לימוד על מנת לעשות

א. לימוד על מנת לעשות - המרכז הנפשי

מרגלא בפומיה דרבא: תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים; שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו ובאמו וברבו ובמי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין, שנאמר: ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם (תהילים, פרק קי"א, פסוק י'). "לעושים" לא נאמר אלא ל"עושיהם" - לעושים לשמה, ולא לעושים שלא לשמה. וכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא. (ברכות יז.).

אנו נמשיך בבירור מושג תורה לשמה לאור הדוגמה של "לומד על מנת לעשות". את דברי רבא דלעיל הבאנו כבר בתור מקור ללשמה "הביצועי". עד עכשיו הנחנו שפירוש המושג "לומד על מנת לעשות" הוא שאדם לומד הלכות כדי שיוכל לדעת כיצד לקיים את התורה למעשה, וכך באמת מפרש הרב לאם. אולם, ניתן להתבונן בדברי רבא אבל בצורה מדויקת יותר: מדוע חושש רבא שדווקא מי שלומד שלא על מנת לעשות עלול לבעוט באביו וברבו הגדול ממנו, יותר מכל עבירה אחרת? מדוע הוא לא אמר "שלא יהא אדם קורא ושונה ויושב בסוכה פסולה ואוכל נבלה בשוגג" מחמת טעויות בהלכה? ברור שהלימוד "על מנת לעשות" המתואר בדברי רבא אינו מכוון רק לכך "שאם לא ילמד, לא ידע מה לעשות". רבא מדבר על הזדהות נפשית עם התורה, הזדהות שהיא בעלת כיוון מעשי. לאמור, הלימוד מבטא מסירות לאידיאלים המעשיים של התורה, ורצון לבצעם בפועל. הלימוד הוא פעולה של איחוד רוחני עם התורה, ואיחוד זה אמור להתבטא בכל הליכותיו ואורחות חייו של הלומד; הלימוד היה אמור לחזק בו את הלהט המניע אותו להגשים את התורה גם בחיי המעשה. הרצון לבעוט בגדולים ממנו, עליו מדבר רבא, אינו נובע מכך שהלכות כבוד חכמים לא נלמדו על בוריין; הוא נובע מכך שבמקום לראות בתורה מצפן לחיים ערכיים, היא נתפסת אצל הלומד ככלי המאדיר את מעמדו האישי.

אם כן, הרושם מדברי רבא הוא שלימוד על מנת לעשות הוא התרחשות שמרכזה בנפשו של הלומד. המאמץ של לימוד "לשמה", לפי זה, הוא מאמץ חינוכי, אשר באמצעותו מעצב הלומד את רצונותיו המהותיים בכיוון נכון ורצוי, ומביא אותם לידי ביטוי ממשי בלימודו. אין מדובר ברכישת הידע המעשי הדרוש לקיום מצוות. ייתכן מאוד, ואפילו סביר, שהחשק לקיים דברי תורה בפועל ישפיע גם על התכנים הלימודיים עצמם, ויעניק עדיפות להלכות מעשיות, אבל העיקר איננו בכך; ההגדרה של "לימוד על מנת לעשות" שייכת, ברמתה העקרונית, גם למי שלומד קדשים בעיון: האדם ישאף לתכליתה של התורה - "תשובה ומעשים טובים" - גם אם עיסוקו הלימודי הוא בתחומים הרחוקים משגרת יומו המעשית. ואמנם, לגבי מי שמגביל את לימודו לבקיאות בהלכות הנחוצות לו למעשה, הצדק הוא עם בעל "בית הלוי", שאת דבריו למדנו בשיעור הקודם. ספק גדול אם ניתן להכתיר את האדם הזה בכתר הלשמה. "הלומד על מנת לעשות" שעליו דיבר רבא כלימוד לשמה, הוא עולם אחר.

