה. מי שלקט פירות שביעית בשווי מאה שקלים, למשל, צריך בסופו של דבר לאכול בקדושת שביעית מוצרי מזון בשווי דומה.

ברם, אם אדם הולך לספר, ומשלם לו בפירות שביעית, נמצא שתמורת הפירות הוא לא קיבל שום דבר ממשי שיכול להיאכל, ולכן הדבר אסור. באופן דומה, אם אדם קונה בפירות מוצרים שאינם ראויים לאכילה או לשימוש דומה לאכילה, קדושת שביעית אינה חלה על מוצרים אלו, ונמצא שמבחינתו הקדושה הופקעה, בלי שניצל אותה למטרות אכילה. המשנה (פ"ח, מ"ח) באמת קובעת, שאדם זה נקנס, וחייב לרכוש על חשבונו מוצרי מזון באותו שווי, ולאכול אותם בקדושת שביעית, כנגד קדושת השביעית שבזבז.

יש לציין, שכאשר אדם משתמש בפירות לצרכים כאלו, הקדושה אינה פוקעת מן הפירות עצמם. למעשה, פעולות כאלו כלל אינן פוגעות בפירות, העשויים למלא את ייעודם ולהיאכל ע"י הקונה או מישהו אחר. הבעיה כאן אינה נוגעת לפירות, אלא לאדם, שקיבל פירות שביעית למטרות אכילה, ולא ניצל אותם למטרות אלו. וכך ניתן להבין את היחס בין שני האיסורים הנלמדים מן הפסוק: "לאכלה - ולא להפסד", "לאכלה - ולא לסחורה". איסור הפסד מתמקד בפירות, שהושחתו באופן שאינם יכולים למלא את ייעודם, ואילו איסור סחורה מתמקד באדם, שלא ניצל כראוי את הפירות שניתנו לו.

הבנה דומה של איסור הסחורה מופיעה גם בדברי הרשב"א, הריטב"א והר"ן שם[2]. אמנם, כל הראשונים הללו ציינו, ששיטתם נתקלת בקושי מסויים, לאור הגמרא בקידושין (נב.). הגמרא שם קובעת, שניתן לקדש אישה בפירות שביעית, ולכאורה במעשה זה האדם נותן את פירות השביעית, ואינו מקבל תמורתם שום דבר שנתפס בקדושת שביעית, כך שיש כאן בעיה של סחורה. הראשונים תירצו, שפעולה זו באמת אסורה מן התורה מצד איסור סחורה, והגמרא אינה אומרת שהדבר מותר, אלא רק שבדיעבד אם מישהו נהג כך קידושיו תופסים, כשם שכל מכירה של פירות שביעית תופסת, גם כאשר היא אסורה מצד איסור סחורה. וכן מפורש בירושלמי (פ"ח, ה"ח), שאסור לקדש אישה בדמי שביעית, שכן "מה בין הקונה אישה, מה בין הקונה שפחה".

שיטת רש"י, תוס' והרמב"ם

מדברי רש"י (קידושין שם ד"ה "המקדש") נראה, שלא קיבל את עמדתם של ראשוני ספרד. רש"י כותב, שהגמרא באה לחדש שהמקדש בפירות שביעית מקודשת, "דלא תימא לאכלה אמר רחמנא, ולא לדבר אחר". לדברי רש"י, ההווא-אמינא של הגמרא זהה בדיוק לשיטת הרמב"ן, שמה שנאמר "לאכלה" לא בא למעט סחורה דווקא, אלא למעט כל דבר שאינו 'אכילה', לרבות קידושי אישה. אולם מדברי רש"י משתמע, שהגמרא דחתה את הסברה הזו, וקבעה שהמילה "לאכלה" אינה באה למעט כל דבר אחר, ואין איסור לקדש אישה בפירות שביעית.

