דילוג לתוכן העיקרי

על הצמצום אצל ר' נחמן

קובץ טקסט

שיעור 6 - הצמצום אצל ר' נחמן

בשיעורנו הקודם , למדנו בקוים כלליים את עקרון הצמצום של תורת האר"י. סיימנו את השיעור במתח הקיים בין שתי האפשרויות לגבי מציאותו של החלל הפנוי. מתח זה בא לידי ביטוי בתורה ס"ד של ר' נחמן והוא לובש לבוש קיומי ביותר, ונלמד תורה זו שלבים שלבים:

כי השם יתברך מחמת רחמנותו ברא את העולם, כי רצה לגלות רחמנותו, ואם לא היה בריאת העולם על מי היה מראה רחמנותו. ועל כן ברא את כל הבריאה מתחילת האצילות, עד סוף נקודת המרכז של עולם הגשמי, כדי להראות רחמנותו. וכאשר רצה השם יתברך לברוא את העולם, לא היה מקום לבראו מחמת שהיה הכל אין סוף. על כן צמצם את האור לצדדין, ועל ידי הצמצום הזה נעשה חלל הפנוי. ובתוך החלל הפנוי הזה, נתהוו כל הימים והמדות, שהם בריאת העולם (כמו שכתוב בעץ חיים בתחילתו):

וזה החלל הפנוי, היה מוכרח לבריאת העולם. כי בלתי החלל הפנוי, לא היה שום מקום לבריאת העולם כנ"ל. וזה הצמצום של החלל הפנוי, אי אפשר להבין ולהשיג, כי אם לעתיד לבוא. כי צריך לומר בו שני הפכים, יש ואין. כי החלל הפנוי הוא על ידי הצמצום, שכביכול צמצם אלוקותו משם, ואין שם אלוקות כביכול, כי אם לא כן אינו פנוי, והכל אין סוף, ואין מקום לבריאת העולם כלל. אבל באמת לאמיתו, בוודאי אף על פי כן יש שם גם כן אלוקות, כי בוודאי אין שום דבר בלעדי חיותו. ועל כן אי אפשר להשיג כלל בחינת חלל הפנוי, עד לעתיד לבוא (ליקוטי מוהר"ן קמא סד).

ר' נחמן בפיסקה זו, אינו מתכוון לחדש דבר כי אם רק לתאר את תורת הצמצום של האר"י, אולם הדרך שבה הוא מתאר תורה זו, מכריעה כמה הכרעות משמעותיות בשאלות כבדות משקל.

נחלק את דבריו לשלשה חלקים ונתייחס לכל אחד בנפרד:

א. 'הרצון הראשון'.

ב. הצמצום.

ג. החלל הפנוי.[1]

'הרצון הראשון'

ההכרעה הראשונה שעושה ר' נחמן נוגעת לסיבת הבריאה. 'כי השם יתברך מחמת רחמנותו ברא את העולם'. לאמירה פשוטה זו, ישנן שתי משמעויות.

א. דווקא על רקע תורת הצמצום הנוטה לתיאור מיכני של התהוות העולם, עלולות לצמוח הבנות המצמצמות עד לכדי אובדן את הכוונה והרצון האלוקי. כדי להמחיש את דברנו נביא מספר ציטוטים מדברי אחד החוקרים הגדולים של תורת האר"י:

"תוצאות בירורנו מפיצות אור חדש על טיב עצם הצמצום: אקט הצמצום הוא מעין שבירה באין סוף עצמו. לא רצונו של אלוקים להאציל את העולמות ולפנות מקום למציאותם הוא העיקר, אלא הצורך בהוצאת הדין מתוכו, כלומר בהזדככותו של אלוקים, מביא לידי השתלשלות העולמות. והזדככות זו אינה אפשרית אלא בדרך הצמצום, כלומר בדרך של משבר ושבירה פנימית. הצמצום בוקע את הווית האין סוף ומפריע את שלוות חייו, כדי להבטיח את טהרתו המוחלטת, את 'תכלית הרחמים' של הויתו."[2]

לדברים אלו, ולדברים אחרים שהוא כותב על תורת האר"י ישנן שתי השלכות מיידיות:

האחת, היא העדר רצון אלוקי לבריאה. מדובר כמעט ב'אילוץ' של האין סוף האלוקי להקיא מתוכו את הרע והדין. ותהליך 'הקאה' זה מלווה בצמצום ובבריאת העולמות.