בשיעור הקודם הצענו להשוות את הלומד על מנת לעשות עם היורה חץ על מנת לפגוע במטרה, או הכותב הגט לשמה. אולם, לפי הבנתנו כעת אין מקום להשוואה זו. בניגוד לסופר הכותב גט "לשמה", הרי שקישורו הנפשי של האדם למטרה של "על מנת לעשות" הוא בעל משקל גדול בהחלט. בעצם, המדד למילוי דרישת הלשמה הוא עוצמת הזיקה הנפשית למטרת התורה הקיומית-מעשית. ככל שתגבר המשמעות הנחווית על ידי הלומד, כך תתעצם דרגת ה"לשמה". עם זאת, מסתבר שלאינטנסיביות ההזדהות יהיו השלכות גם בתחום המעשי עצמו. מי שרוחו חדורה בשאיפה להטביע את חותם התורה בממשות החיים, עשוי לגלות יצירתיות וחדשנות בהוצאתה לפועל.

נסכם בקצרה את שתי ההבנות שהעלנו לגבי מגמת "לימוד על מנת לעשות". ייתכן, מצד אחד, שלימוד זה דורש מן האדם להכיר ביעד הלימוד כפי שההלכה מגדירה אותו (כלומר - קיום המצוות), ולאחר מכן לכוון את לימודו לכך. הבנה זו מדגישה את המטרה. מאידך, ייתכן להציע הבנה העוסקת בעיקר בהתרחשות הנפשית שבאדם: "לימוד על מנת לעשות" דורש מן האדם חינוך עצמי לקראת הזדהות אישית עמוקה עם מטרת קיום המצוות בפועל, ומצאנו בדברי רבא סיוע לתפיסה זו.

דיון זה (שעוד נמשיך בו להלן), מעבר להשלכותיו בעניין "על מנת לעשות", גם מדגים באופן כללי את השאלה שהעמדנו: היכן שמים את הדגש בהגדרת לשמה - על המטרה או על המניע הנפשי.

ב. השאלה המרכזית של סוגיית תורה לשמה

כעת אנו מוכנים לחזור לחקירה היסודית שהעמדנו בשיעור הקודם: מהי השאלה המרכזית של סוגיית לשמה?

כזכור, כאשר מחפשים את הגדרת תורה לשמה, יש צורך קודם כל להבהיר את השאלה. דרך אחת לשאול את השאלה היא מהי המטרה של מצוות תלמוד תורה, שאליה יש לכוון את פעולת הלימוד. הנחת השאלה היא שיש לפעולת הלימוד יעד שאליו ראוי שנכוון. אבל אפשר לנסח את השאלה באופן אחר, שתעלה מהנחה אחרת. הנחה זו תאמר שהווייתו העמוקה של הלומד אינה אמורה להירדם ולשבת בבטלה בזמן שהוא מפעיל את כוחותיו האינטלקטואליים. יש להגות בתורה לא רק מתוך הפעלת השכל, אלא גם מתוך רבדים קיומיים באישיות, מתוך מעורבות נפשית עמוקה ומודעות למשמעות של תורה בחייו של הלומד. לפי זה, השאלה תהיה לאיזה כיוון פונה עולמו האישי והרגשי של האדם בזמן של הלימוד, ומהם הרצונות האמורים להתפתח, להתגבר, לצאת לפועל ולהתבטא בהגיון התורה. העיון שלנו עד כאן תמך בהגדרת השאלה של "תורה לשמה" באופן זה.

ג. ללמוד על מנת לעשות במשנת ה"ראשית חוכמה"

וודאי שאין בכל זה כדי לבטל לגמרי את המגמה של "על מנת לעשות" בגרסתה המעשית ממש, שעליה דיברנו בשיעור הקודם. כזכור, ציטטנו אז את בעל ה"חיי אדם" ואת הרב עובדיה יוסף, שהדגישו את חשיבות לימוד הלכות מעשיות. אפשר להוסיף לרשימה זו את החפץ חיים, שהאריך בעניין זה בפתיחה למשנה ברורה ובמקומות נוספים. אולם, אם תחזרו ותעיינו בציטוטים מהמחברים האלה, תגלו דבר מעניין: איש מהם אינו מדבר על "תורה לשמה". לכן, יש רגלים לטענה שרבא, שאכן מתייחס ל"על מנת לעשות" בהקשר של לשמה, אינו מתכוון בדיוק למה שהעסיק את המחברים שהזכרנו. רבא רואה את הכיוון המעשי כחלק מסוגיה חינוכית-חווייתית.

