ברכות התורה

א. הקדמה

לא מזמן עסקנו ברעיון הברכה בהקשר של אכילה[1]: לפני שאוכלים אוכל כלשהו, חייבים לומר ברכה. באותו שיעור ניסנו להסביר מה זאת אומרת "לברך את ה'", ולמה הברכה היא דבר כה מרכזי ביהדות. כמובן שלא אחזור על מה שכתבתי אז, אך השיעור של היום, בו נעסוק בברכות השונות הנאמרות מדי יום, יהיה מבוסס במידה מסוימת על הקודם. אם אינכם זוכרים אותו, אני ממליץ שתעברו עליו שוב.

יש כל מיני סוגי ברכות המיועדות לזמנים שונים, והיום, ברצוני להתחיל לבחון את הברכות שהפכו לחלק מסדר יומו של היהודי שומר המצוות.

ראשית נגדיר את סוגי הברכות השונים:

א. ברכת הנהנין - ברכות הנאמרות לפני הנאה מהעולם, בדרך כלל לפני אכילה. עסקתי בקבוצה זו בעבר.

ב. ברכת המצווה - ברכה הנאמרת לפני קיום מצווה. בליל הסדר, למשל, לפני אכילת מצה אומרים ברכה (בעצם אמרנו שתי ברכות - ברכת המצווה וברכת הנהנין). סוג זה של ברכה מאופיין בנוסח "אשר קדשנו במצוותיו" על המצווה שאנו עומדים לקיים.

ג. ברכת ההודיה - ברכה המביעה הכרת תודה על משהו שקיבלנו.

ד. ברכת השבח - ברכה המבטאת שבח, התפעלות או הערכה לתופעה בה מתגלים כוחו, נוכחותו וחסדו של ה'.

שתי הקבוצות האחרונות, אשר בדרך כלל קרובות זו לזו, משולבות לעתים לקבוצה אחת: לא תמיד ברור האם הרגש העומד מאחורי הברכה הוא הכרת תודה או שבח.

ב. מהות ברכת התורה

חובת אמירת ברכת התורה מידי יום

נתחיל בברכת המצווה. לכאורה, ברכה זו אינה בקבוצת הברכות היומיומיות בה אנו עוסקים היום. סוג זה של ברכה אינו נאמר מדי יום, במובן שיש לומר את הברכות בכל יום ויום, אלא כאשר נקרית בדרכנו אותה מצווה. כמובן שיש מצות המקוימות מדי יום - או כמעט מדי יום - ולכן הברכה נאמרת גם כל יום, למשל תפילין או ציצית. אך ברור שאין חיוב ישיר לומר את הברכה בכל יום - זה פשוט קורה כך מעצמו. החיוב לומר את הברכה כאשר מקיימים את המצווה יכול לבוא פעמיים ביום, או פעם ביומיים. אז למה בחרתי לפתוח בקבוצה הזו? יש מקרה אחד היוצא מן הכלל הקובע כי הסיבה לברכת מצווה מסויימת היא המצווה ולא היום, דהיינו שמברכים ברכה זו רק פעם ביום, גם אם מקיימים את המצווה כמה פעמים[2]. זהו אינו יוצא מן הכלל של מה בכך - קיימות דעות רבות בהלכה הסוברות שברכה זו היא אחת משתי ברכות שהן דאורייתא ולא דרבנן; ברכה זו היא ברכת התורה[3], הנאמרת לפני תלמוד תורה:

ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעסוק בדברי תורה[4].