השניה, היא דחיקתה של בריאת העולם לשולי ההתהוות. מדובר כמעט ב'תופעת לוואי' של הוצאת הדינים מן האין סוף.

שתי מסקנות אלו, נפסלות לחלוטין בהצגת תורת הצמצום על פי ר' נחמן. ראשית, מדובר ברצון חופשי לגמרי. לא באילוץ, לא בכורח, לא בהשלמה אלא בחפץ אלוקי טהור. ושנית, בריאת העולם מונחת ביסוד חפץ זה והיא הגורם המרכזי ואולי אף הבלעדי לצמצום האין סוף האלוקי.[3]

אמנם, בתורה אחרת בה מתאר ר' נחמן את תורת הצמצום, אנו מוצאים נימה של אילוץ, אולם מדובר באילוץ שונה בתכלית:

כי קודם הבריאה היה אור הקדוש ברוך הוא אין סוף. ורצה הקדוש ברוך הוא שיתגלה מלכותו, ואין מלך בלא עם, והוצרך לברוא בני אדם, שיקבלו עול מלכותו (ליקוטי מוהר"ן קמא מט, א).[4]

כמו בתורה ס"ד, גם כאן נשמר רצונו החופשי הראשון של הקב"ה להתגלות, אולם בתורה זו מתחדדת נקודה שבתורה ס"ד היא מעט מוסתרת, והיא האילוץ שבבריאה. האילוץ, לפי דברים אלו, אינו רק בצמצום, אלא בקונקרטיות שלובש רצונו החופשי של אלוקים להתגלות - בריאת בני האדם.

ר' נחמן אינו נבהל מלהעניק לעולם ולבני האדם משמעות בדיעבדית, על כל ההשלכות הנגזרות מכך אך גם משמעות זו נועדה להגשים רצון אלוקי חופשי. גם כאן לפי אבחנה זו, לא מדובר בתופעת לוואי לתהליכים שאינם קשורים לעולם ולאדם, אלא דרך, ואפילו תהיה זו דרך בדיעבדית, להגשמת רצונו החופשי של אלוקים.[5]

ב. השלכה נוספת בהצגה זו של ר' נחמן, היא הקביעה כי התנועה האלוקית הראשונה במסגרת התהוות ההויה היא תנועה של רחמים. הצמצום הוא אקט של דין, יש בו הסתרה, התרחקות, העלמות, ולהתחיל בו פירושו של דבר להניח בתשתית ההתהוות את הדין. דברי ר' נחמן: 'כי השם יתברך מחמת רחמנותו ברא את העולם', הם כסמי מרגוע לאימה שכובשת אותנו נוכח תיאור הצמצום הראשיתי. כל התגלות של דין בעולם, כל מגפה, כל פורענות, כל פצצה גרעינית המאיימת להשמיד את העולם, נכנסת לפרופורציה אחרת, כשנזכרים בדברים אלו - מחמת רחמנותו ברא את העולם. משפט זה אינו מבטל את קיומו של הדין. אקט הצמצום בוא יבוא, והשפעותיו על העולם יהדהדו בהיסטוריה האנושית מדור לדור, אך תמיד נדע, על פי ר' נחמן, כי משהו יסודי יותר, ראשיתי יותר, וממילא נצחי יותר עומד ביסודם של דברים - הרחמים.[6]

הצמצום

היסוד השני אותו מזכיר ר' נחמן בתיאורו הוא יסוד הצמצום. כאמור בשיעורנו הקודם, המעבר מאין סוף למציאות מוגבלת חייב לעבור דרך צמצום, שבו האין סוף מפנה עצמו ומסלק מאורו לצדדים.

