סיום מדומה

לסוגיית תיחום הסיפור בה עסקנו לאחרונה יש כמה תוצאות נלוות. החשובות שבהן קשורות למשמעות סדר ארגון הנתונים בסיפור ולמשמעות המבנה הספרותי, ולכך נקדיש את השיעורים הבאים - לאחר שיעור זה.

בשיעורנו היום, ברצוני להסב את תשומת הלב לתופעה מעניינת שאומנם אינה רווחת במקרא, אך בהקשר הקריאה הנסתרת של הסיפור היא חשובה. כפרפראזה מתחום המוסיקה ניתן לכנות את התופעה בשם 'סיום מדומה' או 'התחלה מדומה'. כלומר, בקריאה פשוטה נדמה לקורא שהסיפור מתחיל או שהסיפור מסתיים, אולם למעשה אין אלו אלא פתיחות או סיומים מדומים.

ואל יהי דבר זה קל בעיניכם. תיחום הסיפור הוא מהיסודות התורמים ליציבות הקריאה ולולא יידע הקורא היכן להתחיל לקרוא והיכן מסתיים הסיפור הוא יאבד את בטחונו בסיפור, בתהליך קריאתו ובדליית משמעותו. ואף על פי כן, ואולי דווקא משום כך, ערעור הגבולות יכול לרמוז לקריאות נסתרות הקשורות בתהליך הקריאה הדינמי.

ספר יהושע

כך, למשל, טען דניאל האוק שספר יהושע "מנסה להסתיים אולם לא מצליח".[1] לטעמו, סיפור המזבח שבנו בני גד ובני ראובן (יהושע כ"ב) מהווה סגירה מתאימה לספר אשר גם בפתיחתו נזכרו בני גד ובני ראובן (יהושע א', יב-יח), וכך נוצר מעין אינקלוזיו.[2]

יתר על כן, האוק אף הציע (בהתבסס על פירושם של פולצין וג'ובלינג) כי יש לראות בסוגיית בניית המזבח על ידי שניים וחצי השבטים סגירה לאחת משאלות היסוד של הספר: מי בפנים ומי בחוץ. לאורך הספר שאלה זו עלתה בנוגע לחיוב שלא להחיות כל נשמה וביתר עיון בסיפורים על אודות רחב והגבעונים. עד כאן השאלה שעלתה בספר התמקדה ביכולת (או אי יכולת) של אנשים שמחוץ לישראל להיכנס לקרב ישראל, כעת, כסגירה, נשאלת השאלה מהכיוון ההפוך - האם חלק משבטי ישראל שנוחלים בעבר הירדן המזרחי יוצאים החוצה?[3]

ממילא, מתאים היה לסיים את הספר בנקודה זו. אולם, מיד לאחר תיאור בניית המזבח של שניים וחצי השבטים פוגש הקורא בסיפור נוסף - נאום יהושע (פרק כ"ג). גם לפרק זה יש מימד של סיום וחתימה שהרי מדובר בנאום מסכם של הגיבור העיקרי של הספר, של המנהיג החותם את התקופה. אולם, להפתעת הקורא, גם כאן לא מסתיים הספר ומיד לאחר נאום יהושע מופיע סיפור נוסף - הברית בשכם (פרק כ"ד). לדעתו של האוק, יש לראות בסיום המשולש של הספר אמצעי ספרותי מכוון המשקף את חוסר היכולת להתגבר על "התפרקות העם" ועל חוסר המשמעת שלו, עד שיש צורך בנאום חיזוק נוסף ובברית נוספת, גם לאחר שהסיפור העיקרי למעשה הסתיים כבר.

מגילת אסתר

באופן דומה ניכר שלמגילת אסתר יש שני סיומים. לאחר שליחת אגרות מרדכי מובאים פסוקי חתימה מובהקים למגילה כולה:

"עַל כֵּן קָרְאוּ לַיָּמִים הָאֵלֶּה פוּרִים עַל שֵׁם הַפּוּר עַל כֵּן עַל כָּל דִּבְרֵי הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת וּמָה רָאוּ עַל כָּכָה וּמָה הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם. קִיְּמוּ וקבל [קרי: וְקִבְּלוּ] הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם וְעַל כָּל הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲבוֹר לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה כִּכְתָבָם וְכִזְמַנָּם בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה. וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם" (אסתר ט', כו-כח).

בשלב קריאה זה ברור לו לקורא שהסיפור הסתיים בהסכמת העם לבקשת מרדכי לחגוג את ימי הפורים ואכן כך החג נחגג בכל מקום ואתר ובכל דור ודור.

