דילוג לתוכן העיקרי

אחאב נלחם בבן-הדד בליווי נבואי (כ', א-מג) | 6

קובץ טקסט

ו. התוכחה הנבואית לאחאב על חנינת בן-הדד (כ', לה–מג)

 

לאחר ששילח אחאב את בן-הדד בברית, נפתח סיפור קצר, חדש לכאורה, על איש אחד מבני הנביאים המבקש מרעהו להכותו. רעהו מסרב ואז הוא פונה לאיש אחר שיכהו, והלה ממלא את הבקשה. הסיפור הקצר הזה משתרע על פני שלושה פסוקים, ונראה כעניין חדש שאינו המשך העלילה הקודמת. הן הדמויות שבו נראות חדשות, והן האירועים המתוארים בו אינם מגלים קשר למלחמה בארם:

לה           וְאִישׁ אֶחָד מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים אָמַר אֶל רֵעֵהוּ בִּדְבַר ה', הַכֵּינִי נָא, וַיְמָאֵן הָאִישׁ לְהַכֹּתוֹ. 

לו            וַיֹּאמֶר לוֹ: יַעַן אֲשֶׁר לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה', הִנְּךָ הוֹלֵךְ מֵאִתִּי וְהִכְּךָ הָאַרְיֵה

וַיֵּלֶךְ מֵאֶצְלוֹ וַיִּמְצָאֵהוּ הָאַרְיֵה וַיַּכֵּהוּ. 

לז            וַיִּמְצָא אִישׁ אַחֵר וַיֹּאמֶר, הַכֵּינִי נָא, וַיַּכֵּהוּ הָאִישׁ הַכֵּה וּפָצֹעַ. 

רק בפסוק לח, כשהנביא המוכה פוגש את אחאב על הדרך, מתבררת שייכותו של סיפור ההכאה לסיפור השלם שבתוכו הוא נתון: אנו למדים כי הכאת הנביא לא הייתה אלא הכנה ל"הצגה", שנועדה להדגים למלך את חטאו באמצעות משל:

לח           וַיֵּלֶךְ הַנָּבִיא וַיַּעֲמֹד לַמֶּלֶךְ עַל הַדָּרֶךְ, וַיִּתְחַפֵּשׂ בָּאֲפֵר עַל עֵינָיו. 

לט           וַיְהִי הַמֶּלֶךְ עֹבֵר, וְהוּא צָעַק אֶל הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר:

עַבְדְּךָ יָצָא בְקֶרֶב הַמִּלְחָמָה, וְהִנֵּה אִישׁ סָר וַיָּבֵא אֵלַי אִישׁ

וַיֹּאמֶר: שְׁמֹר אֶת הָאִישׁ הַזֶּה, אִם הִפָּקֵד יִפָּקֵד, וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ אוֹ כִכַּר כֶּסֶף תִּשְׁקוֹל. 

מ             וַיְהִי עַבְדְּךָ עֹשֵׂה הֵנָּה וָהֵנָּה, וְהוּא אֵינֶנּוּ.

וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: כֵּן מִשְׁפָּטֶךָ אַתָּה חָרָצְתָּ. 

לאחר שאחאב אישר את חריצת דינו של החייל המתלונן לפניו על מה שנעשה לו, מסיר הלה את התחפושת, ומתגלה כנביא. או אז מתברר לאחאב כי המעשה שהובא לפניו הוא משל למה שעשה הוא כשחנן את בן-הדד. הנביא המתגלה לאחאב מפנה את גזר הדין שחרץ אחאב ביחס לחייל המדומה בחזרה אליו. הוא מטיח בו ביקורת ישירה וגלויה, ומודיע לו על עונשו. אחאב מקבל את דברי הנביא הללו בזעף:

מא          וַיְמַהֵר וַיָּסַר אֶת הָאֲפֵר מֵעֲלֵי עֵינָיו, וַיַּכֵּר אֹתוֹ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל כִּי מֵהַנְּבִיאִים הוּא. 

מב           וַיֹּאמֶר אֵלָיו: כֹּה אָמַר ה', יַעַן שִׁלַּחְתָּ אֶת אִישׁ חֶרְמִי מִיָּד, וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ. 

מג           וַיֵּלֶךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עַל בֵּיתוֹ סַר וְזָעֵף וַיָּבֹא שֹׁמְרוֹנָה.