הברכה נמצאת בתחילת התפילה הנאמרת מדי יום. כעת, ההיגיון בברכת המצווה מלמד שעלינו לומר את הברכה הזו רק כשאנו עומדים "לעסוק בדברי תורה". אך במקרה זה, אנו עומדים להתפלל. אם נסתכל בסידור נגלה שבאמת מיד לאחר הברכה ישנו קטע קצר המכיל כמה פסוקים מהתורה וציטוט מהגמרא, כך שלאחר הברכה יש לימוד תורה; אך קיים רושם ברור שהקטעים מהתורה הוספו לברכה רק כדי לעמוד בדרישה הבסיסית של ברכת המצווה, אך לברכה עצמה יש חשיבות עצמאית. במילים אחרות, יש לנו כאן ברכה שלאחריה לימוד תורה, ולאו דווקא לימוד תורה שקודמת לו ברכה. כך אכן מגדיר הרמב"ם את אמירת הברכה:

בכל יום חייב אדם לברך שלוש ברכות אלו ואחר כך קורא מעט מדברי תורה. (הלכות תפילה, פרק ז', הלכה י"א).

הרמב"ם אינו כותב "חייב לאדם ללמוד תורה בכל יום ולברך לפני כן". כמובן שאדם חייב ללמוד כל יום, אבל לא זה מה שאמר כאן הרמב"ם: הרמב"ם כותב כאן במפורש שישנו חיוב לומר את הברכה מידי יום, וחיוב זה גורם בעקיפין לחיוב ללמוד לאחר מכן, כדי ליצוק לברכה משמעות.

משמעות ברכת התורה

מדוע ברכת התורה היא דרישה יומיומית? סקירה מהירה של נוסח הברכה תגלה את התשובה. למעשה, ברכה זו אינה ברכה אחת אלא שתיים (או בעצם שלוש, תלוי איך מפסקים אותה):

ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעסוק בדברי תורה.

והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו ובפי עמך בית ישראל, ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה. ברוך אתה ה', המלמד תורה לעמו ישראל.

ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. ברוך אתה ה', נותן התורה[5].

מכיוון שמצווה דורשת ברכה אחת בלבד לפניה, עצם העובדה שברכה זו מורכבת מלמדת שמשהו כאן שונה. אם נסתכל בחלק האחרון, נבחין בו מיד - היא אינה מתייחסת אך ורק למצות תלמוד תורה, אלא לזהותו של עם ישראל כעם התורה. התורה היא לא רק ספר חשוב מאוד, אלא מאפיין המגדיר את יחודו של אדם מישראל: קבלת התורה מה' היא תוכן הביטוי "העם הנבחר" (שבדרך כלל לא מבינים אותו ומשתמשים בו לא כהלכה). כלומר, לימוד התורה אינו רק מצווה חשובה, אלא פעולה המבטאת זהות יהודית. ללמוד תורה פירושו לשקוע בבחירת ה'.

כעת אנו מבינים את משמעות הברכה הראשונה בחשיבותה (על אף שהיא איננה הראשונה הנאמרת בבוקר). זה נכון במיוחד אם אנו זוכרים מהי ברכה, כפי שהסברנו בשיעור שעסק בברכות. הברכה מייצגת את סוד היצירה בעולם, עקרון הצמיחה, והשכינה המתפשטת הנחה על כתפינו. מכיוון ש"נבחרותו" של עם ישראל היא באמצעות נוכחות מתנתו של ה', דהיינו התורה, על ידי חיזוק קשר באמירת הברכות הללו מדי יום, אנו מקבלים עלינו מחדש ומרבים, כביכול, את שכינת ה' ותורתו בקרבנו. כשאנו "מברכים" את ה', אנו מקבלים על עצמנו לשאת את שכינתו - או במקרה הזה, את שכינתו הגלומה בתורה שנלמד במהלך היום. מכיוון שהגילוי המסוים הזה של ה', התורה, היא המרכיב המרכזי בזהותנו היהודית, וגילויו המרכזי של ה' מחוץ לעולם הבריאה הטבעי, אנו מחויבים מהרגע הראשון ביום.

