מלכות דוד בירושלים | 4

בשיעור הקודם עסקנו בהעלאת הארון לירושלים. עתה, משהושכן הארון באוהל בעיר דוד, מגיע השלב הבא: בקשתו של דוד לבנות את בית ה'. ואולם, ה' משיב לדוד כי לא יוכל לבנות את הבית, ובשיעור זה ננסה לבחון חלק מהסיבות לכך.

א. בית קבוע למלכות בשר ודם - תנאי לבניין בית קבוע לשכינה

כבר ראינו בכמה הקשרים את תיאורם של חז"ל (זבחים נד ע"ב) על דוד ושמואל היושבים בניות ברמה (פרק זמן שבו, על פי פשטי המקראות, נמלט דוד מפני שאול המבקש להרגו) ועוסקים בנויו של עולם - בחיפוש מקום המקדש. אין ספק שחיפוש זה, בשעה שדוד עדיין רחוק ממלכות של ממש (אף שכבר נמשח למלך), מלמד כי שורש מלכות דוד וראשיתה ברצון לחבר את המלכות למקדש. לא ייפלא אפוא שמיד לאחר כיבוש ירושלים מעלה דוד את הארון לירושלים ומבקש לבנות מיד את בית ה'.

גם עיתוי הבקשה מובן. הכתוב מעיד כי ה' הניח לדוד מסביב מכל אויביו (שמ"ב ז', א), לכן מניח דוד כי באה העת לקיים את האמור בפרשת ראה: "...והניח לכם מכל אֹיביכם מסביב וישבתם בטח והיה המקום אשר יבחר ה' א-להיכם בו לשכן שמו שם שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם..." (דברים י"ב, י-יא). לאחר ניצחונו על פלשתים והעלאת הארון, יושב דוד בביתו וחש שהמציאות כולה מעידה כי העת כשרה לבוא אל המנוחה ואל הנחלה.

המדרש בפסיקתא רבתי ו כותב:

דבר אחר: 'חזית איש מהיר במלאכתו' (משלי כ"ב, כט) - זה שלמה, באיזה מלאכה? במלאכת בית המקדש. אתה מוצא כשבנה ביתו הוא בונה אותו לשלש עשרה שנה וכשבנה בית המקדש הוא בנה אותו לשבע שנים. 'ויהי מקץ עשרים שנה' וגו' (מל"א ט', י) וכן 'בשנה האחד עשר לירח בול' וגו' (שם ו', לח) 'ואת ביתו בנה שלמה (וגו') שלש עשרה שנה' (שם ז', א). מי ששומע שבנה ביתו לשלש עשרה שנה וביתו של הקדוש ברוך הוא לשבע שנים סבור שמא ביתו גדול היה משל הקדוש ברוך הוא, לאו, אלא שנתעצל בביתו ובביתו של הקדוש ברוך הוא לא נתעצל. ולא עוד אלא שהקדים כבודו של הקב"ה לכבודו. לכך נתן אומר לאביו 'האתה תבנה הבית' (שמ"ב ז', ה) וכתב אחר 'לא אתה תבנה' (דה"א י"ז, ד), אמר לו: אתה הקדמת כבודך לכבודי, שמשראית עצמך יושב בבית ארזים תבעת בנין בית המקדש, 'ויאמר דוד אל נתן הנה אנכי יושב בבית ארזים וארון א-להים יושב בתוך היריעה' (שמ"ב ז', ב; דה"א י"ז, א). אבל שלמה מקדים כבודי לכבודו, 'ובשנה האחת עשרה לירח בול כלה הבית לכל דבריו ולכל משפטיו' וגו' (מל"א ו', לח) ואחר כך 'ואת ביתו בנה שלמה' (שם ז', א). ולפי שנזדרז במלאכת המקדש זכה להתייחד עם המלכים הצדיקים.

מן ההקבלה בין דוד לשלמה למד המדרש שדוד הקדים כבודו לכבוד ה', בכך שבנה את ביתו לפני בית ה'. ביקורת זו מחזירה אותנו לסוגיית היחס הראוי בין מלכות בשר ודם למלכות ה'.

