דילוג לתוכן העיקרי

המאבק על ההכרה באלישע כיורשו של אליהו | 1

קובץ טקסט

אלישע בראשית דרכו: המאבק על ההכרה בו כיורשו של אליהו

מבוא

1. מתוך חבלים וספקות זכה אלישע להתגשמות משאלתו להיות יורשו וממשיכו של אליהו. בעצם נוכחותו במעמד עלייתו של אליהו ובכך שראה את החזון המופלא הזה, נקבעה ירושתו 'פי שנים ברוחו' של רבו, כמסופר במחציתו הראשונה של פרקנו (פס' א-יב). עתה, לאחר שאליהו עזבו ואלישע לא ראהו עוד, ולאחר שאלישע קרע את בגדיו קריעת אבל, הגיע הרגע שעל אלישע לשוב על עקבותיו ולממש את מה שהשיג במחציתו הראשונה של הסיפור: עליו לזכות בהכרה רחבה בישראל כנביא היורש וממשיך את תפקידו הנבואי של אליהו.

הסיפורים הראשונים על אלישע הם סיפורי מאבק. לא בנקל עלה בידו לזכות בהכרה האמורה. תחילה היה עליו להיאבק באליהו רבו כדי לזכות בהכרתו כיורשו. לשם כך דבק באליהו בדרכו למקום העלותו, תוך שהוא הודף בשבועה פעם אחר פעם את נסיונותיו של אליהו להניחו בדרך; לשם כך העז וביקש פי שניים ברוחו של אליהו אליו, עד שזכה ונתמלאה בקשתו.

עתה, עליו להמשיך ולהיאבק על ההכרה מצד ישראל. תחילה עליו להשיג את הכרתם של בני הנביאים - תלמידי הנביאים. בני הנביאים הם הקרובים ביותר לשאלת ירושתו הנבואית של אליהו, והכרתם באלישע היא הנחוצה לו ביותר בשעה זאת. הם ישמשו לו משענת חברתית ורוחנית, מתוכם ייטול את נערו-משרתו, בקרבם ישב לעתים, וחלק מפעולותיו כנביא יהא קשור בהם ובצרכיהם. שלא כמו זיקתו של אליהו רבו אליהם, זיקתו של אלישע לבני הנביאים ברורה וגלויה לעין ומתוארת בכמה מקומות במחזור הסיפורים על אלישע.

לאחר מכן יהא על אלישע לזכות בהכרתם של בני העם - תושבי הערים בארץ ישראל, עובדי האדמה. העיר יריחו, הניצבת בשערה ההיסטורי של ארץ ישראל, היא שדה המערכה שבו ייאבק אלישע על ההכרה בו משני סוגים של תושביה: בני הנביאים החיים בה, ושאר תושביה, הקטנים עם הגדולים.

מאוחר יותר, החל בפרק ג', יימשך מאבקו של אלישע על ההכרה בו גם מצד גורם שלישי - מצד מלכי ישראל ויהודה.

במסגרת מאבקו להכרה מכל הגורמים שמנינו, מציג אלישע את דרכו הנבואית. יחסה של דרכו לדרך רבו הוא יחס דיאלקטי. כבר במעשיו הראשונים, המתוארים במחצית השנייה של פרקנו, ניכרת מגמה כפולה: המגמה האחת היא ללכת בעקבות רבו - לחזור על עקבותיו ממש, תוך שחזור מעשיו ושהייה באותם מקומות שעבר בהם רבו. המגמה האחרת במעשיו של אלישע מבליטה דווקא את דרכו העצמאית והשונה מזו של רבו. המפליא הוא ששתי המגמות הללו מצויות באותם מעשים עצמם.

2. נעמוד עתה על המבנה של המחצית השנייה של פרקנו. [1]

במחצית הראשונה השימוש בדגם הספרותי 'שלושה וארבעה' קובע קו של התפתחות והתקדמות המגיע לשיאו בסופה של אותה מחצית. לעומת זאת המחצית השנייה בנויה בדרך מורכבת ורבת ניגודים.

אלו ארבעת מרכיביה:

1. יג-טו חציית הירדן, בני הנביאים מכירים באלישע כיורשו של אליהו.

2. טז-יח ביריחו, ניסיונם הכושל של בני הנביאים למצוא את אליהו.

3. יט-כב ביריחו, נס ריפוי מי המעיין.

4. כג-כה בדרך מיריחו לבית אל, הדובים המבקעות ארבעים ושניים ילדים.

את ארבע הפסקאות הללו ניתן לחלק בשתי חלוקות שונות: על בסיס המיקום הגיאוגרפי של האירועים או על בסיס האישים הפועלים בפסקאות אלו מול אלישע. בכל אחת משתי שיטות החלוקה הללו, מתבלט בכל צמד פסקאות מקבילות הניגוד הקיים ביניהן בעניין המרכזי שבו עוסק הסיפור: היחס אל אלישע ומידת ההכרה בו כנביא הדור.

חלוקה על בסיס המיקום הגיאוגרפי

ארבע הפסקאות בנויות בהקבלה כיאסטית. פסקה 1 מקבילה לפסקה - 4 אלישע מצוי בשתיהן בתנועה, בשיבה על עקבות רבו; פסקאות 3-2 מקבילות זו לזו - בשתיהן אלישע מצוי בחנייה זמנית בעיר יריחו.

