אבילות

אבלות

לדיני האבלות יש שלבים שונים: אנינות - עד הקבורה; שלושה ימים ראשונים; שבעה; שלושים; ובאבלות על הורים - שנה. נדון כאן במשמעות של האיסורים השונים שקובעים דיני אבלות.

א. אנינות

המשנה והגמרא בברכות מגדירות מהם דיני אנינות:

"מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית אחר... ואינו מיסב ואוכל, ואינו אוכל בשר, ואינו שותה יין, ואינו מברך, ואינו מזמן, ואין מברכין עליו, ואין מזמנין עליו, ופטור מקריאת שמע ומן התפילה ומן התפילין, ומכל מצוות האמורות בתורה" (ברכות יז:-יח.).

להלכה, אונן חייב במצוות לא תעשה, אבל פטור מכל מצוות עשה. בירושלמי נאמר שלא די שהוא פטור, אלא שאסור לו לעשותן אף אם רצה. מדוע הפטור הזה ממצוות עשה? בזה נחלקו הראשונים:

"פטור מקריאת שמע - לפי שהוא טרוד במחשבת קבורתו, והויא דומיא דחתן, דפטור משום טירדא דמצוה" (ברכות יז: רש"י ד"ה מי שמתו).

"פטור מקריאת שמע - בירושלמי מפרש טעמא, אמר רבי בון: כתיב 'למען תזכור [את יום צאתך מארץ מצרים] כל ימי חייך' - ימים שאתה עוסק בחיים, ולא ימים שאתה עוסק במתים" (ברכות יז: תוס' ד"ה פטור).

אם כן, לפי רש"י יש כאן פטור רגיל של 'העוסק במצווה פטור מן המצווה'. לעומת זאת, לפי תוס' - בעקבות הירושלמי - יש כאן הלכה מפתיעה מאוד: קריאת שמע (ומן הסתם גם שאר מצוות עשה) נועדו לקיום ב"ימים שאתה עוסק בחיים", ולא ב"ימים שאתה עוסק במתים". היהדות שוללת את המוות ומתנגדת לו, עד כדי כך שאי אפשר לעסוק במצוות ה' ובענייני מיתה בעת ובעונה אחת.

הראשונים נחלקו האם דיני אבלות נוהגים לפני הקבורה, בעת האנינות. הרמב"ן פסק שחלק מדיני האבלות נוהגים גם בשעת האנינות, ולעומתו הרמב"ם פסק שבשעת האנינות אינו נוהג דיני אבלות כלל:

"מאימתי יתחייב אדם באבל - משייסתם הגולל, אבל כל זמן שלא נקבר המת אינו אסור בדבר מן הדברים שהאבל אסור בהן. ומפני טעם זה רחץ דוד וסך כשמת הילד טרם ייקבר" (רמב"ם הלכות אבל א', ב).

הרב סולובייצ'יק הסביר (שיעורים לזכר אבא מרי, חלק ב', עמ' קפו) שכיוון שהאונן פטור ממצוות עשה, ואבלות גם היא מצוות עשה, הרי ממילא האונן נפטר ממצוות אבלות. כלומר: עקרונית דיני אבלות שייכים גם לפני הקבורה, מרגע המיתה; אך משום שהאונן פטור ממצוות, כשם שהוא נפטר מקריאת שמע, כך הוא נפטר גם ממצוות אבלות.