יסוד הצמצום, שהוא נקודת מפתח בהתהוות ההוויה לפי האר"י אינו נוגע אך ורק לשלב הראשוני, אלא הוא עקרון מנחה בכל שלבי הבריאה. כדי לגלות גילוי מוגבל, חייבת להיות לפני כן הסתלקות של הבלתי מוגבל, אין מעבר ישיר ועקבי מן האין סופי והמופשט אל הסופי והמוגדר.

יסוד זה בקבלת האר"י הוא יסוד הנוגע להתהוות העולמות, אולם החסידות ככלל ור' נחמן בפרט, העניקו ליסוד זה מימד קיומי-רוחני, ולעתים אף פסיכולוגי, בחייו הדתיים של האדם.[7]

ר' נחמן לומד שני עקרונות משמעותיים בסוד הצמצום ומיישמם בחיים.

האחד, והוא היסודי ביותר, הוא העובדה כי כדי להתגלות לאדם וליצור עמו מגע, מוכרח היה הקב"ה להצטמצם.[8] עקרון זה אמור להיות מיושם כל אימת שאדם נפגש עם האלוקות, וכך מסיק ר' נחמן גם ממערכת היחסים בין הלומד והמלמד:

השגות אלוקות, אי אפשר להשיג כי אם על ידי צמצומים רבים. מעילה לעלול, משכל עליון לשכל תחתון. כמו שאנו רואים בחוש, שאי אפשר להשיג שכל גדול, כי אם על ידי התלבשות בשכל התחתון. כמו המלמד כשרוצה להסביר שכל גדול להתלמיד, הוא צריך להלביש אותו בשכל תחתון וקטן, כדי שיוכל התלמיד להבינו. דהיינו שהוא מציע לו מתחילה ההקדמות ושכליות קטנים שמסבב לו תחילה, כדי להבינו על ידי זה המכוון, שהוא שכל עליון וגדול (ליקוטי מוהר"ן קמא ל, א).

בהמשך התורה, מזהיר ר' נחמן את האדם שעליו למצוא לו מלמד הגון, שיש ביכולתו לצמצם את ההשגות האלוקיות אותן הוא רוצה להקנות, ולהלבישן בלבושים שיהיו שווים לנפשו של הלומד. המלמד נתבע על ידי ר' נחמן לחקות את תנועת הצמצום האלוקית, ולא מדובר בכשרון מיסטי. יכולתו של מורה לקחת רעיון נשגב ולהלבישו בלבושים שיהיו מובנים לתלמיד, היא יכולת מסוד הצמצום. ר' נחמן קובע שככל שמדובר בתלמיד נמוך יותר (אם בגיל אם בכשרון) הוא זקוק למורה מוכשר יותר:

כי כל מה שהוא קטן ומרוחק ביותר, צריך למלמד גדול ביותר, שיהיה אומן כזה, שיוכל להלביש שכל עליון כזה, דהיינו השגתו יתברך שמו לקטן ומרוחק כמותו (שם).[9]

בדברים אלו מיישם ר' נחמן את סוד הצמצום אך גם ביישום זה, המבנה הוא אותו המבנה: המלמד שהוא 'המתווך' בין האלוקות לבין התלמיד, ותפקידו להביא את ההשגות האלוקיות לידי גילוי, צריך לדעת את סוד הצמצום.

העקרון השני הנלמד על ידי ר' נחמן מסוד הצמצום הוא העובדה כי צמצום האין סוף נועד לאפשר לעולם המידות להתהוות. המידה, הגבול, ההגדרה, הינם תוצאותיו של הצמצום.