אולם, להפתעת הקורא, המגילה אינה מסתיימת בשלב זה ולפתע נמסר לקורא על שליחת אגרות נוספת ששלחו אסתר ומרדכי: "וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בַת אֲבִיחַיִל וּמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי אֶת כָּל תֹּקֶף לְקַיֵּם אֵת אִגֶּרֶת הַפּוּרִים הַזֹּאת הַשֵּׁנִית..." (ט', כט ואילך). המספר רומז להפתעה שבשליחת אגרת זו שהרי הוא מכנה אותה "אגרת הפורים הזאת השנית", כלומר, שוב נאלצו אסתר ומרדכי לשלוח אגרות לשם קיום החג.

אלא, שייתכן שהסיום המדומה במקרה זה מייצג התפתחות עלילתית-היסטורית של ממש, ולא מדובר רק במשחק ספרותי. לשון אחר, ייתכן שאכן סיפור המגילה מסתיים עם שליחת אגרות מרדכי, אלא שלאחר כמה שנים הסתבר שלא די באגרת ששלח מרדכי ורבים מן העם אינם חוגגים את ימי הפורים (או שחוגגים רק את יום י"ד באדר), ועל כן נאלצו לשלוח אגרת נוספת, מפייסת - "דברי שלום ואמת" (ט', ל). גם אם מדובר בתכסיס ספרותי מגמתו תהיה דומה: יצירת התחושה שהחג לא התקבל בקלות, כך שגם לאחר שהקורא סבור שהנה הסיפור הסתיים בקבלת החג על ידי תפוצות ישראל (גם על ידי המרכז הארץ-ישראלי!), הוא מופתע לגלות שלא כך הוא ושהיה צורך בהשתדלות נוספת ובמאמצים מרובים עד שהחג התקבל בקרב קהילות ישראל.

ייתכן, שמבעד לסיום הכפול מוזמן הקורא להציץ למתח סמוי הקיים בין המרכז היהודי שבשושן למרכז היהודי שבארץ ישראל שככל הנראה מתקשה לחגוג ולציין ביום מיוחד (יום ט"ו) את הצלת יהודי שושן, אותם אלו שלא עלו לארץ ונשארו בגלות.[4]

יוסף ואשת פוטיפר

תופעת הסיום המדומה (או הפתיחה המדומה) מתממשת גם בסיפורים בודדים ולא רק בספרים שלמים (כיהושע ואסתר).

כך למשל, תוך כדי סיפור יוסף ואשת פוטיפר מופיעה נוסחת הפתיחה השכיחה בספר בראשית: "אחר הדברים האלה" (בר' ל"ט, ז). בכל המקרים בהם נזכרת כותרת זו בתנ"ך היא פותחת יחידה חדשה מלבד במקרה שלפנינו, בה הכותרת מעבירה את הקורא משלב המצג לשלב העלילה. שילוב נוסחת פתיחה לא בתחילת היחידה הספרותית אלא תוך כדי הסיפור הופך את מה שתואר בשלב הראשון (במקרה שלפנינו - במצג) לסיפור עצמאי שיש לבחון אותו גם בפני עצמו. לשון אחר, הצגת הצלחת יוסף בבית אדונו המצרי לא באה רק בכדי להכין את הקרקע לעיקר העלילה (עמידתו של יוסף בפיתוי מול אשת פוטיפר והגעתו לבית הסוהר עקב כך), אלא יש לראות בתיאור הצלחת יוסף יחידה בעלת משמעות בפני עצמה התורמת למגמת סיפור יוסף במצרים.

נבחן את פסוקי המצג (ל"ט, א-ו) כעומדים בפני עצמם. בתחילה מובא פסוק מקשר שמחזיר את הקורא לרציפות העלילה לאחר שזו נקטעה בסיפור יהודה ותמר (פרק ל"ח): "וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה". מכאן מתאר הכתוב באריכות מיוחדת את הצלחת יוסף בבית פוטיפר. תיאור זה מעוצב בשלושה חלקים: בראשון מתוארת הצלחת יוסף מנקודת מבטו של המספר (א-ב-ג / כתיאור אובייקטיבי), לאחר מכן מתוארת הצלחה זו מנקודת מבטו של פוטיפר (א1-ב1-ג1) ולבסוף ברכת ה' על יוסף מתפשטת אף על פוטיפר וביתו (א2-ב2-ג2):

א. וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף
ב. וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ
ג. וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי.