כך כתבו גם תוס' בעבודה זרה (סב. ד"ה "נמצא"), שאע"פ שאסור לפרוע חוב בפירות שביעית, בכל זאת ייתכן שמותר לקדש בהם אישה, "דמשום פריה ורביה אקילו ביה רבנן". מדברי תוס' עולה, שפריעת חוב בפירות שביעית אינה אסורה מן התורה אלא רק מדרבנן, כך שחכמים יכולים להקל בה במקרים מסויימים[3].

מדוע מן התורה אין איסור לקדש אישה או לפרוע חוב בפירות שביעית, הרי האדם אינו מנצל את הפירות לאכילה? מסתבר שלדעה זו, עצם העובדה שהאדם אינו משתמש בפירות לאכילה אינה בעייתית כשלעצמה, כל זמן שהפירות עדיין ראויים לאכילה. התורה לא אמרה "לאכלה - ולא לדבר אחר", אלא "לאכלה - ולא לסחורה". האיסור אינו מתמקד בכך שהאדם לא השתמש בפירות למטרות אכילה, אלא בכך שהשתמש בהם לסחורה. ומה היא בדיוק 'סחורה'? בעניין זה עסקו תוס' לפני כן:

"אומר רבינו יצחק, דהסחורה שהיא אסורה בפירות שביעית היינו לקנות הרבה ביחד להוליך ממקום הזול למקום היוקר...".

איסור סחורה בעיקרו נוגע בדיוק לפעולת המסחר הרגילה: קנייה סיטונאית של פירות רבים בזול, כדי למכור אותם אחר כך במחיר גבוה יותר. שורש האיסור הוא בכך, שהאדם מנצל את פירות השביעית לגריפת רווחים. גישה דומה עולה גם מדברי הרמב"ם, שכתב ש"אין עושין סחורה בפירות שביעית, ואם רצה למכור מעט מפירות שביעית - מוכר" (פ"ו, ה"א) - האיסור הוא רק במכירת פירות בהיקף רחב למטרות סחורה.

לדעה זו, האיסור אינו מתמקד בכך שקדושת השביעית הופקעה בלי תמורה. למעשה, כאשר אדם מבצע מכירה סיטונאית של פירות שביעית, אין מבחינתו שום הפקעה של הקדושה אלא להפך: יש בידיו כעת קדושת שביעית בשווי גבוה יותר ממה שהיה בתחילה. ואעפ"כ הדבר אסור, כיוון שהאדם ניצל את פירות השביעית לשם צבירת ממון, ולא למטרות צריכה.

זאת ועוד: לדעה זו ייתכן שהאדם יעבור על איסור הסחורה, מבלי לעסוק כלל במסחר. בגמרא בסוכה (מ:) נאמר, שאין לחלל דמי שביעית על בעלי חיים טהורים, שמא ישהה אותם אצלו זמן רב כדי לגדל מהם עדרים. מדוע יש איסור לגדל עדרים מבהמות שביעית? רש"י תולה את הבעיה באיסור סחורה:

"...וגבי שביעית נהנה מהן להתעשר, והתורה אמרה 'ולא לסחורה', אלא להפקיר ולבער בשביעית, עד שלא תכלה לחיה מן השדה" (ד"ה "שמא").

מדבריו עולה, שכל שימוש בחפצי שביעית להשגת עושר ונכסים כלול באיסור סחורה, גם אם האדם כלל אינו מבצע שום פעולה של מכירה. איסור סחורה בא לוודא, שהאדם ישתמש בפירות השביעית למטרות צריכה קצרות מועד, ולא להגדלת נכסיו בטווח הארוך. מדברי רש"י נראה, שגם מצוות הביעור באה להשיג יעד דומה: היא קוצבת את הזמן שבו רשאי האדם לצרוך את הפירות.

רעיון דומה מופיע גם בדברי רש"י בתחילת הסוגייה שם (לט. ד"ה "אין מוסרין"). הגמרא קובעת שאין מוסרים דמי שביעית לעם הארץ, העשוי שלא להשתמש בהם כראוי. רש"י מבאר, שאיננו חוששים שעם הארץ יבצע פעולות כלשהן בכסף, אלא בדיוק להפך: שהוא ישמור על הכסף לאורך זמן, יפקיד אותו בתוכנית חיסכון וכד', כדי להתעשר ממנו בעתיד. שוב, אין כאן פעולה אקטיבית של מסחר, אלא רק השארת הכסף כפי שהוא, ובכל זאת איסור מן התורה יש כאן, כיוון שחפצי השביעית נועדו לצריכה מיידית, ולא להגדלת חשבון הבנק.