עקרון זה, מביא את ר' נחמן לעשות את הצעד הבא:

וזה ידוע, שהתורה היינו המדות, היינו הימים, שורה בהם אהבתו יתברך שמו. כמו שכתוב בזהר הקדוש (בלק קצ"א:, בראשית מ"ו.) "יומם יצוה ה' חסדו", שהחסד היינו האהבה, כמו שכתוב (ירמיה ל"א): "אהבת עולם אהבתיך" [על כן משכתיך חסד] וכו', הוא יומא דאזל עם כולהו יומין, היינו המדות. כי המדות הם צמצומים לאלוקותו, כדי שנוכל להשיג אותו על ידי מדותיו, כמו שכתוב בזהר הקדוש (פרשת בא מ"ב:): 'בגין דישתמודעין לה', כי בלא מדותיו אי אפשר להשיג אותו. ומחמת האהבה שאהב את ישראל, ורצה שידבקו בו ויאהבו אותו עמו מזה העולם הגשמי, הלביש את אלוקותו במדות התורה (ליקוטי מוהר"ן קמא לג, ד).[10]

ר' נחמן בדברים אלו, הופך בעצם את המסלול לדו כיווני. כשם שירידתו של הקב"ה אל האדם כדי להתגלות לו, חייבה צמצום ומעבר לעולם המידות, כך גם בכיוון ההפוך. כאשר האדם מבקש להתקרב אל הקב"ה חפץ להדבק בו עליו לחפש את המקום שבו הצטמצם הקב"ה וזו התורה.

העקרון המרכזי בתורה הוא המידה והגבול. מסיפור הבריאה שיסודות ההבדלה והתיחום הם המרכזיים בו, דרך סיפורי האבות וסיפורי בני ישראל שהנהגותיו ומידותיו השונות של הקב"ה באים בהם לידי ביטוי, ועד לעולם המצוות התוחמות את חייו של האדם מכל בחינה אפשרית.

בין התורה לבין האין סוף האלוקי, פעור תהומו של החלל הפנוי, ועלול האדם לבקש לדלג מעל תהום זה ולקפוץ ישר אל האין סוף, ומלמדנו ר' נחמן שכשם שהקב"ה בכבודו ובעצמו לא קפץ מן האין סוף אל האדם, אלא דרך הצמצום, כך האדם בדרכו אל הבורא, אינו יכול לדלג על עולם המידות והגבולות, שהוא כלבוש לאין סוף. אולם ר' נחמן אף מרחיק לכת יותר, ביישום עקרון זה:

כי קודם הבריאה היה אור הקדוש ברוך הוא אין סוף. ורצה הקדוש ברוך הוא שיתגלה מלכותו, ואין מלך בלא עם, והוצרך לברוא בני אדם, שיקבלו עול מלכותו. והתגלות מלכותו אי אפשר להשיג אלא על ידי המדות, שעל ידי המדות משיגין אלוקותו, ויודעין שיש אדון מושל ומנהיג: וצמצם את האור אין סוף לצדדין, ונשאר חלל פנוי. ובתוך החלל הפנוי, ברא העולמות (כמבאר ב"עץ חיים" בתחלתו בהיכל א' ענף ג'), והן הן מדותיו. והלב הוא הציר של המדות, היינו החכמה שבלב, כמו שכתוב (שמות ל"א): "ובלב כל חכם לב" וכו'. ועיקר היצירה היתה בחכמה, כמו שכתוב (תהלים ק"ד): "כולם בחכמה עשית". נמצא שהלב הוא הציר, כמו שכתוב (שם ע"ג): "צור לבבי"... וכשאדם חושב במחשבות רעות, הוא מטמטם את החלל של הבריאה, ששם התגלות המדות. כי הלב הוא צור העולמים, היינו צור המדות. כי לפי אור להביות הלב של איש הישראלי, אי אפשר להתגלות מהמדות. כי אור להביותו, הוא עד אין סוף, היינו אין סוף ואין תכלית לתשוקתו: וצריך לצמצם ההתלהבות, כדי שישאר בלב חלל, כמו שכתוב (תהלים ק"ט): "ולבי חלל בקרבי". ועל ידי הצמצום של ההתלהבות, יוכל לבוא להתגלות מהמדות, היינו לעבוד את השם יתברך בהדרגה ובמדה (ליקוטי מוהר"ן קמא מט, א).