בפסקה 1 זוכה אלישע בהכרה ובכבוד מאת בני הנביאים אשר יצאו קודם לכן מיריחו כדי ללוות את אליהו ואת אלישע לירדן. הם משתחווים לו ומשווים אותו לאליהו על דרך החיוב: "נָחָה רוּחַ אֵלִיָּהוּ עַל אֱלִישָׁע". בניגוד לכך בפסקה 4 סובל אלישע מזלזולם של 'נערים קטנים', אשר יצאו מיריחו אחריו בעלותו לבית אל. הם מתקלסים בו, ומשווים אותו לאליהו על דרך השלילה "עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ".[2]

פסקאות 3-2 מקבילות זו לזו בכך שבשתיהן מצוי אלישע בחנייה ביריחו ואנשי העיר מבקשים ממנו בקשה כלשהי. קיים ניגוד בין מה שמשתמע מן הבקשה הראשונה למה שמשתמע מזו השנייה, וניגוד זה מהופך לניגוד שבצמד הפסקאות 1 וְ4-. המבקשים בפסקה 2 הם בני הנביאים של יריחו, ובקשתם מביעה הפעם חוסר השלמה עם סופיוּת היעלמותו של אליהו, וממילא משתמעת ממנה גם אי קבלת אלישע כיורשו. בכך הם מהפכים את תגובת ההכרה שלהם באלישע בפסקה הקודמת. בקשתם נתקלת בסירוב מצד אלישע ("לֹא תִשְׁלָחוּ"), ואף הסכמתו המאולצת, לאחר שהפצירו בו עד בוש, לא נועדה אלא להביאם להכרה עצמית בכישלון מאמציהם ובטעות שבבקשתם. בפסקה 3, המבקשים הם 'אנשי העיר' הפשוטים. הם מוכיחים בבקשתם דווקא את הכרתם המלאה בהיות אלישע נביא וביכולתו לפתור את מצוקתם הקיומית. להם אלישע נענה ברצון, ללא כל הסתייגות, ובקשתם צלחה בידם.

חלוקה על בסיס האישים הפועלים מול אלישע

על בסיס האישים הפועלים מול אלישע, ניתן לחלק את ארבע הפסקאות לשני צמדים. בפסקאות 2-1 הפועלים הם בני הנביאים של העיר יריחו, ואילו בפסקאות 4-3 פועלים אנשיה 'הפשוטים' של עיר זו: בפסקה - 3 תושבי העיר הבוגרים, ובפסקה - 4 בניהם הצעירים, נערים קטנים שיצאו מן העיר.

גם בחלוקה זו ישנו ניגוד בין כל שתי פסקאות מקבילות מבחינת היחס לאלישע. פסקה 1 מנוגדת לפסקה 2 מבחינת יחסם של בני הנביאים אל אלישע כיורשו של אליהו. ההיפוך חל כאן באותו גורם עצמו - בבני הנביאים. פסקה 3 מנוגדת לפסקה 4 מבחינת יחסם של תושביה 'הפשוטים' של העיר יריחו אל אלישע, כנביא הדור היורש את רבו. כאן קיים ניגוד בין הבוגרים לבין בניהם הצעירים.

מבנה רב תהפוכות זה של המחצית השנייה של פרקנו, מלמד על מורכבותה של המשימה העומדת בפני אלישע בתחילת דרכו העצמאית: לזכות בהכרה כללית בו כנביא הדור, הכרה שתהא נחלת כל שדרות העם, מבני הנביאים ועד לנערים פוחזים. לא בנקל עלה בידי אלישע לזכות בהכרה זו. על המציאות החברתית-הרוחנית רבת הניגודים שעמה נפגש בתחילת דרכו, ועל הדרכים שבהן נקט במפגשיו השונים עמה, באה המחצית השנייה של פרקנו לספר.

להלן נקדיש ארבעה עיונים לארבע הפסקאות שמהן מורכבת המחצית השנייה של פרקנו, ונבחן בכל אחד מהם כיצד מתקדם מאבקו של אלישע על ההכרה בו וכיצד הוא מתגבר על המכשולים שבדרכו. כמו כן, נבחן בעיונים אלה כיצד מתגלה ראשית דרכו של אלישע כנביא הממשיך את דרכו של אליהו מחד, וכנביא עצמאי בעל דרך שונה משל רבו, מאידך.

א. חציית הירדן (יג-טו)

וַיָרֶם אֶת אַדֶּרֶת אֵלִיָהוּ אֲשֶׁר נַפְלָה מֵעָלָיו וַיָּשָׁב וַיַּעֲמֹד עַל שְׂפַת הַיַּרְדֵּן.
וַיִּקַּח אֶת אַדֶּרֶת אֵלִיָהוּ אֲשֶׁר נַפְלָה מֵעָלָיו וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם
וַיֹּאמַר: אַיֵּה ה' א-להי אֵלִיָהוּ, אַף הוּא וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם
וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע.
וַיִּרְאֻהוּ בְּנֵי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בִּירִיחוֹ מִנֶּגֶד וַיֹּאמְרוּ:
נָחָה רוּחַ אֵלִיָהוּ עַל אֱלִישָׁע
וַיָּבֹאוּ לִקְרָאתוֹ וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אָרְצָה. (י"ג-ט"ו)

המעשה הראשון שעשה אלישע בשובו על עקבות רבו הוא שחזור גמור של מעשה אליהו, כמעט על כל פרטיו ודקדוקיו. הצלחתו במעשה הנס של חציית הירדן, והדמיון למעשה זה עצמו שעשה אליהו לפניו, הם שהביאו את בני הנביאים 'לראות' את אלישע - ראייה שיש בה התבוננות והסקת מסקנות. את מסקנתם העיונית כי "נחה רוח אליהו על אלישע" הם אומרים איש לרעהו, ואילו את מסקנתם המעשית - כי עליהם לבטא את הכרתם באלישע באמצעות מעשה - הם מפנים כלפי אלישע עצמו: "ויבאו לקראתו וישתחוו לו ארצה".