לא שייך לדבר כאן על פטור מטעם 'העוסק במצווה' - שהרי מה טירדה יש בכך שלא ירחץ?! אך קשה גם להבין מדוע שייך כאן הפטור של "ימים שאתה עוסק בחיים". הרי כל עניינה של מצוות אבלות הוא המיתה, ומדוע גם מצווה זו אינה שייכת בשעת האנינות? נראה שעלינו להסביר שמצוות אבלות מכניסה את האירוע של המוות לתוך מסגרת התייחסות רוחנית ורגשית, נותנת לאירוע הזה איזו משמעות. אך היהדות רוצה שהתגובה הראשונה שלנו לנוכח המוות תהיה הלם וחוסר אונים. זה נכון גם מהבחינה המחשבתית, וגם מהבחינה הרגשית. מבחינה רעיונית-פילוסופית, שלילת המוות - שבה נדון להלן - מתגלמת באופן המלא ביותר בדיני אנינות. המוות הוא תופעה לא נורמלית, והתגובה המיידית אליו היא השעיה של כל הפעילויות הנורמליות. ייתכן שיש כאן גם הנחיה במישור הרגשי, הבין-אישי: דיני אבלות עוזרים לנו להטמיע את המוות במסגרת התייחסות מוכרת. בתקופת האנינות ההלכה אינה רוצה שנעכל את המוות, ונתחמק מעימות ישיר אתו. השלב הראשון צריך להיות עמידה מלאת הלם מול המוות, בלי הקלות ובלי הנחות.

ב. אבלות

השו"ע מסכם את יסודות דיני אבלות של שבעה ושלושים:

"אלו דברים שהאבל אסור בהם: במלאכה, ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המיטה, ואסור לקרות בתורה, ואסור בשאלת שלום, ובכביסה, וחייב בעטיפת הראש ובכפיית המיטה כל שבעה. ואסור להניח תפילין ביום הראשון. ואסור בגיהוץ ובתספורת ושמחה ואיחוי קרע כל שלושים יום" (שו"ע יו"ד ש"פ, א).

בגמרא מופיע סיכום כללי יותר של דיני אבלות:

" 'אל תבכו למת ואל תנודו לו' - אל תבכו למת יותר מדאי, ואל תנודו לו יותר מכשיעור. הא כיצד? שלשה ימים לבכי, ושבעה להספד, ושלשים לגיהוץ ולתספורת. מכאן ואילך, אמר הקדוש ברוך הוא: אי אתם רחמנים בו יותר ממני" (מועד קטן כז:).

באופן כללי אפשר לומר שדיני אבלות כוללים מניעת שמחה ועינוי, ומצד שני - הגבלת הצער והייסורים לתקופה מוגבלת. מבחינה פסיכולוגית יש לאבלות ערך עצום: מצד אחד, היא מכריחה את האדם לבטא את צערו, ואף נותנת לו מסגרת לביטוי הצער הזה; ומצד שני, ההלכה מחזירה אותו בשלבים לעולם החיים[1]. העומק הפסיכולוגי שבדיני אבלות מסביר למה חילוניים רבים מקפידים דווקא על דיני אבלות, ואף מבקשים ללמדם על בוריים (כך שמעתי מהרב של ה"חברה קדישא" בתל אביב).

שני הצדדים הללו מלמדים אותנו על המסר הרעיוני של דיני אבלות: שלילת המוות, ואישור העולם הזה. יש ששללו את משמעותו הדתית של העולם הזה. דוגמה קיצונית לגישה המבכרת את העולם הבא על פני העולם הזה, ומעריצה את המוות כהתעלות הנשמה, מצויה בנאומו המבעית של אלעזר בן יאיר לפני אנשי מצדה:

"הן מאז, מן היום אשר הגענו לבינה, לימדונו חוקי תורתנו, תורת א-להים, וגם אבות אבותינו הראונו זאת במעשיהם ובגודל נפשם, כי אסון האדם הוא החיים ולא המוות. כי המוות קורא דרור לנשמות ושולח אותן לשוב אל נווה-טהרה, אשר שם ביתן, לבלתי תוספנה עוד לדאבה... ולמה זה נירא מוות?... והלא איוולת היא בליבנו לרדוף אחר החרות בחיים [=בעולם הזה], בעוד עינינו צרה בחרות נצחים [=בעולם הבא]... עלינו לתת מופת לרבים, ולקבל את המוות באהבה!" ("מלחמות היהודים", יוסף בן מתתיהו, ז', ח).

