דילוג לתוכן העיקרי

המלחמה במואב - מבוא | 2

קובץ טקסט

המלחמה במואב מל"ב ג', ד-כז: עיוני מבוא

ב. הרקע הפוליטי, הגיאוגרפי והאקלימי לסיפורנו

בעיון מבוא זה נפרוש בקצרה את נתוני הרקע הנחוצים להבנת סיפורנו: את הרקע ההיסטורי והפוליטי לפרוץ המלחמה כפי שהוא עולה מן המקרא עצמו;[1] את תיאור התשתית הגיאוגרפית הקשורה בארץ מואב ובארץ אדום; את תיאור תוואי המסע שבחרו שלושת המלכים לערוך כדי לתקוף את מואב; ואת הנתונים האקלימיים והגיאוגרפיים שבמסגרתם התרחש נס בואם של המים אל הנחל שבו היו מצויים שלושת הצבאות.

1. הרקע הפוליטי

בימי בית עמרי הייתה מואב משועבדת לישראל,[2] ומלך מואב שילם מס שנתי למלך ישראל, כנאמר במצג של סיפורנו, בפסוק ד:

וּמֵישַׁע מֶלֶךְ מוֹאָב הָיָה נֹקֵד (- רועה, והכוונה לבעל עדרים)
וְהֵשִׁיב לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מֵאָה אֶלֶף כָּרִים וּמֵאָה אֶלֶף אֵילִים צָמֶר.

עם מותו של אחאב במלחמת רמות גלעד, החל תהליך של ירידה והתפוררות של בית עמרי. מישע ניצל זאת ופרק את עולה של ישראל מעליו, כנאמר בפסוק השני של המצג של סיפורנו (ה):

וַיְהִי כְּמוֹת אַחְאָב, וַיִּפְשַׁע מֶלֶךְ מוֹאָב בְּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל.

עובדה זו נמסרה לנו כבר בתיאור מלכותו הקצרה של אחזיהו בן אחאב (מל"א כ"ב, נב - מל"ב א', יח) - "ויפשע מואב בישראל אחרי מות אחאב" (מל"ב א', א). אלא שאחזיהו, בימי מלכותו הקשים והקצרים - הוא מלך פחות משנתיים - לא הגיע לטפל בבעיית המרד המואבי. רק יהורם אחיו, שעלה למלוכה לאחר מות אחזיהו, נתפנה לעריכת מסע מלחמה כנגד מואב:

וַיֵּצֵא הַמֶּלֶךְ יְהוֹרָם בַּיּוֹם הַהוּא מִשֹּׁמְרוֹן, וַיִּפְקֹד אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל. (ו)

מטרתו של יהורם מלך ישראל היא, מסתבר, להשיב את שלטון ישראל על מואב המתמרדת. דבר זה עולה מפנייתו ליהושפט מלך יהודה:

מֶלֶךְ מוֹאָב פָּשַׁע בִּי הֲתֵלֵךְ אִתִּי אֶל מוֹאָב לַמִּלְחָמָה? (ז)

אחד השינויים הפוליטיים המשמעותיים ביותר שהתחוללו בימי בית עמרי הוא השינוי ביחס בין ממלכת יהודה לממלכת ישראל. ממצב של איבה מתמשכת, מצב שאפיין את היחסים בין שתי הממלכות האחיות מאז היפרדותן ועד עליית עמרי, הן הפכו לבנות ברית, עד כדי כך שקשרי חיתון קישרו בין שני בתי המלוכה.[3] פנייתו של יהורם אל יהושפט והסכמתו של יהושפט לצאת למלחמה שיזם מלך ישראל למטרותיו, אינם שיתוף הפעולה הראשון בדור זה בין שתי הממלכות בנות הברית. לפחות עוד שני מעשים של שיתוף פעולה קדמו לזה שבפרקנו: במל"א כ"ה מתוארת פנייתו של אחאב אל יהושפט, שילך עמו למלחמה על רמות גלעד. ואכן שני המלכים על צבאותיהם עלו למלחמה בארם יחדיו; המלחמה הסתיימה במותו של אחאב ובחזרת הצבאות התוקפים למקומם בלא להשיג דבר; בימי אחזיהו בנו של אחאב, נתקיים שיתוף פעולה כלכלי עם יהושפט: נעשה ניסיון להקים צי אניות משותף בעציון גבר (המצויה תחת שלטון יהודה) "ללכת אפירה לזהב". אף ניסיון זה לשיתוף פעולה לא עלה יפה.[4]

