הנשבע שלא יאכל ואכל פחות מכזית | 3 | דין מפרש ובריה

מקורות: בשיעור הבא נמשיך ללבן את מחלוקת רבי עיקבא וחכמים ,תוך התמקדות בשיטת חכמים ויישומה במקרה של מפרש. המשיכו בגמרא עד כב. "קונמות נמי כמפרש דמי" ודייקו בדברי רש"י. מה הקושי המתעורר מהסוגיה לשיטת התוס' כא: ד"ה היכן מצינו באוכל?

 

 

בשיעורים האחרונים עסקנו בבירור מחלוקת רבי עקיבא וחכמים באשר לשיעור שבו מתחייב אדם שנשבע שלא יאכל. בפשטות, המחלוקת התייחסה אך ורק ללשון סתמית. ברור שכאשר הנשבע אומר במפורש שאינו אוסר על עצמו אלא כזית אין מקום לומר שחל עליו איסור חמור מכך (לכל הפחות ככל הנוגע לחיובי קרבן ומלקות. לגבי איסור חצי שיעור ראינו שיש בכך מחלוקת). כאשר הנשבע אומר במפורש שהוא אוסר עצמו אפילו בכלשהו, התשובה אמורה לכאורה להיות פשוטה וברורה לאידך גיסא – הנשבע הוא הריבון על שבועתו והוא שקובע את גדריה. ואולם, למרבה הפלא נקודה זו אינה פשוטה כפי שהיא נחזית.

 

אמנם, בתחילת הסוגיה, כאשר הגמרא הציעה אפשרות שרבי עקיבא סבור כשיטת רבי שמעון שבכל התורה כולה ניתן ללקות על פחות מכזית, היא הציגה את האפשרות החלופית, שרבי עקיבא סבור כרבנן, שהיא כזכור האפשרות שנתקבלה למסקנת הסוגיה, באופן הבא:

 

"בעלמא כרבנן סבירא ליה, והכא היינו טעמא, הואיל ומפרש חייב – סתם נמי חייב".

 

משתמע כאן שהחיוב במקרה של מפרש הוא בגדר פשיטא, ורבי עקיבא מרחיב זאת גם לסתם משום שגם בסתם יש להניח שכוונתו גם לכלשהו, ולכן הואיל ומפרש חייב סתם נמי חייב. אמנם, אף שבשיטת רבי עקיבא נראה שאמנם דין המפרש פשוט, משום שרבי עקיבא מבסס שיטתו על אומד דעת הנשבע; באשר לשיטת רבנן עולה מהמשך הסוגיה שפני הדברים מורכבים יותר.

 

הגמרא דנה בטיעון שהעלו רבנן במשנה כנגד רבי עקיבא: "היכן מצינו באוכל כל שהוא שהוא חייב, שזה חייב?"; ובוחנת את המקרים שאינם הולמים את טענת חכמים. לענייננו משמעותיים שנים מן המקרים המוזכרים בגמרא:

"ולא? והרי נמלה! בריה שאני...

 

והרי מפרש! מפרש נמי כבריה דמי".

 

הקושיה הראשונה אינה מתייחסת לדיני הפלאה אלא לדיני מלקות בכל התורה כולה, שבהם אף חכמים שחולקים על רבי שמעון, ואינם מחייבים בפחות מכזית, מודים שהאוכל נמלה לוקה. הגמרא עונה שזה מקרה חריג של בריה, שאין בו כדי להקשות על שיטת חכמים. בהמשך דברינו נעמוד על ביאורי הראשונים לדין בריה.

 

הקושיה השנייה חוזרת לדיני הפלאה, ומקשה מכך שגם חכמים עצמם מודים שמי שנשבע במפורש על כמות קטנה מתחייב עליה. שאלה זו מתמיהה, שכן לכאורה כל דבריהם של חכמים נאמרו רק בשל כך שהאדם נשבע בלשון שאינה מפורשת, אבל לגבי מי שנשבע באופן מפורש על פחות מכזית לא אמור להיות הבדל בין רבי עקיבא וחכמים. קשה אפילו להבין זאת כקושיה עובדתית על טענתם של חכמים שלא מצינו באוכל כל שהוא שהוא חייב, שכן טיעון זה התייחס לכאורה לדיני כל התורה כולה, בהנחה שהם רלוונטיים גם להפלאה סתמית. לכאורה, אם כבר ראתה הגמרא לשאול בעניין מפרש, התשובה צריכה להיות פשוטה בתכלית והיא דחיית השאלה מעיקרה – מפרש אינו נוגע לענייננו, משום שמדובר באדם שקובע את היקף שבועתו. אולם, למרבה הפלא, לפחות על פי פירושו של רש"י, הגמרא נותנת תשובה שאינה עוקרת מעיקרה את השאלה. הגמרא תולה את דין מפרש בדין בריה שהוזכר בתירוץ לקושיה הקודמת, ומפרש רש"י:

 

"מפרש נמי כבריה דמי - מפרש דשבועה כבריה בשאר איסורין דמי. בריה טעמא מאי? משום דחשיבא; מפרש נמי איהו אחשבה דאסריה עליה".

