דילוג לתוכן העיקרי

סיפור יהודה ותמר | שלושה מבנים ושלוש קריאות

שיעור 24 - סיפור יהודה ותמר - שלושה מבנים ושלוש קריאות

כסיכום לעיונינו בשאלות המבניות של הסיפור, ברצוני להתמקד בשיעור הנוכחי בסיפור אחד שתיחומו ברור, ולבחון את תרומת המבנה הספרותי שלו להבנת הרמזים הנסתרים בו. נעקוב אחר סיפור יהודה ותמר (בר' ל"ח) על פי שלושה סוגי מבנים עליהם הצבענו: מבנה העלילה; מבנה העומק ומבנה אומנותי.

מבנה העלילה

מבנה העלילה הבסיסי של סיפור יהודה ותמר נשען על חמשת השלבים הרווחים בסיפור:[1]

א-י: מצג - המצג של הסיפור הוא מצג דינאמי באשר יש בו התרחשות ותנועה: יהודה נושא אישה ומוליד שלושה בנים, בכור יהודה נושא את תמר לאישה ומת, וכך גם אחיו אחריו. המצג מאופיין בטרגדיה גדולה, וכבר מראשית הסיפור ניתן לשמוע את חוסר הנוחות של הכתוב מיהודה - "וירד יהודה מאת אחיו... וירא שם יהודה בת איש כנעני ושמו שוע ויקחה" (א-ב). 'ירידתו' של יהודה ונישואיו עם 'בת איש כנעני' מעלים אסוציאציות שליליות וכבר עם ראשית הקריאה חש הקורא בביקורת עדינה המוטמעת בכתוב על יהודה.

יא: הסיבוך - יהודה חושש לתת את בנו הצעיר לתמר ועל כן נאלצת תמר לשבת בבית אביה. בשלב קריאה זה הקורא אינו יכול להכריע האם עיקר הסיבוך הוא בבדידות תמר ולפנינו סיפור המלבן הקשרים זוגיים, או שמא הסיבוך הוא באי יכולתה של תמר ללדת ולפנינו סיפור המלבן את נושא הזרע וההמשכיות.

יב-כג: נקודת המפנה - הסיפור מקבל תפנית עת תמר לוקחת את גורלה בידיה וללא ידיעתו של יהודה, תוך שהיא מסתירה את פניה ונגלית לפניו כזונה, מצליחה להרות מגבר שבמשפחה כפי שהנורמות מחייבות.[2] בשלב זה מבין הקורא כי המתח הבסיסי של הסיפור קשור בשאלת ההמשכיות והזרע, ולא בשאלת בדידות תמר, שהרי בדידותה אינה מקבלת כל תפנית בשלב זה שבסיפור (ולמעשה, כפי שעוד ניווכח בדידות זו אינה נפתרת גם בסופו של הסיפור).

כד-כו: ההתרה - בשלב זה של הסיפור מעניק יהודה לתמר חנינה רשמית ("צדקה ממני") ומקיים אותה ואת העוברים שברחמה. בכך חש הקורא שהסיבוך נפתר, שהרי הנה יהיה המשך לתמר ויהיה המשך למשפחת יהודה. כאן אף מובלט בכתוב שלא בדידות תמר היווה קודם לכן את נקודת הסיבוך, שהרי כעת, בשלב ההתרה עדיין מדגיש הכתוב: "ולא יסף עוד לדעתה" (כו), שפירושו הפשוט הוא כדברי רמב"ן ורשב"ם במקום, שיהודה לא הוסיף עוד לשכב אתה. כלומר, תמר נשארה בבדידותה אך סיבוך הסיפור הותר שהרי יש לה זרע, היא זוכה לחבוק תאומים.

