לאוין בשבועה | 1

מקורות:

בשיעור הבא נעיין במחלוקת האמוראים לגבי הלאו שעוברים עליו בשבועה על העבר ועל העתיד. רצוי ללמוד את סוגיית הגמרא במלואה, מדף כ: "כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן" עד כא: "ממעט לשעבר". אולם, מי שלא מספיק יכול להסתפק בקטעים המרכזיים לענייננו: כ: "כי אתא רב דימי... בלא יחל דברו", כא. "מיתיבי אי זו... הידוע לאדם"; תוס' ד"ה קונמות. 

 

 

כהמשך לשיעור הפתיחה מהשבוע שעבר, נלמד בשני השיעורים הקרובים סוגיה שאינה הסוגיה הראשונה בפרק, אבל היא מבררת את איסורי הלאו שעוברים עליהם בשבועה על העבר ועל העתיד, ומשכך עשויה להוות השלמה חשובה לגדר האיסורים. מכיוון שמשמע מהסוגיה ששני האמוראים החולקים, רב דימי ורבין, אומרים את שיטותיהם הן על פי רבי ישמעאל (שנקט שאין חיוב קרבן בשבועה על העבר) והן על פי רבי עקיבא (שנקט שיש חיוב שכזה), ננסה לאורך הדרך להצליב את המחלוקות ולגבש תמונה כללית לשיטות השונות בגדר חיוב הקרבן והמלקות.

 

 

על פי שיטת רבין (כא.), אדם הנשבע לשקר על העבר לוקה משום "ולא תשבעו בשמי לשקר". פסוק זה מתמקד, בפשטות, באיסור השקר שבשבועה ובחילול שם ה' הכרוך בו, וזהו עניינה של שבועה על העבר, שאין בה כמובן כל נימה של התחייבות או יצירת חוק חדש. כפי שראינו, לשיטת רבי עקיבא יש גם חיוב קרבן על עבירה זו כאשר היא נעשתה בשוגג. לשיטת רבי ישמעאל לא על כך נאמר חיוב הקרבן, ובסוגיה ג. עלתה הווה אמינא שגם חיוב מלקות איננו. אולם, למסקנה נקבע שגם לרבי ישמעאל יש חיוב מלקות, ונמצא אפוא שיש לרבי ישמעאל חיוב מלקות על יסוד השקר, אך הקרבן – כפי שהובהר בסוגיה כו. שהזכרנו בשיעור שעבר – לא נקבע על השקר, אלא על הפרה של החוק שהאדם יצר לעצמו: "להרע או להיטיב". 

 

עמדה זו של רבין היא העמדה המוכרת והפשוטה, המציבה חיץ ברור בין שבועת שקר לשבועת שווא. שבועת שקר מתייחסת לאמירה שאינה טריוויאלית, דהיינו שאינה מוכחת או מופרכת מיניה וביה, שנאמרה בשבועה באופן שיכול לשכנע באמיתותה ונמצאה שקרית. שבועה שכזו מחייבת מלקות משום שבועת שקר כשנאמרה בזדון, ובמצב של שוגג היא מחייבת קרבן לפי רבי עקיבא. לעומת זאת, שבועת שווא היא שבועה שבאה "לשנות את הידוע לאדם" כמבואר במשנה כט., כגון שבועה על אבן שהיא זהב – אמירה שמופרכת מעיקרה, ולפי הירושלמי שנפסק להלכה ברמב"ם היא כוללת גם שבועת אמת כאשר האמת מוכחת וניכרת לכל – נשבע על אבן שהיא אבן. בפשטות נראה שהנקודה בשבועת שווא אינה קשורה לשקר אלא לזלזול בשם ה' הכרוך בכך שמשתמשים בו למטרות הבל. העונש על שבועת שווא ניתן במזיד בלבד – מלקות משום "לא תשא את שם ה' א-להיך לשוא".

 

בהקשר זה מעניין לציין, שהמנחת חינוך (מצוה ל') חידש שכאשר אדם נשבע על אבן שהיא זהב הוא עובר בתרתי ומתחייב פעמיים במלקות: הן משום שבועת שקר, שכן התוכן היה שקרי, והן משום שבועת שווא, שכן הוא היה מופרך מיסודו. ברם, פשטות הדברים היא ששקר שמופרך מיסודו אינו נתפס כשקר אלא כשווא ותו לא, משום שבני האדם לא יכולים היו להשתכנע משקר זה[1].

 

רב דימי הציג עמדה שונה לגבי שבועת שקר על העבר:

 

"אכלתי ולא אכלתי – שוא, ואזהרתיה מהכא: 'לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא'" (כ:).

