דילוג לתוכן העיקרי
גמרא קידושין -
שיעור 20

זכין לאדם שלא בפניו

מקורות ושאלות לשיעור

 

מקורות:

  1. קידושין מב. "ואלא הא דאמר... תיקחו".; בבא מציעא עא: "איכא דאמרי... לכלל שליחות".
  2. תוספות כתובות יא. ד"ה מטבילין; ר"ן קידושין טז: מדפי הרי"ף ד"ה גרסי.
  3. קצות החושן סי' קה ס"ק א "אמנם התוספות לשיטתם... וכבר הארכנו".
  4. גיטין נב. "יתומין... להניח"; תוספות שם מ: ד"ה וכתב; רשב"א שם נב. ד"ה מתני.

 

שאלות:

  1. הגמרא מעלה שלש אפשרויות בדבר הדין הנלמד מ"נשיא אחד". האם ישנו קשר בין דינים אלו?
  2. מהו היסוד ההלכתי אשר מחמתו יכול אדם לזכות עבור אחר אף שלא התמנה כשליח?
  3.  האם על פי ההלכה ניתן לרכוש עבור קטן כאשר ברור שהרכישה היא לטובתו?
  4. כיצד מסוגל אפוטרופוס להפריש תרומה על אף שלא מונה כשליח?

 

 

לאחר שלמדה הגמרא את דין שליחות משילוב המקראות, שבהם עסקנו בשיעורים קודמים, מעירה היא, כי לכאורה היה ניתן ללמוד את דין שליחות מהפסוק "נשיא אחד וגו' " (במדבר ל"ד, יח). לפי הכתוב בפסוקים שם, כל נשיא שבט היה אחראי להנחיל לבני שבטו את חלקם בארץ המובטחת. הגמרא בתחילה מבינה, כי המנגנון המשפטי אשר באמצעותו מסוגל היה הנשיא להנחיל לבני שבטו את הארץ, היה מנגנון השליחות. דהיינו, הנשיא היה שלוחם של בני שבטו, ובאמצעות קניין הארץ על ידיו זכה הוא עבור כל בני שבטו. הגמרא דוחה את הצעה זאת, שכן כל שבט מישראל הכיל כמובן גם קטנים, אשר גם את חלקם בארץ היה צריך הנשיא להנחילם. מאחר שקטנים מופקעים מדין שליחות, למדים אנו אפוא, כי לא ייתכן שהנחלת הארץ באמצעות הנשיאים התבססה על מנגנון השליחות.

לאחר שדחתה הגמרא את האפשרות ללמוד מהנחלת הארץ את דין שליחות, מעלה היא את ההצעה, כי הנחלת הארץ באמצעות הנשיאים נעשתה על ידי הכלי ההלכתי, ש"זכין לאדם שלא בפניו". בניגוד לשליחות, דין זכין נאמר גם בנוגע לקטנים. משמעות הלכת זכין, הינה כי בניגוד לרוב הפעולות ההלכתיות, אשר ניתנות לביצוע על ידי אחר רק אם מונה לשליח, הרי שלשם ביצוע פעולה מטיבה, אין צורך במינוי השליח על ידי המוטב, אלא הוא יכול לפעול על דעת עצמו. בשיעור זה נעמוד על אופי הלכת זכין ועל היחס שבינה ובין דין שליחות. כפי שנראה, נושא זה נידון בהרחבה בדברי הראשונים.