בכל זאת יש לציין את הברור מאליו: אלישע חוזר על מעשה רבו, אך בכיוון ההפוך. אליהו חצה את הירדן לשם יציאה מארץ ישראל המערבית, תוך פרישה מחברת בני עמו ואף מחברתם של בני הנביאים; אלישע חוצה את הירדן לשם שיבה לארץ ישראל המערבית, בדרך שבה נכנסו בני ישראל אל הארץ בימי יהושע, תוך שהם חוצים את הירדן במקום זה עצמו. אלישע מצטרף אל בני הנביאים ואל תושבי יריחו ויושב בעיר תקופת זמן (פס' יח), ונושא ונותן עמם בעניינים שונים. בכך מתבטאת תחילתה של דרך נבואית חדשה הכוללת מעורבות רבה בחיי הציבור ובחייהם של בני הנביאים.

² ² ² ²

הבה נשווה עתה את שני התיאורים של חציית הירדן, של אליהו ושל אלישע, ונבחן את השווה ואת השונה ביניהם:

אליהו (ז-ח)

אלישע (יג-יד)

(ז) … וּשְׁנֵיהֶם עָמְדוּ עַל הַיַּרְדֵּן.

(יג) … וַיָּשָׁב וַיַּעֲמֹד עַל שְׂפַת הַיַּרְדֵּן. 

(ח) וַיִּקַּח אֵלִיָהוּ אֶת אַדַּרְתּוֹ וַיִּגְלֹם
וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם

(יד) וַיִּקַּח אֶת אַדֶּרֶת אֵלִיָהוּ אֲשֶׁר נַפְלָה מֵעָלָיו וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם וַיֹּאמַר: אַיֵּה ה' א-להי אֵלִיָהוּ אַף הוּא וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם

וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה
וַיַּעֲבְרוּ שְׁנֵיהֶם בֶּחָרָבָה. 

וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע.

כמה הבדלים קטנים וגדולים מתבלטים בין שני התיאורים הדומים הללו. חלקם אינו מצריך כל דיון, כיוון שהם פרי הנסיבות השונות[3]. חלקם שינויים קטנים ולא נדון גם בהם.[4] בעיון זה נעסוק בהבדל הבולט והגדול מכול: האמירה שאמר אלישע והמעשה שעשה לאחריה חסרים כל מקבילה בתיאור מעשיו של אליהו:

וַיֹּאמַר: אַיֵּה ה' א-להי אֵלִיָהוּ
אַף הוּא וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם
ובכן, מה פשרה של תוספת זו? מהי כוונת אלישע בקריאתו? ומדוע חוזר הכתוב על תיאור הכאתו את המים? ומה פשרן של המילים "אף הוא" שאינן מצויות בתיאור הכאת המים הראשונה באותו פסוק?

כך ביאר רלב"ג מילים אלה:

אף הוא ויכה את המים ויחצו הנה והנה" - רוצה לומר: אף הוא, כאשר הכה את המים, הנה נחצו תכף הנה והנה. ואחשוב, כי לא הכה אותם כי אם פעם אחת, ובפעם ההיא אמר "איה ה' א-להי אליהו". וסיפר הכתוב שגם אלישע הגיע לזאת המעלה שהגיע אליהו, והיא שכאשר הכה את המים נחצו הנה והנה.

לדעתו, התוספת היחידה במעשה אלישע היא, שבהכותו את המים אמר "איה ה' א-להי אליהו". המילים "אף הוא ויכה את המים" הן משפט טפל שמשמעו 'אף הוא בהכותו את המים', אז "ויחצו המים הנה והנה" - כשם שנחצו לאליהו.

רלב"ג לא באר את כוונת קריאתו של אלישע, ונראה מפירושו שהוא רואה בה תפילה המלווה את מעשה ההכאה מלכתחילה, כפי שפירש התרגום הארמי:

ואמר: קביל בעותי ה' א-להיה דאליה
ובתרגום לעברית: ואמר: קבל תפילתי ה' א-להי אליהו

כמה שאלות מתעוררות על פירוש זה[5]:

א. האם לא היה ראוי להקדים את התפילה למעשה הכאת המים (כפי שהדבר בדרך כלל במקום שיש תפילה ופעולה יחדיו[6])?

ב. תפילה זו כל עצמה לשם מה באה? הרי אליהו לא נשא תפילה בטרם היכה את המים, ובכל זאת נבקע הירדן. מגמת ההידמות לאליהו, שבה חתומות פעולותיו של אלישע במקומנו, נותנת שאלישע לא יוסיף דבר על מה שעשה רבו.

ג. קריאתו של אלישע נאמרת במסגרת משפט שאלה, והמובע בה הוא תמיהה או טרוניה, ואילו בתרגום הארמי היא הופכת למשפט קריאה שיש בו בקשה מפורשת - "קבל תפילתי" - שתי מילים שאינן בפסוק.

ד. במילים "אף הוא" מתכוון הכתוב להשוות את תוצאות המעשה שעשה אלישע לאלו של אליהו. אם כן לא היה צריך לומר מילים אלו על מעשה ההכאה (ובכך לכפול מעשה זה שלא לצורך) אלא על תוצאתו, כך: 'אף הוא, ויחצו לו המים הנה והנה'.[7]

פירוש רלב"ג בא לחלוק כנראה על פירוש רד"ק שקדמו. נתבונן אפוא בפירושו:

איה ה' א-להי אליהו" - … לפי פשוטו: איה הוא שאינו מראה כח האות לי, כמו שעשה לאליהו בחצות המים?
אף הוא ויכה את המים" - אף הוא נעשה לו נס והכה המים פעם שנית אחר שאמר "איה ה' א-להי אליהו" ונחצו המים הנה והנה.

לפנינו תפיסה שונה לגמרי של הפסוק ושל האירועים המשתקפים בו: אלישע הכה את המים באדרתו של אליהו, ודבר לא ארע, המים לא נחצו. אז אמר אלישע בטרוניה "איה ה' א-להי אליהו" - מדוע אינו עונה לי כשם שענה לאליהו? אז הכה את המים פעם שנייה, ורק בהכאה שנייה זו נדמה אלישע לאליהו, והמים נחצו הנה והנה.