 

לפי רב דימי, הפסוק "ולא תשבעו בשמי לשקר" יפה ביחס לשבועה על העתיד (ובכך נעסוק בהמשך), אבל כאשר אדם נשבע על העבר, ומוציא מפיו מילים שהן שקריות מעצם קיומן כבר בשעה שהן נאמרות, מדובר במושג אחר – שווא. לכאורה נראה שמשמעות מושג זה לפי רב דימי היא שקר חסר סיכוי להתברר כאמת; וזאת בשונה מהמובן שאנו רגילים לייחס לשווא: דיבור מיותר וניצול מזלזל של שם ה' לתכנים שנכונותם או א-נכונותם מוכחת מיניה וביה. אמנם, יש ליישב את שיטת רב דימי עם המשנה בדף כט. שעוסקת בשבועת שווא, וזאת בשתי נקודות:

 

 

ומוכח, שאף רב דימי חייב להודות שישנה הבחנה בין שקר של "אכלתי ולא אכלתי" ל"אמר על העמוד של אבן שהוא של זהב"[2]. גם "אכלתי ולא אכלתי" נתפס כמושג של שווא משום שהוא מוגדר כשקר מעצם הוצאת המילים מהפה, אולם המושג השלם של שבועת שווא מתייחס דווקא לשקר שהוא מופרך לעיני המתבונן, ולא רק מצד האמת. כאשר השקר מופרך, חל המושג השלם של שבועת שווא שמוציא אותה מכלל שבועת ביטוי ופוטר מחיוב קרבן. שקר שאינו מופרך נכלל במושג הרחב של שבועת ביטוי שמחייבת קרבן, אבל ההגדרה המדויקת של הלאו שעוברים בו אינה שקר (כפי שנראה בשיטת רב דימי ביחס לשבועה על העתיד) אלא שווא. [ואפשר שלכך רומז הריטב"א בביאורו לרב דימי: "אכלתי ולא אכלתי שוא. פירוש שאף זה בכלל שוא, וכל שכן שוא ממש, שזה הנשבע לשנות את הידוע"]. לעניות דעתי, מסתבר לומר שרב דימי אינו מקבל את עמדת התלמוד הירושלמי שגם שבועת אמת יכולה להיות שבועת שווא (נשבע על אבן שהיא אבן), משום שלפירושו מושג השווא כרוך במהותו בתוכן השקרי של האמירה; אך לא מצאתי מקור מפורש בהקשר זה.

 

 

מחלוקתם של רב דימי ורבין היא הן ביחס לשבועה על העבר הן ביחס לשבועה על העתיד. נפתח בעיון בשיטת רב דימי:

 

"כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: 'אוכל' ו'לא אוכל' – שקר, ואזהרתיה מהכא: 'לא תשבעו בשמי לשקר'; 'אכלתי' ו'לא אכלתי' – שוא, ואזהרתיה מהכא: 'לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא'; קונמות – עובר ב'לא יחל דברו' ".

 

הנשבע על העתיד ומפר את שבועתו חייב משום "ולא תשבעו בשמי לשקר". ובפשטות נראה שהחיוב הוא משום השקר וחילול השם הכרוך בדבר. ויעוין ברש"י: "והכי קאמר: לא תשבעו בשמי כדי לשקר בשבועתכם לאחר זמן" (ד"ה ואזהרתיה). נראה שלדעתו אין מדובר בגילוי למפרע שהשבועה הייתה שקרית (הבנה שדנו בה בשיעור הקודם) אלא בפעולה מאוחרת יותר שהיא מחשיבה את האדם כ"משקר בשבועתו"[3].

 

אם כן, חיוב המלקות – הן ביחס לשבועה על העבר הן ביחס לשבועה על העתיד – קשור בנקודת השקר. וכאן יש להצליב זאת עם שיטות התנאים בעניין חיוב קרבן שבועת ביטוי בשוגג. לשיטת רבי עקיבא יש חיוב קרבן גם בשבועה על העבר, ובשיעור הקודם ראינו שמפשטות לשונו של רבי עקיבא נראה שמבחינה מהותית חיוב הקרבן עשוי מעור אחד בשני תרחישיו, וזה מושך לכך שהמחייב הוא שקר גם ביחס לשבועה על העתיד (משום שאין יצירת חוק ביחס לעבר). על כן, נראה שצירוף שיטת רבי עקיבא עם שיטת רב דימי משתלבת היטב במגמה המכפיפה את חיובי השבועה השונים: המלקות והקרבן, על העבר ועל העתיד, למושג השקר.

 

לשיטת רבי ישמעאל, לעומת זאת, חיוב הקרבן הוא אך ורק על הפרת החוק שהאדם קבע לעצמו, "להרע או להיטיב", ועל כן אין קרבן אלא ביחס לשבועה על העתיד. ונמצא, שהצלבת שיטת רבי ישמעאל עם שיטת רב דימי מלמדת על פיצול בין החיובים: חיוב הקרבן הוא על הפרת החוק ואילו הלאו חל על איסור השקר שבשבועה על העתיד. איסור השקר הוא איסור חמור אך לא נקבעה לו כפרת קרבן בשוגג, ואילו ביחס להפרת החוק לא נקבע לאו ולמעשה אין עליה עונש או כפרה כאשר היא נעשית במזיד.