טיעון זה מקבל ביסוס נוסף מתוך עיון בדבריו של מחבר גדול אחד, שאכן הלך בעקבותיו של רבא, וזיהה - שלא כמחברים שהוזכרו - בין לשמה לבין "על מנת לעשות". כוונתי לרב אליהו די וידש, תלמידו של המקובל הצפתי רבי משה קורודובירו, ומחבר ספר המוסר הקבלי "ראשית חוכמה".

המחבר מתווה את יסוד השקפתו בתחילת הפתיחה לספר:

נודע היות אמת שעיקר עסק התורה הוא להביאה לקיום המעשה כדפי' במס' ברכות פ"ב (ד' יז) מרגלא בפומיה דרבא תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים; שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו ובאמו וברבו ובמי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין, שנאמר: ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם. ללומדיהם[1] לא נאמר אלא לעושיהם - לעושים לשמה, ולא לעושים שלא לשמה. וכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא...ללמדנו שעיקר תורה לשמה היא התורה שאדם לומד כדי לקיימה וכך הוא הבנת הפסוק בזמן שיקדים האדם לחכמה יראת ה' תתן החכמה שכל טוב לכל עושיהם ושתתקיים בו החכמה כיון שלא למד החכמה אלא לעשותה כלי ליראה ויראה הוא המעשה.

דרשתו של רבא היא בעלת משקל מכונן בספר שלפנינו, ודבר זה מתבטא כמובן בשמו של החיבור. מסתבר, אם כן, שהשגת דרגת הלשמה עומדת במרכז מגמתו של ר"א די וידש, ומידה זו מוגדרת על פי דברי רבא במונחים של קיום מצוות בפועל. אולם, דברי ר"א די וידש מעלים שאלה: מה תפקיד ה"יראה", המוזכרת בשורות האחרונות של המובאה דלעיל, בשיטה זו? אמנם המונח נמצא כבר בפסוק שנדרש על ידי רבא ( "ראשית חכמה יראת ה'), אבל הוא לא התייחס אליו באופן גלוי, ומכאן היה מקום להציע ש"יראת ה'" אינה אלא צופן לקיום מצוות. מחבר "ראשית חכמה", לעומת זאת, אינו מתעלם מהמושג זה בהסברו לפסוק ולדרשתו. האם גם אצלו ניתן לראות בו שם נרדף לקיום התורה למעשה, כפי שניתן להבין מסיום דבריו "ויראה הוא המעשה"?

נראה לי שהבנה זו תחטא לאמת, כי ר"א די וידש מעמיד את היראה קודם כל כנקודת מוצא: "שיקדים האדם לחכמה יראת ה'". לדעתו, סדר זה הופך את החכמה שלומד האדם קודם כל "כלי ליראה", לפני שהיא משמשת כדרך להשגת קיום מעשי. מדובר, אם כן, ביראה כמידה של הנפש. נראה שסיום דבריו, ש"יראה הוא המעשה", פירושו שהיראה מתבטאת אחר כך במעשיו של האדם. אכן, כפי שהכריז המחבר בתחילת דבריו, מטרת הלימוד הוא הקיום בפועל; אלא שיעד הזה מושג על ידי טיפוח היראה בתור מניע נפשי. החכמה הנלמדת היא הכלי שלה (אם ככלי קיבול, ואם ככלי ביצוע), ועל כן מוצדק לראות גם במעשה, שהוא התוצאה הסופית, ביטוי ליראה.