פירוש זה פותר את כל הקשיים שהצבנו על הפירוש הקודם, והוא מתאים ללשון הפסוק וראוי להיחשב כפשוטו של מקרא (וכך תפס זאת רד"ק שהקדים לפירושו את המילים "לפי פשוטו"). אולם כאן מתעוררים קשיים ענייניים רציניים שיש לענות עליהם (והם ודאי שהביאו את רלב"ג לפרש את הפסוק כפי שפירש).

ראשית, מדוע לא נענה אלישע בהכאה הראשונה שהכה את המים? שנית, במה סייעה טרונייתו לכך שבהכאתו את המים בשנית נענה לו ה'?

נראה, שכך יש לבאר את מהלך הדברים: בני הנביאים, הצופים באלישע כשהוא שב לבדו וחוצה את הירדן בחוללו נס מעין הנס שחולל קודם לכן אליהו, עשויים לפרש מחזה אילם זה באופן הפסול הבא: אלישע מעצמו מתיימר במעשה זה להיות נביא בדרגתו של אליהו. זה שעד לפני שעה קלה היה תלמיד ומשרת, הפך לאחר הסתלקות רבו לנביא חדש ועצמאי. בחזרתו על מעשה רבו בהכאת המים ובחציית הירדן הריהו כאומר: 'ראו נא, מה שעשה אליהו, גם בכוחי לעשותו, איני נופל ממנו'.

אמנם בכך שאלישע משתמש ב"אדרת אליהו אשר נפלה מעליו" לשם הכאת המים יש כדי לשלול תפיסה מוטעית זו, שכן במעשה זה מסומלת ירושתו של אלישע את רבו ופעולתו מכוחו של אליהו.[8] ובכל זאת, שפת הסמלים אילמת היא, ולא הכול יודעים לפענחה. הופעתו של אלישע המכה את מי הירדן בלא אומר ודברים עלולה להיתפס כפעולה עצמאית שלו, כהפגנת יכולתו העצמאית.

כדי למנוע טעות מעין זו וכדי להבהיר לכול כי אלישע מכוחו של אליהו הוא בא ואין במעשיו אלא הליכה אחרי רבו כיורשו וממשיך דרכו, נחוצה הכרזה מילולית ברורה.[9]

כאשר אלישע אינו מכריז כל הכרזה כזו, ופועל בדממה בדרך שעשויה להטעות - "ויכה את המים" - אין מתרחש דבר.

אלישע עצמו, ודאי לא התכוון להפגין את כוחו שלו, וודאי שכל מעשיו נועדו להפגין את היותו יורשו של אליהו וממשיך דרכו, ועל כן הוא משמיע טרוניה: "איה ה' א-להי אליהו?" - 'לא מכוחי אני עושה זאת, ולא לכבודי ולכבוד בית אבי, אלא כדי להמשיך את דרכו של אליהו רבי. מדוע אפוא ה' א-לוהי אליהו אינה עונה אותי? והרי כבודו של אליהו נפגע בכך' והד של קריאה אחרת עולה באזנינו: "מי שענה את אליהו… הוא יעננו".

דווקא בטרונייתו זו השלים אלישע את המצופה ממנו, שכן ביחדו את שם ה' על אליהו רבו[10] בתביעה להיענות ה' לו, גילה באזני כול, כי מעשיו אינם אלא המשך מעשי רבו ובאים מכוחו של רבו[11]. אף נימת הטרוניה מוסיפה כאן נופך חיובי: היא נובעת מכך שאלישע חש כי כבודו של רבו הוא הנפגע כאן, ולא כבודו שלו, ועל כן הוא מרשה לעצמו נימה חריפה זו.

בתלייתו עצמו באליהו רבו, זכה אלישע להיות כרבו: "אף הוא, ויכה את המים ( -פעם שנייה) ויחצו הנה והנה"

ב. אלישע ובני הנביאים המבקשים את אליהו

וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: הִנֵּה נָא יֵשׁ אֶת עֲבָדֶיךָ חֲמִשִּׁים אֲנָשִׁים בְּנֵי חַיִל
יֵלְכוּ נָא וִיבַקְשׁוּ אֶת אֲדֹנֶיךָ פֶּן נְשָׂאוֹ רוּחַ ה'
וַיַּשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הֶהָרִים אוֹ בְּאַחַת הַגֵיאָוֹת (הגיאיות קרי)
וַיֹּאמֶר: לֹא תִשְׁלָחוּ.
וַיִּפְצְרוּ בוֹ עַד בֹּש
וַיֹּאמֶר: שְׁלָחוּ
וַיִּשְׁלְחוּ חֲמִשִּׁים אִישׁ וַיְבַקְשׁוּ שְׁלֹשָה יָמִים וְלֹא מְצָאֻהוּ.
וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו, וְהוּא יֹשֵב בִּירִיחוֹ
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם אַל תֵּלֵכוּ. (ט"ז-י"ח)

1. האם ידעו בני הנביאים כי אליהו עלה בסערה השמים?

על בקשתם של בני הנביאים מאלישע תמהו רבותינו בתוספתא סוטה (י"ב, ה"ה):

אפשר לבני אדם, אמש אמרו לו (פס' ה) "הידעת כי היום ה' לקח את אדניך מעל ראשך", ועכשיו אומרים "ילכו נא ויבקשו את אדניך"?

ור"י אברבנאל שואל שאלה זו ביתר הרחבה[12]:

אם היו יודעים לקיחת אליהו ועלותו בסערה השמיימה, כמו שיראה מדבריהם, איך אחרי כן היו חושבים שרוח השם נשאו במקרה ושישליכהו באחד ההרים או באחת הגאיות ושלחו אנשים לבקשו? והנה היה זה אם כן סותר למה שאמרו בראשונה!