כאן כבר האדם בהשתוקקותו לקב"ה נדרש לא רק לחפש את הגילוי המצומצם אלא אף לצמצם עצמו. האדם כביכול מדומה, בדברים אלו לקב"ה והוא צריך להצטמצם בנסיונו להגיע לדבקות באלוקים. כמובן שצמצום זה לא נועד עבור הקב"ה אלא עבור האדם, אך עם כל זאת ר' נחמן בתורה זו מדמה את התלהבותו הפנימית של האדם והשתוקקותו לבורא לאין סוף, וכיון שכך השתוקקות זו אינה יכולה להפוך ולהתרגם לשפה של מעשים.

ר' נחמן מחדש, אם מבינים אנו נכונה, שלעתים התלהבותו האינסופית של האדם, אינה מקדמת אותו ואינה מקרבת אותו לבורא עולם. האדם, לדעת ר' נחמן צריך לעתים להצטנן, לפנות מקום, לסלק את ההתלהבות לצדדים, ואז בשקט ובמנוחה להכניסה באופן מבוקר ומדורג לתוך החלל, והדרגתיות זו, היא שתאפשר לאותה ההתלהבות להיות קונסטרוקטיבית. עקרון הצמצום, אם כן, המניח כי לעתים יש לסלק עוצמה והארה לצדדים, על מנת לפנות מקום שבתוכו ניתן יהיה לבנות מחדש ובמדורג את האור והעוצמה, הוא עקרון המיושם גם בחייו של האדם. ראינו יישום אחד ביחס לעבודת ד'. יישום נוסף אנו מוצאים גם בהקשרים אחרים:

אמר: שיש צדיקים שהם גדולים בתורה ובקיאים בספרים הרבה ובדרשות רבותינו זכרונם לברכה, ומחמת זה דיקא אינם יכולים לחדש בתורה מחמת שהם בקיאים מאד. כי כשמתחיל לומר תורה ורוצה לחדש איזה דבר מבלבל אותם בקיאותם הגדולה ומתחילים לומר מיד הקדמות הרבה ודברים הרבה מה שיודעים מספרים, ומחמת זה נתבלבל דבריהם ואינם יכולים להוציא לאור איזה חדוש נאה. ותפס אז לדוגמא גדול אחד בדורו שלא היה יכול לומר תורה מחמת זה. והמובן מדבריו היה כי כשרוצין לחדש חדושין צריכין לצמצם את מוחו לבלי לרוץ מיד לבלבל דעתו בריבוי הקדמות שאינם מוכרחים לחדושיו. ויעשה עצמו כאינו יודע ואז יכול להוציא לאור לחדש חדושים הרבה בהדרגה כסדר. ועוד דבר מזה אך אי אפשר לבאר דבר כזה בכתב והחכם יבין מדעתו (שיחות מוהר"ן רסו).

כאן אנו רואים יישום הנוגע למאגר האינפורמציה והנתונים שיש בקדקדו של החכם. היכולת להפוך נהר דעת זה לכדי רעיון מוגדר ומובנה, מותנית ביכולתו של האדם 'לצמצם את מוחו'. צמצום זה, לדעת ר' נחמן, תובע מהאדם לא רק מתינות ויכולת סידור, כי אם הרבה יותר: 'ויעשה עצמו כאינו יודע'! ר' נחמן תובע חלל פנוי ממש, לא סידור מחודש של האור. יכולתו של האדם למחוק את ידיעותיו ולעמוד בפני תלמידיו ככלי ריק, היא זו המקנה לו את הכשרון לבנות בנין ידיעות מוגדר ומובן.

נדמה לי כי דברים אלו אינם בבחינת 'עצה מתודית', אלא נושאים הם בקרבם מסר רעיוני עמוק. המחדש חידושי תורה, סובר ר' נחמן, אינו מחדש רק מדעתו. החידוש הינו שפע אלוקי נשגב המפכה במעיין הדעת של אותו תלמיד חכם. המורה המבקש לשתות ולהשקות אחרים מאותו המעיין, עליו להכניס עצמו לעמדה רוחנית של הקשבה. מרצים ומורים רבים, מרביצים תורה בתלמידיהם ולעתים התחושה היא כי רוח חיה אינה מפעמת בתלמודם. על מנת שייפח אלוקים ב'ידיעותיו' של המורה רוח חיים, רוח שהיא בבחינת 'מאן דנפח מדיליה נפח', על המורה להצטמצם, להקשיב, לעשות עצמו בבחינת חלל הפנוי - ויעשה עצמו כאינו יודע.