כבר הערנו בעבר כי דוד מנסח את בקשתו לבנות מקדש כבקשה לבנות בית קבע לארון, כיוון שמבחינתו, עיקר תפקידו של המקדש הוא השראת שכינה בארון, ולא ייתכן שהוא עצמו ישכון בבית מלכות מארזים בשעה שהארון שוכן בדירת עראי. כאמור, בסופו של דבר נענה דוד בשלילה.[1] כעת ננסה להבין את תוכנה של תשובת ה', תוך התמקדות בנבואה בשמ"ב ז', ה-טו (התשובה מופיעה גם בדה"א י"ז בשינויים מסוימים):

(ה) לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל עַבְדִּי אֶל דָּוִד כֹּה אָמַר ה' הַאַתָּה תִּבְנֶה לִּי בַיִת לְשִׁבְתִּי: (ו) כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן: (ז) בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי בְּכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר לָמָּה לֹא בְנִיתֶם לִי בֵּית אֲרָזִים:

(ח) וְעַתָּה כֹּה תֹאמַר לְעַבְדִּי לְדָוִד כֹּה אָמַר ה' צְ-בָאוֹת אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן הַנָּוֶה מֵאַחַר הַצֹּאן לִהְיוֹת נָגִיד עַל עַמִּי עַל יִשְׂרָאֵל: (ט) וָאֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר הָלַכְתָּ וָאַכְרִתָה אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ מִפָּנֶיךָ וְעָשִׂתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּשֵׁם הַגְּדֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ: (י) וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל וּנְטַעְתִּיו וְשָׁכַן תַּחְתָּיו וְלֹא יִרְגַּז עוֹד וְלֹא יֹסִיפוּ בְנֵי עַוְלָה לְעַנּוֹתוֹ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשׁוֹנָה: (יא) וּלְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוִּיתִי שֹׁפְטִים עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל וַהֲנִיחֹתִי לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ וְהִגִּיד לְךָ ה' כִּי בַיִת יַעֲשֶׂה לְּךָ ה': (יב) כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ:

(יג) הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם: (יד) אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן אֲשֶׁר בְּהַעֲוֹתוֹ וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם: (טו) וְחַסְדִּי לֹא יָסוּר מִמֶּנּוּ כַּאֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מֵעִם שָׁאוּל אֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מִלְּפָנֶיךָ:

המילה המנחה בפרק היא המילה "בית", החוזרת 15 פעם במשמעויות שונות: בית המלך, בית ה' ושושלת מלוכה. להלן ננסה להבין את הקשר הפנימי בין המשמעויות הללו.

הפרק נחלק לשלושה חלקים:

בחלק א נאמר שהקב"ה אינו זקוק לבית קבוע כלל; בתקופת המדבר נדד הקב"ה באוהל ובמשכן, ולא ביקש מעולם בית ארזים. מובן שאין הכוונה כי הקב"ה אינו מעוניין בבית כלל, שהרי בחלק ג הוא מבשר שהבית ייבנה על ידי בנו של דוד. ההשגה היא על מועד הבניין, התנאים שבהם ייעשה וזהות הבונה, אשר יפורטו כולם בהמשך הנבואה.

נדמה שהשאלה הרטורית בפס' ה - "כה אמר ה': האתה תבנה לי בית לשבתי"[2] - באה לשלול את האפשרות שהמלך יחוש כי ברוב טובו וחסדו הוא 'מסדר' לקב"ה בית. בבית כזה אין הקב"ה חפץ כלל. חלק מן הפתרון לבעיה זו היה בניין הבית על ידי שני מלכים, דוד ושלמה, שכל אחד תרם את חלקו; כך נמנעה האפשרות שמלך אחד 'יעניק' לקב"ה מקום מתוך עצמת מלכותו.[3]

החלק השני מפרט את החסדים שעשה הקב"ה עם דוד ועם ישראל: לקיחת דוד מאחר הצאן להיות נגיד על ישראל, ניצחונותיו ופרסום שמו, שימת מקום לישראל והנחה מן האויבים. וכאן ממשיך הכתוב "...והגיד לך ה' כי בית יעשה לך ה'. כי ימלאו ימיך ושכבת את אבֹתיך והקימֹתי את זרעך אחריך אשר יֵצא ממעיך והכינֹתי את ממלכתו" (פס' יא-יב): בעוד שבחלק הראשון מנמק הכתוב מדוע אין הקב"ה זקוק כלל לבית, בחלק השני הוא מסביר כי במקום הבית שמבקש דוד לבנות לה', יקים ה' לדוד שושלת מלכות קבועה, וכך יבנה לו בית מלכות קבוע. הווה אומר: בקשת דוד לבנות בית קבוע לקב"ה מזכה את דוד בבית מלכות קבוע.[4]

בחלק השלישי נאמר כי בנו של דוד יבנה בית לקב"ה, והקב"ה יכונן את כיסא ממלכתו עד עולם. כאן ניתנת לדוד לראשונה, כשכר על הבקשה לבנות בית לה', הבטחה על מלכות עד עולם, וכן הבטחה שבנו יבנה את הבית. נמצא שהתנאי לבניין בית ה' הוא בניין בית - שושלת מלכות קבועה - לדוד.