"אם היו יודעים לקיחת אליהו ועלותו בסערה השמיימה" - זו ההנחה שמניח רי"א בנימה מסופקת לפני שהוא שואל את שאלתו. ובכן, האם ידעו בני הנביאים את מה שאנו, הקוראים, יודעים מקריאת מחציתו הראשונה של פרקנו? ואם אכן ידעו, מהי ההוכחה לכך בכתוב? ומה היה מקור ידיעתם?

רי"א מבסס את הנחתו באמרו "כמו שיראה מדבריהם", וכוונתו למה שאמרו בני הנביאים שביריחו לאלישע בפסוק ה: "הידעת כי היום ה' לקח את אדניך מעל ראשך".[13] מקור ידיעתם הוא אפוא אותה נבואה שנתגלתה לאחד מהם או לאחדים מהם בטרם בא אליהו לעירם כדי להיפרד מעליהם.[14]

אולם נראה שאין בידיעתם המוקדמת הזאת ובדבריהם לאלישע כדי לבסס את ההנחה כי בני הנביאים "היו יודעים לקיחת אליהו ועלותו בסערה השמיימה". 'לקיחת אדם' במקרא יכולה להתפרש לעתים כמותו של אותו אדם:

בֶּן אָדָם, הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת מַחְמַד עֵינֶיךָ בְּמַגֵּפָה… (יחזקאל כ"ד, טז)

… וַתָּמָת אִשְׁתִּי בָּעָרֶב.[15] (יח)

אף במקומנו, אין הכרח להניח כי הידיעה שבאה לבני הנביאים כי "היום ה' לקח" את אליהו מעל אלישע כללה ידיעה על דרך עלייתו השמיימה. מסתבר כי בני הנביאים חשבו כי ביום זה ימות אליהו, ולכך אף התכוונו באמרם לאלישע "הידעת כי היום ה' לקח את אדניך מעל ראשך"

2. האם בני הנביאים חשבו כי אליהו חי או מת בחפשם אותו?

אם נקבל את ההנחה שבני הנביאים סברו כי אליהו מת, נפתח לכאורה פתח לפרש את בקשתם מאלישע בפשטות, בדרך שלא תסתור את דבריהם הקודמים לאלישע (בפס' ה): בני הנביאים מציעים לחפש את גווייתו של אליהו כדי להביאה לקבורה![16]

פירוש זה באמת אינו פשוט כל כך: אם סברו בני הנביאים שאליהו מת, מדוע חשבו שאלישע לא קברו?[17]

ועוד: העיון בדברי הנביאים בפס' טז מלמד שהם חשבו כי אליהו חי. דבר זה עולה מכינויים את אליהו 'אדוניך' - "ילכו נא ויבקשו את אדניך". כך כינו אותו גם בעברו בבית אל (פס' ג) וביריחו (פס' ה). אולם אם לדעתם אליהו מת, אין ראוי שיכנו אותו עוד 'אדוניך' כפי שכינו אותו בחייו, שהרי "אין שלטון ביום המות" (קהלת ח', ח).[18]

חששם של בני הנביאים "פן נשאו רוח ה'", מצאנוהו במילים דומות בפי עובדיה אשר על הבית בדבריו לאליהו (מל"א י"ח, יב): "והיה אני אלך מאתך, ורוח ה' ישאך על אשר לא אדע". נראה שזה היה ההסבר המקובל להעלמויותיו המתמיהות של אליהו במהלך פעילותו כנביא.[19] ומעתה: כפי שבדברי עובדיה מובע החשש שרוח ה' תישא את אליהו החי למקום בלתי ידוע, כך יש לפרש גם את חששם של בני הנביאים.

3. הסבר בקשתם של בני הנביאים

הטענה שנטענה זה עתה, בסיום התת-סעיף הקודם, נראית כסותרת את זו שנטענה בסוף זה שלפניו. בתחילה אמרנו כי בני הנביאים שביריחו, בדבריהם אל אלישע "הידעת כי היום ה' לקח את אדניך", סברו כי אליהו אמור למות באותו יום, ומאידך, בבקשם מאוחר יותר לחפש את אליהו "פן נשאו רוח ה'" הם מתכוונים לאליהו החי! הא כיצד?

נראה כי אין מנוס מלקבל את הנחתו של רי"א שבני הנביאים אכן "היו יודעים לקיחת אליהו ועלייתו בסערה השמים". את ידיעתם זו אכן יש להוכיח קצת מדבריהם, אולם לא ממה שאמרו, "הידעת כי היום ה' לקח את אדניך", אלא דווקא מדבריהם האחרונים "ילכו נא ויבקשו את אדניך פן נשאו רוח ה'…". יודעים הם אפוא כי רוח ה' נשא את אליהו למרום. על שאלת מקור ידיעתם יש לענות בפשטות: אלישע סיפר להם זאת, אף שהדבר אינו מפורש בכתוב.[20] ואם כך הדבר, אלישע סיפר להם שאליהו עלה חי בסערה השמים, כפי שגם אנו יודעים זאת מן התיאור המובא במחצית הראשונה של פרקנו.[21]

מעתה יש לחזור אל שאלת רי"א ולנסחה בהתאם למה שאמרנו כאן: איך לאחר סיפור אלישע על עליית אליהו החי בסערה השמים, הם חשבו שרוח ה' נשאו במקרה "וישליכהו באחד ההרים", ושלחו אנשים לבקשו?