 

סוגייתנו הצריכה את רש"י לבאר לנו את יסוד דין בריה. על פי הסברו, לשיטת רבנן דרבי שמעון לא ניתן ללקות על פחות מכזית, מלבד במקרה שבו אוכלים בעל חיים שלם, שאז מתוך חשיבותו יש תחליף לשיעור כזית. הדר מובן בקלות אם הצורך בשיעור כזית הוא שיעור כמותי שנצרך כדי שהאכילה תהיה משמעותית דיה להלקות עליה, שאז ניתן להגיע בדרך חלופית להגדרת האכילה כמשמעותית – אכילת דבר חשוב כמו בריה. אך גם אם שיעור כזית נצרך לעצם הגדרת הפעולה כאכילה, הדבר מבוסס על כך שפחות מכזית שאינו שיעור חשוב, ופעולה שאינה חשובה אינה מוגדרת כאכילה אלא כטעימה וכדו', וחשיבותה של הבריה עשויה לסלול דרך חלופית להגדרת הפעולה כאכילה.

 

לענייננו, אומר רש"י, אדם שמפרש בשבועתו שהוא אוסר גם פחות מכזית מפעיל יסוד הלכתי המביא לתוצאה דומה לדין בריה – יסוד ה"אחשביה". הנשבע מגלה בשבועתו שהוא מחשיב את השיעור החלקי, ומתוך החשיבות נוצרת כאן אכילה חשובה, בדומה למה שקורה בבריה.

 

תשובה מחודשת זו בהחלט איננה מבטלת את השאלה מעיקרה. גם כאשר אדם נשבע במפורש אין זה בגדר מילתא דפשיטא שניתן להישבע על פחות מכזית, פשוט משום שבאכילת אותו פירור הוא יפר את שבועתו. יש צורך בגיוס כלי הלכתי מחודש של אחשביה כדי לייצר כאן חשיבות אלטרנטיבית שתיחשב אכילה שניתן לחייב עליה.

 

ומדוע לא די בכך שהאדם נשבע על כך שלא יעשה דבר מסוים שהוא מגדיר והוא הפר שבועה זאת? נראה לי, שיש כאן ביטוי מרחיק לכת להבנה מסוימת שראינו בדעת חכמים במשנתנו: הם אינם מצריכים זית משום שהם סבורים שהנשבע לא התכוון אלא לכזית, אלא משום ששבועה לא לאכול מצטרפת לדיני איסורי האכילה שבתורה, שאין חייבים עליהם אלא בכזית. הדבר קיצוני עד כדי כך שגם כאשר השבועה מתייחסת במפורש גם לפחות מכזית, היינו אומרים שאין זה ביכולתו של הנשבע לקבוע איסור "אכילה" על פחות מכזית אלא שבפועל ניתן לעשות כן בעזרת דין אחשביה שמדמה זאת לבריה.

 

את הביטויים הברורים להבנה זאת בשיטת חכמים ראינו עד כה בלשונותיהם של הר"י מיגאש והרמב"ם. ברש"י מצאנו רמז בכיוון זה בדבריו על משנתנו, שם השתמע מרש"י שרבי עקיבא הוא שחידש את העיקרון שאינו מחיביים על ביטול דיבורו של הנשבע, ומכך עלה שחכמים מסכימים לפרשנותו של רבי עקיבא שסביר להניח שהנשבע התכוון לאסור עצמו בכל שהוא אלא שלדעתם הלשון "שלא אוכל" מחייבת אותנו לגדרי איסורי האכילה שבתורה, שכן היכן מצינו באוכל כלשהו שהוא חייב, שזה חייב. כעת אנו רואים ביסוס לכך בדברי רש"י אצלנו, ואף חידוש נוסף, שגם כשמחייבים בלשון מפורשת יש צורך בכלי של אחשביה.

 

 

כמובן, עלינו לפרש את סוגייתנו גם על פי גישת התוספות. כפי שראינו בשיעורים הקודמים, התוספות פירשו שגם שיטת חכמים נשענת על פירוש דעתו של הנשבע, וזהו המישור שבו נחלקו רבי עקיבא וחכמים:

 

"היכן מצינו באוכל כל שהוא כו' - ואף על גב דבמפרש כל שהוא חייב כדאמר בגמרא סתמא דמילתא דעתו אסתם אכילות שבתורה.

 

היכן מצינו במדבר ומביא קרבן כו' - הלכך כיון דחמיר דעתו אכל שהוא".

 

לפי תוספות קשה כמובן מאוד להבין את עצם קושיית הגמרא מדין מפרש, ובוודאי שקשה להבין את התשובה שנצרכת להשוואה לדין בריה כדי להסביר את הדין המחודש כביכול של מפרש. הלוא כל שיטת חכמים נובעת מכך שהאדם לא פירש את דברו!

 

ואמנם, מצינו בדברי התוספות במקום אחר פירוש שונה ונפלא לסוגייתנו, ששופך עליה אור שונה שהולם את גישת התוספות אצלנו.

