ז. מערכה שלישית (מל"ב כ"ג, טו–כ)

יאשיהו מקיים את דבר ה'

 

טו            וְגַם אֶת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בְּבֵית אֵל

            הַבָּמָה אֲשֶׁר עָשָׂה יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל

            גַּם אֶת הַמִּזְבֵּחַ הַהוּא וְאֶת הַבָּמָה נָתָץ

            וַיִּשְׂרֹף אֶת הַבָּמָה הֵדַק לְעָפָר וְשָׂרַף אֲשֵׁרָה. 

טז            וַיִּפֶן יֹאשִׁיָּהוּ וַיַּרְא אֶת הַקְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁם בָּהָר

            וַיִּשְׁלַח וַיִּקַּח אֶת הָעֲצָמוֹת מִן הַקְּבָרִים וַיִּשְׂרֹף עַל הַמִּזְבֵּחַ וַיְטַמְּאֵהוּ

            כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר קָרָא אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אֲשֶׁר קָרָא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. 

יז              וַיֹּאמֶר: מָה הַצִּיּוּן הַלָּז אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה

            וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַנְשֵׁי הָעִיר: הַקֶּבֶר אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אֲשֶׁר בָּא מִיהוּדָה

            וַיִּקְרָא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עַל הַמִּזְבַּח בֵּית אֵל. 

יח             וַיֹּאמֶר: הַנִּיחוּ לוֹ, אִישׁ אַל יָנַע עַצְמוֹתָיו

                 וַיְמַלְּטוּ עַצְמוֹתָיו אֵת עַצְמוֹת הַנָּבִיא אֲשֶׁר בָּא מִשֹּׁמְרוֹן. 

יט            וְגַם אֶת כָּל בָּתֵּי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן

            אֲשֶׁר עָשׂוּ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל לְהַכְעִיס הֵסִיר יֹאשִׁיָּהוּ

            וַיַּעַשׂ לָהֶם כְּכָל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית אֵל. 

כ               וַיִּזְבַּח אֶת כָּל כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר שָׁם עַל הַמִּזְבְּחוֹת

            וַיִּשְׂרֹף אֶת עַצְמוֹת אָדָם עֲלֵיהֶם וַיָּשָׁב יְרוּשָׁלִָם.

 

בעיון המבוא (על שני חלקיו) הוכחנו כי פס' טו–כ במל"ב כ"ג, המתארים את הגשמת נבואת איש הא-לוהים על ידי יאשיהו, הם חלק בלתי נפרד מסיפורנו, והגדרנו אותם כמערכה השלישית של הסיפור החותמת אותו. בסעיף 2 שם הצגנו את הזיקות ואת הקשרים בין מערכה זו לשתי קודמותיה, ובסעיפים שלאחר מכן הראינו את מקומה של מערכה זו בסיפור השלם, ואת היחס בינה ובין המערכות האחרות. בסעיף האחרון שם, סעיף 5, שימשה לנו המערכה השלישית תשתית לקביעת זמנו ומגמתו של הסיפור כולו. לפיכך נוכל לקצר את עיוננו הנוכחי, ולדון בו רק במה שלא נדון בעיון המבוא, או שיש בו כדי להשלים את הנאמר שם.

1. מבנה המערכה השלישית

ששת הפסוקים הכלולים במערכה זו, נחלקים בבירור לשלוש פסקאות – שני פסוקים בכל פסקה.

1.       פסוקים טו–טז: המעשים שעשה יאשיהו למזבח בבית אל ולקברים הסמוכים לו.

2.       פסוקים יז–יח: הציווי של יאשיהו על שמירת קבר איש הא-לוהים.

3.       פסוקים יט–כ: המעשים שעשה יאשיהו לבתי הבמות בערי שומרון.

 

א. בין הפסקה הראשונה לפסקה השלישית

הקבלה סגנונית ועניינית בולטת קיימת בין הפסקה הראשונה בתיאור מעשיו של יאשיהו לפסקה השלישית:

 

הקבלה זו מלמדת על קשר מהותי בין שני התיאורים: בשתי הפסקאות הללו פועל יאשיהו מדעת עצמו וממניעים שלו, אך המעשים שהוא עושה בשתי הפסקאות נצפו כבר כשלוש מאות שנה קודם לכן. בפסקה הראשונה נאמר הדבר במפורש בסוף פס' טז, כי הוצאת העצמות מן הקברים ושריפתן על המזבח היו "כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר קָרָא אִישׁ הָאֱלֹהִים..."[1]

אף שבפסקה השלישית לא נאמר הדבר, הקורא ודאי מקשר את מעשיו של יאשיהו לדברי הנביא הזקן בסוף המערכה השנייה:

                          
י"ג, לב                   כִּי הָיֹה יִהְיֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר קָרָא בִּדְבַר ה' עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בְּבֵית אֵל

וְעַל כָּל בָּתֵּי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן.