אנו טוענים, אם כן, שבעל ה"ראשית חוכמה" מעניק עליונות למניע הפנימי בהגדרת הלשמה. ואכן, דומה שאמיתת הקביעה הזאת משתקפת בבירור מבחינת הספר עצמו ומבנהו: ספר זה, המבוסס על רעיון הלשמה במובנה המעשי, מתחלק לשערים הקרויים על שמן של המידות, ובעיקר יראה, אהבה, וקדושה. מה עניינן של אלו למגמה המוצהרת של המחבר - כינון הלימוד לשמה על הרצון לקיים בפועל? ככל הנראה, ר"א די וידש אינו מאמין בהצלחת הקיום המעשי בפועל, אם לא ייבנה קיום זה על מעורבות ומחויבות אישית בדרך המוסר: או שהצלחה כזאת אינה אפשרית לדעתו, או שערכה בעיניו מפוקפק.

לא נופתע למצוא אישוש נוסף ליסוד הזה בהמשך ההקדמה לספר, ונביא כאן רק עוד דוגמה. המחבר מתמודד עם לשון הזהר, המעלה על נס את "אינון דמשתדלי באורייתא יממא וליליא". מי שעוסק רק בתורה ביום ובלילה, כלום מקיים הוא את האידיאל של "הלומד על מנת לעשות"? התשובה על כך היא: "ולא ישלול בעבור עסק התורה עסק המעשה, שאפשר לקיים זה וזה, שעיסוק בתורה מעוטר בציצית ותפילין שהקדמונים היו זהירין בזה הרבה...הרי בזה מקיימים תורה ומעשים כאחד." הקורא עשוי לתמוה: וכי לזה ייקרא "לימוד על מנת לעשות", קרי - לדעת הלכות מעשיות? האם אותם לומדים כל העת עסוקים רק בלימוד כיצד להניח תפילין וציצית כל היום? ברור שהערך של הקיום המעשי במשנת ר"א די וידש שזור בכך שהוא מבטא מחויבות נפשית להגשמת התורה בפועל; המטרה מושגת על ידי כל מעשה מצווה, גם מעשים שאינם מהווים את הנושא של התורה הנלמדת.

אינני טוען שיחסו של ה"ראשית חכמה" בענייננו הוא חדגוני. אדרבה, ניתן למצוא בהקדמתו גם את המגמה המעשית ממש, שעל פיה לימוד תורה נועד לספק ליהודי הדרכה בהתנהגותו היומיומית, ולמנוע טעויות בהלכה. לדוגמה, הוא מביא את דברי ספר חסידים שהאדם הפועל בניגוד להלכות שאותן הוא למד, ייענש גם על הלימוד. אך נראה שיש לראות אמירות אלו כפרטים במסגרת עיקר דיונו של הראשית חכמה, המושרש בראיית "תשובה ומעשים טובים" כמשאת נפש ומושא להזדהות ערכית עמוקה של הלומד.

ד. סיכום ביניים

בשיעור זה קבענו מסגרת חשיבה חדשה להבנת סוגיית תורה לשמה. הדרישה היא שהאדם יהיה מעורב נפשית עם מהותה של התורה, והמחלוקת בין הדעות היא איזה כיוון מיוחד אמורה הזדהות זו לתפוס.

בכל הגישות - גם בלשמה הביצועי, עליו עמדנו בעיקר - יש לדבר על המניע הנפשי העמוק, ואפילו לשים שם את הדגש כאשר מנסחים ומגדירים את השאלה. ביררנו בינתיים אפשרות אחת, והיא הלשמה הביצועי. לפי זה, נגדיר כך את "הלומד על מנת לעשות": הלומד לשמה הוא אדם שחלומו וחזונו הוא קידוש חיי המעשה על ידי הגשמת התורה בהם בפועל.

תוכניתנו להבא היא להמשיך לברר עניין זה בהתייחס לשיטות האחרות. לטווח הרחוק יותר, נשים לב לשאלה המרחפת מעל לכל: מה עשוי לעזור ללומד בימינו להגיע לאותה מעורבות קיומית עם תורה? האם ניתן לבנות גשר המגיע מן המקורות הקדומים, ועד ללימוד התורה בתרבותנו הנוכחית?