משתה אסתר השני

את דיוננו הקודם חתמנו בדברי 'חכמי המן' שניבאו את מפלתו של המן (ו', יג). בעצירת הדיון במקום זה עשינו מעשה אשר לא ייעשה, שהרי הסיפור מעוצב כאן בקצב מהיר ביותר, וישנה רציפות 'אחוזת תזזית' בין תמונת ייעוץ חכמי המן ובין משתה אסתר השני. המהירות מודגשת במיוחד בביטוי:

"עוֹדָם מְדַבְּרִים עִמּוֹ וְסָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ הִגִּיעוּ וַיַּבְהִלוּ לְהָבִיא אֶת הָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשְׂתָה אֶסְתֵּר" (ו', יד).

סביר שלפנינו לא רק תיאור זמן ניטרלי, אלא גם יצירת זיקה תוכנית: חכמי המן חזו כי "נפל תפל לפניו", ומיד - כדבריהם - סריסי המלך הגיעו, והנה מפלת המן עומדת להתרחש. המהירות של התמונות הללו באה לידי ביטוי גם בפעלים המיוחדים בהם משתמשת כאן המגילה. בפתח התמונה המן "נדחף" אל ביתו, וכפי שראינו בשיעור הקודם, פועל זה רומז למהירות המלווה בבהלה. והנה, כעת, המן שוב יוצא מביתו, וגם הפעם סריסי המלך 'מבהלים' אותו.

מהירות התמונות חשובה לאפקט הכללי של הסיפור: הדברים יצאו תחת שליטתו של המן, ומאותו רגע בו נכנס למלך לבקש את תליית מרדכי על העץ, ניטלו ממנו מושכות הסוס והוא אינו יכול לקבוע עוד את עתידו או את גורלו. מרגע זה, תמונה רודפת תמונה, מפלה רודפת מפלה, עד שימצא עצמו המן על העץ אשר הכין למרדכי. הפועל 'בהל' כבר נזכר במגילה, בתיאור הכנות אסתר לכניסתה אל המלך:

"וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל בֵּית הַמֶּלֶךְ אֶל יַד הֵגַי שֹׁמֵר הַנָּשִׁים. וַתִּיטַב הַנַּעֲרָה בְעֵינָיו וַתִּשָּׂא חֶסֶד לְפָנָיו וַיְבַהֵל אֶת תַּמְרוּקֶיהָ וְאֶת מָנוֹתֶהָ לָתֵת לָהּ" (ב', ח-ט).[1]

בשתי הסיטואציות סריסי המלך הם ה'מבהלים' אדם אחר, ובשני המקרים זה המובהל עומד לבוא אל המלך. אולם, אסתר נשאה חסד בעיני הגי ועל כן הוא מיהר לתת לה את תמרוקיה, בעוד המן זכה אך לפני שעות מספר לביזיונות קשים מאת המלך! באסתר המלך יתאהב וימליכה למלכה לאחר בהלת הגי, ואילו את המן יתלה המלך על עץ, לאחר בהלת הסריסים.

מעבר לשימוש בפועל 'ויבהל' הפסוק שלפנינו מזכיר מאד את הנוסחה הקבועה בה משתמש הכתוב בתיאור המכות שבאו על איוב: "עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא" (איוב א', טז-יח). הקשר בין הסיפורים ברור: גם המן עומד בפני מכה חדשה, גדולה יותר מהמכה שכבר חטף עת הרכיב את מרדכי על סוס ברחוב העיר.

משתה היין השני נפתח באופן דומה למשתה היין הראשון, בשאלת המלך את אסתר לרצונה. דמיון המשתאות ורציפותם מודגש בלשון הכתוב:

"ויאמר המלך לאסתר גם ביום השני במשתה היין" (ז', ב).

ממילא, עלינו להשוות בין המשתה הראשון למשתה השני:

השוואה מהירה מלמדת שאין שינויים דרמטיים בתיאור שני המשתאות. במבט ראשון נראה שכללי הנימוס נשמרים בשני המשתאות. המלך פונה באדיבות רבה לאסתר ("עד חצי המלכות ותעש"), וגם היא פונה בכבוד הראוי למלך ("אם מצאתי חן... ואם על המלך טוב"). עם זאת, ישנם הבדלים קטנים שמשקפים את הפער הנפשי שחל בעמדת הגיבורים בין שני המשתאות. ראשית יש לציין שהמן מתבקש לבוא 'במהירות' אל שני המשתאות. כפי שכבר הערנו, המהירות הזו חשובה הן בשל תרבותו האלילית של המן הגורסת שבזמן שהמזל מאיר פנים יכול אדם להצליח בכל העולה על רוחו (כפי שהתבאר בשיעור הקודם), והן בשל התחושה שיד נעלמה מכתיבה להמן את מעשיו וכי הוא הפסיק לשלוט במה שקורה לו (כפי שהערנו לעיל).[2]

