המלחמה במואב - מבוא | 1

א. מבנה הסיפור כמסגרת שבה מעוצבת הבעיה המרכזית שבו.

סיפור המלחמה במואב משתרע על פני הפסוקים ד-כז שבפרק ג' ומכיל 22 פסוקים. פסוקים א-ג שבראש הפרק אינם מגופו של סיפורנו: הם פסוקי סיכום והערכה כלליים למלכותו של יהורם בן אחאב, כמקובל בספר מלכים ביחס לכל אחד מן המלכים הנזכרים בו.[1]

כפי שהדבר בדרך כלל בסיפור המקראי, אף סיפורנו נחצה לשתי מחציות שוות. המעבר מן המחצית הראשונה לשנייה כרוך בתפנית חדה ומפתיעה: אווירת המשבר והמצוקה ודברי הזעם שבפי אלישע, הממלאים את המחצית הראשונה של הסיפור, מתחלפים בבת אחת בנבואת ישועה מופלאה ובלתי צפויה, המהפכת את האווירה בסיפור מן הקצה עד הקצה:

כֹּה אָמַר ה': עָשֹׂה הַנַּחַל הַזֶּה גֵּבִים גֵּבִים... וּשְׁתִיתֶם אַתֶּם וּמִקְנֵיכֶם וּבְהֶמְתְּכֶם.
וְנָקַל זֹאת בְּעֵינֵי ה' וְנָתַן אֶת מוֹאָב בְּיֶדְכֶם. (טז-יח)

אלו הם אפוא חלקיו של הסיפור:

מחצית א: ד-טו (12 פסוקים) - מצוקה, משבר ודברי זעם של אלישע.

מחצית זו נחלקת לשתי פסקאות:

1. ד-י יציאת הצבאות למלחמה על מואב והסתבכותם בדרך ללא מים.

2. יא-טו פניית שלושת המלכים לאלישע ודברי הזעם בפיו כנגד מלך ישראל.

אווירת המשבר והייאוש מהווה מכנה משותף לשתי הפסקאות במחצית זו. דברי מלך ישראל מבטאים זאת היטב: הפסקה הראשונה נחתמת בקריאתו:

אֲהָהּ! כִּי קָרָא ה' לִשְׁלֹשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה
לָתֵת אוֹתָם בְּיַד מוֹאָב. (י)

ואף קרוב לסיומה של הפסקה השנייה, מגיב מלך ישראל על דברי זעמו של אלישע באומרו:

אַל כִּי קָרָא ה' לִשְׁלֹשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה
לָתֵת אוֹתָם בְּיַד מוֹאָב. (יג)

הפסוק האחרון במחצית הראשונה (טו) "ועתה קחו לי מנגן, והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'", מהווה חוליה מקשרת למחצית השנייה: הוא הסימן הראשון לשינוי האווירה, שכן נבואה הבאה על רקע נגינה, מסתבר שלא תהא נבואת פורענות. אולם עצם הצורך באמצעי זה - נגינת המנגן כהשראה שתחול על אלישע לקראת קבלת הנבואה - יש בו כדי ללמד על אווירת הכעס שבה היה שרוי אלישע באותה שעה.[2]

מחצית ב: טז-כז (12 פסוקים) - נבואת ההצלה והניצחון והתגשמותה.

אף מחצית זו נחלקת לשתי פסקאות:

3. טז-יט נבואת ההצלה והניצחון בפי אלישע

4. כ-כז התגשמות הנבואה בפועל

על אף שהעילה לפנייתם של המלכים לאלישע הייתה המחסור במים - (ט) "ולא היה מים למחנה ולבהמה" - מתנבא אלישע לשואליו אף על גורלה של המלחמה במואב. בחלקה הראשון של נבואתו (טז-יז) הוא מבטיח שיבואו מים לפתור את מצוקת הצמא, ואילו בחלקה השני (יח-יט) הוא מבטיח ניצחון על מואב ומדריך את המלכים כיצד עליהם להכות את ארץ מואב.

תיאור התגשמותה של הנבואה מתאים לסדר הדברים בפי אלישע: בפסוק כ מתואר בואם של המים; בפסוקים כא-כד1 מתוארת תגובתם המפתיעה של המואבים הנובעת מחמת נס בואם של המים, ותגובתם היא שאפשרה את הניצחון עליהם ואת ביצוע הוראותיו של אלישע, כמתואר בפסוקים כד2 - כה. בפסוקים כו-כז מתוארת תפנית מפתיעה בסיומו של הסיפור: עולת מישע גורמת לקצף גדול על ישראל, והתוצאה מכך היא הסתלקותם של הצבאות התוקפים, ללא הכרעה סופית של המלחמה.