 

שלושת החלקים הללו – סיפור ההכאה; סיפור המשל; והתוכחה הגלויה – מצטרפים לכדי כתב אישום מורכב ביחס לאחאב. בשלושת הסעיפים הבאים נעסוק בשלוש הפסקאות הללו כסדרן.

 

 

 

1. "בִּדְבַר ה', הַכֵּינִי נָא" – סיפור ההכאה

לה           וְאִישׁ אֶחָד מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים אָמַר אֶל רֵעֵהוּ בִּדְבַר ה', הַכֵּינִי נָא, וַיְמָאֵן הָאִישׁ לְהַכֹּתוֹ. 

לו            וַיֹּאמֶר לוֹ: יַעַן אֲשֶׁר לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה', הִנְּךָ הוֹלֵךְ מֵאִתִּי וְהִכְּךָ הָאַרְיֵה

וַיֵּלֶךְ מֵאֶצְלוֹ וַיִּמְצָאֵהוּ הָאַרְיֵה וַיַּכֵּהוּ. 

לז            וַיִּמְצָא אִישׁ אַחֵר וַיֹּאמֶר, הַכֵּינִי נָא, וַיַּכֵּהוּ הָאִישׁ הַכֵּה וּפָצֹעַ. 

 א. תכלית ההכאה

הציווי שציווה אחד מבני הנביאים על רעהו להכותו – ציווי מוזר הוא. נקל להבין את מיאונו של רעהו (שאולי היה אף הוא מבני הנביאים) לעשות את הנדרש ממנו. ודאי מהדהדים באוזניו דברי משה: "וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע: לָמָּה תַּכֶּה רֵעֵךָ?" (שמות ב', יג). אותו בן נביאים ודאי לא הרים ידו על חברו מעולם.

כדי להבין את טעמה של דרישת ההכאה בהקשרה, עלינו להמשיך ולקרוא: "וַיֵּלֶךְ הַנָּבִיא...  וַיִּתְחַפֵּשׂ... וַיְהִי הַמֶּלֶךְ עֹבֵר וְהוּא צָעַק אֶל הַמֶּלֶךְ..." (לח–לט). אותו איש מבני הנביאים בא אל המלך כדי לקבול על העוול שנעשה לו. גופו המוכה והפצוע מבטא את בקשתו לצדק, ללא אומר וללא דברים, כדברי בעל המצודות:

"וְהוּא צָעַק" – כאילו קובל על המכות אשר הוכה ממי שהפקיד בידו האיש.

עתה מובנת לנו דרישת נביא זה מרעהו שיכהו "בִּדְבַר ה'". פעולה זו, למרות אי-הנעימות שבה, היא חלק מהתפאורה והתחפושת שמכין הנביא לקראת סיפור-המשל שהוא עומד להציג בפני אחאב כדי ללכוד את המלך בחריצת משפט עצמו. הצגה זו חייבת להיראות אותנטית ככל האפשר: הצעקה אל המלך חייבת להיראות כמצוקת אמת. ומה אותנטי יותר מאדם מוכה וחבול, הצועק מתוך כאבו אל המלך שיעשה דין במכהו?

רעוֹ של הנביא אשר מיאן להכותו עבר בכך על מצוַות ה' בפי נביאו. אי הנעימות הכרוכה בהכאת אדם גברה אצלו, וגרמה לו לבטל מצוַות נביא. והרי על כך הזהירה התורה:

דברים, י"ח, יח     נָבִיא אָקִים לָהֶם... וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ.

     יט      וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי, אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ.[1]

ופירשה המשנה את עונשו: "המוותר על דברי נביא... מיתתן בידי שמיים שנאמר 'אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ'" (סנהדרין י"א, ה). והנה מסיפורנו מביא התלמוד דוגמה לעבירה זו ולעונשה (סנהדרין פט, ע"א–ע"ב):

המוותר על דברי נביא – כגון חבריה דמיכה[2] דכתיב "וְאִישׁ אֶחָד מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים אָמַר אֶל רֵעֵהוּ בִּדְבַר ה', הַכֵּינִי נָא, וַיְמָאֵן הָאִישׁ לְהַכֹּתוֹ". וכתיב "וַיֹּאמֶר לוֹ: יַעַן אֲשֶׁר לֹא שָׁמַעְתָּ" וגו'.