כז-ל: חתימה ורגיעה - לידת התאומים של תמר מהווה כמובן את מימוש ההתרה - הנה נולדו לה שני בנים שימשיכו את המשפחה, אך בד בבד עם זאת יש בפסוקים אלו מניחוח הרגיעה: הכתוב אינו מציג עוד את פעולת הדמויות העיקריות של הסיפור (אלא של 'המילדת'). גם לידת תמר מנוסחת כפסוקית זמן - "ויהי בעת לדתה", ואף נתינת שמות הילדים אינו מנוצל לשם חדירה לנפשות הדמויות (כפי שנעשה למשל בלידת נשות יעקב), אלא מובא כפועל בעל נושא סתמי - "ויקרא שמו פרץ... ויקרא שמו זרח" (ל). בדבר זה חש הקורא כי עיקרו של הסיפור 'כבר מאחוריו', וכעת מדובר בחתימה כללית ומשמחת.

על פי מבנה זה עולה שהבעיה המלובנת בסיפור היא בעיית ההמשכיות של תמר (ואולי גם של יהודה) וניכר שפתרון הבעיה בא בסיפור בזכות תושייתה המיוחדת של תמר ונכונותה לסכן את עצמה ואת שמה הטוב למען המשכיות הזרע והפריון. יושם לב שבסיום הסיפור (בלידת פרץ וזרח) אין כל אזכור ליהודה, דבר המחזק את ההנחה שהסיפור מתמקד בסוגיית תמר - באלמנות ובעקרות שנכפו עליה בתחילה ובפריון לו זכתה לבסוף. מסר הסיפור על פי קריאה זו קשור באחריות שיש לאדם על עתידו שלו, ותמר מוצגת כדמות מופת שלקחה את חייה בידיה ולא המשיכה לשבת אלמנה בבית אביה (זו נקודת המפנה של הסיפור!). בזכות המעשה שעשתה, זכתה תמר לצאת מהיגון שמילא את חייה וזכתה לישועה.

אני משער שרבים מקוראי הסיפור היו מגדירים את נושא הסיפור באופן כזה גם ללא היזקקות למעקב אחר חמשת השלבים, ואכן, כפי שקורה לעתים קרובות, הערך במעקב אחר חמשה שלבים אלו קשור בתרומתו לעצם ארגון הסיפור ופחות לרמיזה לקריאות נסתרות של הסיפור שלולא המבנה היו נסתרות מעיני הקורא.

מבנה העומק

מעבר לעצם הצגת מבנה הסיפור על פי שלביו דומה כי ניתן לארגן את הסיפור גם מבעד להצגת המתח הפנימי שהוא מציג. במבט ראשון נדמה כי הסיפור מלבן את המתח שבין חיים (והולדה) לבין מוות. בסיפור מוזכרות שבע דמויות עיקריות ( + המיילדת בסוף הסיפור ופרץ וזרח הנולדים שם), ובמהלך הסיפור שלוש דמויות מתות (ער, אונן, בת שוע) וכמעט שגם דמות רביעית מוצאת לשריפה (תמר). במלים אחרות, מחצית מהדמויות הנזכרות בסיפור מתות. לצד ריבוי המוות שבסיפור מודגשות ביותר גם לידות - הקורא שומע על חמש לידות בסיפור קטן זה (ער, אונן, שלה, פרץ וזרח) וסביר שעצם ריבוי המוות והלידה בסיפור רומז לשאלת העומק שלו - חיים מול מוות. שאלה זו נרמזת מבעד לשמו של אונן, שמדרש השם הפשוט שלו, כדברי אברבנאל, מביע תקווה לזרע בר קיימא, מלשון 'און' - כוח, כמו "כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי" (בר' מ"ט, ג), אולם בהמשך הסיפור, עם מיתתו, רשאי הקורא לדרוש את שמו מחדש - מלשון אבל, כשם שנותנת רחל לבנה שנולד בעת מיתתה: "בן אוני" (בר' ל"ה, יח).[3] אכן, הסיפור שלפנינו נע על ציר הקיום והאבל.[4]

אולם דומה כי ניתן להציג את הסיפור כמאורגן סביב מתח אחר, הקשור אומנם באופן עמוק במתח שבין חיים למוות אך נבדל ממנו בהקשרים אחרים - כוונתי לשאלות של כנות ורמייה בהקשרי הזרע והפריון. מי מגלה את פרצופו האמיתי ומתי; כיצד האדם מממש את זהותו וכיצד הוא יוכל להמשיך ולהתקיים. שאלות אלו קשורות בשאלות של הולדה ושל קיום, שהרי בתפיסה המקראית צאצאיו של אדם הם המשכו הישיר, אולם בסיפור שלפנינו שאלות של זהות והסתרה, של רמייה וכנות מתבררות באופן מיוחד ומובילות את העלילה מתמונה אחת לשנייה.

