דילוג לתוכן העיקרי

היום השמיני | 1

קובץ טקסט

היום השמיני (א')

בשיעור זה נעשה פסק זמן קצר מהלימוד השוטף של מדרשי הלכה, ונעסוק בסוגיה אגדית. סוגיה זו, מעבר למשמעויות והרעיונות הטמונים בה, יכולה להדגים באופן מרוכז כמה מהעקרונות החשובים של לימוד מדרשי חז"ל, שעל חלקם כבר עמדנו בעבר. בנושא זה נעסוק בעזרת ה' בשבועיים הקרובים, ולאחר מכן נחזור לעיסוקנו הרגיל במדרשי ההלכה.

המקורות

"ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל. ויאמר אל אהרן: קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעלה תמימים, והקרב לפני ה'. ואל בני ישראל תדבר לאמר: קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש בני שנה תמימים לעולה, ושור ואיל לשלמים לזבוח לפני ה' ומנחה בלולה בשמן, כי היום ה' נראה אליכם." (ויקרא ט', א-ד)

פסוקים אלו נדרשים בספרא בריש פרשת שמיני:

(א) 'ויהי ביום השמיני קרא': זה אחד מן הכתובים שצריך לדרוש.
נאמר כאן 'ויהי ביום השמיני', ונאמר להלן 'ויהי ביום השלישי'. אין אנו יודעים אם שלישי לשבת, אם שלישי למניין?
כשהוא אומר 'כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני[1]... ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר[2]' הווה אומר - שלישי למניין.
וכאן נאמר 'ויהי ביום השמיני' אין אנו יודעים אם שמיני למניין אם שמיני לחודש?
כשהוא אומר 'כי שבעת ימים ימלא את ידכם' הווה אומר - שמיני למניין ולא שמיני לחודש.
(ב) 'קרא משה לאהרן ולבניו': לפי שכיבדו המקום תחילה לאהרן אף משה כיבדו בסוף, שנאמר: 'קרא משה לאהרן ולבניו' ואחר כך 'לזקני ישראל'."

עיון במדרש

הלכה א': הדרשן כאן בונה גזירה שווה בין היום השמיני למילואים, שם נאמר "ויהי ביום השמיני", למעמד הר סיני שם גם כן נאמר "ויהי": "ויהי ביום השלישי". מהשוואה מילולית זו הוא מסיק על התלבטות דומה שצריכה לעלות בשני המקומות - האם ציון היום הוא לתאריך קבוע (שלישי בשבת/בחודש) או לסופו של מניין ימים מסויים.

במבט ראשון נראה שההתלבטות המשותפת מקורה אך ורק בהשוואה המילולית בין המקומות השונים - המילה "ויהי" שמופיעה בשניהם. כך הדברים מוצגים, ולכאורה אין סיבה לחשוב שלא כך הם פני הדברים. אבל בכל זאת מתעוררת תמיהה, האמנם ייתכן שהדרשן יבנה את שאלותיו ומסקנותיו רק על השוואה טכנית ופורמלית שכזו?

ניתן להציג שאלה זו בהקשר רחב יותר, ולשאול כך גם על מידת ה'גזירה שווה' בכללותה: כיצד ייתכן לתלות כל כך הרבה דינים ופרטי הלכות שמקורם אך ורק בדימיון מילולי - חיצוני, של מילים ספורות בין פרשיות שונות?! לא נעסוק כאן בשאלת ה'גזירה שווה' בהקשרה המלא, אך נצביע כאן על תופעה המתגלית בסוגיה שלנו, שבכוחה להאיר גם סוגיות של 'גזירה שווה' במקומות נוספים.

בדיקה מעמיקה יותר בפרטי העניין, מגלה שההשוואה בין מעמד הר סיני ליום השמיני למילואים רחבה הרבה יותר מזו המוצגת במפורש בדברי הדרשן: מקורה בהקבלה כללית בין היום השמיני למעמד הר סיני, ולא רק בהשוואה טכנית בין המילים.