נוסיף כאן, שבהימנעות רעהו של הנביא מלהכות את הנביא, הוא מעכב את התגשמות התכנית האלוהית ללכוד את אחאב בחריצת דין עצמו באמצעות המשל.

על פי ההסבר המובא כאן, עולה שהכאת הנביא אינה אלא הכנה טכנית לקראת סיפור המשל, בחינת איפור שלפני הופעה במחזה. והמחזה – הופעת הנביא המתחפש לפני המלך – הוא העיקר.

ב. משמעות סמלית לסיפור ההכאה

נראה שההסבר הטכני הזה לתכלית המכות אינו מספיק. בקוראנו את שלושת הפסוקים הללו (לה–לז) שבהם מצוי סיפור ההכאה, אנו חשים שיש בהם אריכות רבה מדַי ביחס לפעולה טכנית חסרת חשיבות כשלעצמה המשרתת חלק אחר בסיפור. שלושה עניינים מפורטים בפסוקים אלו:

1.      בקשת הנביא מרעהו שיכה אותו ומיאונו (לה).

2.      הודעת העונש שנגזר על הממאן ותיאור מימושו על ידי אריה (לו)

3.      בקשת הנביא מאיש אחר ומילויה (לז). 

למעשה, כל המתואר ביחס לרֵע הראשון מיותר לצורך המשך העלילה. הדבר החשוב ביחס להמשך הסיפור הוא שהנביא אכן הוכה כראוי, וכך הופיע לפני המלך. ניתן היה לחסוך שני פסוקים, ולספר ישירות על האיש שהסכים להכות את הנביא, וכך היה סיפור ההכאה מצטמצם לפסוק אחד בלבד: "וְאִישׁ אֶחָד מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים אָמַר אֶל רֵעֵהוּ בִּדְבַר ה' הַכֵּינִי נָא (לה)... וַיַּכֵּהוּ הָאִישׁ הַכֵּה וּפָצֹעַ (לז)". מדוע אפוא מובא סיפור זה לפרטיו?

יתרה מכך: אם נבחן בקריאה מדוקדקת את סיפור ההכאה בן שלושת הפסוקים הללו, נגלה מיד כי הפועל "להכות" חוזר בו בהטיות שונות בצפיפות רבה שבע פעמים:

1.      לה           הַכֵּינִי נָא

2.                      וַיְמָאֵן הָאִישׁ לְהַכֹּתוֹ

3.      לו            וְהִכְּךָ הָאַרְיֵה

4.                      וַיִּמְצָאֵהוּ הָאַרְיֵה וַיַּכֵּהוּ

5.      לז            הַכֵּינִי נָא

6.                      וַיַּכֵּהוּ הָאִישׁ

7.                      הַכֵּה וּפָצֹעַ

באמצעות המלה המנחה, 'מאותת' לנו הכתוב מהו עיקרו של הקטע הנידון ומה מהלכו. אנו שמים לב, שהשימוש במילה המנחה כאן אינו רק ביחס להכאתו או אי-הכאתו של הנביא. פעמיים מופיעה המילה המנחה ביחס לעונשו של הממאן, פעם בהודעת עונשו "וְהִכְּךָ הָאַרְיֵה", ופעם בקיומו "וַיִּמְצָאֵהוּ הָאַרְיֵה וַיַּכֵּהוּ". אריכות הכתוב בעניין הממאן ועונשו, והופעתה החוזרת של המילה המנחה בהקשר אליו מוכיחים כי עניין זה הוא חלק חשוב ועקרוני בכוונת הסיפור, ואין להשמיטו!

מהי אפוא הכוונה המסתתרת בתיאור המיאון ובתיאור עונשו של הממאן – הכאתו בידי האריה?

רש"י, ובעקבותיו רד"ק ופרשנים נוספים, ראו את עיקר הסיפור ומטרתו דווקא בסירובו של הראשון להכות את הנביא ובעונש שניתן לו. הנה דברי רש"י:

"הַכֵּינִי נָא" – סימן זה רע על אחאב, שאמר לו הנביא על פי הגבורה להכות את בן-הדד[3] ולא הכהו. ואף זה, שאמר לו הנביא בדבר ה' "הַכֵּינִי" ולא הכהו, כשם שנפרע מזה, ייפרע מאחאב.