הרמייה וההסתרה באות בסיפור בצמדים שונים:

* אונן אינו מוכן לייבם את תמר כי הוא יודע "שלא לו יהיה הזרע", אולם הוא אינו אומר דברים מפורשים ליהודה אביו אלא מסתיר את נוולותו: "וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאחיו" (ט). עוד יותר מרמיית אונן את יהודה, הכתוב מדגיש דווקא את הרמייה הנעשית כאן בין אח לאחיו - בין אונן לער שמת, שהרי ההדגשה היא "לבלתי נתן זרע לאחיו", ובכך הוא מציג עצמו כמי שמנסה לייבם ולהקים את שם אחיו, אך למעשה אינו עושה זאת. רמייה זו מקבלת מיד את התגובה האלוקית הזועמת - "וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ" (י). כלומר, אונן שלא הסכים לתת קיום לאחיו שמת ואף הסתיר זאת, מאבד בעצמו את קיומו ואת חייו.

* כתגובה למעשה אונן ומיתתו, יהודה מהתל אף הוא בתמר. הוא מצווה עליה 'שתשב אלמנה בית אביה עד כי יגדל שלה', אולם למעשה הכתוב מעיד עליו שהוא עושה זאת לא בשל גודלו של שלה אלא בשל חששו שסופו יהיה כסופם של אחיו שמתו: "כִּי אָמַר פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו" (יא), וכדברי רש"י במקום: "דוחה היה אותה בקש שלא היה בדעתו להשיאה לו". על מעשה רמייה זה אין תגובה אלוקית כלל, אך הסיפור מתגלגל כך שבסופו של דבר יהודה עצמו מודה בטעותו: "וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי" (כו).

* לאחר שעבר זמן רב תמר מבינה שהוליכו אותה שולל, ועל כן גם היא מסתירה את זהותה ומהתלת ביהודה עד שהוא חושב שהיא זונה ועל כן הוא בא עליה.[5] בעקבות רמייה זו סבור יהודה שתמר זינתה והוא גוזר עליה דין מוות (כד), ממנו הוא חוזר בו מאוחר יותר כשהאמת מתגלה. התגובה לרמייה זו בסיפור אינה חד משמעית אולם נדמה שהכתוב אוהד את תמר, ועצם העובדה שמיד לאחר שיהודה שכב עם תמר נאמר "ותהר לו" (יח) מורה שההשגחה עוזרת לתמר בפעולותיה, גם אם אלו באות כרמייה תוך הסתרת זהותה האמיתית.

* למעשה, גם בסיום הסיפור קיימת תמונה שבמובן מסוים ניתן לראותה כקשורה בשאלות של רמייה: אחד מתאומי תמר מתחיל את תהליך לידתו ("ויתן יד") והמיילדת כבר סבורה שזהו האח 'שיצא ראשונה', אולם לאחר שתאום זה 'השיב ידו' ניצל אחיו התאום את ההזדמנות שנקרתה בדרכו ופרץ החוצה לפני אחיו. על שום עיקוף זה מכונה שמו של הבן פרץ, בעוד אחיו מסתפק בשם זרח, שמעיד על כך שהוא זה שהתחיל להיוולד כבכור (ועל כן שמו על ידו את הסימן האדום, את השָׁנִי (=זרח)) גם אם בפועל אחיו הצעיר היתל בו ועקף אותו. יושם לב ללשון 'יציאה' המלווה תמונה זו: "וַתִּקַּח הַמְיַלֶּדֶת וַתִּקְשֹׁר עַל יָדוֹ שָׁנִי לֵאמֹר זֶה יָצָא רִאשֹׁנָה"; "וַיְהִי כְּמֵשִׁיב יָדוֹ וְהִנֵּה יָצָא אָחִיו"; "וְאַחַר יָצָא אָחִיו אֲשֶׁר עַל יָדוֹ הַשָּׁנִי", עד שנדמה שהכתוב מבקש לקשור תהליך זה עם דברי יהודה על אודות תמר בתמונה הקודמת: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף. הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ" (כד-כב). בשתי התמונות זה המתחיל לצאת חוזר לבסוף לאחור: תמר אינה מוצאת לשריפה וזרח אינו יוצא ראשון מרחם אמו. גם על עקיפת פרץ את זרח אין תגובה אלוקית, אולם לאור המשך ההיסטוריה הישראלית דומני כי ניתן לסמוך על ההנחה שאין ביקורת על ההתפרצות של פרץ, שהרי הוא ראשית משפחת המלוכה בישראל ומשושלת זו יצא דוד (רות ד', יח-כב).[6]