1. שליחות מכללא

הדרך הנוחה ביותר להבנת דין זכין היא לראות בו יישום נוסף של מוסד השליחות המוכר לנו. לשם כך יש לטעון, כי במקום בו מוכח, שנוח למוטב בכך שאחר יפעל עבורו, הרי שאזי ניתן לאמוד את דעתו, שאילו היה נמצא המוטב בפנינו, היה הוא ממנה את המבצע כשליחו. לכן, על אף שאין המוטב נמצא בפנינו, הרי שמכללא נעשה הפועל כשלוחו, שכן כאמור, ברור שרצונו של המוטב בכך, וחסר רק גילוי דעתו המפורש. לפי הסבר זה, דין זכין נועד רק להחליף את שלב מינוי השליח בדין שליחות, אך אינו יוצר מוסד משפטי חדש (ראו גם תוספות כתובות יא. ד"ה מטבילין). לכן, הן בשליחות והן במקום בו נעשה שימוש בדין זכין, התוצאה זהה - אדם אחד פועל בשמו של משנהו.

ראשונים רבים אכן תפסו כהבנה זאת, ולכן הניחו כי על דין זכין חלות כל המגבלות החלות על שליחות רגילה, שכן כאמור מדובר באותו מוסד משפטי. כתוצאה מכך, קטנים אשר אינם שייכים בדין שליחות, אינם שייכים גם בדין זכין. גישה זאת מסתייעת מהנאמר במסכת בבא מציעא (עא:): "קטן - לאו אף על גב דלית ליה שליחות אית ליה זכיה מדרבנן!". הרי שמעיקר הדין קטן אינו שייך בדין זכין, ורק מדרבנן תיקנו לו שמסוגל יהיה ליהנות מדין זה.

עם זאת, הרי שהקריאה הפשוטה של סוגייתנו נראית כסותרת את מסקנה זאת. כפי שפתחנו, הגמרא דוחה את האפשרות ללמוד מ"נשיא אחד" את דין שליחות, שכן הנחלת הארץ הייתה גם לקטנים, אשר אינם בני שליחות. עם זאת, הגמרא מוכנה הייתה ללמוד מפסוק זה את דין זכין, ולא דחתה את הצעה זאת בטענה כי לא ניתן לזכות קטן. מוכח אם כן מכך, כי בניגוד לשליחות שקטן מופקע ממנה, קטן אינו מופקע מדין זכין.

בעלי התוספות אשר נקטו בעמדה אשר הוצגה לעיל, לפיה זכייה היא מדין שליחות, לא התמודדו ישירות עם הסתירה לשיטתם המתעוררת על פי סוגייתנו. ייתכן כי נוכל ליישב את קושי זה לאור עמדתם בנוגע לסוגיה דומה. תוספות במסכת גיטין (סד: ד"ה שאני) סבורים, כי קטן יכול לזכות לטובת אחר. מסקנה זאת לכאורה עומדת בסתירה לשיטתם כי זכייה היא מדין שליחות, שהרי לא רק שקטן אינו מסוגל למנות שליח, אלא אין הוא גם מסוגל להיות שליח (ראו גיטין כג.). על מנת ליישב את קושי זה, התוספות שם מסבירים כי הפקעתו של קטן משליחות נאמרה רק בנוגע לדינים בהם אין הוא שייך בעצמו, כגון תרומה, שמאחר שאין הקטן יכול להפריש מפירותיו, כך אין הוא מסוגל להיות שליח לעניין הפרשת תרומה. מאידך, קטן מסוגל לקנות לעצמו (במקום שבו קיימת "דעת אחרת מקנה", דהיינו אדם אחר המקנה לו את החפץ, אך לא במקום שהקטן זוכה מן ההפקר), ולכן מסוגל הוא אף להתמנות כשליח לעניין זכייה. מדוע אם כן דוחה סוגייתנו את האפשרות, כי הנשיאים היו שלוחיהם של בני שבטיהם ובכללם הקטנים לזכות להם בנחלתם? והרי קטן אינו מופקע מדין שליחות בנוגע לזכייה! תשובת התוספות היא כי מינוי שליח דורש דעת, ומאחר שקטן מוגדר כמי שאינו בר-דעת, אין הוא מסוגל למנות שליח. מכאן סלולה הדרך להסבר העובדה כי על אף שזכייה היא מדין שליחות, ניתן לזכות עבור קטן - בעיית הפקעתו של קטן משליחות אינה מתעוררת, שכן קטן מופקע משליחות רק בתחומים בהם אין לו יד ורגל, כגון הפרשת תרומה, אך לא בתחום הקניין ממנו אין הוא מופקע. בעיית מינוי השליח הדורשת דעת אינה מתעוררת אף היא, שכן כל עניינו של דין זכין הוא בהחלפת המינוי המפורש, שקטן אינו מסוגל לו, במינוי אוטומטי.