 

מל"ב                 כ"ג, יט                   וְגַם אֶת כָּל בָּתֵּי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן... הֵסִיר יֹאשִׁיָּהוּ

וַיַּעַשׂ לָהֶם כְּכָל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית אֵל.

 

הקשר הלשוני והענייני בין דברי הנביא הזקן לתיאור מעשיו של יאשיהו אינו מותיר כל ספק, שכוונת הכתוב היא לקשור בין דברי הנביא הזקן לבין מעשיו של יאשיהו המגשימים אותם.[2]

מדוע אפוא לא נאמר, בדומה לנאמר בפסקה הראשונה, כי מעשי יאשיהו על כל בתי הבמות היו 'כדבר הנביא הזקן אשר ציווה את בניו'?

שתי תשובות עולות על הדעת: ראשית, דברי איש הא-לוהים היו נבואה – "כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר קָרָא", ובהוספת מילים אלו בסוף פסוק טז, מצביע הכתוב על 'הסיבתיות הכפולה' במעשיו של יאשיהו: אף שהלה לא הכיר את הנבואה, ופעל מדעת עצמו וממניעים הקשורים בזמן ובמקום ההם, מימש יאשיהו במעשיו בלא יודעין נבואה מלפני שלוש מאות שנה אשר צפתה את מעשיו אלו. לעומת זאת, דברי הנביא הזקן לא היו בגדר נבואה, אלא בגדר מסקנה אישית שלו על פי נבואת איש הא-לוהים.[3] העובדה שמסקנתו זו נתקיימה במעשיו של יאשיהו אמנם מרשימה, ואף מקרבת את דברי הנביא הזקן להיות 'מעין נבואה', אך אין כאן אותה סיבתיות כפולה שאותה מעוניין הכתוב להבליט במעשי יאשיהו.

שנית, בפסקה הראשונה פועל יאשיהו לתומו, והכתוב הוא שמעיד על מעשיו שהיו "כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר קָרָא אִישׁ הָאֱלֹהִים". אולם בשלב הבא של הסיפור, בפסקה השנייה, יתגלה גם ליאשיהו (ולא רק לנו קוראי הסיפור) שהגשים במעשיו את דבר ה' שהיה בפי איש הא-לוהים (פס' יז). לא כן במה שנוגע למעשיו בפסקה השלישית: כאן לא נאמר ליאשיהו דבר על הנביא הזקן ועל חזונו הצופה מראש את מעשי יאשיהו. יאשיהו אינו יודע כלל על קיומו של אדם זה, לא כשהוא מתעניין ב"צִּיּוּן הַלָּז" ולא לאחר מכן. אנשי בית אל אינם מספרים עליו, ואינם מציינים את העובדה שעצמותיו טמונות באותו קבר שבו קבור איש הא-לוהים. ממילא גם ההתאמה בין מעשי יאשיהו לדברי הנביא הזקן אינה עולה לא בדבריהם של אנשי בית אל ולא בתודעתו של יאשיהו. כיוון שכך, גם הכתוב אינו מזכיר התאמה זו והיא נותרת כעניין נסתר בסיפור.

ואף על פי כן, אין הקורא יכול להתעלם מהתאמה זו, לא רק בגלל קשרי הלשון והעניין בין שני המקומות, אלא בגלל העובדה שבסיפור השלם, בטרם פוצל בין שני מקומות רחוקים בספר מלכים, בא תיאור מעשיו של יאשיהו בסמוך לאחר צוואת הנביא הזקן לבניו בסוף המערכה השנייה. המילים בצוואת הנביא "וְעַל כָּל בָּתֵּי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן" הן החותמות את המערכה השנייה, ומיד לאחריהן בא בסיפור השלם תיאור מעשיו של יאשיהו.