לא ייפלא שסיפור המושתת על מעשי רמייה רציפים של הדמויות השונות רומז לדבר גם מבעד לשמות המשולבים בו, כדוגמת שם בנו השלישי של יהודה 'שלה' היכול לרמוז למישהו שמשלה מישהו אחר,[7] מה גם שלצד נתינת שם זה נזכר 'והיה בכזיב בלדתה אתו" (ה), והרי גם לשון 'כזיב' מזכיר לקורא כזב ושקר.[8]

מה עמדת הכתוב ביחס למעשי הרמייה המשולבים בסיפור? האם יש מקום להסתרות ולרמיות או שהן תמיד פסולות? דיאנה שרון הגיעה למסקנה שמגמת הסיפור היא ללמד שמידת היושר, הן זו הנראית והן זו הנעשית, היא תנאי הכרחי להקמת המשכיות משפחתית ושושלת.[9] דומני כי עמדת הכתוב בנושא זה מורכבת יותר. מעקב אחר הקונפליקטים הרוחשים סביב רמייה והיתול בסיפור מעלה ארבעה צמדים שנקל לראות את הזיקה הפנימית ביניהם ואת סידורם באופן כיאסטי:

א. רמייה בין אחים (אונן מול ער)

ב. רמיית יהודה בתמר

ב1. רמיית תמר ביהודה

א1. רמייה בין אחים (פרץ מול זרח)

סידור זה של יסוד הרמייה בסיפור מקל על מעקב אחר שני אופני שיפוט שונים על הרמיות שבסיפור: על שתי הרמיות הראשונות - רמיית אונן ורמיית יהודה (א-ב) - יש ביקורת בסיפור (מאת ה' או מאת הדמות עצמה), ולעומתן, שתי הרמיות האחרונות - רמיית תמר ורמיית פרץ (ב1-א1) - זוכות דווקא לאהדת הכתוב. ניתן לצעוד צעד נוסף ולאתר את התנועה השונה של שני צמדי הרמייה האלו - אונן שאינו מייבם מזה ויהודה שמגרש את תמר ממשפחתו מזה, פועלים בתנועה של הכחדת המשפחה, של אי פריון. לעומתם, תמר מהתלת ביהודה לשם השגת זרעו, לשם פריונה, וכך גם פרץ מהתל באחיו 'העצלן' לשם לידה, לשם קיום מוקדם יותר.

ממילא, סידור הסיפור תוך ליבון סוגיית הרמייה והסתרת הזהות, רומז להערכה מורכבת של מעשה הרמייה: כל עוד רמייה זו משתלבת ביצירת חיים ובפריון יש לה מקום וניתן להיעזר בה, אולם מעשה הרמייה הבא לשם צמצום הפריון והזרע הוא מעשה פסול והפועל כך לא יצליח במעשיו. מבחינה זו, המסקנה העולה מהסיפור כמעט הפוכה מטענתה של שרון שהיושר ניצב כתנאי הכרחי להקמת שושלת. אדרבא, מתוך הסיפור עולה שמסירות הנפש של תמר להקמת משפחה זוכה לשבחים, גם אם בתהליך זה נאלצה תמר לפתות את יהודה ולרמותו.