א1. וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ
ב1. וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ.
ג1. וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ וַיַּפְקִדֵהוּ עַל בֵּיתוֹ וְכָל
___יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ.
______וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ בְּבֵיתוֹ וְעַל כָּל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ

א2. וַיְבָרֶךְ ה' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף
ב2. וַיְהִי בִּרְכַּת ה' בְּכָל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה.
ג2. וַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם
___הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל
______ וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה".

ראשית יש לציין, שאכן ניכר שפסוקים אלו מהווים מצג להמשך הסיפור. בולט הדבר בנתון שנזכר לבסוף "ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה", נתון אשר מכין את הקרקע לרצון אשת פוטיפר לשכב עם יוסף. מעבר לכך, גם הדגשת ה"יד" כמלה מנחה בפסוקים אלו ("מצליח בידו... נתן בידו... ויעזב כל אשר לו ביד יוסף") משתלבת בהמשך העלילה, עת יוסף עוזב את בגדו "ביד" אשת פוטיפר (פס' יב). כך גם תיאור הצלחת יוסף הנמסרת במצג לקורא, נמסרת בהמשך הסיפור שוב מפי יוסף לאשת פוטיפר (פס' ח-ט).

עם זאת, כאמור, יש לפסוקים אלו גם משמעות עצמאית וחשיבות להתפתחות עלילת יוסף גם מעבר לתפקידם כמצג לסיפור כולו. בראש ובראשונה יש להזכיר את ההדגשה המיוחדת של הכתוב על כך שה' עם יוסף. הדבר נאמר הן מפי המספר ("ויהי ה' את יוסף... ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף ויהי ברכת ה' בכל אשר יש לו") והן כפענוח הצלחת יוסף מפי פוטיפר ("וירא אדניו כי ה' אתו וכל אשר הוא עשה ה' מצליח בידו"). נתון זה קריטי להבנת סיפור יוסף, שהרי עד לרגע זה הקורא אינו יודע האם ההשגחה העליונה תלווה את יוסף או שמא מכירתו למצרים וניתוקו מהמשפחה ומארץ כנען מהווים גם ניתוק מהמשך משפחת אברהם (כניתוק עשיו והליכתו לאדום), ושמא יש בהם גם ניתוק מהשגחת ה' המיוחדת.

אולם בנוגע למבנה הכללי של התפתחות סיפור יוסף במצרים יש להצלחת יוסף בבית פוטיפר משמעות רבה אף עוד יותר.[5]

מסתבר ש'אחריות על בית' היא מהמוטיבים המרכזיים המלווים את יוסף. לאחר ניתוקו מביתו שבארץ כנען עובר יוסף שלושה בתים ובכולם הוא מקבל את מושכות השלטון וההנהגה. תחילה, כאמור, בבית פוטיפר, שם מודגשת "היד" של יוסף שתחת אחריותה ניתן "הבית". כבר בסוף תמונה זו יוסף מובל לבית הסוהר, וגם שם הוא מקבל אחריות ושלטון, ושוב "ידו" של יוסף מקבלת אחריות "בבית" זה:

"וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ וַיִּתְּנֵהוּ אֶל בֵּית הַסֹּהַר מְקוֹם אֲשֶׁר אסורי [קרי: אֲסִירֵי] הַמֶּלֶךְ אֲסוּרִים וַיְהִי שָׁם בְּבֵית הַסֹּהַר. וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר. וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית הַסֹּהַר בְּיַד יוֹסֵף אֵת כָּל הָאֲסִירִם אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם הוּא הָיָה עֹשֶׂה. אֵין שַׂר בֵּית הַסֹּהַר רֹאֶה אֶת כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ בַּאֲשֶׁר ה' אִתּוֹ וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ" (ל"ט, כ-כג).

לאחר יציאתו מבית זה מתגלגל יוסף לבית אחר - לארמון המלך, והנה, גם שם יוסף מקבל שלטון והנהגה:

"אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ... וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף... וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֲנִי פַרְעֹה וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם (מ"א, מ-מד).

לא במקרה נזכרות גם בתמונה זו 'ידיים' - תחילה הטבעת שעל יד פרעה עוברת לידו של יוסף, ולבסוף אף מודגש ששום מצרי לא יוכל להרים את ידו מבלי לקבל רשות לכך מיוסף.