עם זאת, הבנתם של בעלי התוספות אינה חפה מספקות. ההבנה הפשוטה בסוגייתנו הינה, כי קטן מופקע לחלוטין ממוסד השליחות ולא רק בתחומים כגון תרומה בהם אינו יכול לפעול בשם עצמו. יתרה מזאת, בעלי התוספות עצמם חלוקים בשאלה האם אכן קטנים מופקעים לחלוטין מדין שליחות (עיין תוספות בבא מציעא י: ד"ה אשה). לכן, אם אכן נרצה להבין כי זכייה היא מדין שליחות, יקל עלינו ליישב את הסתירה מסוגייתנו במידה שנקבל את הסברו של הר"ן, אשר הציע דרך גאונית ליישוב הקושיא. בניגוד לתוספות, הר"ן סבור כי קטנים מופקעים לחלוטין מדין שליחות, ובכל זאת הצליח הוא להסביר את סוגייתנו לפי התפיסה כי זכייה היא מדין שליחות. טענתו של הר"ן היא כי הצורך בהסברת מוסד הזכייה על אדני מוסד אחר כגון מוסד השליחות נוצר רק במידה שזכייה אינה מבוססת על מקור עצמאי בתורה. מאידך, אם נבין כי לדין זכייה יש מקור בפני עצמו, אין אנו צריכים לשאול מהו יסודו של דין זכייה, שהרי התורה היא אשר גזרה אומר וקבעה את דין זה. לאור זאת מסביר הר"ן, כי כשהציעה הגמרא כי דין זכייה נלמד מ"נשיא אחד", לא נמנעה היא מלהחיל את דין זה גם על קטנים, שכן כאמור, במצב כזה בו דין זכייה נלמד ישירות מהתורה, אין הוא מבוסס על דין שליחות. עם זאת, מאחר שלמסקנת הגמרא, "נשיא אחד" אינו מלמד על דין זכייה, מוכרחים אנו לבסס את דין זה על מוסד אחר המוכר לנו כבר, מוסד השליחות, ממילא, מאחר שקטנים מופקעים משליחות כך מופקעים הם גם מזכייה. היתרון בפירושו של הר"ן בניגוד להצעת התוספות או לדעת הרשב"א שנראה לקמן היא בכך שאין הוא צריך להידחק בפירושה של אחת משתי הסוגיות (כאן ובבא מציעא) ולדחותה מפני חברתה, אלא לפי דרכו אכן המסקנה היא כסוגיית הגמרא בבבא מציעא, שקטנים אינם בני זכייה מדאורייתא, ובכל זאת בסוגייתנו הוצעה האפשרות של זכייה לקטן מהתורה, שכן בשלב שבו הציעה זאת הגמרא, סבורה הייתה, כי שליחות מבוססת על מקור עצמאי.

2. מוסד עצמאי

לאור הסתירה לגמרא בבבא מציעא העולה מסוגייתנו, הסיק הרשב"א, כי אכן זכייה אינה מדין שליחות, ומשום כך ניתן להפעיל את דין זה גם בנוגע לקטנים. עם זאת, הרשב"א אינו מסביר במפורש כיצד יש ליישב את עמדתו עם הסוגיא בבבא מציעא ממנה עולה, כי זכייה לקטן אפשרית רק מדרבנן (בפירושו לבבא מציעא הרשב"א מביא גרסאות שונות בגמרא בב"מ שם, כגון מחיקת המילה "מדרבנן" או החלפתה ב"מדאורייתא", כך שאין להסיק מהסוגיא שם כי אין זכייה לקטן מן התורה).