מעניין להשוות את דבריו של רש"י לדברי הריטב"א שם. הריטב"א (ד"ה "גמרא") כותב, שהחשש הוא שעם הארץ ינצל את הכסף לקניית חפצים שקדושת שביעית אינה חלה עליהם, כמו קרקעות ובהמה טמאה. הריטב"א לשיטתו, הדומה לרמב"ן, אינו רואה בעיה בשימוש בדמי השביעית למטרות מסחריות וכלכליות, כל זמן שאין הפקעה של קדושת השביעית, וקל וחומר שאינו רואה בעיה בשמירת הכסף לעתיד[4]. הריטב"א גם כותב, שאדם רשאי למכור פירות שביעית באיזו כמות שירצה, ובלבד שינהג קדושת שביעית בכסף שיקבל תמורתם.

מצד שני, שיטת רש"י ותוס' מקלה יותר מזו של הרמב"ן והריטב"א, בנוגע למקרים שבהם אדם מוכר פירות שביעית בהיקף קטן, בלא לקבל תמורה שיש בה קדושת שביעית, כגון שפורע חובו בפירות אלו, מקדש בהם אישה, או קונה בהם מוצרים שאין בהם קדושת שביעית. לפי הרמב"ן והריטב"א, עיקר האיסור מן התורה מתייחס בדיוק למקרים אלו, ואילו לפי רש"י ותוס' אין כאן איסור אלא מדרבנן. אמנם הדרשה "לאכלה ולא לסחורה" מופיעה בגמרא בדיוק בהקשרים אלו, אולם לפי רש"י וסיעתו נראה שעלינו להבין, שאין כוונת הגמרא לעיקר האיסור מן התורה, אלא לאיסור דרבנן המסתעף ממנו.

אפשר באמת לראות, שהרמב"ם בפירוש המשנה (פ"ח, מ"ה ומ"ח) ותוס' בסוכה (לט. ד"ה "שאין") מתייחסים הן לאיסור לשלם לפועל בפירות שביעית והן לאיסור לקנות בהם בהמה טמאה וכד', ואינם מזכירים איסור סחורה כלל, אלא מנמקים איסורים אלו בכך, שפירות שביעית ניתנו רק לאכילה, שתייה, סיכה וכד'. הדבר נראה תמוה, שהרי הגמרא תולה את האיסורים הללו באיסור סחורה. אולם לדברינו הדבר מובן, שכן אין כאן איסור סחורה מן התורה אלא רק הרחבה מדרבנן של איסור זה. התורה לא אסרה אלא לגרוף הון על חשבונם של פירות השביעית, ואילו חכמים הוסיפו ואסרו את כל המקרים שבהם האדם אינו מנצל את גוף הפירות, אלא רק את שוויים הכספי. התורה אסרה סחורה בלבד, ואילו חכמים אסרו כל מה שאינו "לאכלה"[5].

ויש להטעים, שגם בלי איסור סחורה היינו יודעים ששביעית ניתנה רק לאכילה, שתייה וכד', שהרי נאמר בפסוק "לאכלה", אולם היה מקום לחשוב, שדין זה אינו מתייחס אלא למי שמכלה את הפירות, שעליו לעשות כן בדרך מותרת, שהביעור וההנאה באים כאחד וכו', ולא לעבור על איסור הפסד, אבל אין שום הגבלה בשימוש בפירות השביעית באופן שאינו מכלה אותם. ברם, מאחר שקבעה התורה, שאסור לסחור בפירות אף שאין הדבר כרוך בכילויים, הוסיפו חכמים וקבעו, שגם הפקת רווחים אחרים מן הפירות אסורה, ויש לנצל את הפירות אך ורק לאכילה, שתייה וכד'.