ניסוח הכתוב את הבאים למשתה משתנה במוקד אחד חשוב (עליו הערנו כבר בדיון על הצורך בשני משתאות): במשתה הראשון המלך והמן מוצגים כיחידה אחת כשמולם ניצבת אסתר שהכינה למענם משתה, בעוד במשתה השני, אין תיאור של הגברים הבאים "למשתה שעשתה אסתר", אלא הגברים באים "לשתות עם אסתר". בכך רמוזה שבירת יחסי הכוחות שהיו מלכתחילה. המלך כבר אינו אוהבו של המן כפי שהיה בתחילה, ואסתר חשה יותר בנוח בקרב משולש השותים.

אולם, ישנו הבדל נוסף מעניין, שיכול היה להיות שולי לולא היה חוזר ונשנה גם בשני השלבים הבאים באותו האופן. התואר המלכותי של אסתר נזכר בתיאור הבאים לשתות (מול "אל המשתה אשר עשתה אסתר", נאמר: "לשתות עם אסתר המלכה"), והנה, תואר זה נזכר גם בדברי המלך לאסתר במשתה השני ("מה שאלתך אסתר המלכה"), ונעדר משאלתו במשתה הראשון. גם בשלב השלישי, עת אסתר שוטחת את בקשתה פער זה בא לידי ביטוי, שהרי במשתה הראשון מכונה אסתר ללא תואר כלל: "ותען אסתר ותאמר", ואילו במשתה השני מצורף לה תוארה: "ותען אסתר המלכה ותאמר". כאמור, הבדל זה יכול היה להיות שולי, אולם מאחר והוא מופיע לכל אורך הדיאלוג, קשה להתעלם ממנו. מה משמעות דבר זה? דומה בעיני, שהתואר המלכותי משקף את השיפור שחל במעמד אסתר מנקודת מבטו של המלך. לאחר המשתה שנערך בליל אמש נזכר המלך במעשה מרדכי.

סביר, שבהיזכרות זו הוא גם נזכר בתפקיד שמילאה אסתר בהגנה עליו מפני המורדים (וגם אם לא זכר בעצמו, הלוא ספר דברי הימים נקרא ומעיד). ממילא, המלך שבא לשתות "עם" אסתר, רואה בה גם "מלכה". ואסתר, מצדה, מנצלת תחושה זו, ובנוסף לצורת הפנייה אל המלך בגוף השלישי, שאפיינה את המשתה הראשון ("אם מצאתי חן בעיני המלך") היא מבליעה גם פנייה לנוכח במשתה השני ("אם מצאתי חן בעיניך המלך"). פנייה בגוף שני משדרת תחושה קירבה גדולה יותר מאשר פנייה בגוף שלישי.

והערה אחרונה לסיום ההשוואה: גם הנוסחה "שאלתי ובקשתי" החוזרת בשני המשתאות מפי אסתר עוברת תהליך מעניין. במשתה הראשון נדמה כי יש לפענח נוסחה זו כחלק מהנוסחאות הנימוסיות שמאפיינות את השיחה בין המלך והמלכה. אסתר פותחת את דבריה בהצהרה: "שְׁאֵלָתִי וּבַקָּשָׁתִי", ומסיימת את דבריה, שאם היא מצאה חן בעיני המלך ואם על המלך טוב לתת "אֶת שְׁאֵלָתִי וְלַעֲשׂוֹת אֶת בַּקָּשָׁתִי". מאחר והדברים נקראים ברציפות אחת, נוטה הקורא - כמו המלך עצמו - להבין את דבריה כפתיחה נימוסית, גם אם ארוכה ומסורבלת מעט. לעומת זאת, מילים אלו מקבלות תוכן חדש במשתה השני עת אסתר אומרת "תִּנָּתֶן לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי". כאן, הנוסחה הפורמאלית משמשת כבר כחלק מתוכן הבקשה עצמה, ובשל צירוף 'נפשה' של אסתר וצירוף 'עמה', ברור לגמרי כי אין מדובר בפורמולה נימוסית מקובלת. לשון אחר, המשתה השני מאופיין כמשתה בו המלך ואסתר המלכה נפגשים זה עם זו. הוא רואה בה 'מלכה' ולא רק מגישת משקאות במשתה שעשתה לכבודו; היא פונה אליו גם בגוף שני (מסויג מעט, יש לומר), ואף דבריה מתובלים בפחות נימוסיות וביותר תוכן.