נדמה שהתשובה לשאלה זו נובעת דווקא מהאופי של תיאור עליית אליהו. כבר ביררנו בעיונים קודמים, כי המשמעות של עלייתו של אליהו כשהוא חי היא שאליהו לא סיים את תפקידו והוא עתיד לשוב ולפעול כשליח ה' גם בהמשך תולדות ישראל.[22]

אף בני הנביאים ששמעו מאלישע את תיאור עליית אליהו הבינו זאת. אולם הם שאלו את עצמם: אם אליהו לא מת, אפשר שעלייתו השמיימה אינה אלא 'עלייה צורך ירידה', והמשך פעילותו כנביא אינו עניין לעתיד רחוק "לפני בא יום ה' הגדול והנורא", אלא אפשרי כבר עתה. רוח הסערה שהעלתה את אליהו השמים, ושעליה שמעו מאלישע, אפשר שהיא היא 'רוח ה' אשר נשא את אליהו' הנזכרת בדבריהם, וזו שלדעת רבים נשאה את אליהו בכל פעם שאליהו נעלם (כפי שביטא זאת עובדיה בפרק י"ח). מה שאירע מעבר לירדן אפשר שאינו אלא העלמות זמנית של אליהו, מאלו האופייניות לו לאורך כל דרכו הנבואית.

בדרך דומה לזו פירשו שלושה מן הפרשנים הראשונים:

ר"י קרא: "פן נשאו" הרוח - דבר זה וודאי הוא בידינו: שנשאו רוח ה'. אבל ספק בידינו אם נשאו כדי לשלחו בשליחותו לדרך רחוקה, והניחו לאחר מכן "באחד ההרים או באחת הגאיות" כדי שילך וישוב למקומו אשר לוקח משם… או שמא העלהו בסערה השמיימה על מנת שלא להורידו עוד.

רד"ק: חשבו שמא לא עלה השמים, אלא נשאו רוח ה' והפרידו מבני אדם, כמו שראו שנפרד מבני אדם ארבעים יום וארבעים לילה. ואולי פעמים רבות היה לו זה… שהרי עובדיה אמר לו "ורוח ה' ישאך על אשר לא אדע".י

וכעין זה כתב רלב"ג בקיצור.[23]

4. השינוי שחל ביחסם של בני הנביאים להסתלקות אליהו, טעמו ותוצאתו

יש לשים לב לשינוי שחל בהתייחסותם של בני הנביאים להעדרותו של אליהו מאז שפגשו את אלישע לאחר שחצה את הירדן, ועד לבקשתם הנוכחית ממנו, ויש לעמוד על טעמו של שינוי זה.

בני הנביאים ראו את אלישע חוזר לבדו מעבר לירדן ואדרת אליהו בידו. הם ראו את אלישע מכה באדרת את המים וקורא "איה ה' א-להי אליהו" ואף הוא חוצה את הירדן. מתוך כך סברו בני הנביאים כי אליהו מת ואלישע ירש את רוחו. הרי כל הסימנים שמנינו לעיל העידו על כך. ואף ידיעתם "כי היום ה' לקח" את אליהו מתאימה לכך. ועל כן הם אומרים "נחה רוח אליהו (- שאיננו עוד בעולם) על אלישע (- יורשו וממשיכו)", ועל כן הם באים אל אלישע ומשתחווים לו ארצה - כביטוי להכרתם בו כיורשו של אליהו.

אולם כאשר שמעו מאלישע על דרך עלייתו של אליהו בסערה השמים, הם משנים את טעמם וסוברים ש'לקיחתו' של אליהו, שעליה ידעו זה מכבר, אינה בלתי הפיכה, דהיינו אינה מוות, אלא היא זמנית בלבד[24]. בעיקרו של דבר הם אמנם צדקו, אלא שברוב חפצם לשוב ולפגוש באליהו ולראותו ממשיך את תפקידו כנביא הדור, הם מציעים ללכת ולחפשו, שמא ניתן יהיה להשיבו.

תפיסתם זו את סיפור עלייתו של אליהו בסערה, שאותו שמעו מאלישע, תפיסה מוטעית היא. מהו הדבר שגרם לטעותם? מדוע אין הם רואים בעלייתו של אליהו את מה שאנו הקוראים רואים בה: הסתלקות של אליהו מתפקידו כנביא והעברת תפקידו לאלישע? נראה שהתשובה מצויה בנטייה האנושית לומר "שהימים הראשונים היו טובים מאלה". הערצתם הרבה לאליהו (הניכרת לאורך כל הפרק) וראייתם את אלישע כאחד מהם מביאים אותם לאותה תפיסה מוטעית כי אליהו מצוי בקרבת מקום ועתיד לשוב לתפקידו, כפי ששב בעבר פעם אחר פעם לאחר העלמויותיו.

שינוי יחסם של בני הנביאים אל עובדת היעדרותו של אליהו יש בה גם שינוי ביחסם אל אלישע מיחס של קבלת סמכותו עליהם ליחס ספקני כלפיו. שהרי אם אליהו חי ומצוי באחד ההרים, הרי הכרתם הקודמת באלישע כיורשו של אליהו - בטלה ומבוטלת; קביעתם הקודמת כי "נחה רוח אליהו על אלישע" והשתחוויתם לו - בטעות יסודה. סיפורו של אלישע עצמו שסיפר לבני הנביאים, הוא שגרם לכך.

5. השלמת הכרתם של בני הנביאים באלישע

פסקה זו שעסקנו בה בעיון זה מכילה אפוא תיאור ראשון של התמודדות של אלישע עם פקפוק במעמדו, ודווקא מצד בני הנביאים שהיו הראשונים שהכירו בו כנביא היורש את תפקידו של אליהו. הללו נראים כחוזרים בהם מהכרתם זו, לא מחמת זלזול באלישע או מחמת אי נכונותם להכיר בו כנביא ה', אלא מחמת הערצתם לאליהו ושאיפתם לראותו שב אל פעולתו כנביא הדור. הללו אינם מבינים כי תיאור עלייתו של אליהו החי בסערה השמים, הוא הוא ציווי על אלישע להמשיך בתפקידו של רבו כממתיקה של דרך זו.

כיצד יתקן אלישע את טעותם? כיצד יבהיר להם כי שיבתו של אליהו אינה עניין לזמן הקרוב אלא רק לעתים רחוקות? כיצד יסביר להם כי דווקא דרך זו שבה הסתלק אליהו היא המטילה על כתפיו את עול התפקיד כיורש וממשיך של רבו?