הרב מרדכי סבתו הראה[5] כי מיושמים כאן שני עקרונות שהם לכאורה סותרים. עיקרון אחד מתואר במדרש כך:

אמר רבי ירמיה ברבי אלעזר: עתידה בת קול להיות מפוצצת בראש ההרים ואומר: כל מי שפעל עם א-ל יבוא ויטול שכרו... רוח הקודש אומרת 'מי הקדימני ואשלם' (איוב מ"א, ג): מי קלס לפני עד שלא נתתי לו נשמה, מי מלל לשמי עד שלא נתתי לו בן זכר, מי עשה לי מעקה עד שלא נתתי לו גג, מי עשה לי מזוזה עד שלא נתתי לו בית, מי עשה לי סוכה עד שלא נתתי לו מקום, מי עשה לי לולב עד שלא נתתי לו דמים, מי עשה לי ציצית עד שלא נתתי לו טלית, מי הפריש לפני פאה עד שלא נתתי לו שדה, מי הפריש לי תרומה עד שלא נתתי לו גורן, מי הפריש לפני חלה עד שלא נתתי לו עיסה, מי הפריש לפני קרבן עד שלא נתתי לו בהמה (ויקרא רבה כז ב).

לפי עיקרון זה, ה' לא יקבל מדוד בית קודם שיבנה בית לדוד. מן הצד השני עומד עקרון "מידה כנגד מידה": דוד לא יקבל בית מה' קודם שיבנה בית לה'. אלא שמחשבה טובה, הקב"ה מצרפה למעשה, לכן למעשה היה סדר הדברים כך: דוד ביקש לבנות בית לה'; ה' בנה בית לדוד; ובנו בנה את הבית לה'.

מזמור קל"ב בספר תהילים עוסק אף הוא בסוגייתנו:

(א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת זְכוֹר ה' לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ: (ב) אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה' נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב: (ג) אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי: (ד) אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה: (ה) עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה' מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב: (ו) הִנֵּה שְׁמַעֲנוּהָ בְאֶפְרָתָה מְצָאנוּהָ בִּשְׂדֵי יָעַר: (ז) נָבוֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָיו נִשְׁתַּחֲוֶה לַהֲדֹם רַגְלָיו: (ח) קוּמָה ה' לִמְנוּחָתֶךָ אַתָּה וַאֲרוֹן עֻזֶּךָ: (ט) כֹּהֲנֶיךָ יִלְבְּשׁוּ צֶדֶק וַחֲסִידֶיךָ יְרַנֵּנוּ: (י) בַּעֲבוּר דָּוִד עַבְדֶּךָ אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ:

(יא) נִשְׁבַּע ה' לְדָוִד אֱמֶת לֹא יָשׁוּב מִמֶּנָּה מִפְּרִי בִטְנְךָ אָשִׁית לְכִסֵּא לָךְ: (יב) אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ בְּרִיתִי וְעֵדֹתִי זוֹ אֲלַמְּדֵם גַּם בְּנֵיהֶם עֲדֵי עַד יֵשְׁבוּ לְכִסֵּא לָךְ: (יג) כִּי בָחַר ה' בְּצִיּוֹן אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ: (יד) זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד פֹּה אֵשֵׁב כִּי אִוִּתִיהָ: (טו) צֵידָהּ בָּרֵךְ אֲבָרֵךְ אֶבְיוֹנֶיהָ אַשְׂבִּיעַ לָחֶם: (טז) וְכֹהֲנֶיהָ אַלְבִּישׁ יֶשַׁע וַחֲסִידֶיהָ רַנֵּן יְרַנֵּנוּ: (יז) שָׁם אַצְמִיחַ קֶרֶן לְדָוִד עָרַכְתִּי נֵר לִמְשִׁיחִי: (יח) אוֹיְבָיו אַלְבִּישׁ בֹּשֶׁת וְעָלָיו יָצִיץ נִזְרוֹ:

במזמור מתוארות שתי שבועות מקבילות: החלק הראשון פותח בשבועת דוד לה' ומתאר את מאמציו של דוד למצוא מקום לבית ה'; החלק השני מביא את שבועת ה' לדוד (כמענה למאמציו) להעניק לו מלכות נצחית.