ניתוח התמונה הבאה, בה אסתר מספרת למלך על דבר הגזירות, ותגובות המלך מזה והמן מזה, נידונו זה מכבר בדיונינו על גזירות המן (שיעורים מספר עשר ואחד-עשר), ולא נחזור על הדברים. כעת ברצוננו לעיין בעיצוב הספרותי של תמונה זו.

כקודמותיה, גם בתמונה זו בולט ביותר הקצב המהיר של ההתרחשות. הדבר מודגש בקפיצה של המספר מדמות לדמות, מתיאור המלך לתיאור המן, כשהנושא קודם לנשוא:

"וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִישׁ צַר וְאוֹיֵב הָמָן הָרָע הַזֶּה
וְהָמָן נִבְעַת מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה.
וְהַמֶּלֶךְ קָם בַּחֲמָתוֹ מִמִּשְׁתֵּה הַיַּיִן אֶל גִּנַּת הַבִּיתָן
וְהָמָן עָמַד לְבַקֵּשׁ עַל נַפְשׁוֹ מֵאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה כִּי רָאָה כִּי כָלְתָה אֵלָיו הָרָעָה מֵאֵת הַמֶּלֶךְ.
וְהַמֶּלֶךְ שָׁב מִגִּנַּת הַבִּיתָן אֶל בֵּית מִשְׁתֵּה הַיַּיִן
וְהָמָן נֹפֵל עַל הַמִּטָּה אֲשֶׁר אֶסְתֵּר עָלֶיהָ
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת
הַדָּבָר יָצָא מִפִּי הַמֶּלֶךְ וּפְנֵי הָמָן חָפוּ".

קפיצה זו מעצבת קצב מהיר ביותר לסיפור. כביכול, המספר אינו יכול להתעכב בתיאור שלם של כל דמות, בתיאור מעשיה ותחושותיה, מפני שעליו לקפוץ במהירות לדמות השנייה ולומר עליה דבר מה (קצר!). אם ירצה הקורא, הוא רשאי לטעון למבנה קונצנטרי של פסוקים אלו: בתחילה מתואר המן (הנבעת מלפני המלך והמלכה), ולבסוף מתואר המן (אשר נופל על המטה); במעגל הפנימי יותר מתואר המלך אחשורוש: בתחילה ביציאתו אל גינת הביתן, ולבסוף, בשיבתו מגינת הביתן. ובתווך - כציר מרכזי לתמונה זו וכמחזיק בתואר 'המשפט הארוך ביותר' - עמידתו של המן לפני אסתר.

אם אומנם כך, הרי שתיאור עמידת המן לפני אסתר מקבל רושם מיוחד. האם ראוי פסוק זה להוות ציר מרכזי לתמונה בה אנו אוחזים? נדמה שאכן כך. כפי שכבר הערנו, הפועל 'נפל' הוא מפעלי המפתח של תיאור מפלת המן. כך אמרו לו יועציו-חכמיו רגע לפני שנלקח למשתה אסתר:

"אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו לֹא תוּכַל לוֹ כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו"

וכך אומנם מתרחש בסיום התמונה בה אנו אוחזים: "וְהָמָן נֹפֵל עַל הַמִּטָּה אֲשֶׁר אֶסְתֵּר עָלֶיהָ", וכידוע - זוהי נפילה שלא תהיה ממנה תקומה.[3] אולם, פועל זה מודגש בסיפור דווקא בשימוש שעושה המחבר בפועל הניגודי לו - עמידה: "וְהָמָן עָמַד לְבַקֵּשׁ עַל נַפְשׁוֹ מֵאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה". המן מבקש 'לעמוד', לברוח מן 'הנפילה' המצופה לו, אולם ללא הועיל. במובן זה, הציר המרכזי של תמונת נפילת המן הוא דווקא המקום בו המן 'עומד'; כביכול, זהו הרגע בו המן אוחז בשארית כוחותיו במעמדו ומנסה לשנות את רוע הגזירה שכבר מרחפת באוויר. במקום זו בולטת במיוחד עליבותו של המן והתהפכות היוצרות. אך לפני רגע ביקשה אסתר על 'נפשה' ("תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי" - ז', ג), והנה כעת - ונהפוך הוא - מבקש המן מאסתר על נפשו שלו ("והמן עמד לבקש על נפשו מאסתר המלכה" - ז', ז). הנה מבקש המן צורר היהודים רחמים מאת אסתר היהודייה; הנה הוא "נופל" לפניה, או אם ירצה הקורא: הרי הוא 'כורע ומשתחווה'' לפניה...