 

האם ייתכן שיאשיהו הכיר את נבואת איש הא-לוהים מראש, ופעל ביודעין למימושה? דבר זה אינו מסתבר כלל מקריאה פשוטה של הסיפור, וגם ההקבלה בין הפסקה הראשונה והשלישית מחזקת קריאה זאת: כשם שפעולתו של יאשיהו בפסקה השלישית נעשתה בלא שידע את דברי הנביא הזקן, כך פעולתו בפסקה הראשונה נעשתה בלא שידע את דבר איש הא-לוהים.

 

ב. בין הפסקה הראשונה לפסקה השנייה

הפסקה השנייה בתיאור מעשי יאשיהו עומדת בהקבלה ניגודית לפסקה הראשונה:

 

בשתי הפסקאות 'פונה' יאשיהו ורואה קברים בסמוך למזבח בית אל. בפסקה הראשונה הוא שולח להוציא עצמות מן הקברים הללו ושורפן על המזבח, ואילו בפסקה השנייה הוא מצווה על ההפך מכך: "אִישׁ אַל יָנַע עַצְמֹתָיו" – של איש הא-לוהים.

בהוראתו של יאשיהו בפסקה השנייה בדבר היחס לקבר איש הא-לוהים קיים יאשיהו את נבואת הנביא הזקן על עונשו של איש הא-לוהים בראש המערכה השנייה (י"ג, כב) – "לֹא תָבוֹא נִבְלָתְךָ אֶל קֶבֶר אֲבֹתֶיךָ". כבר ביררנו בעיונים קודמים וכן נברר זאת גם בסעיף הבא, כי נבואת העונש הזאת כוללת בתוכה גם חלק חיובי, שבו מובטח כבודו של איש הא-לוהים: אף שלא ייקבר בקבר אבותיו, יזכה בקבורה מכובדת. ופשיטא שעצמותיו שלו לא ייפגעו בשעת הפורענות שניבא עליה, כשיוצאו עצמות כהני בית אל מקבריהן. צוואתו של הנביא הזקן לבניו להניח את עצמותיו אצל עצמות איש הא-לוהים נובעת מהבנתו דבר זה.

בהוראתו של יאשיהו בפסקה השנייה הוא מקיים שלא מדעתו גם את כוונת הנביא הזקן בצוואתו להצלת עצמותיו עם עצמות איש הא-לוהים. הכתוב מציין כי הקבורה המשותפת הצילה את עצמות הנביא הזקן מגורל עצמות כהני בית אל, שכן בהוראת יאשיהו שלא לפגוע בקבר איש הא-לוהים – "וַיְמַלְּטוּ עַצְמֹתָיו אֵת עַצְמוֹת הַנָּבִיא אֲשֶׁר בָּא מִשֹּׁמְרוֹן" (יח).

 

נמצא אפוא כי בכל פסקה במערכה השלישית מקיים יאשיהו במעשיו דברים שנאמרו בשתי המערכות הקודמות בסיפור:

בפסקה הראשונה:          מתקיימת נבואת איש הא-לוהים על מזבח בית אל מן המערכה הראשונה;

בפסקה השנייה:             מתקיימת נבואת הנביא הזקן על עונשו של איש הא-לוהים במרכז המערכה השנייה                                                                            וכן צוואתו לבניו בסיום המערכה השנייה שיקברוהו בקבר איש הא-לוהים למען יינצלו עצמותיו;

בפסקה השלישית:         מתקיימת חתימת צוואתו של הנביא הזקן לבניו ביחס לכל בתי הבמות אשר בשומרון.

 

 

2. "וַיְמַלְּטוּ עַצְמֹתָיו אֵת עַצְמוֹת הַנָּבִיא אֲשֶׁר בָּא מִשֹּׁמְרוֹן" (פס' יח) – משמעות הצלת העצמות בקבר המשותף

כעת, משהשיגה צוואתו של הנביא הזקן את מטרתה, ועצמותיו ניצלו בזכות קבורתו המשותפת עם איש הא-לוהים, עלינו לבחון את צידוקה המוסרי-הדתי של הצלתו זו. לשם כך נשוב לדון במהותה של צוואה זו ובמשמעותה של הצלת עצמות שני הנביאים.

בעיון ג₃ שאלנו מדוע זכו עצמות הנביא הזקן שהחטיא את רעהו, להצלה. לאחר שעקבנו אחר התהליך שעבר הנביא הזקן, התגשמות ציפייתו להצלת עצמותיו אינה מעוררת כל בעיה מוסרית. אין הוא 'חוטא נשכר' כפי שהקשינו בעיון ג, אלא בעל תשובה הזוכה לגמול ראוי. אולם אין כאן רק שכר לנביא הזקן שעשה תשובה. צוואת הקבר המשותף ומימוש מטרתה הן בעלות משמעות רחבה ועמוקה יותר.