מבנה אומנותי

מעבר למעקב אחר חומרי העלילה וסידורם בסיפור, נדמה שיש לסיפור יהודה ותמר גם מבנה אומנותי, מבנה קונצנטרי, על פי האופן הבא:

א. לידת שלושת בני יהודה מבת שוע, נתינת שמם, ומיתת שניים: "ויהי בעת ההיא" (א-י)

ב. גזר דין של יהודה על תמר וביצועו: "שבי אלמנה בית אביך" (יא)

ג. תמר שומעת שחמיה הולך לתמנה: "וירבו הימים... ויגד לתמר לאמר הנה חמיך עלה" (יב-יג)

ד. תמר מתחפשת: מסירה בגדי אלמנותה, לובשת צעיף ויושבת בפתח עיניים (יד-טו)

ה. יהודה מבקש לשכב עם תמר (טז)

ו. עירבון: חותמו, פתיליו ומטהו של יהודה עוברים לידי תמר (טז2-יח)

ה1. יהודה שוכב עם תמר והיא הרה (יח2)

ד1. תמר מסירה את התחפושת: מסירה את צעיפה, לובשת בגדי אלמנותה, וחירה לא מוצא אותה בפתח עיניים (יט-כג)

ג1. יהודה שומע שתמר זינתה: "ויהי כמשלש חדשים ויגד ליהודה לאמר... וגם הנה הרה" (כד)

ב1. גזר דין של יהודה על תמר וביטולו: "הוציאוה ותשרף... צדקה ממני" (כד2-כו)

א1. לידת שני בני יהודה מתמר ונתינת שמם: "ויהי בעת לדתה" (כז-ל)

מסגרת הסיפור (א-א1) פותחת בתיאור זמן דומה: "ויהי בעת", ושני תיאורי זמן אלו פותחים תמונה של לידה. ברור כמובן שהלידה המובאת בסוף הסיפור מהווה גם תיקון מסוים, מעין השלמה (או מדויק יותר - 'ייבום') לשני הבנים שבתחילת הסיפור שומע הקורא על מותם.

שני האיברים הבאים המקבילים (ב-ב1) מתארים עמדה דומה של יהודה כלפי תמר - גוזר עליה, שלא בצדק, גזר דין קשה. בתחילה (ב) יהודה מצווה על תמר לשבת אלמנה בבית אביה והכתוב מעיד שהוא חושש מלתת לה את בנו השלישי, כלומר, תמר עומדת לסיים את חייה ללא ילדים וללא המשכיות. גם האיבר המקביל במחצית השנייה של הסיפור (ב1) מתחיל באופן דומה, שהרי גם כאן יהודה גוזר על תמר דין מוות ללא חקירה מעמיקה תוך עשיית עוול גדול, אולם כאן תמר אינה נכנעת בקלות והיא אינה מקבלת עליה את הדין לפני שהיא שולחת ליהודה את סימני זהותו. כאן, יהודה מתעשת ומבטל את גזר דינו.

שני הרכיבים הסיפוריים המקבילים הבאים (ג-ג1) פותחים גם הם בתיאור זמן ("וירבו הימים" - יב; "ויהי כמשלש חדשים" - כד),[10] ובשניהם הדמויות שומעות איזו שמועה על הדמות השנייה. בתחילה, 'ויוגד לתמר' שיהודה עולה לחגיגת גז צאנו בתמנה (ג), ולבסוף 'ויוגד ליהודה' שתמר הרה לזנונים (ג1). כאן הקורא מתחיל לחוש באירוניה בה מעוצבת דמותו של יהודה, שהרי השמועה ששמע יהודה נובעת מהשמועה ששמעה תמר, כלומר, בשל פעולתה לאור השמועה שהגיעה אליה התחפשה תמר לזונה, וזו הרי השמועה שהגיעה לאוזני יהודה - שתמר הרתה לזנונים. הקורא יודע את אשר יהודה אינו יודע, שעלייתו תמנתה (השמועה הראשונה) הביאה להריונה של תמר (השמועה השנייה), ובכך מוצג יהודה באור אירוני.

