דילוג לתוכן העיקרי

שבת | 1

קובץ טקסט

שבת חלק א'

א. הקדמה

ישנם מרכיבים רבים המשתלבים זה בזה ליצירת חוויית השבת. נדון בכמה מהם במהלך השבועות הקרובים, אך באופן כללי, ניתן לחלק את מרכיבי השבת לשתי קבוצות:

א. האיסורים - הפעולות שאינן מותרות.

ב. ההלכות המעניקות בצורה חיובית את הקדושה והאופי היחודיים ליום זה.

עשרת הדברות מופיעות פעמיים בתורה, האחת כחלק מרצף העלילה (שמות, פרק כ', פסוקים ב'- י"ד) והאחרת בנאומו הארוך של משה המסכם את ארבעים השנים במדבר (דברים, פרק ה', פסוקים ו' - י"ח). בפעם הראשונה כתוב "זכור את יום השבת לקדשו" (פסוק ח'), ובשנייה כתוב "שמור את יום השבת לקדשו" (פסוק י"ב). "זכור" מתפרש כמתייחס למצוות העשה, ואילו "שמור" מתפרש כמתייחס לאיסורים. חז"ל כתבו ש"שמור" ו"זכור" בדיבור אחד נאמרו[1]; כלומר, שתי הגרסאות יצאו מפי הגבורה בהר סיני. במילים אחרות, שני המרכיבים שזורים זה בזה לכדי דבר אחד שלם, אף כי כל אחד מהם שונה מחברו ואף סותר אותו במידה מסוימת.

ב. מהות איסורי שבת

ל"ט אבות מלאכה

המרכיב המרכזי של השבת הוא סדרת האיסורים המסווגים כמלאכות - "לא תעשה כל מלאכה" (דברים שם, פסוק י"ד). המילה "מלאכה" אינה מפורשת בתורה, למרות שבאחד המקומות התורה אוסרת הדלקה - "לא תדליקו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" (שמות, פרק ל"ה, פסוק ג'). הגדרתה של "מלאכה" וחלוקתה לל"ט אבות היא חלק מהתורה שבעל פה, המסביר ומשלים את החלקים החסרים בתורה שבכתב. ביחס להלכות שבת, אומרת המשנה שהן כ"הררים התלויים בשערה" (חגיגה י.), כלומר שכמות עצומה של כללים מפורטים (מסכת שבת היא המסכת הארוכה ביותר בתלמוד) נשענת על מעט אסמכתות מפורשות בכתובים.

המשנה במסכת שבת (פרק ז', משנה ב') מפרטת שלושים ותשע אבות מלאכה; כל אב מלאכה נקרא על שם פעולה שנעשתה לשם הקמת המשכן במדבר וכולל לא רק את הפעולה הזו אלא כל פעולה בעלת אופי דומה ביסודה. לדוגמה, זריעה היא מלאכה, משום שצמחים מסוימים היו חיוניים לבניית המשכן, אך זריעה כוללת כל פעולה המסייעת לגידול צמחים, למשל השקייה או זמירה. גזיזה היא מלאכה, משום שהיו זקוקים לצמר במשכן, אך קטגוריה זו כוללת הפרדת כל חלק צומח מגוף חי, כמו ציפורניים או שיער. ביסודו של דבר, הרשימה מחולקת להכנת מזון (החל מחרישה דרך טחינה וכלה בבישול), הכנת בגדים (החל בגיזת הצאן וכלה בתפירה) הכנת ספר (החל מצידה [לשם השגת העור שישמש כקלף] וכלה בכתיבה ומחיקה) ומלאכות שונות כגון הבערת אש, בנייה, כיבוס וכו'. מכיוון שאבות המלאכות אלו אינם מסמלים את הפעולה על שמה הם נקראים, אלא את מהות הפעולה, האיסור מתרחב גם לפעולות רבות נוספות, והתלמוד (ובהמשך המפרשים) נדרש לנסות ולעמוד על אותה מהות. מדי כמה שנים, עד עצם היום הזה, צצה פעולה חדשה ותלמידי החכמים דנים האם היא נכללת באחד מאבות המלאכה.