הצלע השלישית במסע המלחמה שיזם מלך ישראל כנגד מואב הוא מלך אדום וצבאו. הלה, לא זו בלבד שהשתתף במלחמה כשותף שווה (והוא אף יורד אל אלישע ביחד עם שני המלכים האחרים כדי לשמוע מפיו את דבר ה'), אלא אף העמיד את ארצו כבסיס למתקפה על מואב מצד גבולה הדרומי. מה למלך אדום ולעמו בברית זו שבין מלך ישראל למלך יהודה?

כשם שמואב הייתה משועבדת לממלכת ישראל בתקופה זו (עד שמישע מרד), כך הייתה אדום משועבדת לממלכת יהודה. עובדה זו נזכרה בקיצור בסיכום ימי מלכותו של יהושפט במל"א כ"ב, מא-נא: "ומלך אין באדום, נצב מלך" (שם, פס' מח). כלומר, מפני שעבודה ליהודה, לא עמד בראש אדום מלך עצמאי, אלא נציב-מלך מטעמו של יהושפט.[5]

לכאורה, די בכך כדי להסביר את השתתפות אדום במלחמה כנגד מואב: יהושפט כפה את אדום להשתתף במלחמה. אולם אין זה הרושם המתקבל מסיפורנו: אותו נציב מטעם יהושפט קרוי בסיפורנו תמיד "מלך אדום", וכאמור, הוא מתואר כשותף שווה עם שני המלכים האחרים במלחמה זו. הקורא את סיפורנו ללא ידיעה קודמת, אינו מעלה על דעתו כלל שמלך אדום ועמו משתתפים במלחמה זו בעל כרחם. וגם אין זה מסתבר לכפות שותפות במלחמה על מלך ועל צבא שאינם מעונינים בה מצד עצמם. כיצד ניתן לסמוך עליהם שיילחמו במסירות למען מטרות שאינן שלהם?

לפיכך מסתבר לומר שהאדומים השתתפו במלחמה זו גם מתוך חשבון שהיה להם עם מישע מלך מואב. ישנו רמז ממקור שמחוץ למקרא (שעוד נדון בו בהמשך סדרת עיונים זו) לכך שהמואבים דחקו את האדומים בגבולם המשותף. אם אכן כך הדבר, מלחמה הבאה על מואב מדרום, מגבולה הצפוני של אדום, משרתת היטב את מטרתם של האדומים: מלחמה זו תשחרר תחילה את הלחץ המואבי על אדום. הנחה זו מבארת יפה את השותפות המשולשת והשוויונית בין ישראל ליהודה ואדום המתוארת בסיפורנו, ואת מקומה המרכזי של ארץ אדום במהלך הסיפור הזה.

2. הרקע הגיאוגרפי[6]

1) ארץ מואב

ממלכת מואב נוסדה זמן לא רב לפני הופעת בני ישראל והתנחלותם בארץ כנען. היא השתרעה על פני כל חבל הארץ שממזרח לים המלח. זוהי רמה הררית פורייה הנחלקת לשני חלקים שונים באופיים. נחל ארנון, החוצה רמה זו במרכזה ממזרח למערב ונשפך לים המלח הוא המחלק אותה לשניים: חבל הארץ שמדרום לארנון גבוה יותר מחבל הארץ שמצפון לו[7], וגם הררי יותר וקשה למעבר. החבל שמצפון לארנון הוא בעל אופי של רמה מישורית, ועל כן הוא קרוי במקרא בכמה מקומות 'המישור'.[8] חבל ארץ זה פורה ועשיר יותר, ולפיכך גם מיושב יותר מחבל הארץ שמדרום לארנון.

חבל הארץ שמדרום לארנון היה מואבי למן ייסוד הממלכה המואבית ועד לחורבנה (במאה השישית לפה"ס). לעומת זאת ארץ המישור שמצפון לארנון הייתה אזור מריבה בין המואבים לשכניהם מאז תחילת ההתנחלות המואבית. סיחון מלך האמורי היושב בחשבון, כבש מידי מלך מואב הראשון את ארץ המישור וסיפחה לממלכת האמורי. בני ישראל כבשו את המישור מידי סיחון, כפי שכבשו את כל שאר ארצו ואת ארץ עוג מלך הבשן. נחל ארנון נקבע אז כגבול שבין ישראל למואב, וארץ המישור הפכה לאזור התנחלותם של השבטים גד וראובן. כל זאת מתואר בספר במדבר בפרק כ"א ובפרק ל"ב, ובספר דברים בפרקים ב'-ג'.