לסיכום אפשר לומר, שלפי הרמב"ן וסיעתו, איסור הסחורה מבוסס על כך שהפירות לא הופנו לאכילה וקדושתם פקעה בלא תמורה, ואילו לרש"י וסיעתו האיסור מעיקר הדין מתייחס לכל שימוש בפירות לשם הפקת רווחים, בלי קשר לשאלה אם הקדושה פקעה, וחכמים הרחיבו אותו לכל מקרה שבו הפירות אינם מנוצלים לאכילה[6].

דרך סחורה

גדרים אחרים לאיסור הסחורה ניתן למצוא בדברי המשנה:

"ולא יהיה לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק, אבל הוא לוקט, ובנו מוכר על ידו. לקח לעצמו והותיר - מותר למכרן" (פ"ז, מ"ג).

בניגוד לתוס' וסיעתו, התולים את האיסור בהיקף המסחר ומטרתו, או לרמב"ן וסיעתו, התולים את האיסור בהפקעת הקדושה, תולה המשנה את האיסור במשתנים שונים הנוגעים לאופן המכירה: מי מוכר, היכן נעשית המכירה, ומה מקור הפירות. מרבית הראשונים סבורים, שמשנה זו אינה עוסקת בגדרי האיסור דאורייתא, אלא מחדשת, שגם כאשר המכירה מותרת מן התורה, אסרו חכמים למכור באופן המוגדר כ'דרך סחורה'.

אמנם, מדברי המשנה קשה להבין, באיזה אופן מותר למכור ובאיזה לא. הרישא של המשנה מציינת מקרה אחד שאסור ומקרה אחד שמותר, אולם בין המקרים ישנם מספר הבדלים, כך שלא ברור מהו הקריטריון הקובע מתי אסור ומתי מותר. למעשה, ישנם שלושה הבדלים בין שני המקרים שבמשנה:

א. במקרה האסור האדם לוקח (=קונה) את הירקות, ואילו במקרה המותר הוא לוקט אותם.

ב. במקרה האסור המכירה היא בשוק, ואילו במקרה המותר היא נעשית "על ידו", וניתן לפרש שהכוונה למכירה בשדה.

ג. במקרה האסור מי שהשיג את הירקות הוא זה שמוכר אותם, ואילו במקרה המותר בנו מוכר אותם.

מפרשי המשנה נחלקו בשאלה, איזה מן ההבדלים הוא המפריד בין האיסור להיתר:

א. רבים מן הראשונים: הר"ש והרא"ש על המשנה, תוס' בסוכה (לט. ד"ה "וליתיב"), ר' האי גאון (ספר המקח והממכר, שער י"ב) ואחרים, הבינו שההבדל החשוב הוא השלישי: אסור לאדם אחד ללקוט או לקנות פירות ואחר כך למוכרם, אולם מותר לאדם אחר למכור אפילו "על ידו", היינו עבורו. בפשטות, חילוק זה הוא מדרבנן: בדרך כלל אדם מוכר בעצמו, וכאשר הוא עושה כן ע"י אחר, אין זו דרך סחורה, ולכן הדבר מותר. וכן כתבו ר' האי גאון, הרא"ש, ברטנורא ואחרים.

ברם, מדברי הר"ש ותוס' בסוכה (שם) נראה, שחילוק זה הוא מן התורה. הר"ש והתוס' אפילו התלבטו, האם זהו החילוק היחיד מן התורה, ואין שום חשיבות להיקף המסחר ומטרתו, אלא רק לשאלה האם אדם מוכר בעצמו או ע"י אחר, או שמא לצד האיסור למכור בעצמו, יש גם איסור למכור כמות גדולה להפקת רווחים, אפילו ע"י אחר.

לפי זה, יש כאן שיטה חדשה בנוגע להגדרת האיסור מן התורה: אסור שיהיה מצב, שמי שקטף את הפירות יהיה זה שגם ימכור אותם, אפילו אם כוונתו לאכילה ולא להגדלת נכסיו. מסברה קשה מאוד להבין את הסברה בשיטה זו: אם האדם מתכוון לאכילה, מה זה משנה כל כך האם הוא מוכר בעצמו או ע"י אחר?