שני הרכיבים הבאים (ד-ד1) מתארים את התחפשותה של תמר ושיבתה לזהותה שנכפתה עליה - זהות האלמנה. בתחילה היא פושטת בגדים שמזהים אותה כאלמנה ולובשת צעיף המזהה אותה כזונה (ד),[11] ולבסוף היא פושטת את מסכת הזנות שעליה וחוזרת ללבוש את בגדי אלמנותה (ד1). לצד הבגדים שמסמלים מעבר בין זהויות שנות בסיפור ראוי להזכיר אף את המקום הגיאוגרפי המודגש בשני האברים המקבילים הללו: בעוד תמר מחופשת היא יושבת על הדרך "בפתח עיניים", ולאחר שהיא משילה מעליה את זהותה המחופשת ושבה לזהותה הכפויה עליה (אלמנה) היא עוברת גם מקום גיאוגרפי - אי מציאתה בפתח עיניים על ידי חירה קשור בשיבתה של תמר אל 'בית אביה', המקום שמשדר את מוסכמות החברה הממסדית השולטת. לשון אחר, בהתחפשות תמר לזונה היא חותרת תחת נהלי החברה המתממשים בסיפור בגזר דינו של יהודה ובישיבתה בבית אביה. במובן סמלי מסתבר, שעל תמר היה להפשיט מעליה את הזהות החברתית שדבקה בה בשל יהודה ("שבי אלמנה") ולאמץ זהות חדשה, גם אם לצורך משחק בלבד, ורק כך יכלה לזכות בהמשכיות.

שני האברים הבאים בסיפור הניצבים בהקבלה (ה-ה1) מצויים בהקבלה בשל עצם העלילה המובעת בהם: בתחילה יהודה מבקש לשכב עם תמר: "וַיֹּאמֶר הָבָה נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ" (פס' טז) ובמחצית השנייה של הסיפור בקשתו עולה בידו: "ִוַיָּבֹא אֵלֶיהָ" (פס' יח).

והנה, מסתבר, שהציר המרכזי של הסיפור (ו) הוא בקשת העירבון של תמר מיהודה ונתינת יהודה לתמר את חפצי הזיהוי האישיים שלו - חותמו, פתיליו ומטהו.

מבנה זה אינו מפתיע בעצם התממשותו בסיפור, שהרי אכן לפנינו סיפור של התהפכות - מיתת שני בנים בתחילה ולידת שני בנים בסוף; תמר כאלמנה ללא ילדים בתחילת הסיפור הופכת להיות 'אם הבנים שמחה' בסופו. עם זאת, המבנה מפתיע בעיקר נוכח ארגונו סביב העברת חפצי הזיהוי של יהודה לתמר. האומנם זהו הציר המרכזי של הסיפור? האומנם בנקודה זו חלה התפנית? האם לא היה מתאים יותר לבנות את הסיפור סביב הריונה של תמר הנזכר בסמוך (ברכיב ה1)?

בניית הסיפור סביב נתינת חפציו האישיים של יהודה לתמר מסב את מוקד הסיפור מתמר ליהודה. ברור שהריונה של תמר הוא נקודת מפתח בסיפור, אולם ארגון הסיפור במבנה קונצנטרי סביב מטהו של יהודה, שעובר מיד ליד, מדגיש את התהליך המרומז שעובר דווקא יהודה בסיפור, בזכות מעשה תמר.

מסתבר שהחפצים שעברו מיהודה לתמר קשורים באופן עמוק בתמה היסודית של הסיפור כולו ושוב אנו מגיעים לסוגיית הזהות. מתוך הסיפור עולה שהחותם, הפתיל והמטה מזוהים באופן ספציפי עם יהודה (שהרי כך מזהה יהודה שהוא אבי הבן בסיום הסיפור), וממילא הם מייצגים את זהותו. אם אומנם כך, הרי שהציר המרכזי של הסיפור הוא 'זהותו' של יהודה העוברת לרשותה של תמר, או במלים אחרות: זרעו הניתן לתמר מהווה את ההמשכיות של יהודה עצמו. ייתכן ותמר פיתתה את יהודה לצורך רצונה שלה להמשכיות, אולם במעשה רמייה זה זכה גם יהודה להמשכיות.