על המצב בארץ המישור לאחר הכיבוש הישראלי כותב פרופ' י' ליוור[9]:

ברור שבגלגולי תמורות מהירים אלה נשארה אוכלוסייה מואבית ניכרת בחבלים שמצפון לארנון.[10] ואף מסתבר שהמואבים רצו להחזיר לעצמם את חבלי הארץ אשר קרע סיחון, אם כי חששו מבוא בקְרב עם השבטים הכובשים…

במשך התקופה עד לכיבושה ושעבודה של מואב על ידי דוד (שמ"ב ח', ב) לא פסק המאבק על ארץ המישור. הישוב בה היה מעורב, מואבי וישראלי, והגבול בין מואב ובין ישראל לא היה תמיד הארנון, אלא נע עם התמורות במעמדן של ישראל ומואב.[11]

2) תוואי מסעם של הצבאות היוצאים למלחמה במואב

וַיֹּאמֶר ( - יהורם ליהושפט): אֵי זֶה הַדֶּרֶךְ נַעֲלֶה?
וַיֹּאמֶר ( - יהושפט): דֶּרֶךְ מִדְבַּר אֱדוֹם.
וַיֵּלֶךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ-יְהוּדָה וּמֶלֶךְ אֱדוֹם
וַיָּסֹבּוּ דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים, וְלֹא הָיָה מַיִם לַמַּחֲנֶה... (ח'-ט')

על התוואי שנבחר למסע המלחמה במואב כותב ליוור:[12]

הדרך שהלך בה צבא רב זה של מואב הייתה דרך עקיפין שהוליכה עד לדרומו של הר יהודה, ומשם בדרך קשה היורדת במדבר יהודה לדרומו של ים המלח. היא עוקפת את ביצות המלחה שמדרום לים המלח ועולה לרמת אדום, ומשם בספר במדבר שבמזרחה של ארץ אדום, עד לגבול הדרומי מזרחי של מואב.

דרך זו, לא רק שהתוואי שלה קשה הוא, אלא שעוברת היא בחלקה הניכר באזורים מדבריים, שבהם בעיות ההספקה והמים הן קשות ובמיוחד לצבא גדול וכבד תנועה.

נשאלת אם כן השאלה, מדוע ערך יהורם את המסע בדרך עקיפין קשה וארוכה, ולא עלה על מואב מכיוון צפון, בדרך הנוחה ברובה, המוליכה משומרון למעבר אדם (גשר דמיה) ומשם לא-סלט ולחשבון. זוהי דרך שאורכה אינו עולה בהרבה על מאה ק"מ, ובעבר הירדן היא עוברת כל הזמן בחבל ארץ מיושב, בתוך תחום ההתיישבות הישראלי של הגלעד.[13]

יוסף בן מתתיהו בספרו קדמוניות היהודים[14] היה ער לתמיהה זו, וכך הוא עונה עליה:

והחליטו לעלות דרך מדבר אדום על האויבים (מתוך נימוק) שהללו אינם מצפים כי יבואו להתקיפם מצד זה (- מצד דרום).

בלא להתייחס לדברי יוסף הללו, שולל ליוור את הנחתו:

אין להניח שערך יהורם את מסע העקיפין כדי להפתיע את מואב מכיוון בלתי צפוי, שכן היה זה מסע ארוך של צבאות שלושה מלכים, ומסע מעין זה אינו יכול להיות, מעצם טבעו, מסע אפתעה.

ואכן, הדבר מפורש בסיפורנו כי לא ניתן היה להסתיר את המסע מעיני המואבים:

וְכָל מוֹאָב שָׁמְעוּ כִּי עָלוּ הַמְּלָכִים לְהִלָּחֶם בָּם וַיִּצָּעֲקוּ מִכֹּל חֹגֵר חֲגֹרָה וָמַעְלָה, וַיַּעַמְדוּ עַל הַגְּבוּל. (כא)

נשאיר לעת עתה את השאלה בדבר תוואי המסע שנבחר כתמיהה בלתי פתורה. בהמשך סדרת עיונים זו נענה אף על תמיהה זו.