לסיכום, הראשונים נחלקו ביסודו של דין זכין. יש שהבינו כי מדובר ביישום מיוחד של דין שליחות, בעוד שראשונים אחרים דחו את גישה זאת וקבעו כי "זכיה לאו מדין שליחות".

עם זאת, לדעת הראשונים הטוענים כי זכייה אינה מדין שליחות, עלינו למצוא הסבר מהותי אחר להבנת מנגנון פעולתו של דין זה. בעל קצות החושן (סי' קה ס"ק א) הסביר כי לדעת אותם הראשונים, המזכה נחשב ל"ידו" של המוטב, אשר מסוגל לפעול בשמו של המשלח. לפי הסבר זה, כאשר המזכה פועל את פעולתו ההלכתית, נחשב הוא כפועל בשם עצמו, אלא שכתוצאה מרצונו, התוצאה המשפטית אינה חלה לגביו אלא לגבי חברו. לעומת זאת, כאשר מדובר בשליח, השליח הינו בא כוחו של המשלח, והרי זה כאילו המשלח פועל באמצעות השליח.

3. קטגוריית השליחות

ניתן להציע גישה שלישית בדבר היחס שבין זכייה ושליחות. על אף שמנגנון פעולת דין זכין שונה מפעולת מנגנון השליחות, ניתן לראות בדין זכין כבן ביתו של מוסד השליחות. כך למשל, על אף שהרמב"ן סבור כי זכייה אינה מדין שליחות, לשיטתו דין זכין מוגבל לאותם הכלולים בפרשת שליחות. על פי הסוגיא בבבא מציעא שהזכרנו לעיל, מכריע הוא כי נכרים וקטנים אשר אינם בדין שליחות אינם שייכים גם בדין זכין מדאורייתא, על אף שכאמור, זכייה אינה מדין שליחות לשיטתו. הדרך להבין את שיטתו הינה כאמור, על פי התפיסה, שעל אף ששליחות וזכייה הינם שני מנגנונים משפטיים נפרדים, הרי שבכל זאת מדובר בעקרונות דומים, המאפשרים לאדם אחד לפעול בשמו של אחר, ולכן ניתן להקיש וללמוד הלכות ממוסד אחד למשנהו. לפי גישה זאת, מחד גיסא, אף אם לא ניתן להניח כי המוטב היה ממנה את הזוכה לשליחו, כל עוד ומדובר במעשה מזכה, יכול הזוכה לפעול עבור המוטב, שכן כאמור זכייה אינה מדין שליחות. מאידך, בהיבט הרחב מדובר במוסד הדומה באופיו לשליחות, ולכן ניתן לצמצם את תחולתו לאותם השייכים בדין שליחות.

נותרו בידינו אם כן שלש הבנות למהות דין זכין. בקצה אחד של קשת ההבנות נמצאת התפיסה כי זכייה הינה למעשה שליחות כאשר תהליך המינוי אינו נדרש מאחר שניתן להניח מינוי מכללא. בקצה השני של הקשת נמצאת התפיסה המנתקת בין זכייה לשליחות, עד כדי כך שבעל קצות החושן סבור כי אף נכרים כלולים בתחולת דין זה, על אף שאין ספק כי מופקעים הם מכל פרשת שליחות. לאור דברי הרמב"ן הצענו הבנת ביניים. על פיה, דין זכין הוא מנגנון בפני עצמו, ומאידך כלול הוא בתחום הכללי של דיני שליחות, ולכן כמה מדיני שליחות הכלליים כגון סוג האנשים הכלולים בתחולת פרשת שליחות, חלים גם על מוסד הזכייה.