תחילה יש לחזור ולשאול, מניין לנביא הזקן הוודאות שעצמות איש הא-לוהים יינצלו? דבר זה נרמז בנבואה שקיבל, ובה נאמר על איש הא-לוהים – "לֹא תָבוֹא נִבְלָתְךָ אֶל קֶבֶר אֲבֹתֶיךָ". ומכלל הלאו אתה שומע הן, שלקבר אחר תבוא נבלתו ושם תמצא מנוחה.[5] אולם ודאותו של הנביא הזקן בסיסית יותר: ברור לנביא הזקן שאיש הא-לוהים, אף שחטא, סוף סוף שילם על כך בעונש כבד, אולם אין לזהות את חטאו בשום פנים עם חטאם של כהני בית אל. אם גם עצמותיו יוצאו להתבזות על המזבח שעליו ניבא את דבריו הקשים יחד עם עצמותיהם של כהני המזבח, תלקה מידת הדין ונבואתו תיעשה פלסתר.

אולם מאותו טעם עצמו הרי לא ייתכן שגורל עצמותיו שלו יהיה כגורל עצמות כהני בית אל. הרי במעשיו כבעל תשובה בשתי הפסקאות ב–ג במערכה השנייה הוא הוציא עצמו מקהלם, ושייך עצמו לנבואת איש הא-לוהים בכך שפסל את מזבח בית אל בפומבי.[6]

שותפותו של הנביא הזקן בקבר אחד עם איש הא-לוהים איננה פתרון טכני להצלת עצמותיו, אלא היא ביטוי סמלי לשותפותו עמו בדעה אחת לעניין פסילת המזבח בבית אל. בבקשתו מבניו הוא כאילו אומר להם: 'כשם שאיש הא-לוהים הקבור כאן אינו שייך לחבורת כהני בית אל, וברי לי שלא ייענש בעונשם, כך גם רצוני להיות מסולק מחברתם של הללו ומעונשם, ולהיות מזוהה לחלוטין עם איש הא-לוהים ('אחי') בהיותנו קבורים יחדיו בקבר משותף'.

כך מהווים שני חלקי הצוואה, החלק המעשי (– הוראת הקבר המשותף) והחלק העיוני (– ההנמקה "כִּי הָיֹה יִהְיֶה הַדָּבָר..."), ביטויים המשלימים זה את זה, ומכוונים למסר אחד: הצטרפות מוחלטת של הנביא הזקן לאיש הא-לוהים ולנבואתו ודבקות טוטאלית נצחית בו.[7] בכך הוספנו הסבר שונה מזה שהובא בעיון הקודם (בסעיף 4) למשמעות הסמלית של צוואת הנביא הזקן לבניו.[8]

בעיון הקודם ביארנו כי צוואתו של הנביא הזקן היא השלב העליון של תשובתו, משום שיש בהנמקתה ("כִּי הָיֹה יִהְיֶה...") הסתייגות פומבית מפורשת ומוחשית מפולחן בית אל. עתה אנו מוסיפים כי מעשה זה עצמו – עצם הצוואה לבניו שיקברוהו בקבר איש הא-לוהים – מזכה אותו במה שכוון בו: ביציאה מקהלם של כהני בית אל ומגורל עצמותיהם.

הכתוב המתאר לנו את הצלת עצמות הנביא הזקן (פסוק יג) – "וַיְמַלְּטוּ עַצְמֹתָיו (– של איש הא-לוהים) אֵת עַצְמוֹת הַנָּבִיא אֲשֶׁר בָּא מִשֹּׁמְרוֹן", מתייחס אמנם לנסיבות הטבעיות של אותה הצלה, אולם מתוכו בוקע גם ההסבר המוסרי, לאמור: דבקותו של הנביא הזקן באיש הא-לוהים והזדהותו עמו עד לידי צוואת הקבר המשותף, הן שזיכו אותו להיכלל עמו בהצלה מן הדיראון.