3) הרקע האקלימי לנס בואם של המים

וַיֹּאמֶר: כֹּה אָמַר ה': עָשֹׂה הַנַּחַל הַזֶּה גֵּבִים גֵּבִים.
כִּי-כֹה אָמַר ה': לֹא תִרְאוּ רוּחַ וְלֹא תִרְאוּ גֶשֶׁם
וְהַנַּחַל הַהוּא יִמָּלֵא מָיִם, וּשְׁתִיתֶם אַתֶּם וּמִקְנֵיכֶם וּבְהֶמְתְּכֶם. (ט"ז)
וַיְהִי בַבֹּקֶר כַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה, וְהִנֵּה מַיִם בָּאִים מִדֶּרֶךְ אֱדוֹם וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֶת הַמָּיִם. (כ')

אם "לא תראו רוח ולא תראו גשם" כיצד יימלא הנחל מים? מניין יבואו המים לנחל וימלאו את גביו?

כך פירש רלב"ג נס זה:

עשה הנחל הזה גבים גבים - רוצה לומר שיעשו המישור ההוא חפירות חפירות, ובזולת רוח וגשם יעשה השם יתברך על דרך המופת שיימלאו החפירות אשר במישור ההוא מים.

ובדרך דומה פירש אף בעל המצודות:

לא תראו רוח - רוצה לומר, לא יבואו המים בדרך טבעי על ידי הרוח והגשם, כי אם יבואו על פי נס.

אולם לא כך פירשו את דברי אלישע ואת הנס שאירע על פי דברו אלו המכירים את טבע הארץ, ובייחוד את אזורי המדבר שבה. התופעה המתוארת בדברי אלישע אופיינית לאזורי מדבר המצויים בשוליהם הנמוכים של אזורים הרריים גשומים. שטפונות פתאומיים כאלה מוכרים לנו ממדבר יהודה ומן הנגב. הם עשויים להפתיע, ואף לסכן, את ההולך בנחלים באזורים אלו. כשמעליו שמים בהירים, אין הוא מעלה על דעתו כי לא הרחק, בהרים המתנשאים מעליו, ירדו גשמים, ואלה תוך שעות מתנקזים לנחלים היורדים למדבר. המים שוצפים במורד הנחל המדברי, ומשאירים אחריהם גבים מלאים מים.

בדרך זו ביאר יוסף בן מתתיהו בקדמוניות היהודים[15] את הנס שאירע:

את הדברים האלה אמר הנביא, ולמחרת, לפני עלות החמה, העלה הנחל מים רבים, כי באותו זמן קרה מקרה, שא-לוהים הוריד גשם שוטף בארץ אדום[16] מהלך שלושה ימים מזה, עד שהצבא ובהמות המשא מצאו מים לשתייה לרוב.

אף במדרש תנחומא (כי תשא כט) פירשו את הנס בדרך דומה (אף שפירשו את זמן בואם של המים שלא כיוסף):

זה שאמר הכתוב (משלי י', כב) 'ברכת ה' היא תעשיר' - זו ברכת אלישע במים, שאמר: 'כה אמר ה', לא תראו רוח ולא תראו גשם, והנחל ההוא ימלא מים'. מה כתיב שם, 'ויהי בבקר כעלות המנחה'. מי שהוא אומר 'בבקר' אומר 'כעלות המנחה' (- שמשמע לפנות ערב)?

אמר רבי תנחומא: שטף של גשמים ירד בדרום (- בארץ אדום) בבוקר, ובאו להם המים כעלות המנחה. הוי 'ברכת ה' היא תעשיר, ולא יוסף עצב עמה' - שלא ראו לא רוח ולא גשם (- שלא נתעצבו בכך) ונתמלא הנחל מים.