היצירה כמהות איסור המלאכה

מבט חטוף ברשימה, במיוחד כאשר היא נראית ככוללת קטגוריות של סוגי פעולות, מלמד מיד שמה שנאסר בשבת אינו עבודה במובן של פעולה מאומצת, אלא יצירה. בפשטות, אסור בשבת ליצור משהו חדש, או לשנות באופן משמעותי מצב של חפץ מסוים כך שיגיע לשלב חדש במציאותו. הריגת חיה הופכת אותה מ"חיה" ל"חומר גלם" - עור או בשר, וזוהי פעולת יצירה, המפיקה משהו חדש. קיימת תפיסה מוטעית הסוברת שמכיוון שבעת העתיקה פעולות רבות היו קשות יותר לביצוע, האיסורים המקראיים מתייחסים למעשה הדורש מאמץ. אולם, למרות מה שלמדתם בתנועת הנוער, אף אחד לא נהג להדליק אש בעזרת אבנים - הם פשוט שמרו גחלים והשתמשו בהם כדי להדליק את האש מחדש. זה קצת יותר מורכב מאשר להרים מתג חשמלי, אך לא ממש. העניין אינו כמה אתה מתאמץ כדי לעשות מלאכה, אלא מה התוצאה: האם נוצר משהו חדש? בשבת, אסור לשנות את העולם; אנו מותירים אותו כמות שהוא.

למה? מהי המשמעות של "שביתה" מפעילות יוצרת בשבת? ברצוני להציע שלוש רבדים של הסבר, כאשר כל רובד לאו דווקא סותר את קודמו אלא מעמיק אותו.

ג. הרובד הראשון - אלוקים נח

התשובה הפשוטה היא שהשביתה ממלאכה מנציחה את בריאת העולם.

זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ: וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹוקֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה...כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהו:ּ (שמות שם, פסוקים ח' - י"ב).

השבת לעתים קרובות מכונה, בין השאר בקידוש, "זכר למעשה בראשית". כך שהתשובה הפשוטה ביותר סוברת שאנו נחים בשבת כי ה' נח בשבת לאחר שברא את העולם. אנו מִדמים לאלוקים על ידי המנוחה, ובכך מנציחים את המנוחה האלוקית של השבת הראשונה.

לדעתי יש אמת בתשובה זו רק אם אנו רואים ערך במנוחה, ונראה באחד השיעורים בהמשך שיש בכך אמת מסוימת. עם זאת, כאשר אנו מגדירים את השבת לא רק כ"מנוחה", אלא כשביתה, והכוונה לשביתה מיצירה, קשה לומר שהיהדות הגדירה את השבת כנקודת השיא של השבוע משום שבאותו יום אנו מדמים לאלוקים על ידי חוסר המעש. הרעיון של הידמות לאלוקים, imitatio Dei, הינו חלק מהותי במחשבת ישראל אך, לא במפתיע, הוא מופיע בדרך כלל בהקשר של מעשי אלוקים דווקא. הביטוי הקלאסי לעקרון זה מופיע בדברי חז"ל:

"אחרי ה' אלוקיכם תלכו..." (דברים, פרק י"ג, פסוק ה') - להלך אחר מדותיו של הקב"ה, מה הוא מלביש ערומים... אף אתה הלבש ערומים, הקב"ה ביקר ... אף אתה בקר חולים, הקב"ה ניחם אבלים ...אף אתה נחם אבלים, הקב"ה קבר מתים ... אף אתה קבור מתים. (סוטה יד.).

השבת מצטיירת בדרך כלל כמטרת עמל השבוע, כהגשמת הגלום בששת ימי המעשה; האם מוטל עלינו לעמול כדי שנוכל לנוח (בשיעור הקודם, ציינתי שהעובדה שבזמן היהודי הלילה קודם ליום נובעת מהסיבה ההפוכה לחלוטין)? אם עלינו לבחור בין להדמות לאלוקים ביצירתו ובין להדמות לו במנוחתו, האין זה מתקבל על הדעת שנדמה לו ביצירתו ונעריך אותה? הבה ונעיין במדרש ממנו נוכל לקבל תשובה לשאלתנו:

פילוסופוס אחד שאל את רבי הושעיה א"ל אם חביבה היא המילה מפני מה לא נתנה לאדם הראשון א"ל מפני מה אותו האיש מגלח פאת ראשו ומניח את פאת זקנו ...כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין עשייה כגון ...החיטין צריכין להטחן אפילו אדם צריך תיקון" (בראשית רבה, י"א, ו').