כך, אם כן, ניתן לתאר את מגמת הסיפור כמתמקדת בשושלת יהודה: לאחר שזה ירד מאת אחיו ונשא אישה כנענית מתו שני בניו ויהודה סרב לתת לתמר את בנו השלישי. בנקודה זו בסיפור אין מוצא להמשכיות משפחת יהודה, ונדמה שירידתו מאת אחיו והתערבותו בסביבה הכנענית המיתו עליו אסון. הוא פרש ממשפחתו ובדבר זה הוא גזר שלו עצמו לא תהיה המשכיות. רק בזכות תושייתה של תמר מתחוללת תפנית בסיפור ושוב זוכה יהודה להקמת משפחתו. מטהו של יהודה המסמל הנהגה ושלטון ("לא יסור שבט מיהודה" - בר' מ"ט, י),[12] עובר לזמן מה לרשות תמר ורק כך יוכל יהודה לזכות מחדש במטהו: לזכות בזהותו השבה אליו, לזכות להמשכיות, למשפחה.

כך, אם כן, שלושת המבנים המוצעים לסיפור מגישים בפני הקורא משקפיים שונים בעדם מודגשים מוקדים שונים בסיפור, ובעדם מודגשים נושאי עומק שונים המתבררים בסיפור. כמובן, אין צורך להציג את המבנים השונים כסותרים זה את זה. אדרבא: במובנים רבים ניתן לראותם כמשלימים האחד את השני: התהליך שעוברת תמר בסיפור (שהודגש מבעד לזרימת העלילה) מביא באמתחתו גם את הגאולה הפרטית שזוכה לה יהודה בסיפור (שהודגשה מבעד למבנה הקונצנטרי), ובשני מוקדים אלו הולכת ומתבררת סוגיית 'הרמייה לשם חידלון' מול 'הרמייה לשם קיום' (שהודגש מבעד למבנה העומק).

אולם, בזאת לא ניתן לחתום את הדיון מפני שמתברר ששלושת המבנים המוצעים קשורים בשאלה נוספת - מה תרומת סיפור יהודה ותמר לרצף הסיפורי השלם של סיפור יוסף ואחיו. על פי כל מבנה (וממילא - כל מוקד ומגמה של הסיפור) ניתן להצביע על זיקה אחרת לסיפור יוסף, ומכל מבנה עולה תרומה אחרת לרצף הסיפורי השלם. בדבר זה נרחיב אי"ה בשיעור הבא.

 

[1] גם למבל טען שסיפור יהודה ותמר מאורגן על פי חמשת שְבִלי הסיפור הקלאסיים, אולם הוא תחם את חמשת השלבים באופן שונה מהמוצע למעלה (לדעתו השלבים הם: א-ו; ז-יא; יב1; יב2-כו; כז-ל). ראו: Anthony . J. Lambe, "Genesis 38: Structure and Literary Design", in: P. R. Davies and J. A. Clines (eds.), The World of Genesis, Sheffield 1998, pp. 102-120 (בהקשר ההערה - עמ' 103-104). לדעתו, פס' ז-יא ערוכים במבנה קונצנטרי פנימי סביב "וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע" - עמ' 111). חלוקה נוספת ושונה לסיפור יהודה ותמר, המבוססת גם היא על חמשת שלבי הסיפור ימצא המעיין אצל: G. W. Coats, "Redactional Unity in Genesis 37-50", JBL 93 (1974) , p. 16 . דיאנה שרון הציעה חלוקה שונה של תמונות הסיפור, באופן הבא: א-יא: מיהודה יורד לכנען עד שתמר הולכת לבית אביה / יב-כג: ממות אשת יהודה לויתורו על זימני הזהות שלו / כד-כו: מהבשורה ליהודה שתמר הרתה להודאתו שהיא צדקה ממנו / כז-ל: לידת שני הבנים ושמם (D. M. Sharon, "Some Results of a Structural Semiotic Analysis of the Story of Judah and Tamar", JSOT 29 (2005), pp. 296-297).