יש פה אם כן, לדעת רש"י, משל לחטאו של אחאב ולעונשו. כשם שהרֵע שמיאן להכות את הנביא נענש במוות בידי שמיים, כך גם אחאב שמיאן להכות את בן-הדד ייענש במוות.

דבר ה' שציווה להכות את הנביא, אף שהוא מוזר וקשה, מחייב את הנמען לציית לו. כמו אחאב, גם רעו של הנביא העדיף לחוס על חברו מתוך הזדהות עמו, ואולי מתוך טוּב לב ורחמים, והללו גברו על דרישת הציות לדבר ה'. עונשו של הממאן למלא את דבר ה' אחד הוא בשני המקרים: מיתה בידי שמיים. בסיפור ההכאה מוצא אריה[4] את הממאן ומכה אותו, ואילו את אחאב מוצא חץ ומכה אותו: "וְאִישׁ מָשַׁךְ בַּקֶּשֶׁת לְתֻמּוֹ וַיַּכֶּה אֶת מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל" (כ"ב, לד).   

אולם למי מיועד הלקח במשל זה? הרי אחאב עצמו אינו מוּדע כלל לפרטי המעשה! התשובה לכך היא שהלקח מיועד לנו, קוראי הסיפור, העשויים להצדיק את אחאב שלא חפַץ בהכאת בן-הדד, כשם שאנו עשויים להצדיק את מניעיו של אותו איש שמיאן להכות את רעהו בדבר ה'. וכדברי המלבי"ם: "ובזה הראנו כי כשמְצַווה ה' להכות איש – ייענש הבלתי שומע בקולו."

מעשה זה בא אם כן ללמדנו, שאין זה משנה מה הם מניעיו של אדם המסרב לציית לדבר ה'. כיוון שזהו צו ה', אין להימלט ממנו, שכן "אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה'" (משלי כ"א, ל).

ג. "גֵּוִי נָתַתִּי לְמַכִּים" (ישעיהו נ', ו)

בדבריו של רש"י ומפרשים נוספים הרואים בסיפור ההכאה משל וסמל, יש התייחסות רק לשני הפסוקים הראשונים העוסקים במיאונו של הרֵעַ הראשון להכות את הנביא ובעונשו על כך (פס' לה–לו). האם גם הפסוק השלישי, לז, העוסק בהכאת הנביא בפועל על ידי האיש השני, טעון באיזו משמעות סמלית, או שמא תרומתו לסיפור היא רק בהיבט התכליתי-המעשי, כהכנת התפאורה והתחפושת להופעת הנביא לפני אחאב?

פסוק לז הוא המשך סגנוני של מה שלפניו, והמילה המנחה ממשיכה ומופיעה בו עוד שלוש פעמים. אפשר אפוא, שהוא ממשיך את הפסוקים הקודמים לו גם בכך שאף הוא טעון כמותם במשמעות סמלית. בתלמוד הירושלמי במסכת סנהדרין (פרק י"א הלכה ה), ניתנת משמעות סמלית כזו בדברי ר' יוחנן בשם ר' שמעון בר יוחי.

כדי להבין מימרה זו, עלינו להקדים דברים אחדים:

בסיום פרקנו חורץ הנביא את משפטו של אחאב: "וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ". בגזר דין זה עונש כפול: לאחאב ולעם ישראל.[5] עונש זה התממש שלוש שנים אחרי כן, במלחמת רמות גלעד המתוארת להלן, בפרק כ"ב. מלחמה זו, אחאב הוא שיזם אותה ויצא אליה בשותפות עם יהושפט מלך יהודה וצבאו, במטרה להחזיר לידי ישראל את רמות גלעד שבעבר הירדן המזרחי, עיר שנכבשה על-ידי הארמים ולא הושבה על-ידי בן-הדד כפי שהתחייב. אולם מלחמה זו לא השיגה לבסוף את יעדה, ונפסקה בערבו של היום הראשון בגלל 'תאונה': מותו של אחאב. עם פרסום דבר מותו, נטשו הלוחמים הישראלים את שדה הקרב באופן מסודר בחסות החשֵכה: "וַיַּעֲבֹר הָרִנָּה בַּמַּחֲנֶה כְּבֹא הַשֶּׁמֶשׁ לֵאמֹר: אִישׁ אֶל עִירוֹ וְאִישׁ אֶל אַרְצוֹ" (כ"ב, לו). מטרת המלחמה אמנם לא הושגה, אולם מבחינת העם – הוכרעה המערכה ללא מנוסה וללא מפלה חוץ מאחאב שקיפח בה את חייו.

