דילוג לתוכן העיקרי

הצורך בנבואה והצורך בהסכמת העם במינוי שליט

קובץ טקסט
 
 
 
א. מחלוקת הראשונים בשאלת הסמכות למנות מלך
 
כעת, לאחר שבחנו בשיעורים האחרונים כמה מן ההיבטים הטבועים בנושא המלוכה, הגיעה העת להתמקד במרכיבים שונים של מערכת השלטון על פי ההלכה.
 
איזו שיטה לבחירת מלך מאמצת התורה? למעשה, התורה מתנסחת בנושא זה באופן דו משמעי. מצד אחד – כתוב כי על העם למנות על עצמו מלך ("ואמרת אשימה עלי מלך" [דברים י"ז, יד]), ומצד שני – בפסוק הבא מציינת התורה שהמלך נבחר ע"י ה'.
 
הרמב"ן (שם) מתייחס לסתירה בין הפסוקים, ומצטט את "דעת המפרשים", לפיה ה' בוחר את המלך, ואנו מתוודעים לבחירתו ע"י האורים ותומים או ע"י הנביא. יש להבין את הפסוק הראשון, המתאר את העם הבוחר לו מלך, כך שהעם ממליך את האדם שה' בחר עבורו. הרמב"ן עצמו, לעומת זאת, מפרש שהעם ממנה לעצמו מלך, ומציע פירושים שונים לאמירה כי המלך יבחר ע"י ה'.
 
הרמב"ם מאמץ גישה שלישית המשלבת את שני היסודות: הוא סבור שיש צורך הן בסנהדרין (המייצגים את העם) והן בנביא (המביא את דבר ה') למינוי מלך. למעשה, הרמב"ם מאחד שני מקורות תנאיים. התוספתא (סנהדרין ג', ד') כותבת שעל הסנהדרין מוטל למנות מלך, בעוד הספרי מסביר כי הנביא קובע מהי בחירתו של ה'. בניגוד להנחה, אותה קבלו הרמב"ן וה"דעת מפרשים", כי שני המקורות סותרים, מציע הרמב"ם שיטה הרואה את ההכרח שבקיום שני היסודות במינוי מלך.
 
ב. היחס בין הנבואה לבין העם במינוי המלך
 
תפקיד העם במינוי המלך
 
מהו היחס בין שני היסודות? ודאי שאין הסנהדרין יכולה להתנגד למינויו של אדם שנמצא ראוי לכך ע"י הנביא, כיון שלא יעלה על דעתה לטעון שהידע או המידע שברשותה עדיפים על שלו – "כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב" (שמואל א', ט"ז, ז). אם כך, עלינו להבין כי הרמב"ם מצריך התערבות אנושית על מנת לייסד מקור סמכות נוסף. על אף שהנביא הינו ועדת החיפוש האולטימטיבית, אשר בידו ההכרעה הסופית, על הסנהדרין להיות מעורבת כנציגות העם. אישור הסנהדרין ומינוי המלך על ידה מכוננים את המלך כמי שסמכותו נובעת מבחירת העם. כלומר, הסנהדרין אינה משמשת כאן בתפקידה כרשות שופטת, אלא כמייצגת את העם; ע"י הוספת מעורבותה של הסנהדרין בתהליך המינוי נוטע הרמב"ם את סמכויות שלטון המלוכה ברצונו ובאישורו של העם.
 
עקרון זה מפורש בגמרא במסכת ברכות (נה ע"א), אם כי בהקשר אגדתי במקצת:
 
אמר ר' יצחק: אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכין בצבור, שנאמר: "ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי". אמר לו הקב"ה למשה: משה, הגון עליך בצלאל? אמר לו: רבש"ע, אם לפניך הגון, לפני לא כל שכן? אמר לו: אף על פי כן לך אמור להם. הלך ואמר להם לישראל: הגון עליכם בצלאל? אמרו לו: אם לפני הקב"ה ולפניך הוא הגון, לפנינו כל שכן!
 
על אף שהקב"ה כבר בחר בבצלאל, הוא מבקש שגם העם עצמו יהיה שותף בתהליך הבחירה. משה תמה – מכיון שהקב"ה כבר החליט, מדוע יש צורך בחוות דעת נוספת? ה' עונה לו שהשתתפותו של העם בתהליך היא הכרחית לא כדי לבחור במועמד המתאים ביותר, אלא כדי להעניק לבצלאל את המנדט לסמכותו[1].
 