הגרי"פ פערלא (ספר המצוות לרס"ג, עשה ס"א, דפים רסח-רע) הסביר, שלדעה זו איסור הסחורה אינו מצווה עצמאית, אלא סעיף באיסור הקצירה. המילה "לאכלה" מתייחסת אל מה שנאמר לפני כן "את ספיח קצירך לא תקצור", וקובעת שמה שאסור לקצור הוא למטרות אחרות, אבל לאכילה מותר. ממילא, מי שקוצר שלא למטרת אכילה עובר על איסור הקצירה וחייב מלקות, גם אם אין כוונתו להפקת רווחים. מצד שני, כאשר אדם אחד קוצר ואדם אחר מוכר, שניהם אינם עוברים על האיסור. כעין זה הסביר גם הרב קוק (שבת הארץ ו', א)[7].

ב. לדעת תוס' בעבודה זרה (סב. ד"ה "נמצא") בשם ר"י, ההבדל השני שהזכרנו הוא המשמעותי. כפי שכבר ראינו, לדעת ר"י, מותר מן התורה למכור כמות קטנה של פירות שלא למטרות מסחריות. ברם, חכמים התנו את ההיתר בכך, שימכור את הפירות ליד השדה, ולא בשוק, מאחר שמי שמוכר בשוק נראה כמוכר למטרות רווח, ולא למטרות צריכה.

למעשה, גם אם לא מפרשים כך את המשנה, יש להגביל את מקום המכירה המותרת ע"פ הירושלמי. הירושלמי (פ"ז, ה"א) קובע, שגם במקרים שהתירו למכור, אין לעשות כן במקום שבו הוא נוהג למכור בשאר השנים.

ג. ואילו כמה מן האחרונים שפירשו את המשנה: הגר"א בשנות אליהו, הרש"ש, מלאכת שלמה בשם ה"ר יהוסף ואחרים, הבינו שההבדל הראשון הוא הקובע: חכמים אסרו לקנות פירות שביעית ולמכור אותם, אפילו למטרות צריכה, כיוון שזו היא דרך סחורה, שקונים ומוכרים, אולם מותר ללקוט פירות ולמכור אותם, אפילו ע"י אחר. וכן הבין פאת השולחן (כ"ו, ד) בדעת הרמב"ם.

לפי כל ההסברים, מי שקנה או לקט פירות לשם אכילה, ולאחר שאכל נותרו לו כמה פירות, רשאי למכור אותם אפילו בעצמו ובשוק, שאין זו דרך סחורה, כמבואר בסיפא של המשנה.

ג. סיכום והלכה למעשה

כפי שראינו תוך כדי הדיון, הראשונים נחלקו במספר שאלות הנוגעות לגדרו של איסור הסחורה:

השאלה המשמעותית ביותר היא, האם מותר למכור כמות סיטונאית של פירות שביעית למטרות רווח. לדעת הרמב"ן וסיעתו הדבר מותר, בתנאי שכל הרווחים ינוצלו לקניית מוצרי מזון ואכילתם בקדושת שביעית, מה שאינו מעשי כל כך, אם המסחר נעשה בהיקף גדול. ר"י והרמב"ם, לעומת זאת, אוסרים פעילות כזו מן התורה, וכך כנראה סובר רש"י. ואילו לדעת תוס' בסוכה והר"ש, אם המוכר לקט את הפירות בעצמו, יש בכך איסור מן התורה, ואם קנה את הפירות מאחר - הדבר מוטל בספק.

הלכה למעשה פשוט באחרונים שהדבר אסור, וזוהי ההבנה הפשוטה ביותר של איסור הסחורה מן התורה[8]. וכבר ראינו בעבר, שאסור אפילו ללקוט כמות גדולה של פירות מן ההפקר, גם אם אינו מתכוון כלל למוכרם[9].