וַיֹּאמֶר:לֹא תִשְׁלָחוּ!

אין טעם בשליחותכם משום שטעות בידכם. אליהו עלה השמיימה ואינו מצוי עוד בארץ.

וַיִּפְצְרוּ בוֹ עַד בֹּש

והפצרה זו מגדילה את האתגר שלפניו ניצב אלישע, והוא במלכוד: אם ינסה להניא אותם מתכניתם, עלולה התנגדותו להיתפס בעיניהם כניסיון לרשת את מקום רבו שלא כדין. הם יאמרו כי מתוך נגיעה אישית הוא פועל.[25] ועל כן נוקט אלישע בגישה הפוכה: אין הוא כועס עליהם על שאינם שומעים לו באמרו להם "לא תשלחו", וגם אינו מנסה להסביר להם הסברים שלא יתקבלו על לבם, אלא הוא נותן להם לנסות ולהיווכח. מתוך נסיונם זה יגיעו למסקנה כי אליהו אינו בארץ עוד.

וַיֹּאמֶר: שְׁלָחוּ!

ואכן, חמישים האיש בני החיל מבקשים את אליהו שלושה ימים בכל אזור הילקחו "ולא מצאהו". בבושת פנים הם שבים אל הנביא היושב ביריחו ומודים בצדקתו.[26] בכך הם מאשרים מחדש את היות אלישע יורשו וממשיכו של אליהו.

כך, באורך רוח ובגישה חינוכית מובהקת, הביא אלישע את בני הנביאים המפקפקים להבין כי לקיחתו של אליהו אינה הפיכה בכל הנוגע לתקופה זו שבה הם חיים. שוב לא יחזור אליהו לתפקידו, ואלישע הוא יורשו וממשיכו.

הכרתם של בני הנביאים באלישע נשלמה אפוא בפסקה זו.


[1]על תיחום הסיפור השלם הכלול בפרק ב' ועל מבנה המחצית הראשונה שלו עמדנו בעיונינו הקודמים לפרק זה.

[2] בניגוד לאליהו שהיה "בַּעַל שֵׂעָר" - ראה לעיל מל"ב א', ח. נחזור לדון בדברים בעיון שיוקדש לפסקה הרביעית.

[3] כגון הציון "שניהם" בחצייה הראשונה - "ושניהם עמדו", "ויעברו שניהם", לעומת "ויעמד", "ויעבר אלישע" בחצייה השנייה.

[4] כגון ציון המעבר בחרבה בחצייה הראשונה החסר בחצייה השנייה.

[5] השאלות הבאות מכוונות לצירוף המסתבר שצירפנו את דברי רלב"ג אל דברי התרגום הארמי לכדי תפיסה פרשנית אחת של פסוקנו.

[6] ראה לדוגמה שמ"א י"ד מא; מל"א י"ז, כ-כא; מל"ב ד', לג-לד; יונה א', יד-טו.

[7] בפירוש ר"י קרא ובפירושו של ר"י קיל (דעת מקרא כאן, הערה 11ב) מוצעים פירושים לפסוקנו שהם דומים באופן עקרוני לפירוש רלב"ג ויש בהם פתרונות לחלק משאלותינו. דא עקא, פירושים אלו דחוקים בלשון הפסוק.

[8] ראה על כך בהרחבה בסוף עיון ו בסדרת העיונים הקודמת (בסעיף 2 "אדרת אליהו אשר נפלה מעליו").

[9] הסבר זה עונה גם על השאלה השנייה שהצבנו על פירוש הרלב"ג: אלישע אינו מסתפק במעשה הכאת המים גרידא, אלא מלכתחילה מצרף תפילה, כדי להבהיר נקודה זו שאנו עומדים בה. ההבדל בין פירושו לפירוש רד"ק יהא אפוא בכך שלפי רלב"ג הדברים מתרחשים בניחותא, ואילו לפי רד"ק הם מתרחשים מתוך מתיחות שנובעת מתעייה ותיקונה.

[10] העיר על כך ר"י קיל בפירוש דעת מקרא כאן: "הכתובים ייחדו שם ה' רק על האבות, על דוד (מל"ב כ', ה) ועל אליהו ועל עם ישראל בלבד".

[11] לפיכך באמור הכתוב בפס' טו "ויראהו בני הנביאים" יש להוסיף שראייתם זו כללה אף את שמיעתם את דברי אלישע "איה ה' א-להי אליהו". ראייתם את מעשיו ושמיעתם את דבריו גם יחד הביאום למסקנה כי "נחה רוח אליהו על אלישע".

[12] זוהי שאלתו השנייה מתוך שתים עשרה השאלות שהוא מקדים לפרק ב'. אף במבוא לפרשה העשירית בספר מלכים (לפי חלוקתו של רי"א את ספרנו לפרשות, מתחילה הפרשה העשירית במל"א כ"ב, מא ומסתיימת בסוף פרק ב' במל"ב) שואל רי"א שאלה זו בנוסח אחר, והיא השאלה החמישית שם.

[13] על סמך פסוק זה שואלים גם חז"ל את שאלתם בתוספתא שהובאה לעיל. רי"א, בשאלתו המקבילה שצוינה בהערה הקודמת, מצטט את הפסוק כבסיס לשאלתו, אלא ששם הוא גם מניח כי בני הנביאים "ראו את אליהו עולה בסערה השמיימה, שהיו עומדים מנגד". דבר זה אינו מתקבל על הדעת. נראה שמקום עלייתו של אליהו היה בעבר הירדן המזרחי, מחוץ לטווח ראייתם של בני הנביאים. מלבד זאת, הרי אף ביחס לאלישע הסתפק אליהו "אם תראה אתי לקח מאתך… ואם אין…". האפשר אפוא כי החזון שנתגלה לאלישע, ושבו נקבעה עובדת היותו יורשו של אליהו, נתגלה גם לבני הנביאים?