משימתו של האדם בעולם היא להמשיך את יצירתו של אלוקים, משום שכל מה שנברא בששת ימי בראשית דרוש תיקון; מעשה הבריאה לא תם, והאדם ממשיך היכן שאלוקים הפסיק[2]. מדוע, אם כן, דווקא השבת בה אנו מצווים להמנע מיצירה נקראת "ברית עולם" בין ה' לבין עם ישראל (שמות, פרק ל"א, פסוק ט"ז)?

למעשה, המקור לפעולות האסורות בשבת (בניית המשכן) הוא בעצמו הדוגמה המובהקת ביותר לצורך האדם להשלים את הבריאה ולא לקבלה כמות שהיא. המשכן הוא בית אלוקים. מוטיב מרכזי במקרא נסב אודות האופן בו יבנה עם ישראל את בית לה' (אשר לכשיבנה, ישכון בתוכם[3], ולא בבית - אבל זה כבר סיפור אחר). ה' ברא את העולם, אך לא יבנה מקום כדי שיוכל לשכון בו - הוא לא גר בהר אולימפוס; הוא מצפה שהאדם יעשה זאת. המקום בו נוכחות ה' יורדת הוא בית מעשה ידי אדם. הר סיני, בו ה' נגלה לעם ישראל, אינו הר קדוש, בניגוד להר המוריה, בו בנה עם ישראל את המקדש, שיש בו קדושה. ומה נאסר בשבת? לבנות את המשכן! זה נכון גם כפשוטו שהעבודה במשכן הופסקה בשבת[4], ובעומק העניין - המלאכות האסורות בכל שבת הן אלו שהיו חיוניות לבניין המשכן. האם השבת מעלה על נס את הערך בכך שלא בונים, לא יוצרים ולא מביאים את השכינה לעולם?

יתרה מזאת, אין להכחיש שאלוקים לא בדיוק נח בשבת. אם אנו לא משקים את הדשא, הוא זה שעושה זאת לעתים קרובות. המדרש מציין זאת:

א"ל [טורנוסרופוס לרבי עקיבא]: אם כדבריך שהקדוש ברוך הוא מכבד את השבת - אל ישב בה רוחות, אל יוריד בה גשמים, אל יצמיח בה עשב! (בראשית רבה י"א, ה').

רבי עקיבא ענה לו שמשום שכל העולם ברשותו של ה' והוא אינו חולק אותו עם אף אחד, הוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו. במילים אחרות, אלוקים לא נח בשבת בכל מקרה!

ד. הרובד השני - אלוקים ברא

אם נעמיק קצת יותר, נוכל להציע שינוי קל לתירוץ הקודם. השביתה ממלאכה אינה מנציחה רק את שביתתו של אלוקים ממלאכה ביום השביעי, אלא דווקא את כל תהליך הבריאה, כל ששת הימים, עד להשלמתה ביום השביעי. השבת, כפי שאנו אומרים בקידוש בכל ליל שישי, "זכר למעשה בראשית". אנו חודלים מליצור כדי להעיד ש"ששת ימים ברא אלוקים את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש" (שמות, פרק כ', פסוק י"א). במילים אחרות, באמצעות הימנעות מיצירה למשך יום אחד בשבוע, אנו מעידים שאלוקים הוא יוצר הכל; שהעולם, על אף תרומתנו, הוא באמת שלו; ושמאמצינו להדמות לו במהלך השבוע אינם נסיונות לתפוס את מקומו, אלא להרחיב ולהמשיך בתוך ההשגחה העליונה, במסגרת היצירה האלוקית. אין אנו מציינים את המנוחה כמטרת חיי האדם, אלא מזהים את מקורה וטבעה האלוקי של היצירה, ועל ידי כך אנו עומדים על ערכה האמיתי של היצירה האנושית. ללא השבת, היינו עלולים לראות את הישגינו כבעלי ערך עצמאי, היינו מתחילים לסגוד לעצמנו ולהישגינו כדרך ההומניסטים בני המאה התשע-עשרה, והיינו רואים את העולם כמקום בו מותר לנו לעשות כבתוך שלנו, ולראות באדם כקנה מידה לכל ערך. השענות על השבת מותירה את העולם בידיו של ה' - כדברי המדרש, הוא ממשיך להוריד גשמים ולהשיב בה את הרוחות ובכך הוא מבטיח שפעולות והישגי היצירה שלנו במהלך השבוע יהיו בעלי ערך אמיתי, מתוקף היותם מושרשים במקור המוחלט של הערך והיצירה. האתגר שביצירה הוא, על פי מסרה של השבת, הזמנה להיות שותף לאלוקים בהמשכת היצירה. אין בכך הגבלה ליצירה האנושית, אלא להפך - הדבר מרומם אותה לרמת יצירה אמיתית, כהמשך למעשה האלוקי. רק מידה של ענווה אל מול שליטתו של האדם בעולם יכולה להעניק לאדם את הכוח והיכולת לשנות את העולם באמת. בקיצור, שביתתינו אינו רומזת לשביתת ה', אלא מבליטה את ההיפך, את יצירתו ועשייתו.