יש הקבלות פנימיות רבות בין שני החלקים: "עד אמצא מקום לה' " (ה) - "כי בחר ה' בציון" (יג); "קומה ה' למנוחתך" (ח) - "זאת מנוחתי עדי עד" (יד); "כהניך ילבשו צדק" (ט) - "וכהניה אלביש ישע" (טז); "בעבור דוד עבדך אל תשב פני משיחך" (י) - "שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי" (יז). בתוך החלק השני גופו יש הקבלה בין "גם בניהם עדי עד ישבו לכסא לך" (יב) לבין "זאת מנוחתי עדי עד פה אשר כי אִוִיתיה" (טו). וגם כאן, כמו בשמ"ב ז', קודמת ההבטחה על קביעותה של מלכות דוד לבחירת מקום המקדש:

נִשְׁבַּע ה' לְדָוִד אֱמֶת לֹא יָשׁוּב מִמֶּנָּה מִפְּרִי בִטְנְךָ אָשִׁית לְכִסֵּא לָךְ.
אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ בְּרִיתִי וְעֵדֹתִי זוֹ אֲלַמְּדֵם גַּם בְּנֵיהֶם עֲדֵי עַד יֵשְׁבוּ לְכִסֵּא לָךְ.
כִּי בָחַר ה' בְּצִיּוֹן אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ.

מדוע מותנה בניין בית קבע לקב"ה בבניין בית קבוע למלכות ישראל?

1. מלכות ישראל - כיסא מלכות ה' בעולם

התשובה הראשונה היא שהדרך המאפשרת למעשה את גילוי מלכות ה' בעולם היא מלכות ישראל. הפסוק המדגים עיקרון זה באופן השלם ביותר הוא מה שנאמר בשלמה "וישב שלמה על כסא ה' למלך תחת דויד אביו" (דה"א כ"ט, כג); מלך ישראל יושב על כיסא ה'. מלכות ישראל היא היא כיסא ה', היא הכלי השלטוני שדרכו מתגלה ומתפרטת מלכות ה' בעולם - ועל כן עליה לקדום לבניין הבית לה'.

2. מינוי מלך - הכרתת עמלק - בניין בית הבחירה

במקורות רבים מתואר קיום המצוות הציבוריות בארץ בזה הסדר: העמדת מלך, הכרתת עמלק ובניין המקדש.[6] הנה כך אומר הספרי לפרשת ראה:

'ועברתם את הירדן וישבתם בארץ' (דברים י"ב, י) - רבי יהודה אומר: שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ: למנות להם מלך, לבנות להם בית הבחירה ולהכרית זרע עמלק. איני יודע איזה יקדום: אם למנות להם מלך אם לבנות להם בית הבחירה אם להכרית זרע עמלק. תלמוד לומר 'ויאמר כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק' (שמות י"ז, טז), משישב המלך על כסא ה' את מכרית זרע עמלק. ומנין שכסא ה' זה המלך שנאמר 'וישב שלמה על כסא ה' למלך' (דה"א כ"ט, כג). ועדין איני יודע איזה יקדום אם לבנות להם בית הבחירה אם להכרית זרע עמלק, תלמוד לומר 'אשר ה' א-להיכם מנחיל אתכם' (דברים י"ב, י) ואומר 'ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב' ואומר 'ויאמר דוד אל נתן ראה נא אנכי יושב בבית ארזים וארון הא-להים יֹשב בתוך היריעה' (שמ"ב ז', א-ב) (ספרי דברים פיסקא סז).

כלומר: תחילה יש להקים מלכות ארצית, מכוחה להכרית את עמלק ולהגיע לשלום - ומתוך כך להגיע לבניין המקדש.

3. המלכות - נגיעה בנצח

היות שהמקדש (בהשוואה למשכן) הוא בית קבוע ונצחי לה', יכול הוא להיבנות רק על ידי מלכות ארצית קבועה ונצחית, והביטוי לקביעותה של מלכות בשר ודם הוא שושלת מלוכה.[7] ??להוסיף: גמרא בהוריות וכריתות על משיחה על המעיין. אזכור השיעור על מלכות דוד עד עולם.

וכך כותב המלבי"ם על תהילים קל"ב, י:

כי בחירת המקדש לשבתו עולמים היה בעבור דוד ובזכותו, והיה זה מצד עבודתו שעבד ה' ומצד שנבחר ונמשח כמו שכתוב 'מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו' (תהילים פ"ט, כא). ורק אחר כך בא הפסוק על בחירת ציון 'כי בחר ה' בציון איוה למושב לו', שבחירת זרע דוד היה על שם בחירת ציון.