מסתבר אם כן, שמלבד הניסיון בו עמד יוסף מול אשת פוטיפר, יש לתמונה בה יוסף מקבל אחריות על בית פוטיפר משמעות במהלך הרחב אותו יוסף עובר. שלטון על שלושה בתים מכין את יוסף לקראת שלטון על בית ישראל. מבחינה זו, הכתוב מבקש לרמוז לקורא שלא יראה את גדולת יוסף בבית פוטיפר רק כהכנה להמשך היחידה הקטנה של סיפור יוסף ואשת פוטיפר, אלא כתמונה בעלת מעמד עצמאי. סיפור הפיתוי הוא, אם כן, "אחר הדברים האלה", סיפור נפרד שנזכר לאחר סיפור אחר שעומד גם הוא בזכות עצמו. עם זאת, ברור לחלוטין שעיקר תפקידם של פסוקים אלו לפתוח את סיפור יוסף ואשת פוטיפר וקשה לראות בפס' ז את פתיחת הסיפור. לפיכך ראוי להתייחס אל הפתיחה של פס' ז כפתיחה מדומה הרומזת כי מבחינה מסוימת יש לחלק את שני הקטעים לשתי יחידות נפרדות גם אם בקריאה פשוטה וברובד העיקרי של העלילה ברור שמדובר בסיפור אחד.

שמשון

המקרים היותר רווחים הם אלו שבהם יש 'סיום מדומה' ולא 'פתיחה מדומה'. נבחן דוגמה אחת לתופעה זו.[6]

לאחר הכאת שמשון את הפלשתים בלחי החמור נאמר: "וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן בִּלְחִי הַחֲמוֹר חֲמוֹר חֲמֹרָתָיִם בִּלְחִי הַחֲמוֹר הִכֵּיתִי אֶלֶף אִישׁ. וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר וַיַּשְׁלֵךְ הַלְּחִי מִיָּדוֹ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא רָמַת לֶחִי" (שופטים ט"ו, טז-יז). פסוקים אלו נותנים תחושה של סיום הסיפור בשתי פרספקטיבות. ראשית, מבחינה עלילתית הסיפור הגיע לידי סיום. לאחר שאנשי יהודה אסרו את שמשון ומסרוהו בידי הפלשתים, צלחה עליו רוח ה', קרע הוא את העבותים בהם ידיו היו קשורות והכה אלף פלשתים בלחי חמור שמצא במקום. הקורא מגיע לרגיעה המיוחלת של סוף סיפור: הסיבוך הותר עת שמשון גבר על אויביו. אולם מעבר לכך, קריאת שם למקום מהווה במקומות רבים סיום לסיפור ('סיום אטיולוגי') ועל כן, כשמגיע הקורא לשלב בסיפור בו נמסר שמו החדש של המקום הניתן לו בעקבות המאורע ("רמת לחי") הוא חש שהנה הגיע לסיום הסיפור.

למרות כל האמור לעיל, הסיפור לא מסתיים בנקודה זו אלא ממשיך בסיבוך חדש:

"וַיִּצְמָא מְאֹד וַיִּקְרָא אֶל ה' וַיֹּאמַר אַתָּה נָתַתָּ בְיַד עַבְדְּךָ אֶת הַתְּשׁוּעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְעַתָּה אָמוּת בַּצָּמָא וְנָפַלְתִּי בְּיַד הָעֲרֵלִים. וַיִּבְקַע אֱלֹהִים אֶת הַמַּכְתֵּשׁ אֲשֶׁר בַּלֶּחִי וַיֵּצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וַיֵּשְׁתְּ וַתָּשָׁב רוּחוֹ וַיֶּחִי עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ עֵין הַקּוֹרֵא אֲשֶׁר בַּלֶּחִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (שם, יח-יט).

ניכר, שסיפור-נספח זה מתייחס לעיקר הסיפור, שהרי שמשון מתייחס בדבריו ל"ערלים" כשכוונתו לפלשתים שהוזכרו קודם לכן, בעיקרו של הסיפור, וגם "הלחי" נזכרת שוב בנספח זה ("המכתש אשר בלחי"). למעשה, גם אזכור המלה "יד" חורזת את הנספח עם עיקר הסיפור. אין צורך לומר כי 'ידיו' של שמשון מהווים מוקד בסיפור, שהרי ידיו נקשרו על ידי אנשי יהודה, ובשחרור ידיו מהעבותים החל סיפור ההצלה: "וימסו אסוריו מעל ידיו". אולם מעבר לכך, נדמה שמונח זה ('יד') מהווה מוטיב מנחה לאורך הסיפור:

א. דברי אנשי יהודה לשמשון: "לאסרך ירדנו, לתתך בידפלשתים" (יב); "כי אסר נאסרך ונתנוך בידם" (יג).