עוד נחלקו הראשונים, האם מותר ללקוט או לקנות מעט פירות ולמוכרם: לפי ר"י הדבר מותר; לפי הר"ש והתוס' בסוכה, מותר רק ע"י אחר, אבל ע"י עצמו אסור, אולי אפילו מן התורה; ואילו לפי הגר"א וסיעתו, אם לקט מותר ואם קנה אסור. בעניין זה פסק החזון איש (כ"ו, סדר השביעית ו) כדעת הגר"א: אסור לקנות פירות שביעית ע"מ למוכרם, אולם מותר ללקוט מעט פירות ע"מ למוכרם, אפילו ע"י שליח. החזון איש הקל בכך, אע"פ שלפי הר"ש והתוס' ייתכן שיש בכך איסור מן התורה! (אם מוכר בעצמו). ויש שהחמירו כדעת הר"ש והתוס', ולא התירו ללקוט ולמכור אלא ע"י אחר (ערוך השלחן כ"ה, ז ועוד).

החזון איש הוסיף (שם, ב), שההיתר הוא לקטוף כמות של פירות שאדם רגיל להביא לביתו לכמה ימים. לאחר שמכר את הכמות שקטף, יכול לקטוף פעם נוספת. ועוד כתב ע"פ הירושלמי דלעיל, שאת המכירה אין לבצע בשוק או בחנות, שבהם מוכרים פירות בדרך כלל, אלא בבית, בסמטה או בחצר.

ולכל הדעות, מי שיש לו פירות שביעית או דמי שביעית אינו רשאי לקנות בהם מוצרים שאינם ראויים לאכילה, וכן אינו רשאי להשתמש בהם לפריעת חובות או לתשלום שכר פועלים, אלא שהראשונים נחלקו, כנראה, האם איסור זה הוא מן התורה או מדרבנן.

בשיעור הבא נוסיף ונעסוק בדינים שונים הנוגעים למסחר בפירות שביעית.

 


[1] יש שדייקו מדברי הערוך (ערך 'אבק') שסחורה אסורה רק מדרבנן (ראה מהר"ץ חיות ראש השנה כב.), אולם לשון דומה לזו של הערוך מופיעה ברש"י בסוכה מ:, ורש"י סובר בבירור שסחורה אסורה מן התורה, כמפורש בדבריו בכמה מקומות.

[2] אמנם, בדברי הרשב"א והריטב"א ישנה תוספת קטנה על מה שמופיע ברמב"ן. הם מציינים שבגדר "לאכלה" נכללות רק הנאות שיש בהן כילוי מהיר של החפץ, כך שהוא יכול להתבער עד שעת הביעור. ייתכן שמילים אלו נכתבו כמענה לקושיית תוס' בבכורות (יב: ד"ה "ודאי"), מדוע לא נתיר לקנות בגד או בהמה טמאה בפירות שביעית, הרי לבישת הבגד או השימוש בבהמה למלאכה כרוכים בשחיקה איטית שלהם, כך שיש כאן "הנאתו וביעורו שווים", והרי זו הנאה הדומה לאכילה. אולי משום כך ציינו הרשב"א והריטב"א, שרק הנאה הכרוכה בכילוי מיידי של החפץ היא בגדר אכילה, ואילו שימוש ממושך המלֻווה בשחיקה איטית דומה יותר לסחורה, שעניינה שימוש בחפץ או בשוויו לאורך זמן, כדי להתעשר ממנו בטווח הרחוק (ועיין קהילות יעקב, שביעית סי' ו'). בניגוד לרמב"ן, הסבור שסחורה היא סתם מילת קוד לכל מה שאינו אכילה, מציינים הרשב"א והריטב"א את הניגוד שבין אכילה לסחורה. אמנם, בסופו של דבר מסכימים הרשב"א והריטב"א לדעת הרמב"ן, שהאיסור בעיקרו אינו מתמקד בתוכן שלילי כלשהו שיש בפעולת הסחורה, אלא בכך שהאדם הפקיע את קדושת השביעית במקום לנצל אותה לאכילה.