לפני דיון בתליית המן (ובדברי חרבונה הזכור לטוב), ברצוני להעיר על משחק מילים שטמון בדברי אסתר. בדבריה למלך אמרה אסתר:

"וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ הֶחֱרַשְׁתִּי כִּי אֵין הַצָּר שׁוֶֹה בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ".

פסוק זה עמום ופירושים רבים הוצעו לו.[4] אחת מהבעיות המקשות על קריאת הפסוק היא מובנה של התיבה 'הצר'.[5] לתיבה זו שתי משמעויות:

א. 'צרה', 'מצוקה'.[6]

ב. 'אויב'.[7]

שתי ההוראות יכולות להתאים להקשר דברי אסתר, אולם דומה שיש להעדיף את המשמעות הראשונה שנזכרה לעיל ("צרה").[8] על פי זה, אסתר קובלת, שלוּ היא ועמה היו נמכרים לעבדים ולשפחות היא הייתה מחרישה, מפני שצרה זו אינה כה חמורה בכדי לגרום 'נזק' למלך (בין אם הכוונה להפסד כלכלי,[9] ובין אם הכוונה לגרימת צער וטרחה למלך).[10] קריאה זו מקבלת חיזוק בשל דברי אסתר המנגידים 'שתי צרות':

"כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי" (ז', ד).

מאחר שהניגוד מעמת בין שתי צרות ("נמכרנו"), זו שאכן מתרחשת וזו התיאורטית, הרי שסביר שיש להחיל על התיבה 'הצר' את ההוראה שתתאים לנושא נאום אסתר = צרה.

אולם, עם פתיחת תשובת אסתר לתמיהת המלך: "מי הוא זה", נזכרת בשנית מילה זו, והפעם במשמעות השנייה: "איש צר ואויב המן הרע הזה". לאור השימוש הכפול בתיבה זו היה מי שהציע שכך יש להבין גם את דברי אסתר בתחילה:

'אין הצר [=האויב] שווה את הנזק שהוא עומד לגרום למלך בהשמדת עם שלם'.[11]

המגילה מעודדת את הקורא בדרך נוספת לראות בהמן את הפירוש של "הצר". דברי אסתר למלך: "אין הצר שוה בנזק המלך", מזכירים את דברי המן שאמר למלך, בשעה שביקש את רשותו לאבד את היהודים: "ולמלך אין שוה להניחם" (אס' ג', ח).[12] היזכרותנו בהמן, מבעד דברי אסתר, תורמת לראיית המן כזה העומד ברקע דברי אסתר, וממילא, לא רק בצרה עוסקת אסתר, כי אם במקור הצרה, בהמן. כביכול אומרת אסתר: אין האויב המורגל לדבר עם המלך על כדאיות (= "שוה"), כדאי בעצמו (הוא עצמו אינו "שוה").

דומה, כי הצדק עם שתי הקריאות גם יחד ולפנינו מבע דו-משמעי מכוון.[13] שתי הקריאות המוצעות ('אויב' - 'צרה'), מוצאות להן נתיב בעיצוב הספרותי של היחידה הנידונה. קריאה אחת עולה, כאמור, עם רצף הקריאה בשל הקשר דברי אסתר ('צר' = צרה), בעוד הקריאה השנייה עולה עם המשך קריאת דברי אסתר, שם בררה אסתר בשנית מילה זו, והפעם בהוראתה האלטרנטיבית ('צר' = אויב, הוא המן).[14]

לטעמנו, משחק מילים זה תורם בראש ובראשונה לזהות המוחלטת של המן - מקור הצרה עם גזירות השמד - הצרה עצמה. אין מקום לצרה אלא בתודעת יוצרה, ובניצחון על הצורר תבוא גם ההצלה מהצרה. אולם מעבר לכך, הקריאה הרב משמעית לתיבה "צר" תורמת גם ללעג על המלך, שבניגוד גמור לקורא, אינו מודע לנעשה בממלכתו ושואל: "מי הוא זה ואי זה הוא" (5). הקורא שיודע שהצר רומז גם להמן היושב מול המלך, משתומם נוכח השתוממות המלך ונוכח שאלתו: מי הוא, והיכן הוא.

 

---