אמנם, על פי חלק מהראשונים יש מקום לסייג את הקביעה האחרונה. אמנם, רב דימי אמר שבשבועה על העתיד עובר ב"ולא תשבעו בשמי לשקר" ואילו על נדרים עובר ב"לא יחל דברו", אולם בפסוק נאמר "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ..."; וכבר כתבו התוספות על אתר:

 

"בשבועה נמי עובר משום בל יחל דהכתיב (במדבר ל) או השבע וגו' ולא יחל דברו ובפ"ב דנדרים (דף טז:) תניא בהדיא דיש בשבועה בלא יחל והכא ה"ק בקונמות ליכא אלא בל יחל גרידא".     (ד"ה קונמות)

 

יש מקום להתלבט גם באשר לאיסור "בל יחל" אם אין בו חיוב על נימת השקר שבהפרת התחייבות (ובסוף השיעור הבא נתייחס לגישתם המעניינת של התוספות בגיטין בנקודה זו). ברם, יש סמך לכך שבדומה לנדרים חיוב זה מתייחס להפרת חוק שהאדם יצר (ומובן שאין כל מושג של נדר ביחס לעבר), ונזכיר שוב את דברי הגמרא כו. שהסבירה שלדעת רבי ישמעאל אין חיוב קרבן אלא בשבועה על העתיד, דהיינו במה שניתן לראות כהפרת חוק אישי, משום שבעינן "דומיא דלהרע או להיטיב, מי שאיסורו משום בל יחל דברו, יצאתה זו שאין איסורו משום בל יחל דברו אלא משום בל תשקרו". ואם איסור בל יחל אכן מתייחס לאיסור שבהפרת החוק האישי, אזי נמצא שלשיטת רב דימי ישנם שני איסורי לאו בשבועה על העתיד: האחד מתייחס לשקר ("ולא תשבעו בשמי לשקר") והשני להפרת החוק ("לא יחל דברו"); כאשר הקרבן על פי רבי ישמעאל נמצא בצד של החיוב השני.

 

וכאן יש להעיר, שבעוד שהפרת החוק ואיסור "לא יחל" כרוכים בחיוב קרבן בשוגג במקרה של שבועה, הם אינם כרוכים בחיוב שכזה בהקשר של נדר. ניתן להציע שיש חומרה מיוחדת בהפרתו של חוק שנוצר בעזרת שימוש בשם ה', אך זאת יש לברר במסגרת המחלוקת בעניין הצורך בשם בשבועה, ואכמ"ל. נציין רק שאין הכרח בהצעה המועלית, משום שבפסוק של "לא יחל דברו" וגם בפסוק של קרבן שבועת ביטוי (ויקרא ה', ד) אין אזכור של שבועה בשם דווקא; ואפשר שאדרבה – יש מקום לומר שאם שבועה על העתיד מבוססת על הפרת החוק ואיסור בל יחל, יש לגביה פחות צורך בשם ה' מאשר בשבועה על העבר שבה עוברים משום "ולא תשבעו בשמי לשקר"; וזו אכן שיטת הראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם הל' שבועות פ"ב ה"ג[4] (ואכן צ"ע מאי שנא נדר משבועה).

 

בפשטות, מדברי רש"י עולה שהוא לא קיבל את שיטת התוספות:

 

"קונמות הרי זה בלא יחל – כלומר לא יחל דמשמע להבא לאו לאזהרת שבועת להבא אתא, דשבועת להבא מלא תשבעו בשמי לשקר נפיק, וכי אתא לא יחל לאזהרת נדרים אתא, לאפוקי מדרבין דאמר אזהרת שבועת להבא אתא מלא יחל".

 

לשיטת רש"י נראה שיש להבחין בשיטת רבי ישמעאל על פי רב דימי באופן גורף בין חיוב הקרבן המבוסס על הפרת החוק לבין המלקות המענישות על יסוד השקר[5].

 

 

נעבור כעת לעיין בשיטתו של רבין:

 

"'אכלתי' ו'לא אכלתי' – שקר, ואזהרתיה מ'לא תשבעו בשמי לשקר'. 'אוכל' ו'לא אוכל' – עובר בלא יחל דברו".