[3] תוס' אמנם ממשיכים וכותבים, שייתכן שאסור לקדש אישה בפירות שביעית, ורק בדיעבד הקידושין תופסים, אולם נראה שלא חזרו בהם מן הקביעה שאין כאן אלא איסור דרבנן. וכן הבין החזון איש (י"ג, כו) בדעתם.

[4] מובן שגם לפי הרמב"ן והריטב"א, מי שלאורך זמן לא ישתמש בחפצי השביעית לצריכה, אלא רק לצבירת עוד ועוד נכסים, יעמוד בפני שוקת שבורה כשתגיע שעת הביעור, שבה מחוייב כל אדם להפקיר את חפצי השביעית שבידיו, אולם בעיה זו אינה נוגעת לאיסור סחורה.

[5] וקצת מדוייק כן בדברי תוס' בעבודה זרה שהתחלנו לצטט לעיל: "אומר רבינו יצחק, דהסחורה שהיא אסורה בפירות שביעית היינו לקנות הרבה ביחד להוליך ממקום הזול למקום היוקר... וכן פורע חובו מפירות שביעית, שזה משתכר בפירות שביעית, ולאו לאכלה קרינא ביה" - משמע שקניית הרבה ביחד וכו' אסורה מדין 'סחורה', ואילו פריעת חוב אסורה משום ש"לאו לאכלה קרינא ביה". ועיין ערוך השולחן (כ"ו, ה) שכתב שתשלום לפועל מפירות שביעית אסור משום שאין זה "לאכלה" והרי זה "כעין מסחר" (= ולא סחורה ממש). וראה גם חזון איש (י"ג, כו), שפריעת חוב מפירות שביעית אינה אסורה מדין סחורה, אלא מדין שימוש בפירות שלא כדרך הנאתן.

[6] להשלמת התמונה כדאי להזכיר בקיצור את סוגיית הגמרא בבכורות יב:. ע"פ ההלכה, כאשר ישנו ספק האם חמור מסויים חייב בפדיון, כגון שאמו ילדה זכר ונקבה יחד, ואין ידוע מי יצא קודם, חייב בעל החמור לפדות את החמור מספק, אולם אינו חייב לתת את השה לכהן, שכן "המוציא מחברו עליו הראיה". הגמרא בבכורות שם מסתפקת בשאלה, האם ניתן לפדות חמור כזה בשה של שביעית: מצד אחד, יש כאן ניצול של השה לטובת היתר החמור בהנאה, והרי זה כסחורה, ומצד שני השה נשאר אצלו, והוא יכול לקיים בו "לאכלה". יש כאן בעצם מקרה, שבו האדם מנצל את בהמת השביעית למטרות רווח, שאינן פוגעות ביכולתו לאכול את הבהמה, והספק תלוי לכאורה במחלוקת תוס' והרמב"ן, האם העיקר הוא שבסופו של דבר יופנו הפירות לאכילה (רמב"ן), או שמא יש בכל מקרה איסור להרוויח מן הפירות, גם אם אין פגיעה באפשרות לאוכלם (תוס'). למסקנת הגמרא מותר לבצע את הפדיון בבהמת שביעית, מה שתומך לכאורה בדעתו של הרמב"ן. תוס' ישיב ויאמר, שמאחר שהיקף ה'מכירה' כאן קטן יחסית, אין כאן איסור סחורה, וגם איסור מדרבנן אין כאן, שהרי ניתן לקיים "לאכלה".

[7] לפי זה, האיסור נוגע רק למי שלוקט ע"מ למכור, ומה שדיברה המשנה על "לוקח" אין כוונתה לקונה אלא ללוקט.

[8] "החנוונים שומרי תורה צריכים לדעת, כי בשנת השביעית אי אפשר להם לנהל עסקיהם במסחר הפירות והירקות, וצריכים לבקש פרנסתם ממקום אחר..." (חזון איש סי' כ"ו, סדר השביעית ו).

[9] עיין בשיעור על קצירה ובצירה, שציינּו שני נימוקים לאיסור.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)