על תוצאות מלחמה זו, נשאלה בתלמוד הירושלמי (שם) שאלה זו:

את מוצא, בשעה שיצאו ישראל למלחמה, לא מת מכולם אלא אחאב מלך ישראל בלבד, והדא הוא דכתיב "וְאִישׁ מָשַׁךְ בַּקֶּשֶׁת לְתֻמּוֹ וַיַּכֶּה אֶת מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בֵּין הַדְּבָקִים וּבֵין הַשִּׁרְיָן, וַיֹּאמֶר לְרַכָּבוֹ הֲפֹךְ יָדְךָ וְהוֹצִיאֵנִי מִן הַמַּחֲנֶה כִּי הָחֳלֵיתִי" (כ"ב, לד). ומה אני מקיים "וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ"?

התשובה הניתנת שם לשאלה זו, מחזירה אותנו לפרשת הכאת הנביא ולמה ששאלנו על משמעותה הסמלית של הכאתו:

ר' יוחנן בשם ר' שמעון בן יוחַי: אותה הטיפה (– של דם) שיצאת מאותו צדיק (–הנביא שהוכה) כיפרה על כל ישראל.[6]

ובכן, הכאת הנביא לפי דרשה זו, אף היא משל וסמל. והפעם, לא לאחאב ובן-הדד, אלא לעם ישראל, אשר נגזר עליו להיות מוכה בגלל חטאו של מלכם. אלא שעל פי מדרש זה לסמל יש תפקיד בעיצוב המציאות עצמה, כשהנביא המוכה מכפר באופן ממשי על בית ישראל ונושא את עונשם. הוא מקבל על עצמו את הייסורים המוכנים לעם ישראל כולו, ובכך פוטר את עמו מייסורים אלו.

תפיסה זו של הנביא המוכה מזכירה את תיאורו של עבד ה' בנבואת ישעיה. כך הוא מעיד על עצמו:

ישעיה, נ', ה           ה' אֱלֹהִים פָּתַח לִי אֹזֶן, וְאָנֹכִי לֹא מָרִיתִי, אָחוֹר לֹא נְסוּגֹתִי.

ו              גֵּוִי נָתַתִּי לְמַכִּים וּלְחָיַי לְמֹרְטִים פָּנַי לֹא הִסְתַּרְתִּי מִכְּלִמּוֹת וָרֹק.

ז              וַה' אֱלֹהִים יַעֲזָר לִי, עַל כֵּן לֹא נִכְלָמְתִּי, עַל כֵּן שַׂמְתִּי פָנַי כַּחַלָּמִישׁ, וָאֵדַע כִּי לֹא אֵבוֹשׁ.

על עבד ה' הזה מעידים ישראל:

ישעיה, נ"ג, ד        אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא, וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם. וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ, מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה.

   ה          וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵינוּ, מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ, מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו, וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ.

 

 

2. "כֵּן מִשְׁפָּטֶךָ אַתָּה חָרָצְתָּ" – המשל השיפוטי

לח           וַיֵּלֶךְ הַנָּבִיא וַיַּעֲמֹד לַמֶּלֶךְ עַל הַדָּרֶךְ וַיִּתְחַפֵּשׂ בָּאֲפֵר עַל עֵינָיו. 

לט           וַיְהִי הַמֶּלֶךְ עֹבֵר וְהוּא צָעַק אֶל הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר:

עַבְדְּךָ יָצָא בְקֶרֶב הַמִּלְחָמָה וְהִנֵּה אִישׁ סָר, וַיָּבֵא אֵלַי אִישׁ

וַיֹּאמֶר: שְׁמֹר אֶת הָאִישׁ הַזֶּה, אִם הִפָּקֵד יִפָּקֵד, וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ אוֹ כִכַּר כֶּסֶף תִּשְׁקוֹל.

מ             וַיְהִי עַבְדְּךָ עֹשֵׂה הֵנָּה וָהֵנָּה, וְהוּא אֵינֶנּוּ.

וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: כֵּן מִשְׁפָּטֶךָ אַתָּה חָרָצְתָּ. 

א. הצעקה אל המלך

לאחר שהוכה הנביא הכה ופצוע, ולאחר שהתחפש "בָּאֲפֵר עַל עֵינָיו"[7] כדי שאחאב לא יכירו – הרי הוא מוכן ומזומן לקראת ההצגה אשר הוא עומד להציג לפני המלך. הוא עומד ומחכה למלך "עַל הַדָּרֶךְ", וכאשר עבר המלך – "וְהוּא צָעַק אֶל הַמֶּלֶךְ" – וכשפנה אליו המלך, הציג הנביא לפני אחאב את המקרה שקרה לו כביכול, המתברר בהמשך כמשל.

ה'צעקה אל המלך' – היא מוסד של קבע שהיה קיים בתקופת המלוכה בישראל, וכנראה לא רק בה. בשעה שהמלך היה עובר בדרך (כך ברוב המקרים), רשאים היו אזרחים שחשו עצמם מקופחים בגלל עוול שנעשה להם, לגשת אל המלך, ולשטוח לפניו את טענותיהם באופן בלתי אמצעי, כדי שהמלך יפעיל את סמכותו ויצילם מעושקיהם. במקרים רבים השתמשו בזכות ה'צעקה אל המלך' נשים אלמנות עשוקות, שהיו האלמנט החלש וחסר ההגנה ביותר בחברה. בסיפורנו משתמש בה חייל פשוט שאין לו הגנה מפני מפקד גבוה ממנו.

ה'צעקה אל המלך' פותחת בדרך כלל בקריאה "הוֹשִׁעָה הַמֶּלֶךְ!" ובתשובת המלך: "מַה לך?".[8] אולם בסיפורנו חסרה הפנייה המקובלת הזאת בצעקה אל המלך, וממילא חסר גם המענה. הנביא פותח מיד בסיפור המעשה.

מהו אם כן אותו עוול שעליו צעק אותו נביא מתחפש אל המלך?

אפשר לפרש, שבסיפור המעשה עצמו מונחת הבקשה שהוא מבקש מן המלך. הוא טוען לחפותו "וַיְהִי עַבְדְּךָ עֹשֵׂה הֵנָּה וָהֵנָּה וְהוּא אֵינֶנּוּ" (מ), ומבקש מהמלך פְּטור מן העונש הכבד אשר הושת עליו ("וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ אוֹ כִכַּר כֶּסֶף תִּשְׁקוֹל"). אולם דבר זה קשה, שכן העיקר חסר מן הספר. הנביא מפרט שרשרת עובדות, אך אין בפיו כל בקשה מפורשת אל המלך, כעין "הושיעני מעונשו של זה...". האפשר שהצועק אל המלך לא יפרש את בקשתו?

לכן, נראים דברי בעל המצודות, המפרש שבמקרה דנן אין צורך לצועק לפרש בקשתו. המכות והפצעים בגופו של הנביא משמשים לו כפה, והם צועקים אל המלך על העוול שנעשה למוכה כביכול. על המכות הללו שהוכה הוא צועק, ומבקש מהמלך שישפוט בינו ובין מכהו.

ב. המשל השיפוטי במקרא

הסיפור המלווה בהצגה שמציג הנביא לפני המלך הוא משל. משל זה שייך לקבוצה של חמישה משלים במקרא, שפרופ' אוריאל סימון מכנה אותם 'משלים שיפוטיים'. וכך הוא מתארם במאמרו 'משל כבשת הרש בחינת משל שיפוטי':[9]

ה"משל השיפוטי" הנו סיפור מעשה ריאליסטי אודות פגיעה בחוק, המושמע באוזני מי שחטא חטא דומה, על מנת שהלה יחרוץ בבלי דעת את דין עצמו. עובר העבירה יילכד בפח הנטמן לו, רק אם יאמין לתומו שמובא לפניו מעשה שאמנם אירע, ורק אם לא יגלה בטרם עת את הדומי שבין העבירה המסופרת לבין זו שלו... ברם כפי שעל מספר המשל להישמר מהתקרבות יתר לנמשל, כך עליו להישמר גם מהתרחקות יתר ממנו, שמא יתבטל תוקפו המחייב של ההיקש. ומשהשיג את הכיסוי השלם, הוא מסיר פתאום את הלוט בנוקטו לרוב בלשון של זיהוי: גיבורה האמתי של אותה פרשה אינו אלא השומע. המשל השיפוטי הנו אם כן משל מוסווה הנועד להערים על קרבת האדם לעצמו, ולאפשר לו לשפוט את עצמו על פי אותו קנה מידה בו הוא הוא מודד את זולתו.