קטעי התורה שלאחר הברכה ומשמעותם

הקטעים המופיעים בסידור מיד לאחר הברכה נועדו לתת לנו "טעם" של תורה, משהו אליו הברכה יכולה להתייחס. זה לא משנה אלו חלקים נבחרו, ואף היה רצוי שאדם ישב וימשיך ללמוד משהו חדש בכל יום. אך עם השנים, יחד עם תיקון הסידור, גם חלקים אלו נכנסו לסדר התפילה. עם זאת, ישנו כמה עקרונות חשובים הנמצאים בקטעים.

העקרון הראשון נוגע בסוגי הקטעים הנאמרים. ישנם שלושה קטעים:

א. קטע מהתורה - ברכת כהנים (במדבר, פרק ו', פסוקים כ"ב - כ"ז).

ב. קטע מהמשנה - רשימת מצוות ש"אין להן שיעור", כלומר אין שיעור מקסימלי למצוות אלו (פאה, פרק א', משנה א').

ג. ברייתא - הוספה למשנה - רשימת מצוות שהשכר עבורן אינו ניתן בעולם הזה אלא בעולם הבא, האחרונה ברשימה היא מצוות תלמוד תורה, שהיא "כנגד כולם".

שלושת הקטעים הללו הם נסיון להקיף את שלושת סוגי לימוד התורה, המבוססים על שלושה חלקים בתורה. הראשון הוא מהתורה שבכתב, שבה הכתבים הם קדושים במובן שהמילים עצמן נחשבות קדושות. למשל, כאשר לומדים תורה מנתחים במדיוק את המילים, כי מבנה המשפט, בחירת המילים, התחביר והאותיות עצמן צופנים בתוכם את קדושת הכתוב.

שני החלקים הבאים הם מהתורה שבעל פה, שהיא הרחבה וביאור התורה שבכתב. בתורה שבכתב המילה עצמה אינה קדושה, אך הנושא כן. התורה שבעל פה מתבטאת בברכה בשתי דוגמאות, מכיוון שסוג הלימוד הקשור לכל דוגמה שונה מאוד. הראשון, המודגם על ידי המשנה, הוא קובץ חוקים. לומדים כדי לדעת, להגיע למסקנה. הצורה המודרנית הידועה ביותר של הקובץ ההלכתי הוא השולחן ערוך, שנדפס לראשונה בשנת ה'שכ"ה (1565), על ידי רבי יוסף קארו בצפת. הדוגמה השנייה באה לבטא את הגמרא, שהיא הבסיס לניתוח ולדיון ההלכתי - קושיות ותירוצים, ניתוח וחקירה במכלול של ספרות תורנית ומאמץ אנושי הממשיך עד ימינו אנו, במסגרתו אנו יוצרים את החלק העיקרי שבלימוד הישיבתי.

העקרון הנובע מכך הוא שמיד כשאנו קמים בבוקר, אנו מיישמים את ברכת התורה, בחירתו של עם ישראל, בכל חלקי התורה: הראשון, עצם דברו של ה'; השני, תמצית רצון ה' ומצוותיו; השלישי, ניסיונותינו לרדת לעומק משמעות התורה ולהבין אותה ואת הסתעפויותיה והשלכותיה.

חשוב להדגיש כי החלק השלישי אינו ביטוי פחות של הבחירה האלוקית בעם ישראל מהשניים הראשונים, אלא אולי אף יותר מהם: אנו מוסיפים לתורה, בהתבסס על הבנתנו אותה. ברור החלק השלישי הוא הזקוק לברכה במובן של ברכת יצירה פורייה בתורה, אפילו יותר מהשניים הראשונים.

עקרון הברכה והיצירתיות בקטעים שלאחר הברכה

הנקודה האחרונה עסקה בסוגי הקטעים שנאמרים אחרי ברכת התורה, וכעת נעסוק בתכנים הספציפיים שלהם: סקירה מהירה תגלה שכל השלושה מתייחסים לברכה, דהיינו הגברת חיוניות ויצירתיות. הראשון, החלק מהתורה, הוא ברכת הכהנים- ברכת ה' לעם. השני הוא רשימת מצוות שמהן ראוי לעשות יותר - אין שיעור להישגיו של אדם במצות אלו. השלישי הוא רשימת מצות שיש להן פירות, דהיינו שיש להן השפעה בעולם הזה, אפילו כשהקרן קימת לעולם הבא.