בזכות המדרש הזה גם מפרשים שלא הכירו את טבע הארץ, אך הכירו את דברי המדרש הזה, פירשו בדרך דומה.[17]

הנס המתואר בסיפורנו איננו אפוא בחריגה מחוקי הטבע (כפי שסברו רלב"ג ובעל המצודות) אלא בזימון המדויק של תופעת טבע מוכרת למקום ולזמן הנצרכים לה. אלא שעל כך יש להוסיף: זמנן של מלחמות לא היה בדרך כלל בעונת הגשמים, אלא באביב שלאחריה.[18] ירידת הגשמים על הרי אדום בעונה זו, אף שאינה דבר בלתי אפשרי, היא בהחלט דבר בלתי צפוי. הנס היה אפוא לא רק בכך שהשיטפון זומן לנחל שבסביבתו חנו צבאות ישראל, ובשעה שהללו נצרכו למים, אלא גם בכך, שבהתאם לעונה שבה נערכה המלחמה, הופעת המים הייתה כה בלתי צפויה, עד שהמואבים לא העלו על דעתם כי מים הם הזורמים בנחל, ומפני זריחת השמש על המים חשבו כי "דם זה"[19].

נס בואם של המים מדרך אדום היה נס דו תכליתי: הוא הרווה את צמאונם של הצבאות התוקפים, ובמקביל הוא שימש אמצעי להטעיית המואבים, כמתואר בפסוקים כב-כד:

וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר, וְהַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה עַל הַמָּיִם
וַיִּרְאוּ מוֹאָב מִנֶּגֶד אֶת הַמַּיִם אֲדֻמִּים כַּדָּם.
וַיֹּאמְרוּ: דָּם זֶה! הָחֳרֵב נֶחֶרְבוּ הַמְּלָכִים וַיַּכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהו
וְעַתָּה לַשָּׁלָל מוֹאָב!
וַיָּבֹאוּ אֶל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וַיָּקֻמוּ יִשְׂרָאֵל וַיַּכּוּ אֶת מוֹאָב, וַיָּנֻסוּ מִפְּנֵיהֶם. (כ"ב-כ"ב)

כיצד טעו המואבים טעות כה מוזרה? טעותם של המואבים מבוססת על תופעה טבעית מחד, ועל תופעה חברתית פוליטית מאידך. "לעתים, מי הגבים שבאזור נחל זרד (ראה הערה 16) הם אדומים בגלל משקע אבן החול האדומה של הסביבה" - כך כותב ליוור במאמרו על פי דבריהם של שני חוקרים שקדמו לו.[20] לכך יש להוסיף, כמובן, את זווית הקרינה של השמש הזורחת, שתרמה כנראה לצבע הזה: "והשמש זרחה על המים, ויראו מואב מנגד את המים אדומים כדם".

אולם הפירוש שנתנו המואבים למראה עיניהם לא היה אפשרי לולי הייתה זו תופעה מצויה בעולם העתיק, שבריתות צבאיות בין עמים שיצאו למלחמה יחדיו התפרקו, עקב מלחמתם של בני הברית אלו באלו, עוד בטרם נלחמו באויבם המשותף.[21]


[1] הסיוע ממקורות חוץ-מקראיים יידון בהמשכה של סדרת עיונים זו.

[2] מואב הייתה משועבדת לישראל גם בימי דוד ושלמה. מה היה מצבה של מואב בתקופה של דור ומחצה שבין התפלגות הממלכה ועד לימי עמרי? על כך אין המקרא אומר דבר. ממצבת מישע (שתידון בהרחבה בהמשך סדרת עיונים זו) משמע שעמרי הוא ששעבד את מואב, ואם כן לפני עליית עמרי מסתבר שהייתה חופשית.

[3] ראה מל"א כ"ב, מה ומל"ב ח', יח ושם פסוקים כו-כז.

[4] ראה מל"א כ"ב, מט-נ בהשוואה לדהי"ב כ' לז. יש להשלים את פרטי הסיפור על שיתוף הפעולה הזה באמצעות שני המקומות הללו.

[5] אדום הייתה משועבדת לישראל גם בימי דוד ושלמה, וכמו ביחס למואב (ראה הערה2) כך גם ביחס לאדום אין המקרא מציין מה היה מצבה בתקופה שבין התפלגות הממלכה עד יהושפט. השעבוד של אדום ליהודה נפסק בימי יהורם בן יהושפט, כמבואר במל"ב ח', כ-כב.

[6] תיאור הרקע הגיאוגרפי של סיפורנו מבוסס על מאמרו של פרופ' י' ליוור ז"ל 'מלחמותיו של מישע מלך מואב עם ישראל' בקובץ 'היסטוריה צבאית של ארץ ישראל בימי המקרא' שיצא בעריכתו (הוצאת מערכות תשכ"ד) עמ' 221-240. מאמר זה שב ונדפס בספרו 'חקר המקרא ומגילות מדבר יהודה' ירושלים, תשל"ב.