חמישה "משלים שיפוטיים", מצינו במקרא, שלושה בספרי ההיסטוריוגרפיה (שמ"ב י"א, א–יד; י"ד, א–כ; מל"א כ', לה–מג) ושניים בספרי הנבואה (ישעיה ה', א–ז; ירמיה ג', א–ה). הראשונים שזורים במאורעות שאירעו והם מושמעים באוזני מלכים, ואילו האחרונים באים כחלק של התוכחה הנבואית המופנית לעם.

... עיקרו של כל משל, ובייחוד "המשל השיפוטי", שההעלם הנו נשמת אפו, הוא בזיקה של קירוב תוך ריחוק לנמשל... איש האלוהים מדמה את שחרור מלך ארם משביו לפשיעתו של שומר בפיקדון שהופקד בידיו. ההקלה בחומרת העבירה היא כמדומה היעיל שבאמצעי ההעלמה... שחרורו של בן-הדד בכוונה תחילה, חמור בהרבה מן ההתרשלות בשמירת השבוי... וכבר היטיב אברבנאל להסביר (בפירושו למשל כבשת הרש) שבסטייתו זו של המשל לקולא אין כדי להפקיע את תוקפו לגבי הנמשל, מכיוון שהלה כלול בו מכוח קל וחומר.

ג. המשל והנמשל – קל וחומר

 מְשָלוֹ של הנביא העומד לפני אחאב מציג אם כן לפני המלך מקרה שונה של חטא מעין זה שבו חטא, וזאת על מנת  שהמלך יחרוץ את דין עצמו מבלי משים:

לט           עַבְדְּךָ יָצָא בְקֶרֶב הַמִּלְחָמָה, וְהִנֵּה אִישׁ סָר, וַיָּבֵא אֵלַי אִישׁ

וַיֹּאמֶר: שְׁמֹר אֶת הָאִישׁ הַזֶּה. אִם הִפָּקֵד יִפָּקֵד, וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ אוֹ כִכַּר כֶּסֶף תִּשְׁקוֹל.

מ             וַיְהִי עַבְדְּךָ עֹשֵׂה הֵנָּה וָהֵנָּה, וְהוּא אֵינֶנּוּ.

על התרשלותו בשמירת האיש – הוכה ה"חייל". המכות שספג אינן הולמות את העונש שנקבע מראש: "וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ אוֹ כִכַּר כֶּסֶף תִּשְׁקוֹל". אפשר שכוונת הפער הזה ללמדנו, שהמפקד ויתר על חומרת עונש המוות או הקנס הכספי הגדול, והסתפק במכות הנמרצות שהיכה את החייל הרשלן. החייל בא לצעוק אל המלך אף על מכות אלו, שלדעתו אין הוא ראוי להן. אולם המלך עונה לו: "כֵּן מִשְׁפָּטֶךָ אַתָּה חָרָצְתָּ" – הרי אתה בעצמך מודה שנקבע לך מראש עונש חמור יותר, והוא העונש שהיה מגיע לך, ומה לך אפוא לצעוק אליי?

בדברים שאמר אחאב לנביא המוכה הצועק אליו – "כֵּן מִשְׁפָּטֶךָ אַתָּה חָרָצְתָּ" – הפנה אחאב אצבע מאשימה אל הצועק אליו: הרי במו פיו הודה ברשלנותו ובעונשים שיועדו לו, ובכך חרץ את משפט עצמו. באופן אירוני, דברי אחאב הללו, חוזרים בחזרה אליו. כשמתברר הנמשל, הופכת האצבע המאשימה שהפנה אחאב כלפי האיש המוכה את כיוונה, והנביא הוא שמפנה אותה עתה לכיוונו של אחאב. כך בעצם חרץ אחאב את משפטו שלו.