סוף דבר, ראינו בפרק זה, כיצד מיישם ר' נחמן את עקרון הצמצום שגילה האר"י, בטרמינולוגיה הלקוחה מעולמו של האדם הדתי, עובד ד': בית המקדש, מתן תורה, מורה ותלמיד, השתוקקות לד', חידושי תורה - כל אלו ואחרים, מביאים לידי ביטוי את עקרון הצמצום והוא אימננטי להם כמו גם לכל תופעה אחרת הקיימת בעולם.[11]

מהי המשמעות של יישום עקרון זה בכל צעד בחיינו.

נדמה לי כי השימוש שעושה הגרי"ד סולובייצ'יק בעקרון זה, יכול לשמש מודל הנגדה לדרך שר' נחמן משתמש בעקרון זה:

אף הגרי"ד מיישם את עקרון הצמצום בנושאים שונים. במקום אחד, הוא מזהה את עקרון הצמצום בתנועה הנפשית הנדרשת מהאדם לצאת מעמדה אכזיסטנציאליסטית רווית בדידות, אל החברה ואל אלוקים, כתנועה של צמצום שיסודה בסוד הצמצום האלוקי.[12]

במקום אחר הוא מדבר על תביעת האמונה מהאדם היהודי לעצור לעתים את שעטת הכיבוש הטבועה בו, ולסגת לאחוריו, תוך הודאה כי לא הכל בר כיבוש ולא הכל ראוי להכבש. הדברים נכונים לגבי העולם המדעי, העולם האסתטי והעולם הדתי.[13]

לא נכנס, מקוצר היריעה, למשמעות תנועת הנסיגה של הגרי"ד ולהבדלים בינה לבין נסיגתו של ר' נחמן, רק נאמר כי כמו אצל ר' נחמן, גם אצל הגרי"ד הצמצום והנסיגה נועדו להפגיש את האדם עם משהו גבוה יותר שיבוא בעקבות הנסיגה. הגרי"ד מתמקד ביסוד הממרק והמצרף המלווה את הנסיגה כיסוד המכונן את הבנין החדש, ור' נחמן מתמקד בפינוי המקום ובהקשבה העמוקה יותר הנוצרים מדממת המוות השוררת בעקבות הנסיגה.

אך נדמה לי כי ההבדל המרכזי בין ר' נחמן לגרי"ד סולובייציק בהקשר זה קשור למעמדו של סוד הצמצום בעולם, וכך אומר הגרי"ד:

הבה אשאל את השאלה הבאה: האם תורת הצימצום הלוריאנית [= של האר"י] סוד קבלי היא בלבד, נטול כל השלכה מוסרית עבורנו, או שמא היא היא הבסיס לגישתנו המוסרית? אם אמנם נסוג אלוקים, וממעשה זה של צמצום נמשכת בריאת העולם, הרי אנו נקראים לילך בדרכיו, לאור העיקרון של חיקוי הא-ל. לפיכך תובעת האתיקה היהודית מן האדם כי במצבים מסוימים ייסוג לאחוריו ('גאון וענווה', בתוך דברי הגות וההערכה, עמ' 221)

הגרי"ד רואה בסוד הצמצום של האר"י כתנועה של אלוקים בשלב התהוות העולם, וממילא לאור העקרון של חיקוי האלוקים, עלינו ללכת בדרכיו ולהמשיך באותה התנועה.

הדרכה זו של הגרי"ד, היא במסגרת צו אלוקי שהוא חיצוני לאדם. אמנם יתכן שצו זה אינו סתמי והוא מותאם לחוקיותו של העולם, דבר המתקבל על הדעת לאור העובדה שמדובר במעשה שהיווה את התשתית לעולם, אך עדיין מדובר בצו הנזקק לגושפנקה המוסרית של עקרון חיקוי האל.