 

הקבר המשותף לאיש הא-לוהים ולנביא הזקן מהווה מוקד שבו מתאחדות הדרכים ההפוכות שהשניים הלכו בהן במהלך המערכה השנייה:

בפסקה הראשונה במערכה זו (מלבד בפסוק האחרון שבה, שבו נכשל איש הא-לוהים) ניצב איש הא-לוהים כנגד פולחן בית אל, ואילו הנביא הזקן יוצא להגן על עירו החוטאת.[9]

בפסקה השנייה נגזר עונשו של איש הא-לוהים על כישלונו בעמידה על קיום נבואתו, וגם מתקיים עונש זה בפועל. הנביא הזקן, לעומתו, הופך בפסקה זו לבעל תשובה המתחיל בתהליך נטישה של פולחן בית אל.[10]

בפסקה השלישית, לאחר שחטאו של איש הא-לוהים נתכפר במותו ובקבורתו בבית אל, ולאחר שהנביא הזקן השלים את תהליך תשובתו וקומם את דבר ה' מחדש בצוואתו לבניו, נפגשים השניים בקבר המשותף. אלא שביחס לאיש הא-לוהים קבר זה הוא חלק מעונשו, וביחס לנביא הזקן קבר זה הוא שכר לו.[11]

ברם, בסיום המערכה השנייה משמש הקבר המשותף מוקד מפגש לדרכיהם ההפוכות רק באופן פוטנציאלי. בסיומה של מערכה זו רק איש הא-לוהים שוכן בקבר שבבית אל. תפקידו של הקבר המשותף כמוקד שבו מתאחדות דרכיהם ההפוכות של השניים מתממש רק במערכה השלישית, כאשר שני האישים נחים יחדיו בקבר אחד וזוכים שניהם להצלת עצמותיהם, בעת שדבר ה' שבשמו פעלו בחייהם קם ומתממש. בשעה זו נפגשות דרכיהם של שני האישים.

 

3. "וְגַם אֶת כָּל בָּתֵּי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן..." (פס' יט) – דבר ה' נשלם עם קיום דברי הנביא הזקן 

בפסקה הראשונה של המערכה השלישית מגשים יאשיהו במעשיו את דבר ה' שהיה בפי איש הא-לוהים. אולם הגשמת דבר ה' שנאמר בפי שליח כוללת גם את היחס הראוי אל השליח עצמו, ועל כן ניתן לראות גם בהוראת יאשיהו שבפסקה השנייה ביחס לאיש הא-לוהים "הַנִּיחוּ לוֹ, אִישׁ אַל יָנַע עַצְמֹתָיו" – חלק מהגשמת אותו דבר ה'. והנה, לאחר שאיש הא-לוהים נכשל, ירש הנביא הזקן את מקומו כשליח ה' הנושא את דברו ומקוממו. ועל כן תוצאת הוראתו של יאשיהו – הצלת עצמותיו של הנביא הזקן (שלא מדעת יאשיהו), אף היא מהווה חלק מהגשמת דבר ה'!

הגשמתו המלאה של דבר ה' בידי יאשיהו כוללת אם כן לא רק את מעשיו ביחס למזבח בית אל, אלא גם את שמירת עצמותיו של איש ה-אלוהים שניבא על עשיית מעשים אלו ומניעת הוצאתן מקברו, ואף את הצלת עצמותיו של הנביא הזקן – נושאו החדש של דבר ה'.

אין ספק שאף מעשיו של יאשיהו בהרס "כָּל בָּתֵּי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן" (יט) מהווים מרכיב חשוב בהגשמת דבר ה' בסיפורנו במלואו. זאת, על אף שמעשים אלו אינם כלולים במפורש בנבואת איש הא-לוהים, אלא אך הוסקו מנבואתו על ידי הנביא הזקן, שצפה את התרחשותם בסיום צוואתו לבניו (י"ג, לב).

דבר זה מלמדנו כי הנביא הזקן, אף שצוואתו לא נאמרה כנבואה, זכה ונתגשמה כולה כאילו הייתה נבואת אמת. דבר ה' בסיפורנו, זה האמור להתגשם בעוד מאות שנים, מצוי אם כן לא רק בדברי איש הא-לוהים אלא אף בצוואת הנביא הזקן. בכך מתקרב הנביא הזקן במידת מה לנבואה אמתית. המעגל שהחל בנבואת כחש שנועדה להכשיל את דבר ה', המשיך בנבואת אמת מאולצת הניתנת לו מחמת הנסיבות, נסגר בהתקרבותו העצמית של הנביא הזקן אל דרגת הנבואה.