[14] ראה עיון ב, סעיף 3 בסדרת העיונים הקודמת.

[15] אף מה שנאמר על חנוך (בראשית ה', כד) "ואיננו כי לקח אתו א-להים" נתפרש על ידי חז"ל כתיאור מותו של חנוך. כך אונקלוס: "ארי אמית יתיה ה'" (יש דפוסים שנוסף בהם בטעות 'לא' אמית יתיה). ובבראשית רבה כ"ה, א: "המינים שאלו לרבי אבהו: אמרו לו, אין אנו מוצאין מיתה לחנוך. אמר להם למה? אמרו לו, נאמרה כאן 'לקיחה' ונאמרה להלן 'כי היום ה' לקח את אדנך מעל ראשך' (- ושם לא מת אליהו). אמר להם, אם ללקיחה אתם דורשים, נאמר כאן 'לקיחה' ונאמר להלן 'הנני לקח ממך את מחמד עיניך'. אמר רבי תנחומא, יפה השיבן רבי אבהו".

כמו כן, יש להעיר כי הצירוף 'לקחת נפש' החוזר פעמים אחדות במקרא משמעו להרוג. בפסוק ביחזקאל ל"ג, ו נאמר: "ותבוא חרב ותקח מהם נפש, הוא בעונו נלקח". "ותקח מהם נפש" פירושו 'ותהרוג נפש', ו"נלקח" פירושו 'מת'.

[16] בדרך זו פירוש את בקשתם בעל המצודות ומלבי"ם, אלא ששניהם הניחו, כמו רי"א, שבני הנביאים ידעו על דרך עלייתו של אליהו בסערה השמים, אלא שחשבו שאליהו מת בעלייתו ככל האדם, וגוויתו הושלכה באחד ההרים. פירושם פותר את השאלה שנשאל מייד, אלא שהוא קשה מצדדים אחרים.

[17] כשחזרו משה ואלעזר הכהן מהור ההר ללא אהרן, הייתה מסקנת העם (במדבר כ', כט) "ויראו כל העדה כי גוע אהרן…". אולם ברור לכל כי כשם שמת, גם נקבר בהור ההר.

[18] כמעט בכל מקום שבו מתאר המקרא מות של מלך, נזכר הלה בשמו ולא בתארו 'מלך'. במקום שאין הדבר כן, כמו בשמות ב', כג "וימת מלך מצרים" - דרשו חז"ל שלא מת אלא נצטרע.

[19] ראה מה שכתבנו ב"פרקי אליהו" בצורת א3, ובייחוד הערה 11 (עמ' 27).

[20] נראה שבין פסוק טו "וישתחוו לו ארצה" לבין פסוק טז "ויאמרו אליו…" עבר זמן, והדו-שיח שבפסוקים טז-יז התנהל ביריחו.

[21] על כוונת התיאור הזה, שאליהו לא מת אלא עלה חי השמיימה, עמדנו בהרחבה ב'פרקי אליהו' סערה ז 2-1 (עמ' 552-540).

[22] ראה בייחוד בפרקי אליהו סערה ז4.

[23] אלא שבשאלה במה טעו בני הנביאים נחלקו רד"ק ורלב"ג (ראה פרקי אליהו סערה ז1): לדעת רד"ק, שאליהו מת בעלייתו השמיימה, גופו נשרף והרוח שבה אל הא-להים אשר נתנה, הייתה טעותם של בני הנביאים שסברו שאליהו חי. לדעת רלב"ג, שאליהו עלה חי למקום נסתר ונותר שם חי, הייתה טעותם שלא ידעו את מה שידע אלישע "שלא יראה לאדם אליהו בזה העת, כי הסתירו ה'" (לשון רלב"ג בד"ה הלא אמרתי אליכם).

[24] מן השינוי שחל בבני הנביאים יש להביא חיזוק לכך שרק מסיפורו המשוער של אלישע ידעו על דרך הילקחו של אליהו.

[25] מעין זאת נאמר בתוספתא סוטה (יב, ה"ה): "מה תלמוד לומר 'עד בוש'? כלומר שנתבייש מהם, כדי שלא יאמרו אינו רוצה להקביל פני רבו". ופירש רש"י במקומנו את דברי התוספתא: "לפי שנטל גדולתו אינו רוצה שישוב".

[26] מי הם השבים אל אלישע? לפי רהיטות הלשון משמע שהם אותם חמישים איש שחפשו שלושה ימים את אליהו ולא מצאוהו. ואכן, אלישע אומר להם "הלא אמרתי אליכם אל תלכו - משמע שאלו הם שהלכו לחפש. דא עקא, אלישע נשא ונתן בעניין זה קודם לכן עם בני הנביאים, והוא אמר להם "לא תשלחו" - את אותם חמישים בני החיל. נראה אפוא שחמישים בני החיל אינם אלא חמישים בני הנביאים של העיר יריחו (פסוק ז). המשא ומתן שניהל אלישע היה עם קבוצה מתוכם, על שליחת כל החמישים לחיפוש אחר אליהו. ממילא זהים הדברים שאמר אלישע לנציגי החמישים "לא תשלחו" למה שאמר אח"כ לכל החמישים "הלא אמרתי אליכם אל תלכו".

ובדרך אגב נשאל: הרי דבריו האחרונים של אלישע היו "שלחו", כיצד הוא אומר אפוא "הלא אמרתי אליכם אל תלכו"? עמד על כך רלב"ג: "לזה אמר 'שלחו' - מצד המוסר (- המדות הראויות). אך דבריו היו באופן שכשאמר 'שלחו', ראוי היה שיובן ממנו שלא ישלחו מצד דיבורו. כי פעמים יש הן שהוא בלאו. ולזה אמר 'הלא אמרתי אליכם אל תלכו'".

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)