[7] גובה החלק הדרומי 900-1250 מטרים מעל פני הים ואילו גובה החלק הצפוני 700-800 מ' מעל פני הים.

[8] דברים ג', י; יהושע י"ג, ט.

[9] במאמרו המצוין בהערה 6, עמ' 225.

[10] בני ישראל נצטוו להוריש את האמורי ולהחרימו, וכך אכן עשו (דברים ב' לא-לד). מאידך המואבים אינם מעמי כנען, ואדרבה, עליהם נצטוו ישראל (שם פס' ט) "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה", ואם אכן נותרה אוכלוסייה מואבית מצפון לארנון, כדברי ליוור, אפשר שצו זה חל גם ביחס אליה.

[11] בהמשך דבריו אומר ליוור: "בימי עגלון מלך מואב, בראשית ימי השופטים, הגיע תחום שלטונה של מואב עד יריחו וחבלים סמוכים בעבר הירדן המערבי (שופטים ג', יב ואילך). לאחר מכן ירדה קרנה של מואב...מימי דוד יש לנו במקרא ידיעה שתחום ההתיישבות הישראלי הגיע עד הארנון (שמ"ב כ"ד, ה)".

[12] במאמרו המצוין בהערה 6, עמ' 233.

[13] על דרך זו מעיר ליוור כי ניתן היה לקצרה עוד יותר, באמצעות חציית הרי הגלעד הדרומי המבותרים, אך דרך זו נוחה פחות. עוד הוא מעיר על קרבתה של הדרך הזאת לארם כי "מסתבר שמלך ישראל ערך את המסע נגד מואב בעת שצבא ארם-דמשק היה מועסק בסוריה ( - במלחמה באשור)".

[14] ספר תשיעי ג, א (עמ' 316).

[15] ספר תשיעי ג, ב (עמ' 316).

[16] הנחל שבו אירע הנס היה כפי הנראה נחל זרד (ואדי אל חסא). נחל זה שימש גבול בין אדום למואב (וכפי שנאמר בפסוק כא על מואב: "ויצעקו מכל חגר חגֹרה ומעלה ויעמדו על הגבול"). מסתבר שהצבאות עמדו לחצות את הנחל בחלקו המזרחי, המדברי (מסיבות שעמד עליהם ליוור במאמרו עמ' 234). מדרום לנחל זרד מתרוממים הרי אדום הגבוהים ורבי המשקעים. גשם שיורד בהרי אדום אלו אינו ניכר למי שמצוי באזור המדברי המזרחי להם, אך הגשם מתנקז אל הנחל המדברי וממלא את גביו.

[17] רש"י לפסוק כ: "המים התחילו לירד מן השמים בבוקר בארץ אדום, וכעלות המנחה באין שוטפים ובאין לתוך אותו הנחל...במדרש רבי תנחומא". רד"ק לאותו פסוק: "המים האלה, אפשר שהיו מגשמים שהיה רחוק מהם, בארץ אדום, אבל המחנה לא ראה רוח ולא גשם" ואף הוא מביא את מדרשנו. וכן פירש המלבי"ם בביאורו לפסוקים יח-כ, ואף הוא מזכיר את מדרשנו.

[18] ראה שמ"ב י"א, א "ויהי לתשובת השנה לעת צאת המְלָאכִים" ובדברי המפרשים שם.

[19] א. המלבי"ם עמד על כך כי בזכות זה שהמים באו ללא שראו את הגשם שגרם לבואם, שימש הנס למטרה כפולה: גם הצלת הצבאות מן הצמא וגם הטעייה של המואבים.

ב. נס של ירידת גשמים שלא בעונתם והכרעת המלחמה בזכות זאת מתואר כנראה גם בשירת דבורה (שופטים ה', כ-כא וראה שם פסוקים ד-ה).

[20] A. Musil, Arbia Petraea, 1907, p.83, 381; N. Glueck, HUCA 11 (1936) p. 150 n. 43

[21] דוגמה לכך במקרא: דה"ב כ', כג-כד. בשמ"א י"ד, כ-כא מתוארת תופעה דומה במחנה הפלשתים, אף ששם אין מדובר בבעלי ברית הנלחמים איש ברעהו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)