תפקיד הנבואה במינוי המלך
 
כעת, לאחר שראינו שהרמב"ם תובע שהמלך יקבל מנדט מן העם ועל כן קובע שעל הסנהדרין להיות מעורבת בתהליך הבחירה, עלינו לבחון את תפקידו של הנביא. האם הוא משמש רק כועדת חיפוש, מוכשר יותר משאר בני תמותה לזיהוי המועמד המתאים, אך אינו בעל סמכות מיוחדת, או שהוא מייצג של הסמכות האלוקית? משמעויותיה של סוגיה זו למצבנו הנוכחי ברורות. אם מקור הסמכות היחיד הנצרך הינו בחירת העם, אז הרי הוא קיים גם כיום, לא פחות מבעבר, וניתן ליישמו בשיטת ממשל דמוקרטית כמו גם מלוכנית. אך אם אכן נדרשת גם סמכות אלוקית, אזי רק ע"י נביא או אורים ותומים ניתן לתת תוקף לשלטון כיום[2].
 
ג. מחלוקת האחרונים בשאלת הסמכות למנות מלך
 
הביטוי ההלכתי לחקירה זו הוא השאלה אם הנביא נצרך רק לכתחילה, או גם בדיעבד. אם אנו תומכים בהנחה שלנביא אין תפקיד מלבד לאתר את המועמד למלוכה, אזי מעורבותו אינה הכרחית: אם הנביא יכול לעזור בתהליך הבחירה – מוטב, ואם לאו – בית הדין יסתפק בשיקול דעתו. מצד שני, ההנחה השניה גורסת שה' מעניק מסמכותו לתהליך, ואם כן – אין תחליף למעורבותו של נביא.
 
נראה כי ה"קרן אורה", בפירושו למסכת הוריות (יא ע"ב), טוען כי נושא זה נתון במחלוקת בין התלמוד הבבלי לתלמוד הירושלמי. דעתו של הבבלי היא שכל מנהיג המקובל ע"י העם נחשב למלך, בעוד הירושלמי, הכותב כי כל המלכים הישראלים שמלכו אחרי יהוא היו גנבים (מאחר ולא מונו ע"י נביא), מתעקש כי סמכותו של הנביא בלבד תעניק לשלטון מעמד של מלוכה. הוא מצטט גם את בעלי התוספות (סנהדרין כ ע"ב), הדורשים החלטה של ה' על מנת לקיים סמכות מלוכנית, מאחר ורק סמכות אלוקית יכולה להעניק לאדם שררה על אדם אחר. בניגוד לתוספות, הרמב"ם בפירושו למשנה (כריתות פ"א מ"א) מעלה מספר תסריטים של המלכת מלך עתידי, הכוללים הסכמה ציבורית רחבה, שימוש בכוח, מינוי ע"י נביא, הסנהדרין או כהן גדול, ומכיר בכל אחת מהאפשרויות כמעניקה לו סמכות מלכותית.
 
שני מקורות ידועים נוספים המתייחסים לסוגיה זו הם הרדב"ז (הלכות מלכים פ"ג ה"ח), הסובר כי מלך יכול להבחר הן ע"י נביא והן ע"י העם, והרב קוק, אשר עוסק בנושא בשו"ת משפט כהן (קמד, טו) ונוטה לקבל את האפשרות הראשונה, שהנביא אינו הכרחי, ובכך סולל את הדרך להכשרת שלטון בית חשמונאי. וכך שאלת נחיצותה של ההתערבות האלוקית במינוי מלך הינה נושא למחלוקת (אפשרית) בין הבבלי לירושלמי ובין הרמב"ם לתוספות, והינה גם נושא לדיון נוסף באחרונים.
 