קשה ללמוד מכאן על תפישת עולם מגובשת, שהרי מדובר כאן בסיטואציה קיצונית: אלעזר בן יאיר ניסה לשכנע את אנשיו ליטול את נפשם, ומטבע הדברים הדגיש את הטוב שבמוות והרע שבחיים. אך הדברים כשלעצמם מעוררים צמרמורת, וגישה כזו חריגה מאוד בהיסטוריה היהודית. בין היתר, דיני אבלות מלמדים אותנו אחרת. כך, למשל, כתב הרדב"ז, בתשובה לשאלה האם המוות הוא טוב או רע:

"שאלה: על אחד מגדולי הדור שמת לו בן ולא הוריד עליו דמעה אחת, אם זו מדה טובה או לא?
תשובה: זו מדה רעה, מורה על קושי הלב ועל רוע תכונת הנפש, והיא מדת אכזריות, והוא דרך הפיליסופים האומרים כי זה העולם הכל הוא מעשה תעתועים, והמה מהבל ימעטו וזכרונם משלי אפר תועבה יבחר בהם; ולכן אל יפתוך חטאת שלהם ומשליהם, כי כולם בנויים על ההקדמה הזו. אבל אנחנו מקבלי התורה יש לנו להאמין ולדעת כי העולם הזה ענין נכבד מאוד למסתפקים ממנו כראוי ולמתנהגים בו כשורה, ובו ישיג האדם חיי העוה"ב והשארות הנפש, כי הוא נקרא עולם המעשה, ולכן אין ראוי לההביל ענייניו ולתלות צרותיו ברוע הנהגתו ולהתאונן על הזמן כאשר עשו רוב המשוררים הראשונים. אלא ראוי להתאונן ולהתאבל ולקונן על מעשיו, דכתיב 'מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו'. והבוכה ומתאבל ומוריד דמעות על קרובים, וכ"ש על אדם כשר, מדת חסידים ונביאים ואנשי מעשה היא, ומורה על טהרת נפשו והכנעת לבו לפני קונו, ויתאונן על חטאיו, ויתאבל על עוונותיו, אשר היו לזה סבה. ולא לחנם ארז"ל שלשה לבכי ז' להספד שלשים לגיהוץ ותספורת, ואם היה הדבר בלתי נאות לא היו מתקנין לו ג' ימים! וכן אברהם אבינו ע"ה כתיב ביה 'לספוד לשרה ולבכותה', וכן יעקב, וכן דוד המלך, ורבים כאלה אין מספר" (שו"ת הרדב"ז, חלק ג', סי' תקנ"ה).

הרדב"ז עומד על כך שהלכות אבלות מחייבות אבל וצער על המת, ובכך מוכיחות שהיהדות רואה בחיי העולם הזה דבר רצוי, ובכיליונם - סיבה הולמת לאבל מר. היהדות אינה תובעת מהאדם לשמוח כשקרובו נפטר, אלא להפך - מצווה עליו לבכות, להתאבל ולקונן. אם אכן העולם הזה הוא רע - מדוע מחייבת אותנו היהדות לבכות על אובדנו? אכן, העולם הבא קיים, אך העולם שלו נועדנו אנו הוא העולם הזה. הקב"ה ברא אותנו כדי שנעבוד אותו בעולם הזה, בעוד שהעולם הבא הוא רק עולם השכר, והוא מחוסר משמעות דתית.

אחת ההוכחות הברורות ביותר לזיקתה של היהדות לחיי העולם הזה היא ההלכה הידועה שפיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה, מלבד ג' עבירות, שהרי חוקי התורה לא נועדו לשלול את חיי העולם הזה: " 'וחי בהם' - ולא שימות בהם" (יומא פה:). וכל כך גדול ערכם של חיי אדם, שאפילו מי שעומד ממילא למות, מחללים את השבת בשביל "חיי השעה" שלו (שם); והמשנה-ברורה הוכיח שהוא הדין גם בגוסס ממש[2]. אנו טוענים שהיהדות מדגישה את חיי העולם הזה, ושוללת את המוות כמאורע שלילי. רבים טענו שאמרתו המפורסמת של התנא רבי יעקב מלמדת אותנו אחרת:

"רבי יעקב אומר: העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא; התקן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין" (אבות פ"ד מט"ז).