נדמה לי כי אצל ר' נחמן התמונה שונה בתכלית.

פעולת הצמצום, עליה מדבר האר"י, לדעת ר' נחמן, אינה פעולה השייכת לרגע מסויים או זמן מסויים בהיסטוריה, ומעתה ואילך הזיקה אליה היא זיקה היסטורית - מוסרית. פעולת הצמצום שהיא הסתרת אור אלוקי כדי לגלותו מחדש, היא תנועה אלוקית שלא חדלה מראשית ההויה ועד לרגע זה.

האור האלוקי הנחבא בכל פינה, בכל יצור ובכל בריה, ממשיך להעלם ולהתגלות בכל רגע ורגע. כשאדם נתבע, לדעת ר' נחמן, לסגת לאחוריו ולהצטמצם, אין זה צו חיצוני המוטל על האדם, מדובר בהצטרפות לתנועה האלוקית שמתחוללת ממילא בעולם מחוץ לאדם ובתוכו.

השתוקקותו האינסופית של האדם לאלוקים, היא היא עצמה אור אין סוף הנמצא בתוכו של האדם השואף להתגלות, ובצמצומו משתתף האדם ביחד עם ההויה האלוקית בתנועת הכיסוי וגילוי. האדם המצמצם ומצטמצם אינו דומה לאלוקים, כדברי הגרי"ד סולובייצ'יק, אלא הוא נעתר לרישומו של אלוקים הנמצא בו ומחוצה לו.

נדמה לי כי יסוד החילוק בין הגרי"ד לר' נחמן קשור לתפיסת האל - נקודה שהתחלנו להתייחס אליה בשיעור הקודם, והיא תהיה עיקר ענינינו בשיעור הבא.

עקרון חיקוי האל, הוא עקרון שבתשתיתו מונחת תפיסה טרנסצנדנטית של האלוקות. מה הוא - הרחוק, האין סופי, הנבדל והמקודש[14] מהאדם - רחום, אף אתה תהיה רחום. הצמצום, מנקודת מבט זו, נתפס כמאורע היסטורי, שאמנם חקק בטבע הבריאה יסוד וחוק הרלוונטי גם לנו, אך עדיין הוא בבחינת מאורע היסטורי.

התפיסה האימננטית, אותה מאמץ ר' נחמן בשתי ידים, כפי שנראה בשיעור הבא, המזהה את האור האלוקי הפועל בתוך כל ההויה, וגם בתוך האדם עצמו, רואה בכל התולדות - הכללים והפרטים, את תנועתו של האור האלוקי, הממשיך להעלם ולהתגלות. הצמצום האלוקי עליו דיבר האר"י, במובן זה, הוא כאן ועכשיו, ותפקידו של האדם להעתר לתנועה אלוקית זו, להשתלב בה ולהתמזג עמה.

שותפות זו, שעליה מדבר ר' נחמן, כשהיא נעשית באופן מודע, מביאה היא את האדם לדבקות מתמדת באלוקות, גם כשהוא נאנק תחת סבל הצמצום וההסתרה, מכיוון שהוא חש כי סבלו הוא סבלה של האלוקות המצטמצמת, וצרתם משותפת היא.

 

בבואנו לדון ביראת שמים אנו מחלקים בין יראת הרוממות ליראת העונש, ובלשונו של ר' נחמן 'יראה עליונה' ו'יראה תחתונה'. למעשה ר' נחמן מרחיב את ההגדרות מעבר לכך:

 

 

[1] בנושא זה נרחיב בעז"ה בשיעור מספר 10.

[2] י. תשבי, תורת הרע והקליפה בקבלת האר"י, עמ' נז-נח.

[3] נראה לי, כי עיון בדברי האר"י (בעיקר בעץ חיים שכתבו ר' חיים ויטאל תלמידו המובהק) מוכיח אף הוא כי ר' נחמן צודק. יצויין שאף תשבי מביא מקורות מכתבי האר"י המחזקים את שיטתו של ר' נחמן, אולם הוא טוען שהם אינם העיקר. ואכמ"ל.