על פי ציור זה, האמת האובייקטיבית של השבת "גבוהה יותר" מזו של השבוע - השבת מביעה שאלוקים הוא יוצר הכל; השבוע מביע שאני יוצר. לשבת יש קדושה, משום שהיא יומו של ה', היא מעידה על שכינתו של ה' בעולם ועל עליונותו המוחלטת. ימי השבוע הם ימי חול, ימים של העולם הזה, נעדרי קודש בהשוואה לשבת מכיוון שהם "הימים שלנו", היצירה שלנו, ההישגים שלנו. עם זאת, מטרת הבריאה מתגלה דווקא בספירה הארצית, וביכולתנו, על ידי זכירת השבת במשך השבוע, לקדש את החומרי מלמטה, מתוך עצמנו. מטרת השבת היא לבסס את ערך היצירה שלי במשך השבוע על ידי הפיכתה לחלק מבריאתו האלוקית של העולם, ועל ידי הפיכתי לשותפו של ה'. השבת אינה מבטלת את ערכה של היצירה האנושית, היא אינה מציבה את המנוחה במקום גבוה יותר מזה של היצירה, אלא להפך. ערך המנוחה נובעת שהיא מעידה על ערכה האלוקי העליון של היצירה ובכך מעניקה ליצירה האנושית ערך אלוקי. ללא השבת, היצירה האנושית הייתה אנושית ותו לא, עם נטייה לכיוון עבודה זרה; ללא ימי השבוע, הייתה השבת לא יותר מאשר התכחשות לפוטנציאל האנושי[5].

ברם, בעוד דבר זה מייצג התקדמות משמעותית מהרמה הקודמת, התשובה עדיין אינה משביעת רצון. הדבר העיקרי שמטריד אותי הוא שחז"ל אכן מציגים את השבת כמטרת הקיום, כמצב אנושי נעלה ורצוי. הביטוי המפורש ביותר לכך הוא באמירה ש"השבת היא מעין עולם הבא" (ברכות נז:). עתיד העולם מתואר על ידי רבי עקיבא, בסוף תפילת שחרית של שבת כ"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים". בחפיסה שהעליתי לעיל לשבת בנפרד מ"ששת ימי המעשה" לא יהיה ערך עבור בני האדם. היא תהיה המקבילה לקיומו של אלוקים לפני שיצר את האדם, שליט מוחלט, ללא שותפים. זהו אולי אידיאל דתי, אך כיצד דבר זה יכול להיות אידיאל לקיום האנושי?

גם מבלי להתעמק בהלכות שבת החיוביות, מה שנעשה בהמשך הסדרה, ניתן לומר שעצם קיומן מלמד על כך שאין השבת יכולה להיות הכחשה של יומרות אנושיות ותו לא, גם אם היא משולבת עם הצהרה מחודשת של האדם למחרת. האדם, לכל הפחות, אמור "להתענג" על השבת וכפי שציינתי בתחילת דברי, "שמור" ו"זכור" נאמרו כאחד; אין להפריד את הצד החיובי של שבת מהצד האיסורי.