לכאורה רבי יעקב טוען שהעולם הבא עדיף על העולם הזה, שאינו אלא "פרוזדור". אך כדי להבין את הפירוש הנכון לדברי רבי יעקב, יש לצטט את המשנה הבאה:

"הוא היה אומר: יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא; ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, מכל חיי העולם הזה" (שם מי"ז).

רבי יעקב קובע כאן שהעולם הזה עדיף באשר הוא עולם עבודת ה', ורק כאן אפשר לקיים מצוות ולהיענות לתביעות הבורא; לעולם הבא יש עדיפות מבחינה אחרת: משום היותו עולם קבלת שכר[3]. אם כן, העולם הזה הוא פרוזדור לעולם הבא רק מבחינה אנוכית: שם יזכה המאמין לשכר האמיתי והשלם. אך מבחינה מהותית עדיף העולם הזה, שבו אפשר לעבוד את ה' ולקיים את מצוותיו. "לא אמות, כי אחיה", מתחנן משורר התהילים, "ואספר מעשי י-ה" (קי"ח, יז). ובמה עדיף עולמנו על עולמם של המתים? מדוע חושק נעים זמירות ישראל בחיי העולם הזה? "כי אין במות זכרך, בשאול - מי יודה לך!" (ו', ו); שהרי - "לא המתים יהללו י-ה, ולא כל יורדי דומה!" (קט"ו, יז).

יש להדגיש כי היהדות מצדדת בחיי העולם הזה לא רק משום שכאן אפשר לקיים מצוות. העולם הזה אינו רק "היכי תימצי" לקיום מצוות. ההסתכלות הנכונה היא הפוכה: בגלל שהקב"ה חפץ בחיי העולם הזה, הוא קבע שהמצוות יתקיימו רק כאן. חיי העולם הזה רצויים לפני ה'. הוא ברא את העולם כדי שיתקיים בצביונו החומרי, וברא אותנו כדי שנחיה חיים ממשיים בתוך עולמו. וכן ביאר הרמב"ן בהקדמתו ל"תורת האדם":

"מעבודת הא-להים הוא לעסוק בענייני עולם, בקיום המינים, למען היות חפץ הא-להים ביצירתו אותנו עומדת לעד" (רמב"ן, הקדמה ל"תורת האדם").

הקב"ה רוצה בקיומנו הממשי בעולם הזה, ולכן ברא את עולמנו. הרמב"ן אף מדגיש את חובתנו להמשיך ולפתח את העולם, כדי להשלים את יצירת הבורא.

כאמור, ההלכה מתייחסת לחיי העולם הזה כטובים וכרצויים, גם במנותק מהעובדה שהם מאפשרים לנו לקיים מצוות. ונביא לכך מספר דוגמאות. אנו עוסקים כאן בדיני אבלות, ודומה שיהיה מתאים להביא ראיה מדברי הגמרא על דיני קריעה על המת. כך ביארה הגמרא את טעם החובה לקרוע על המת:

"העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע; למה זה דומה? לספר תורה שנשרף" (מועד קטן כה.).

יש שכתבו בשם רש"י שהכוונה היא שעדיין היה יכול ללמוד תורה, ולכן מתאבלים על מיתתו (טור, יו"ד ש"מ)[4]; כלומר - החובה לקרוע בשעת יציאת נשמה נובעת רק מכך שהמת מפסיק ללמוד תורה, ולא משום שחיי העולם הזה הם כשלעצמם טובים ורצויים. אך רש"י שלפנינו מסביר אחרת את ההשוואה בין מיתת אדם לשרפת ספר תורה: "דתורה קרויה נר... ונשמה נקראת נר" (מו"ק כה., ד"ה לספר תורה). וכן פירש הרמב"ן:

"שנפש בגוף כאזכרות בגווילין, ומשל בעלמא הוא, לומר שהוא הפסד גדול וחרדה רבה"
(רמב"ן, תורת האדם, עמוד נא).

כלומר: מלבד העובדה שרק קיום אנושי בעולם הזה מאפשר את קיום מצוות ה' שבתורה, ישנו בקיומנו בעולם ערך עצמי, שאינו תלוי רק בקיום המצוות, ועל כריתת קיום זה אנו מתאבלים.