אם אותו חייל רשלן ששחרר בלא כוונה את השבוי הארמי האלמוני שהופקד בידיו, ראוי לעונש, קל וחומר שאחאב, אשר שחרר את בן-הדד מלך ארם בכוונה תחילה, ראוי לעונש.[10]

 

(הסעיף השלישי של עיון זה יישלח בשבוע הבא)

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אלחנן סמט, תשע"ה

 

עורכת: נחמה בן אדרת  

 


[1] על הכאת אדם מישראל קיים איסור לאו מן התורה: "אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יֹסִיף, פֶּן יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ עַל אֵלֶּה מַכָּה רַבָּה וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ" (דברים, כ"ה, ג). ואף על פי כן, נביא המצווה בהוראת שעה לעבור על מצווה שבתורה – מלבד על עבודה זרה – חובה לשמוע לו. ראה דברי הרמב"ם, הלכות יסודי התורה ט, ג ובמקורותיו.

[2] "חברו של מיכה" – חז"ל זיהו את הנביא הפועל לכל אורכו של פרקנו עם מיכיהו בן ימלה, הפועל בפרק הבא, פרק כ"ב. ראה עיון ז.

[3] היכן "אמר לו הנביא על פי הגבורה להכות את בן-הדד"? על כך נדון בסעיף השלישי של עיון זה.

 [4] בשני מקומות נוספים בספר מלכים משתמשת ההשגחה באריות להעניש בהם בני אדם שחטאו: את איש הא-לוהים שבא מיהודה ועבר על נבואת עצמו המית אריה בסמוך לבית אל (מל"א י"ג, כד); את הגויים שהושיב מלך אשור בערי שומרון, אשר לא יראו את ה' בתחילת שבתם שם, הרגו האריות ששילח בם ה' (מל"ב י"ז, כה). הריגת רעוֹ של הנביא בסיפורנו דומה מכמה בחינות לסיפור הראשון שהזכרנו.

[5] ואם תשאל: מדוע ייענשו ישראל על מעשהו של אחאב? שאלה זו אינה מיוחדת למקומנו. בכל המקרא נזקפים מעשי המלך על העם, הן לזכות והן לחובה, כשם שמעשי העם נזקפים על המלך.

[6] ואף שהנבואה "וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ" נאמרה לאחר שהנביא הוכה ונפצע, תירץ בעל פני-משה ('מראה הפנים' שם): "משום שהנביא אמר לו (– לאחאב) כפי שקיבל בנבואה בתחילה (– עוד לפני שהוכה, כשהוטלה עליו השליחות לאחאב שלשמה ציווה להכותו) ואחר-כך כשהיכהו זה, כיפר דמו על כל ישראל, והנביא לא ידע מזה".

[7]'אֲפֵר' היא מלה יחידאית במקרא, ופירשוה המפרשים על פי מלה דומה בארמית ובלשון-חכמים, ועל פי העניין, כ'מעפורת' צעיף. בצעיף זה כיסה הנביא את ראשו ואת עיניו. מסתבר שכיסוי ראשו ועיניו באפר נועד לא רק להסתיר את זהותו, אלא גם לשמש כתחבושת על פצעיו, כפי שפירש יוסף בן מתתיהו בקדמוניות.

[8] שמ"ב י"ד, ד–ח; מל"ב ו', כו–כט; מל"ב ח', ה–ו ועוד.

[9] א' סימון, 'משל כבשת הרש בחינת משל שיפוטי', בר-אילן ז–ח, רמת-גן, תש"ל, עמ' 9–37. המאמר נתפרסם בנוסח שונה בספרו של סימון 'קריאה ספרותית במקרא' (ירושלים תשנ"ז) עמ' 107–155.

[10] מלבד שתי הקוּלות שיש בעבירה שבמשל בהשוואה לזו שבנמשל (זהות השבוי; כוונת העבריין) יש להוסיף נקודות אלו לקולא:

1.       המשימה לשמור את השבוי הוטלה על החייל בידי אדם – איש צבא כלשהו; המשימה לשמור על בן-הדד הוטלה על אחאב (במשתמע) בידי ה', כפי שיתברר הדבר בסעיף הבא של עיון זה.

2.       הנזק לישראל מבריחתו של שבוי ארמי אלמוני אינו גדול; הנזק לישראל משחרורו של בן-הדד יהא עצום, שכן מלך זה עתיד להילחם בהם בעתיד.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)