היום השמיני

מעמד הר סיני

"ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח..." (ויקרא ט', כד)

"והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש.." (שמות י"ט, יח) 

"כי היום ה' נראה עליכם" (שם ט' ד'); "וירא כבוד ה' אל כל העם" (שם ט', כג)

"וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר" (שם י"ט, כ) 

"וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם" (שם ט' כד)

"וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק..." (שם כ', יד) 

חטא נדב ואביהוא (שם י', א-ב)

"והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה' פן יפרוץ בם." (שם י"ט, כד)

עד כאן ניסינו להתחקות אחר דרך קריאתו של הדרשן את הפסוקים, והצענו שמסקנתו מבוססת על הקבלה כללית בין הפרשיות ולא רק על לימוד פרשני מילולי. אך כל זה היה רק על דרך ההשערה, כיוון שהדרשן עצמו לא מציין במפורש את כל ההקבלות הללו בין הפרשיות. אך שפר חלקנו בסוגיה זו, ונראה שניתן להביא ראיה מלשון הדרשן עצמו, לכך שהקשר שהוא מצא בין היום השמיני למעמד הר סיני הוא גם תוכני ולא מילולי גרידא: מיד בהמשך בהלכה הבאה, לומד הדרשן (הלכה ב') -

"'קרא משה לאהרן ולבניו': לפי שכיבדו המקום תחילה לאהרן אף משה כיבדו בסוף, שנאמר: 'קרא משה לאהרן ולבניו' ואחר כך 'לזקני ישראל'."

הדרשן מסביר את הקדמת אהרן לזקני ישראל על ידי משה ביום השמיני, על רקע הקדמתו להם על ידי ה', ובכך אות וסימן לכבוד שנפל בחלקו. והפסוקים שמובאים כרקע, בהם ה' מכבד את אהרן הם פסוקים ממעמד הר סיני! קשה לראות במיקומה של דרשה זו (הלכה ב') בסמיכות לדרשה הקודמת, ובפסוקים שהובאו לביסוס טענתו, דבר מקרי. מסתבר מאד שההקבלה העקרונית שהוזכרה לעיל בין הפרשיות היא זו שעמדה ביסוד הדרשה הראשונה, ויישום נוסף שלה - מעמדו של אהרן הכהן בהתגלות - בא לידי ביטוי בדרשה השניה.

הר סיני ואוהל מועד

נראה אם כן בבירור, שישנה כאן מגמה עקרונית של הדרשן להשוות באופן כללי בין היום השמיני למילואים למעמד הר סיני - יש משהו ביום השמיני שהוא מעין מעמד הר סיני. ואם כך, עלינו לשאול מהי משמעותה של השוואה זו?

יתכן שביסוד ההקבלה מונחת התפיסה שאוהל מועד הוא מקום המשך נתינת התורה[3]. כלומר, נתינת התורה רק החלה בהר סיני: המעמד הוא מעמד מכונן, ראשוני, בו ניתנו רק עשרת הדיברות שהם כמה עקרונות כלליים בלבד. מתן התורה חייב להימשך, ולשם כך נועד מקום מיוחד - ארון העדות שבתוך אוהל מועד:

"ונועדתי לך שם ודיברתי אתך מעל הכפורת... את כל אשר אצווה אותך אל בני ישראל."

אך כאן הנתינה שונה: תורה לפרטיה ודקדוקיה. נתינת תורה ומצוות בסיני זקוקה למעמד של התגלות, כנראה לשם מתן חותם אלוקי על הצו. וכמו שבמעמד הר סיני נתינת המצוות לוותה בהתגלות גדולה ומרשימה, באש ובהופעת כבוד ה' לעיני כל העם, כך גם הקדשתו של אוהל מועד כמקום המשך נתינת המצוות תלויה בהתגלות מקדימה דומה.

לאור הבנה זו נוכל כעת לחזור לדרשה עצמה, ולהבין את התלבטותו של הדרשן לגבי משמעותם של הימים - האם ציונם בתורה כוונתו לתאריך קבוע או לסופו של מניין ימים. הדרשן מביא שני פסוקים בתשובה: "כי שבעת ימים ימלא את ידכם", ו"כי ביום השלישי ירד ה' לעיני העם". ומכאן שציון הימים הוא למניין. אבל לכאורה העניין לא ברור: הדרשן מבסס את תשובתו לא על דרשה או פרשנות מיוחדת, אלא על פסוקים מפורשים שהוזכרו באותן הפרשיות מעט קודם לכן! ואם הדברים כתובים במפורש, מה אם כן היתה השאלה בכלל?! בפרשת היום השמיני מספר פסוקים קודם לכן נאמר: "ומפתח אוהל מועד לא תצאו שבעת ימים עד יום מלאת ימי מילואיכם, כי שבעת ימים ימלא את ידכם."[4] ומיד לאחר מכן - "ויהי ביום השמיני". באופן דומה גם במעמד הר סיני: "...לך אל העם וקידשתם היום ומחר וכיבסו שמלותם. והיו נכונים ליום השלישי, כי ביום השלישי ירד ה'...". ובהמשך - "...היו נכונים לשלושת ימים אל תגשו אל אשה". ומיד לאחר מכן - "ויהי ביום השלישי". ואם כן, מדוע בכלל עלה בדעתו של הדרשן להתלבט אם אולי הכוונה ליום שלישי בשבוע או לשמיני בחודש, הרי הדברים כתובים במפורש!