 

משמע מדברי רבין, שהאיסור בשבועה על העבר הוא משום יסוד השקר שיש בה; בעוד שבשבועה על העתיד החיוב הוא משום האיסור להפר את החוק שהנשבע יצר לעצמו. מעניין לשים לב להבדל בניסוח שני האיסורים. בראשון יש הגדרה של מהות האיסור: "שקר", ואז קביעה בדבר מקור אזהרתו בתורה. בשני נקבע אך ורק על איזה פסוק הוא עובר. משמע שמושג השקר הוא מושג יסודי ומוכר שהתורה קובעת את גדריו בהקשר השבועה, בעוד שאיסור הפרת החוק האוטונומי הוא חידוש מיוחד שחידשה התורה בפרשת נדרים ושבועות.

 

אם ננסה להצליב את שיטת רב דימי בשאלת המלקות עם שיטת רבי ישמעאל ביחס לקרבן, נמצא את דרכנו סלולה. בשבועה על העתיד אין יסוד של שקר אלא רק של מחויבות האדם לחוק האוטונומי שהוא יצר, ועל הפרת מחויבות זו יש חיוב מלקות במזיד וקרבן בשוגג. רק בשבועה על העבר קיים יסוד השקר, ולגביו יש חיוב מלקות אך אין חיוב קרבן.

 

באשר לשיטת רבי עקיבא פני הדברים מורכבים יותר. ניתן לטעון שאותה הבחנה שקיימת בשיטת רבין בין המלקות בשבועה על העבר למלקות בשבועה על העתיד קיימת לפי רבי עקיבא גם ביחס לקרבן. אולם, כפי שכבר העלינו, מלשונו של רבי עקיבא במשנה כה. ("אם ריבה הכתוב לכך, ריבה הכתוב לכך") משתמע שביסודם של דברים היסוד המחייב הוא אחד הן ביחס לשבועה על העבר הן ביחס לשבועה על העתיד, ואם אכן כך אז מסתבר שמדובר ביסוד השקר, וכפי שניסינו לבאר בשיעור הקודם. ולפי זה, אנו מגיעים לחלוקה הפוכה מזו שהוצעה לעיל (בהצלבת שיטת רב דימי עם שיטת רבי ישמעאל): חיוב הקרבן הוא דווקא משום יסוד השקר שיש בשבועה, גם כאשר מדובר בשבועה על העתיד, בעוד שחיוב המלקות בשבועה על העתיד הוא דווקא משום הפרת החוק בדומה לנדרים. ונמצא, שאף שיסוד השקר תקף הן ביחס לעבר והן ביחס לעתיד, והוא שעומד בבסיס חיוב הקרבן, גיבושו למעשה עבירה מוגדר המסוגל לחייב מלקות אינו אלא במעשה שקר מובהק, דהיינו בשבועה על העבר שיוצאת מפי הנשבע לשקר.

 

עד כה הסברנו את דברי רבין על פי הגרסה שלפנינו בגמרא. אמנם, בדברי הר"י מיגאש נראה שגרסתו הייתה שונה קמעה:

 

"'אכלתי' ו'לא אכלתי' – שקר, ואזהרתיה מהכא: 'לא תשבעו בשמי לשקר'. 'אוכל' ו'לא אוכל' היינו שקר, ואזהרתיה מהכא: 'ואיש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו'".

 

מגרסה זו נראה שבדומה לשיטת רב דימי (אם נתעלם לצורך העניין מההבדל הפנימי שבין שווא לשקר), גם לשיטת רבין יש קו מנחה כללי של שקר ביחס לשבועה, הן על העבר הן על העתיד, אלא שהאזהרה בתורה מתפצלת ולומדת את האיסור משני מקורות שונים (ואיסור "לא יחל דברו" ממוקד אף הוא בשקר). מן הסתם, יש בכך ללמד על אופי שונה של השקר בשני המקרים, ובשיעור שעבר ניסינו לחדד הבדל זה, אך עדיין מדובר על מכנה משותף רחב של שקר. לפי מהלך זה ייתכן שיש קושי מסוים בהבנת שיטת רבי ישמעאל דווקא, וייתכן שנאלץ לומר יסוד דומה לזה שאמרנו בביאור שיטתו לפי גישת רב דימי; אך שיטת רבי עקיבא נראית פשוטה יחסית.

 

 

********************

מקורות לשיעור 3: לאוין בשבועה (ב)

 

בשיעור הבא נמשיך ונברר מספר נקודות בסוגיה שבה עסקנו היום. נבחן את גדר המעשה המחייב מלקות, ולשם כך רצוי ללמוד את המשך הגמרא כא. עד הנקודתים הראשונות כא:. יש לעיין גם בשיטת הרמב"ם בסוגיה: ספהמ"צ לרמב"ם ל"ת סא, קנז; הל' שבועות בכותרות, פ"א הל' א-ד, פ"ו ה"ב (בעניין התרת שבועה ע"י חכם); הל' נדרים בכותרות, פ"א ה"ד, פ"ג הל' ז-ח; הל' סנהדרין פי"ט פתיחת הל' ד' ובאותיות קלה-קלז.