ב. ראשית ההצלה: "וימסו אסוריו מעל ידיו" (יד).

ג. נקמת שמשון בפלשתים: "וימצא לחי חמור טריה וישלח ידו ויקחה ויך בה אלף איש" (טו).

ג1. חתימת נקמת שמשון: "וישלך הלחי מידו ויקרא למקום ההוא רמת לחי" (יז).

ב1. תפילת שמשון בעת מצוקתו: "אתה נתת ביד עבדך את התשועה... (יח).

א1. ונפלתי ביד הערלים" (יח).

מעקב אחר הופעות 'יד' בסיפור פורס בפנינו את כל שלביו, וייתכן שמוטיב זה ערוך במבנה כיאסטי: בתחילה אמור שמשון להימסר 'ביד פלשתים', ולהפתעת הקורא (וכנראה מבקש הכתוב לרמוז שגם להפתעת שמשון עצמו), גם בסופו של הסיפור, לאחר שלב 'הרגיעה' שלאחר ההצלה הנסית, מתעורר 'הסיבוך' מחדש, עד שעולה שוב החשש שמא יינתן שמשון 'ביד הערלים'.[7] בעזרת מסגרת זו (א-א1) בולטת תלותו של שמשון בה'. גם לאחר מעשה ההצלה - זה שבזכות כוחו של שמשון - הסיפור אינו מסתיים, וסכנת יד הפלשתים עדיין מרחפת מעליו. "היד" בולטת גם בתמונת ישועת שמשון. כאמור, בתחילה בולט הדבר בכך שבכוחו הצליח לשחרר את ידיו מהעבותים בהם ידיו היו אסורות (ב), וייתכן שלכך (או לפחות גם לכך) מכוון שמשון בתחילת תפילתו עת מזכיר ישועה זו (ב1). במובן זה, ניתן לראות בדברי שמשון: "אתה נתת ביד עבדך", לא רק תיאור מטפורי, אלא תיאור ממשי-ראלי, שהרי הישועה קשורה הייתה בידיו של שמשון. במרכזו של סיפור הישועה, מתוארת יד שמשון, לא רק כמי שהשתחררה 'מאסוריה', אלא גם כמי שהכתה בפלשתים מכה רבה (ג-ג1).[8] כך אם כן, גם מבחינת מבנה הסיפור והשימוש במוטיבים המנחים שבו, סיפור הצמא קשור בקשר עמוק לסיפור נקמת שמשון מהפלשתים בלחי החמור. ממילא, סופו האמיתי של הסיפור אינו בקריאת השם הראשון למקום לאחר ההצלה מיד הפלשתים, אלא בקריאת השם השני שיש בסיפור ("עין הקורא") שמביעה את הצלת שמשון מהצמא בה היה שרוי.

מהי מגמת הכתוב? מהי תרומת הסיום המדומה במקרה זה? נדמה, שהצדק עם בולינג האומר שבתמונה זו ניכר המתח בין גבורתו של שמשון שבאה לידי ביטוי בסיפור הלחי, לבין חולשתו והזדקקותו לרחמי ה', שבא לידי ביטוי בתמונת צימאונו.[9] יאיר זקוביץ עמד על כך שזוהי התמונה היחידה בסיפורי שמשון בה "אין מדובר במעשה גבורה". תמונה זו נושאת בחובה ביקורת על גאוות שמשון, והצגת תיקונה: "שמשון שהתעלם מטיבה האלוהי של הישועה הוכה בצמא. משהכיר בתפילתו בתשועה הגדולה שעשה לו ה' - בכוחה של רוח ה' - רק אז שבה אליו רוחו שלו".[10]

לשם הבלטת מגמה זו יש 'סיום מדומה' בסוף התמונה הראשונה המוסרת על הצלת שמשון מיד הפלשתים. כאן אכן עיקרו של הסיפור מסתיים, בישועה הנובעת מגבורתו הפיסית של שמשון. אולם, שמשון עצמו צריך לעבור תהליך חינוכי ולהפנים שישועתו באה לו מאת ה'. לשם כך, מחויב לבוא הנספח לסיפור בו שמשון יגיע למקום נפשי בו הוא מתפלל לה' ומצהיר שהישועה באה לו מאתו. רק בנקודה זו יבוא בסופו של דבר הסוף השלם של הסיפור.