יתרה מזאת, היצירה האנושית לא נאסרה לגמרי בשבת. אין ספק שההלכה ומפרשיה, תלמידי החכמים בימי קדם, ראו בלימוד התורה והתפתחותו את אחת הפעולות היוצרות הגדולות, אם לא הגדולה ביותר. התורה היא לימודו של אלוקים, בו האדם נוטל חלק, מרחיב, ולעתים בסיפורים מרומזים בתלמוד אף חולק ומכריע את הטיעונים של אלוקים בעצמו. האם אסור ללמוד תורה בשבת? להפך, יש חיוב מיוחד ללמוד בשבת, המתחיל בקריאת התורה בציבור בבית הכנסת, וממשיך עם הלימוד האישי, המשוחרר מכבלי חיוב הפרנסה. מדוע לא נציין את היותו של אלוקים מוחלט גם בתחום זה? מדוע לא נצהיר גם כאן שהתורה שייכת לאלוקים, כפי שאנו מצהירים שיצירתנו שלנו היא המשך בריאתו של אלוקים? מדוע לא נחדול מלימוד תורה ליום אחד, כדי להראות שאלוקים הוא המקור המוחלט לכל הישג אינטלקטואלי[6]?

ה.הרובד השלישי - האדם יוצר

בעולם האמיתי, הייתי כעת מביט בשעון ואומר "אופס, נגמר לנו הזמן". במציאות הוירטואלית, אני מביט במעבד התמלילים שלי ואומר "אופס, הגעת לגבול הבייטים". מכיוון שאני יודע שלא אוכל לוותר על משהו שכבר כתבתי, לא אנסה לערוך את השיעור ולקצר אותו. אני פשוט יוצא להפסקה. אסיים את הנושא בשיעור הבא. בינתיים, חשבו על מאמר חז"ל הבא:

כשם שמצווה לשבות ביום השביעי, כך מצווה לעבוד בששת ימי המעשה. (מכילתא דרשב"י, יתרו, כ').

 

[1] עיינו במכילתא יתרו פרק כ' פסוק ח', וברש"י על דברים פרק ה' פסוק י"ב.

[2] שימו לב לדוגמא המובאת במדרש - טחינת חיטים אסורה בשבת, וזו דוגמה קלאסית ליצירה. מילה היא גם מלאכה, הן מבחינת הרקמה החיה והן מבחינת הקזת הדם. עם זאת, התורה מניחה בצד את איסורי השבת ודורשת שתינוק ימול ביום השמיני, גם אם הוא חל בשבת (שבת קלג.).

[3] "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות, פרק כ"ה, פסוק ח').

[4] כך הוא פשט הפסוקים בשמות פרקים כ"ה - ל"א: אחרי סיום הציווי על בניית המשכן וענייניו (פרק ל"א, פסוק י"א) מופיעה מייד פרשיית איסורי המלאכה בשבת (שם, פסוקים י"ב - י"ז); ועיינו ברש"י לפסוקים י"ב - י"ג.

[5] מעט מחשבה על נושא זה יכולה להביא לניסוח מאוזן לגבי שאלות של אקולוגיה וניצול. השבת אינה מעודדת הערצה מוחלטת ל"טבע", כמו הפילוסוף שצוטט במדרש לעיל, או מדיניות יהירה המעצבת את הסביבה מחדש בכל צורה שתתאים לי, אלא מחייבת להמשיך את מלאכת הבריאה שטרם נשלמה על מנת למרב את ערכה, הן על ידי נטילת האחריות לשינוי ולבניה והן על ידי קבלת עליונות ה' ובריאתו כבסיס למאמצי. אני משאיר לכם נקודה זו למחשבה.

[6] תחום אחר של פעילות אנושית שאינו אסור - ובעצם, מומלץ בשבת - הוא דוגמה ליצירה לא פחות עליונה. מה יצירתי ונשגב יותר מאשר בריאתו של עוד בן אנוש? ביום כיפור, לדוגמה, בו אנו מתנהגים כאילו אנו מלאכים ולא בני אדם, יחסי אישות אסורים, אך לא כן בשבת.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)