[4] וכן עיין ליקוטי מוהר"ן קמא עח.

[5] ועיין ליקוטי מוהר"ן קמא נב: "כי יש אפיקורסים, שאומרים שהעולם הוא מחויב המציאות. ולפי דעתם הרעה המשובשת, נדמה להם שיש על זה ראיות ומופתים, חס ושלום, ממנהג העולם. אבל באמת הבל יפצה פיהם, כי באמת העולם ומלואו הוא אפשרי המציאות. כי רק השם יתברך לבד הוא מחויב המציאות, אבל כל העולמות עם כל אשר בהם הם אפשרי המציאות. כי הוא יתברך בראם יש מאין, וביכלתו וכוחו ואפשרותו יתברך היה לבראם או שלא לבראם, על כן בודאי כל העולם ומלואו הוא אפשרי המציאות".

ובהמשך שם, מפרט ר' נחמן מהו היסוד 'מחויב המציאות' שכן קיים בעולם, לבד מאלוקים.

[6] הרב סולובייצ'יק, כפי שנראה בהמשך, מתייחס אף הוא לסוד הצמצום, ובהקשר זה כך הוא כותב: "למען אהבתו לאדם ולעולם זנח אלוקים את האין סוף וכביכול סר הצידה" (דברי הגות וההערכה, גאון וענווה, עמ' 221).

[7] תופעה זו של תרגומם של המודלים הקבליים של האר"י לידי מושגים קיומיים מעבודתו הדתית של האדם, הינה נחלתם של כתבים רבים בחסידות. ג. שלום (בספרו 'הזרמים העיקריים במיסטיקה היהודית') טוען כי החסידות אינה מפתחת עוד את קבלת האר"י, אלא היא המשכה, במובן זה של תרגומה לחייו המעשיים של האדם.

[8] עיין ליקוטי מוהר"ן קמא ריט שם מיישם ר' נחמן את המודל הקבלי של האר"י ביחס לבית המקדש: אהבתו ורצונו של הקב"ה להתגלות לישראל, חוסר יכולתם להכיל את גאונו וכבודו, הצטמצמותו בתוך בית המקדש, ואפילו החורבן המקביל לשבירת הכלים.

[9] לעתים מקובלת הדעה המוטעית כי ככל שמדובר בגיל גבוה יותר כך המורים צריכים להיות טובים יותר. ר' נחמן קובע כאן את ההיפך הגמור.

[10] וכן ליקוטי מוהר"ן קמא נו, ג.

[11] עוד על המתקת הצמצום עיין ליקוטי מוהר"ן סא, ו.

[12] 'הקהילה', בתוך 'דברי הגות וההערכה' עמ' 230.

[13] 'צירוף', שם עמ' 244 ואילך.

[14] הגרי"ד סולובייצ'יק מפרש את קריאתם של שרפי מעלה 'קדוש קדוש קדוש', כהצהרה על הפער האינסופי המבדיל בין האדם והעולם לבין אלוקים: "האם לא שרו המלאכים 'קדוש קדוש קדוש', טרנסצנדנטי טרנסצנדנטי טרנסצנדנטי..." (איש האמונה 30-31), אם כי שם עומד הגרי"ד גם על הצד הקרוב של אלוקים לאדם ולעולם: "ועם זאת 'ד' צבאות מלא כל הארץ כבודו', השוכן בכל גרעין זעיר של הבריאה וכל היקום מלא כבודו". הגרי"ד מתאר שם את הדיכוטומיה שבין שני צדדים אלו וההתמודדות עמה. נדמה כי גם כשהגרי"ד מדבר על עמידה אכזיסטנציאלית מול אלוקים הקרוב, לא מדובר באימננטיות אלוקית, כלומר, קיומו של אלוקים בכל פרט ופרט המאפשר מפגש בלתי אמצעי עימו, אלא בבחינת חכמתו ומעשה ידיו המתגלים בכל פרט ופרט, אולם הדברים דורשים עיון נפרד ואכמ"ל.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)