הקבלת המחציות של הסיפור מגלה כי הסיפור בנוי במבנה כיאסטי ניגודי:

פסקה 1 מקבילה הקבלה ניגודית לפסקה 4, ופסקה 2 מקבילה באותה דרך לפסקה 3:

        1. מצוקת הצמא וסכנת הנפילה ביד מואב

   2. זעמו של הנביא אלישע

----------------------------

   3. נבואת הישועה בפי אלישע

       4. בוא המים והניצחון על מואב

מבנה זה מהווה עיצוב נאמן לתפנית הבלתי צפויה המתחוללת במהלך סיפורנו: לא רק המציאות הריאלית מתהפכת לטובה מראשית הסיפור לאחריתו (כפי שמתבטא בהקבלה הניגודית בין פסקאות 1 ו- 4) אלא אף ציפיותיו של הנביא (ובעקבותיו אף של הקורא), מתהפכות עד הקצה בהיות עליו יד ה' ובקבלו נבואה הפוכה למה שהיה נראה מתחילת דבריו.

מהו פשרה של תפנית כפולה זו בסיפורנו? מדוע גלגלה ההשגחה הא-לוהית את שלושת הצבאות בדרך הנראית הרת אסון, ולפתע חלצה אותם ממצוקתם בהעניקה להם מים וניצחון? מדוע החל הנביא בדברי זעם ואי-רצון לנבא, וסיים בנבואה מופלאה של הצלחה וניצחון? האם טעה אלישע בהתייחסותו הראשונה לשואליו, כיוון שלא זכה עדיין בנבואה?[3]

מציאת התשובה לשאלות אלו היא המשימה העיקרית העומדת לפנינו בלימוד הסיפור, והיא מתחייבת כבר מעיון ראשון במבנה הסיפור ובהשתלשלות העניינים העיקריים בו.

בחינה מדוקדקת של כל אחת משתי המחציות תגלה, שהסתירה בהתייחסות אל המלחמה (סתירה שנוכחנו בקיומה בדברינו הקודמים) מצויה בכל מחצית בפני עצמה.

עצם נוכחותו של אלישע במחנה הלוחמים, כפי שהיא מתגלה בתחילת הפסקה השנייה (פס' יא) רומזת ליחס חיובי למלחמה זו, שהרי לשם מה יצא הנביא עם הצבא, אם לא כדי להיות מוכן לנבא ולהדריך בשעת הצורך?[4] נמצא שביציאתו זו יש כבר ניצן ראשון של נבואתו במחצית השנייה של הסיפור.[5] דבר זה הופך את דברי זעמו בהמשך המחצית הראשונה לתמוהים ביותר.

במהלך המחצית השנייה של סיפורנו מתקיימת נבואת ההצלה והניצחון בהתאמה מלאה לדבריו. אולם בסיום מחצית זו (בפסוקים כו-כז) חלה תפנית שלא נצפתה בנבואת אלישע ונראית אף כסותרת אותה: הניצחון על מואב מסתיים בנסיגת הצבאות התוקפים. מלך מואב ועירו קיר-חרשת (היא קיר מואב בירת הממלכה) ניצלים מחמת קצף גדול שהיה על ישראל. נקודת הסיום של הסיפור מחזירה אותנו אפוא אל המחצית הראשונה שלו - אל מצוקת הצמא של הצבאות התוקפים המעניקה למואב יתרון עליהם (פס' י).

הסתירה בהתייחסות אל המלחמה אינה נובעת אפוא רק מהשוואת המחציות זו לזו, אלא נמצאת בכל אחת משתי המחציות. דבר זה מסבך עוד יותר את הבנת סיפורנו, אך מעניק גם קצה חוט לפתרון הבעיה, כפי שניווכח בעיונים הבאים.

*****

לסיפורנו שני הקשרים, המחייבים שתי התייחסויות שונות אליו: ראשית, הוא אחד מן הסיפורים על הנביא אלישע ופעולותיו, ובכך הוא ממשיך את הפרק הקודם ומשתלב גם בפרקים הבאים, שכולם עוסקים בדמותו של אלישע ובמעשיו.[6] בהקשר הזה יש להשוות את נבואת אלישע בפרקנו לנבואותיו ולמעשיו בשאר פרקי אלישע; וכן יש לעמוד על זיקתה לנבואתו של אליהו, כפי שעשינו בפרק הקודם וכפי שעוד נעשה בסיפורים הבאים על אלישע.

שנית, סיפורנו עוסק בקורות ממלכת ישראל ומלחמותיה, ובשיתוף הפעולה המדיני והצבאי בין ממלכת ישראל בהנהגת בית אחאב לממלכת יהודה בהנהגת יהושפט. בולט לעין הדמיון הענייני ואף המילולי בין סיפורנו לבין סיפור המלחמה ברמות גלעד במל"א כ"ב. יש להשוות בין שני הסיפורים הללו, לעמוד על השווה והשונה ביניהם (נעשה זאת בעיון השלישי מעיוני המבוא הללו) ולנסות לעמוד על משמעות הדמיון והשוני ביניהם. בהקשר הזה מקבילו של אלישע בסיפור אינו אליהו, אלא דווקא מיכיהו בן ימלה - הנביא הפועל בפרק כ"ב.

עיקרה של סדרת עיונים זו, העוסקת בסיפור המלחמה במואב, תוקדש להקשר השני של פרקנו, ורק בסיומה יבוא כנספח עיון שיעסוק בהקשר הראשון שלו.