ועוד דוגמה: כבר הזכרנו שמחללים שבת כדי להציל אדם שימות בקרוב ממילא, אף שלא יוכל לקיים יותר מצוות שבת. "האינטרס המצוותי" אינו יוצא נשכר מהצלת הגוסס, ובכל זאת - מצווים אנו לחלל את השבת כדי להצילו (ראה הערה 2).

ג. מיסטיקה או פסיכולוגיה?

בנושא כמו אבלות, יש - מטבע הדברים - הרבה מיסטיקה, גם אצל אנשים שבדרך כלל הם רציונליים לגמרי, או אף חילוניים לחלוטין. גם בעולם ההלכה נמצא שרידים לתפישות כאלו:

"אָבֵל, כל שלושה ימים הראשונים אסור במלאכה, אפילו עני המתפרנס מן הצדקה. מכאן ואילך, אם הוא עני ואין לו מה יאכל - עושה בצנעה בתוך ביתו" (טור יו"ד ש"פ).

"והטעם דהחמירו יותר בשלושה ימים הראשונים מפרש בירושלמי משום דתלתא יומא נפש טייסא על גופא... ורבינו ירוחם כתב בשם הראב"ד משום דאמרו חז"ל שלושה לבכי, ואם יעסוק במלאכה נמצא מתעצל בבכי" (פרישה שם).

יש כאן שתי גישות לחומרה של שלושת הימים הראשונים: האם היא נובעת מהיגיון הלכתי פנימי, או שמא משולבות פה גישות מיסטיות.

יש דין מרכזי בהלכות אבלות, שמושך מאוד כנגד הבנת דיני אבלות כנובעים מתפישות מיסטיות למיניהן. מדובר בדיני שמועה:

"מי שבאה לו שמועה שמת לו קרוב, אם בתוך שלושים יום הגיעה השמועה, אפילו יום שלושים עצמו, הרי זו שמועה קרובה, וחייב לנהוג שבעה ימי אבלות מיום שהגיעה השמועה, וקורע ומונה שלושים לאיסור התספורת עם שאר הדברים. כללו של דבר: יום שמועתו הקרובה כיום הקבורה" (רמב"ם, הלכות אבל ז', א).

אם נדבר במונחים מיסטיים, מה שמשמעותי הוא העובדות של המוות והקבורה. רק אם נדבר במושגים הלכתיים טהורים נוכל להבין מדוע יום השמועה הוא שמחייב באבלות ולא יום הקבורה או יום המיתה. הלכות קבורה מעוגנות ביסודות פסיכולוגיים עמוקים, כפי שביארנו, ולכן המועד המשמעותי הוא יום השמועה, ולא יום התרחשות מיסטית כזו או אחרת. יש להדגיש שלכאורה אין כאן 'תשלומין' של אבלות, אלא האבלות הראשונית עצמה; עד שלא נודע לקרוב על המוות, הוא אינו אבל כלל. זה עולה בבירור מדין אחר:

"מי שמת לו מת ולא נודע לו, אינו חובה שיאמרו לו, ואפילו באביו ואמו. ועל זה נאמר 'מוציא דבה הוא כסיל'. ומותר להזמינו לסעודת אירוסין ונישואין וכל שמחה כיוון שאינו יודע" (שו"ע יו"ד ת"ב, יב).

פסק זה, שמקורו בפוסקי אשכנז, לא יפתיע אף אדם שמעורה בתרבות הפולנית. אך יש כאן בכל זאת אלמנט חריג: מדוע מותר להזמין אדם כזה לסעודת שמחה? האם מותר להזמין אדם לסעודה שיש בה מאכלות אסורות, אם הוא אינו יודע זאת? ההלכה הזו מחייבת אותנו לומר שאבלות כלל לא חלה עליו לפני ששמע. דיני שמועה אינם רק 'תשלומין' לאדם שלא ידע שהוא אבל, אלא לפני ששמע לא היה אבל כלל. השמיעה היא שמתחילה את תקופת האבלות. המאגיה והמיסטיקה נדחות כאן מפני הפסיכולוגיה.

---