מעניין לציין שגם בהתגלות ה' לשלמה במראה הלילה השני, לאחר חנוכת המקדש (מל"א ט', ב-ט), קושר הקב"ה את מלכות שלמה להשראת שכינה במקדש:

וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתְךָ וְאֶת תְּחִנָּתְךָ אֲשֶׁר הִתְחַנַּנְתָּה לְפָנַי הִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִתָה לָשׂוּם שְׁמִי שָׁם עַד עוֹלָם וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים. וְאַתָּה אִם תֵּלֵךְ לְפָנַי כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִד אָבִיךָ בְּתָם לֵבָב וּבְיֹשֶׁר לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ חֻקַּי וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמֹר. וַהֲקִמֹתִי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתְּךָ עַל יִשְׂרָאֵל לְעֹלָם כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עַל דָּוִד אָבִיךָ לֵאמֹר לֹא יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מֵעַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל (שם, ג-ה).

ה' מבטיח שאם ינהג שלמה על פי חוקי ה' ומשפטיו תיכון ממלכתו על ישראל עד עולם, וה' ישום עד עולם את שמו בבית שבנה לו שלמה, אך אם לא ישמרם - שני הדברים לא יתקיימו (כפי שנאמר שם בהמשך).

4. מלכות - אחדות המאפשרת השראת שכינה

בשנה שעברה (שיעור 20, "ירושלים בתקופת הכיבוש וההתנחלות (א) - מעמדם של ירושלים והמקדש במשך התקופה") ראינו את דעת הרמב"ם כי בניין בית המקדש מותנה באחדות, ואת דברי הרד"ק, התולה אותו במלכות. הווה אומר: המלכות המאחדת היא תנאי לגילוי מקום המקדש ולבניינו, וזוהי אפוא סיבה נוספת להקדמת ביסוסה של המלכות הארצית לבניין בית למלכות ה'.

ב. מציאות של שלום ומנוחה

בבקשתו מחירם מלך צור שיספק לו ארזים מן הלבנון מנמק שלמה את מניעת דוד מבניין הבית כך:

אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת דָּוִד אָבִי כִּי לֹא יָכֹל לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱ-לֹהָיו מִפְּנֵי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר סְבָבֻהוּ עַד תֵּת ה' אֹתָם תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלָי[8]. וְעַתָּה הֵנִיחַ ה' אֱ-לֹהַי לִי מִסָּבִיב אֵין שָׂטָן וְאֵין פֶּגַע רָע. וְהִנְנִי אֹמֵר לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱ-לֹהַי כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל דָּוִד אָבִי לֵאמֹר בִּנְךָ אֲשֶׁר אֶתֵּן תַּחְתֶּיךָ עַל כִּסְאֶךָ הוּא יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי (מל"א ה', יז-יט).

ומבאר הרד"ק על אתר: "לא רצה לגלות לו הטעם כי הא-ל מנעו כי לא היה כדוד אביו ואמר לו זה הטעם הנראה". כלומר: שלמה העדיף לציין את הטעם הנראה של המלחמות, ולהימנע מאזכור טעמים נוספים שיכלו לפגוע בכבודו של דוד.

לגופו של טעם זה, כבר רמזנו לעיל שהמקדש צריך להיבנות מתוך מציאות של מנוחה מן האויבים, כדברי התורה:

כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח. וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם... (דברים י"ב, ט-יא).

סדר הדברים הוא מהותי:[9] המנוחה מן האויבים מסביב היא תנאי לבניין בית ה'. והיות שבזמן דוד עדיין הייתה מלחמה ולא הייתה מנוחה, לא יכול הבית להיבנות.

ג. מידת הדין ולבו הקשה של דוד

בפרק ז משמונה פרקים כותב הרמב"ם:

ואין מתנאי הנביא שיהו בו המעלות המדותיות בכללותן עד שלא יהא בו שום מגרעת כלל, שהרי... דוד עליו השלום נביא... ומצאנוהו בעל לב קשה. ואף על פי שנשתמש בכך בגוים ובהריגת הכופרים והיה רחמן לישראל, הרי ביאר בדברי הימים שה' לא מצאו ראוי לבנין בית המקדש בגלל רוב הרוגיו ואמר לו 'לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת' וכו' (דה"א כ"ב, ח).

גם הרמב"ן בפירושו על במדבר ט"ז, כא כותב כי תכונות אופי דומות של דוד הן שמנעו ממנו לבנות את הבית: "ודוד... הוא איש משפט ומחזיק במידת הדין ולא הוכשר בבית הרחמים[10] ועל כן נתאחר הבנין כל ימי דוד".

סיכום

בשיעור זה החילונו לבחון את הסיבות שבגללן מנוע היה דוד מלבנות את בית ה'. התייחסנו להעדר מלכות קבועה ומציאות של מנוחה ולמידותיו של דוד. בשיעור הבא נבחן בע"ה סיבות נוספות במקרא ובחז"ל ונדון ביחס בין הסיבות השונות.