גם כאן אנו רואים את עקרון היצירתיות והגידול - קטעים אלו מתווספים כדי לתת לברכה מוקד, והם מתאימים במיוחד לעקרון הפוריות.

ג. ה"עיסוק" בתורה

לפני סיכום, ברצוני לומר לכם הסבר ששמעתי ממורי ורבי, הרב סולובייצ'יק זצ"ל, בנוגע לנוסח הברכה הראשונה "שציוונו לעסוק בדברי תורה".

בדרך כלל, בכל פעם שמישהו מקיים מצווה, הוא מחויב לומר ברכה לפניה. אם מישהו מניח תפילין פעמיים ביום, למשל, יש לחזור על הברכה. במקרה של לימוד תורה, ההלכה היא שהברכה נאמרת פעם אחת בבוקר, גם אם האדם ילמד מספר פעמים ביום. הסיבה, כפי שמסביר רבנו תם, היא שהחיוב ללמוד תורה מבוסס על הפסוק "והגית בו יומם ולילה" (יהושע, פרק א', פסוק ח'): מכיוון שהמצווה מוטלת עלינו בכל עת, אין צורך לחזור על הברכה לאחר שהתעוררת.

אולם, הסבר זה קשה: אם אדם אכן עוסק כל הזמן בתורה יומם וליל, אין צורך בברכה שנייה; אך מכיוון שזה אינו המקרה, ולאחר אמירת הברכה והתפילה בבוקר, בדרך כלל אדם אוכל אורחת בוקר, הולך לעבודה, בודק את הדוא"ל, ורק אחר כך ישב לעוד שעה של לימוד תורה (בבית המדרש הוירטואלי?), מדוע אין חובה לומר את הברכה לפני שלומדים בעצם פעם שנייה?

תשובת הרב סולובייצ'יק לכך היא שמה שרבנו תם אמר הוא שהתורה, בניגוד לעיסוקים אחרים, נותרת במודעות שלנו גם כשאנחנו עסוקים במשהו אחר. הרב קרא לזה "מודעות רדומה". כאשר אמא הולכת לעבודה, האם היא שכחה שהילד שלה בגן? האם היא לא מודעת לתינוק שלה? היא אמנם לא חושבת באופן פעיל על הילד, אך היא נותרת מודעת בצורה תת-מחשבתית - האהבה והדאגה נותרים בתודעתה, אפילו נסתרים, אך לעולם לא הרחק מהשטח. כך גם עם התורה, עם המתנה שבאמצעותה בחר ה' את עם ישראל: היא חלק חיוני מזהותנו, והאדם אינו יכול לנתק עצמו מתודעת עצמו. לכן, הברכה של הבוקר ממשיכה לקדש את כל התורה שתילמד במהלך היום.

וזו, הוסיף הרב, משמעות הברכה: אנו לא אומרים "אשר צוונו ללמוד תורה", אלא "אשר צוונו לעסוק בדברי תורה" - ניסוח מקיף הרבה יותר מלימוד גרידא של טקסט מסוים. ה'עיסוק' מתייחס לחיבור נפשי ולקישור לתורה הנוכח בתודעתנו, כפי שאֵם מודעת לבכי תינוקה. גם כאשר המודעות על פני השטח הופכת לעבודה, לימודים או אכילה, המודעות שבכח קשורה בלימוד תורה. הברכה צריכה להאמר מדי יום, מדי בוקר, מכיוון שהפנמתה עוזרת להגדיר את תודעת היהודי.

בשיעור הבא נדון בכל הברכות האחרות הנאמרות מדי יום, ומופיעות בעמודים הראשונים של תפילת שחרית.

 

---