4. אפוטרופוס

מסקנת הגמרא הינה, כי אין ללמוד את דין זכייה מהפסוק בדבר הנחלת הארץ באמצעות נשיאי השבטים, אלא כי יש ללמוד מפסוק זה את מוסד האפוטרופסות. על מנת להבין את מהותו של מוסד זה נדון תחילה בסוגיה במסכת גיטין, הדנה במעמדו המשפטי של אפוטרופוס. המשנה שם בדף נב. קובעת בין חובותיו של האפוטרופוס את חובתו להפריש תרומות ומעשרות מפירות היתומים בני חסותו. בנוגע לחובה זאת שואלת הגמרא, כיצד בכוחו של אפוטרופוס להפריש מפירות בני חסותו, והרי הפרשת תרומות ומעשרות מצריכה בעלות על הפירות. כפי שמובהר בגמרא שם, המילה "אתם" אשר בה משתמשת התורה בהקשר של הפרשת תרומה (במדבר י"ח, כח) מלמדת כי רק הבעלים או שלוחו יכול להפריש תרומה (על כך ראו בהרחבה בשיעור מספר 18). הגמרא מציעה כי האפוטרופוס מוסמך להפריש מהפירות, שכן הוא עושה זאת לטובת היתומים, שהרי אילולא שהיה הוא מפריש מהפירות, אסור היה להם לאכול מהם. כפי שהעירו הראשונים, תשובה זאת לכאורה אינה מובנת, שהרי השאלה עדיין עומדת במקומה - כיצד יכול אפוטרופוס, שאינו בעל הפירות, להפריש מהם תרומה. עמידתה של הגמרא על הצורך בהפרשה מפירות אלו עדיין אינו פותר את בעיית כושרו של האפוטרופוס להפריש מהפירות.

תוספות (גיטין מ: ד"ה וכתב) מציעים, כי כוונת הגמרא היא, שלאור הצורך בכך שהאפוטרופוס יפריש מפירות היתומים, העניקו לו חכמים בעלות על פירותיהם של היתומים. יצירת בעלות זאת נעשית לאור הכלל ש"הפקר בית דין הפקר", לפיו בית דין מוסמכים להעביר בעלות משפטית. מאחר שכן, שאלת סמכותו של האפוטרופוס כלל אינה מתעוררת, שהרי לאפוטרופוס בעלות על הפירות מהם הוא מפריש.

הרמב"ן (שם נב.) מציע הסבר אחר. לדעתו, כוחו של האפוטרופוס להפריש הוא מדין זכייה. לפי דבריו, למסקנת הגמרא כי את דין אפוטרופוס לומדים מהפסוק "נשיא אחד", לימוד זה נוסף ללימוד דין זכייה הנלמד מאותו הפסוק. הבנה שכזאת משתמעת גם מלשונו של רש"י בסוגייתנו (ד"ה אלא). לפי פירוש זה, כוונת הגמרא בגיטין היא כי מאחר שהיתומים צריכים שהאפוטרופוס יפריש מפירותיהם בכדי שיהיו מסוגלים לאכול מהם, הרי שההפרשה נחשבת לטובתם, והאפוטרופוס שואב את סמכותו מדין זכין.

להבנת הרמב"ן, אפוטרופוס זוכה ליתומים אשר הינם קטנים. הבנה זאת מסתמכת על שיטתו, כי זכייה אינה מדין שליחות, ומשום כך בניגוד לשליחות ממנה קטנים מופקעים, אין הם מופקעים מדין זכייה (עמדה זאת אינה עקבית לחלוטין עם עמדתו של הרמב"ן במסכת בבא מציעא, שהרי לפי דבריו שם, על אף שזכייה אינה מדין שליחות, קטנים מופקעים מדין זכייה. ניסיון ליישוב סתירה זאת שברמב"ן הינה מעבר לתחומי שיעורנו. עם זאת, כל הצעה לתירוץ תתקבל בברכה). מסיבה זאת, תוספות, הסבורים כי זכייה מדין שליחות, אינם יכולים לקבל את הסברו של הרמב"ן, שהרי לשיטתם, כפי שמופקעים קטנים מדין שליחות כך מופקעים הם מדין זכין.