ד. הקשר בין הגוף הממנה את המלך לבין סמכויותיו
 
לאחר שהצגנו את הדעות המובאות לעיל, לא נוכל לסכם את הפרק ללא קישורן לנושאים ולתפיסות שעסקנו בהם בשיעורים קודמים. לאורך כל הדיון שערכנו בשיעור זה, לא הבחנו בין תפקידים שונים של המלכות. אך כפי שהסברנו בשיעורים קודמים, אין אפשרות לכלול יחד את כל ההלכות הקשורות למלך ללא ניתוח של טבען המהותי. לאור זאת, עלינו להמשיך לסקור את מסקנותינו. כנקודת פתיחה נוכל לקחת הערה של הרב קוק בסיום דבריו הנזכרים לעיל. הרב קוק נשאל על זכותם של החשמונאים לפתוח במלחמה (אחת מזכויותיו של מלך). הוא השיב וסיכם כי היו שליטים לגיטימיים כיוון שמינוי ע"י נביא איננו הכרחי, והוא מוסיף:
 
וחוץ מזה נראים הדברים שבזמן שאין מלך, כיון שמשפטי המלוכה הם ג"כ מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכיות של המשפטים לידי האומה בכללה. וביחוד נראה שגם כל שופט שקם בישראל דין מלך יש לו, לענין כמה משפטי המלוכה, וביחוד למה שנוגע להנהגת הכלל  (משפט כהן, קמד).
 
נקודת האמת שבדבריו בהירה וחדה. כל עוד אנו עסוקים ברווחת הציבור – מה שהגדרנו כסוגיה הקשורה לשלטון ולא למעמד אישי – סביר להניח שהיכולת להעניק סמכויות שלטון לשליט (או, בהעדר שלטון מלוכני, לכל צורת ממשל המוקמת ע"י העם) נמצאת בידי העם. מנגד, אם נקבל את הטענה שמלכות בית דוד מעניקה מעמד אישי של קדושה, הרי לכך נצרכת ודאי סמכות אלוקית בלבד, הדורשת נבואה.
 
אם כן, יש לבחון את המקורות המובאים לעיל בהתאם לשאלה לאילו אלמנטים של המלכות הם מתייחסים. הן הבבלי והן הירושלמי דנים בנושא קרבן נשיא, ואנו רואים שיש ביניהם מחלוקת בעניין זה; אך אין זו בהכרח מחלוקת לגבי לגיטימיות הסמכות השלטונית, וניתן לפרש שהשאלה צרה יותר: האם הקרבן נלווה למעמד האישי של המלך או שהינו תוצאת ניצול לרעה של כוחו. הרדב"ז מתייחס להלכה של מורד במלכות, התוספות דן במשפט המלך, הרמב"ם עוסק בהלכות משיחת מלך במקרה של הורשה שנויה במחלוקת, והרב קוק עוסק בנושא פתיחה במלחמה. יש לנתח כל אחת משאלות אלו בנפרד, ולא נקח על עצמנו משימה זו כעת, אך עלינו להדגיש שיתכן והנושא העומד לדיון למעשה הינו הבנת כל אחד מן ההיבטים השונים והקשר שלו לאלמנטים שונים של המלוכה, ולא מחלוקת גורפת על שאלת הצורך בנביא על מנת להעניק לגיטימיות לשלטון מלכותי ולעומד בראשו.
 
לסיום, ראוי לציין כי הרמב"ם מוסיף וטוען, בהתבססו על הפסוק "ואמרת אשימה עלי מלך", שבקשת העם למלך היא עצמה חלק מן המצווה, דרישה שמצביעה על מקור הסמכות הנטוע בעם, שעליו להביע רצון למנות על עצמו מלך בשר ודם.
 
 

[1]   רעיון הסנהדרין המתפקדת כגוף המיצג של עם ישראל, לפחות כשיטתו של הרמב"ם, מעוגן היטב ואף הועמק עוד יותר ע"י אחרונים שונים, המתבססים על ניסוחו של הרמב"ם בהלכות תרומות פ"א ה"ב, ובהלכות מלכים, פ"ה ה"ב.
בין היתר, עיינו במאמרו של הרב סולובייצ'יק בנושא קידוש החודש בקובץ חידושי תורה ובדיונו של הרב גורן במאמר הפתיחה לספר 'משיב מלחמה'. ראו גם ספרו של פרופ' בלידשטיין, "עקרונות מדיניים במשנתו של הרמב"ם", עמ' 58.
למעשה, כפי שמביא פרופ' בלידשטיין, הרמב"ם עצמו ניסח את הרעיון הזה בפירוש המשניות על מסכת הוריות (פ"א ה"ו), שם הוא מציין במפורש שהסנהדרין היא "קהל ישראל בכלליותו".
[2]   מקורות סמכות אפשריים אחרים לפונקציות דמוקרטיות ידונו בעתיד, בל"נ.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)