כנראה צריך להבין, ששני צדדי הספק של הדרשן האם היום הוא למניין או ציון תאריך קבוע, משקפים שתי תפיסות שונות לגבי מהותו של היום השמיני/השלישי והימים שלפניו. הדרשן אכן ידע מראש את התשובה שימים = למניין, אלא שהצגת האפשרות האלטרנטיבית של תאריך קבוע, נועדה כדי לשלול את התפיסה ההפוכה המונחת ביסודה.

מהו יסוד ההבדל בין אירוע המתרחש בתאריך נקוב ומוגדר, לכזה החל לאחר מניין מסויים של ימים? הקביעה שאירוע כלשהו יחול בתאריך קבוע על לוח השנה בעצם מעניקה משמעות רבה ועניין מיוחד ליום עצמו בו מתרחש האירוע. אך כשאירוע המתרחש ביום מסויים הוא רק בסופו של "מניין" של כמה ימים, אין עניין מיוחד ביום הספציפי בו חל האירוע. משמעותו המיוחדת של היום מוענקת לו רק מתוקף היותו בא לאחר מספר מסויים של ימים.

על פי זה גם הימים שלפני אותו יום יהיו בעלי אופי שונה: כאשר מדובר ביום מוגדר וקבוע, הרי שהימים שלפני יום זה יהיו בעצם ימי המתנה לאותו יום מיוחל; תאריכו ידוע ומוגדר מראש, ואנו אין לנו אלא להמתין לבואו. לעומת זאת במקרה של יום הבא לאחר מספר ימים שאנו מונים לקראתו, הרי שישנה חשיבות מיוחדת לימי המניין. לחשיבות זו ביטוי כפול: ראשית, כפי שציינו, משמעותו של תאריך היום הסופי מוענקת לו על ידי ימי מניין אלו. אך מעבר לכך, בעצם פעולת מניית הימים ישנה משום נטילת חלק פעיל מצידו של האדם בזמן ההמתנה. ואם כך, מעבר להמתנה גרידא ליום המיועד ניתן לראות ימים אלה כימי הכנה אליו!

אם נחזור לענייננו, הסבר זה להתלבטות הדרשן האם הימים השלישי והשמיני הם למניין או לא, קשור בטבורו למגמתו הכללית של הדרשן, שנחשפה לעיל, להשוות את היום השמיני למעמד הר סיני. כהמשך למגמה זו מציע הדרשן את התפיסה של התגלות ביום קבוע והימים שלפניו כימי המתנה על מנת לשלול אותה, ולהציב במקומה תפיסה מנוגדת: ההתגלות, הן במעמד הר סיני והן ביום השמיני למילואים, אינה מונחתת על האדם מבחוץ, אינה קבועה מראש ואינה מוגבלת בסד של זמן ומקום. תאריך ההתגלות אינו רשמי, וחלקו של האדם בהבאתה הוא מרכזי: רק לאחר שבעה ימי מילואים ושלושה ימי הגבלה יוכל ה' להופיע במקום ובזמן אותו יצר האדם.

הלכה ב': כפי שראינו לעיל, רומזת הלכה זו בבירור על הקשר הקיים לדעת הדרשן בין מעמד הר סיני ליום השמיני. קשר זה מוביל בהלכה זו גם להקבלה בפרט נוסף - מעמדו של אהרן. כמו שאהרן "כיבדו המקום תחילה" במעמד הר סיני, כך "אף משה כיבדו" ביום השמיני. ונראה שהמסר שהדרשן מנסה להעביר הוא שגם אהרן כלול בהתגלות.

על יצירת הקשר בין ישראל לקב"ה מופקדים העוסקים בעבודת הקודש: מן הצד האחד עומד משה, שחלקו בא לידי ביטוי ב'הורדת השכינה' כלפי מטה, ומן הצד השני - הכהנים, העוסקים בחלק האנושי שעניינו העלאת האדם אל ה'. ובתווך בין שני הקצוות ניצב אהרן שתפקידו בעניין זה כפול: הן כראש הכהנים בעבודת הקודש והעלאת האדם כלפי מעלה, והן בהורדת והשראת השכינה כלפי מטה; שהרי חלק לו, כמו משה, גם בהתגלות.

לשאלות, תגובות והארות: [email protected]


[1] שמות יט יא.

[2] שם, פסוק טז.

[3] תפיסה זו פותחה מאוחר יותר בהרחבה על ידי הרמב"ן בריש פרשת תרומה.

[4] ויקרא ח לג.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)