כאמור, עמדת הרמב"ן היא, שאפוטרופוס מוסמך להפריש מפירות היתומים מדין זכין, משום שזכייה אינה מדין שליחות. המסקנה הישירה העולה מכך היא כי לשם הפרשת תרומה, אין צורך בשליחות אלא די בכך שהדבר יעשה לרצונו של הבעלים. כפי שראינו בשיעור קודם (שיעור 18), זאת היא אכן גישתו של הרמב"ן. לעומתו, הרשב"א אשר כפי שכבר ציינו, מקבל את דעת הרמב"ן כי זכייה אינה מדין שליחות, אינו יכול לקבל את הסברו של הרמב"ן לגמרא בגיטין. כפי שראינו באותו שיעור, בניגוד לדעת הרמב"ן, הרשב"א סבור כי רק בעלי הפירות או שלוחו מחזיק בכוח להפריש תרומה. לאור זאת, מפריש אשר מסתמך על דין זכייה בלבד, חסר את הסמכות להפריש תרומה, לפי ההבנה שזכייה אינה מדין שליחות.

ואכן, המעיין בדברי הרשב"א בגיטין שם יראה, כי הרשב"א מציע הסבר אחר לסמכותו של האפוטרופוס להפריש - "יד אפוטרופוס כיד יתומים". כלל זה מלמדנו כי על אף שלאפוטרופוס אין בעלות של ממש על נכסי בני חסותו, הרי שמחזיק הוא בהרשאה לפעול בשמם. מעמדו כאפוטרופוס הופכו ל"כעין בעלים" על אף שאין הוא בעלים בפועל. ניתן לדמות את מעמד זה של האפוטרופוס למעמדו של גזבר הקדש, אשר היה מוסמך לפעול כל פעולה ממונית בנוגע לנכסי הקדש, על אף שברור כי אין הוא הבעלים של נכסי הקדש (ראה בדברי הרשב"א קדושין דף כז, א ד"ה ושדה לאחד).

לסיכום, עמדנו על שלש גישות להבנת מעמדו המשפטי של אפוטרופוס. לדעת הרמב"ן, סמכותו של אפוטרופוס נובעת מכך כי הינו פועל לטובת היתומים, ולכן חל על פעולותיו הכלל זכין לאדם שלא בפניו. לדעתו, מסקנת סוגייתנו הינה כי אכן דין זכין נלמד מהפסוק "נשיא אחד וגו' ". תוספות לעומתו סבורים, כי חכמים הקנו לאפוטרופוס בעלות על נכסי היתומים בכדי שיוכל לפעול פעולות משפטיות בנוגע לאותם נכסים. העמדה האחרונה, עמדתו של הרשב"א, הינה כי לאפוטרופוס אין בעלות של ממש על נכסי היתומים אך מעמד האפוטרופוס הינו כעין מעמדו של נאמן, המוסמך לפעול כל פעולה משפטית בנוגע לנכס לטובת בעליו.

מקורות ושאלות לשיעור הבא:

* קידושין מב: "והא דתנן... לרבות את השליח".

* תוספות ד"ה אמאי.

* בבא מציעא י: "מי איכא... מיחייב שולחן" ותוספות שם ד"ה דאמר.

* רמב"ם הלכות מעילה פ"ז הלכות א-ב והלכות גניבה פ"ג ה"ו.

שאלות:

* מהו המקור לעיקרון כי אין שליח לדבר עבירה?

* האם הכלל חל גם במקום בו השליח אינו מודע לאיסור הכרוך בשליחות?

* האם מהות הכלל היא ביטולה של השליחות, או שמא מוגבל הכלל לעניין האשמה בלבד?

* ישנם מספר חריגים לכלל אין שליח לדבר עבירה. מה הדין במקום בו השליחות כורכת אחד מחריגים אלו יחד עם מעשה איסור רגיל?

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)