[2] בספר דברים נאמר שדווקא אחי המת צריך לייבם (דב' כ"ה, ה-י), אולם נהגי התקופה מלפני מתן תורה הם שאם האח אינו יכול לייבם, יכול לייבם גם אבי המת, כפי שעולה מהחוקים החתיים והאשורים. ראו על כך: ש"א לוינשטאם, ערך "ייבום, יבם, יבמה", אנציקלופדיה מקראית, כרך ג, ירושלים תשי"ח, עמ' 444 - 447.

[3] י' זקוביץ, אביעה חידות מני קדם, תל אביב תשס"ו, עמ' 130­-131. הוא מציע לראות משחק דומה גם מבעד לשם בנו בכורו של יהודה - ער: מלשון 'ערות' כמסמל חיים מזה, ומלשון עריריות מזה.

[4] לקריאה שמתמקדת במתח שבין חיים למוות בסיפור (תוך הדגשת תנועת הגיבורים, כדוגמת 'ירד' ועוד), ראו: M. E. Andrew, "Moving From Death to Life: Verbs of Motion in the Story of Judah and Tamar in Gen. 38", ZAW 105 (1993), pp. 262-269.

[5] שאלה מרתקת בפני עצמה היא האם תמר התחפשה במכוון לזונה, או שמא כל כוונתה הייתה להיפגש עם יהודה על אם הדרך ולשוחח עמו, אלא שהוא חשבה לזונה ומכאן התגלגל הסיפור כפי שהתגלגל. רוב הפרשנים סבורים שהאפשרות הראשונה היא הנכונה (התחפשה לזונה במכוון), אולם יש שהעדיפו דווקא את אפשרות הקריאה השנייה. כך למשל: אנדרס (שהוזכר בהערה הקודמת), עמ' 264; Victor H. Matthews, "Female Voices: Upholding the Honor of the Household", Biblical Theology Bulletin 24 (1994), pp. 8-15; Mary E. Shields, "More Righteous Than I: The Comeuppance of the Trickster in Genesis 38", in: A. Brenner (eds.), Are We Amused? Humour About Women in the Biblical Worlds, , pp. 31-51 , p. 41

[6] אדרבא: ניתן לראות בסיפור לידה זה תיקון למערכת יחסי יעקב ועשיו עד שפרץ מוצג באור חיובי עוד יותר מיעקב, ואכמ"ל.

[7] כמו: "וַתֹּאמֶר הֲשָׁאַלְתִּי בֵן מֵאֵת אֲדֹנִי הֲלֹא אָמַרְתִּי לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי" (מל"ב ד', כח).

[8] וכך כבר פירש אברבנאל במקום, וכן: י' דביר, ייעודה של השליחות בשם המקראי, תל אביב תשכ"ט, עמ' 70; י' זקוביץ, "מעמדם של המלה הנרדפת ושם הנרדף ביצירת מדרשי שמות, שממ"ק ב (תשל"ח), עמ' 101; מ' גרסיאל, מדרשי שמות במקרא, רמת גן תשמ"ח, עמ' 83.

[9] שרון (שהוזכרה לעיל, הערה 1), עמ' 313.

[10] השוו לדברי שרון (עמ' 297) שטענה שמעקב אחר תיאורי הזמן בסיפור יכולים לרמוז להקבלות בין התמונות השונות. דברים דומים הציע גם פוקלמן (עמ' 167­-168).

[11] לא די ברור האם תמר מתכסה בצעיף כחלק מהתחפשותה לזונה (רשב"ם), או שתפקיד הצעיף אינו אלא להסתירה מפני יהודה אך אין לו קשר למסכת הזונה אותה עוטה תמר (ר"י בכור שור).

[12] ראו גם בפירוש הרמב"ן על בר' ל"ח, יח, ובפירוש הנצי"ב במקום: העמק דבר על בר' ל"ח, יח: "והנה שלשה דברים הללו היה לאות על שלש מעלות: חותם הוא למחוקק; פתיל הוא למתבודד ביראת ה'; מטה הוא לשבט מושל".

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)