 

הגמרא במסכת חולין מביאה מחלוקת תנאים בשאלה האם האוכל גיד הנשה שלם שאין בו כזית חייב מלקות ומבארת את שיטת המחייבים:

 

"אכלו ואין בו כזית – חייב, רבי יהודה אומר: עד שיהא בו כזית. מ"ט דרבנן? בריה היא. ור' יהודה – 'אכילה' כתיבה ביה. ורבנן? ההיא אכילה דכי אית ביה ארבעה וחמשה זיתים ואכל חד כזית – מיחייב".

 

מהגמרא עולה שהחיוב על בריה שלמה בגיד הנשה אינו מימוש של המושג ההלכתי הקלאסי של אכילה. מושג זה מתממש כאשר האדם אוכל כזית שלם גם אם הוא רק חלק מן הגיד. כאשר אוכלים גיד שלם, גם אם אין בו כזית, מתחייבים בשל היותו בריה. התוספות שם ביארו נקודה זו אגב עיסוק בקושי בשאלה באיזה איסורים נאמר דין בריה: בגיד הנשה ובבעלי חיים טמאים יש חיוב על בריה ואילו בנבלה וטבל אין חיוב שכזה. ומבארים התוספות:

 

"דכי אמר רחמנא 'לא תאכל גיד' ו'לא תאכל עוף טמא' וכן באבר מן החי, כאילו פירש 'בין גדול ובין קטן', דכולהו מיקרו 'גיד' ו'עוף', ובלבד שיהיו שלמים. אבל נבלה, חתיכה נמי משמע 'נבלה', וכן טבל, דאי הוה כתיב 'אל תאכל חטה של טבל', אז הוה חשיב בריה".

 

לפי תוספות, דין בריה אינו מבוסס על חשיבות כמייצגת דרך חלופית להגשים את מושג האכילה. החיוב על בריה הוא מעין "אין מקרא יוצא מידי פשוטו" – כאשר התורה אוסרת עלינו יחידה מסוימת, ואנו אוכלים את אותה יחידה, יש כאן עבירה על ציווי התורה המפורש שחייבים עליה גם אם אין הדבר עומד בתנאים הרגילים של מעשה אכילה. תנאים אלו נדרשים על מנת לחייבנו גם כשאיננו אוכלים את אותה יחידה שהתורה אסרה במפורש, אם משום שהתורה לא אסרה יחידה אלא חומר מסוים, כמו בנבלה ובטבל, ואם מפני שאנו אוכלים רק חלק מגיד הנשה או מעוף טמא וכיוצא בזה; אך כאשר אנו אוכלים את "הדבר עצמו" שאסרה התורה, ניתן לחייב על עבירה ישירה זו גם ללא גדרי אכילה המלאים[1].

 

וכאן מוסיפים התוספות ביאור משמעותי מאוד לסוגייתנו:

 

"וכן משמע פרק שלישי דשבועות (דף כא:), דקאמר: 'היכן מצינו באוכל כל שהו שחייב', ופריך: 'ולא? והרי מפרש', פירוש: 'שבועה שלא אוכל כל שהוא', ומשני: 'מפרש נמי כבריה דמי', משמע דטעמא דבריה הוי כאילו פירש הכתוב שלא תאכל בין גדול ובין קטן".

 

התוספות מבארים שהשוואת הגמרא אצלנו, שאמרה שמפרש הוא כבריה, במידה מסוימת גם מלמדת אותנו שבריה היא כמפרש. במקרה של מפרש הנשבע הוא הריבון על קביעת הציווי, והוא זה שקבע שיש איסור אפילו בכל שהוא, וממילא זה האופן שבו חל האיסור. במקרה של בריה באיסורים המפרש הוא נותן התורה יתברך שמו, ואנו אומרים שהוא בעצם פירש שאין לאכול יחידה מסוימת בין גדולה ובין קטנה, וממילא יש על כך חיוב. לפי התוספות, תשובת הגמרא אצלנו בעצם דוחה את הנחת השאלה מעיקרה, ואומרת שבמקרה של מפרש אין כל חריגה מהכלל שאומר שלא מצינו באוכל כל שהוא שהוא חייב, שכן זהו מקרה שבו הנשבע אמר במפורש את רצונו, והרי זה כמו מקרה שבו נותן התורה הביע במפורש את רצונו לאסור אכילה של דבר מסוים גם אם אין בו כזית. בכך מיישבים התוספות בחולין את סוגייתנו גם לפי התוספות אצלנו: אכן שיטת חכמים בנויה על כך שהאדם לא אמר במפורש את רצונו, וזו בדיוק תשובת הגמרא!

 

 

ראינו אפוא את דרכם של תוספות בביאור הסוגיה. אם לצרף את דברי התוספות אצלנו ובחולין, מחלוקת רבי עקיבא וחכמים בביאור הסוגיה היא מחלוקת בפרשנות דברי הנשבע, שנובעת מכך שהוא לא פירש את דברו. ממילא, דינו של המפרש הוא מובן מאליו וזו תשובת הגמרא אצלנו. הצבנו זאת כנגד דרכו של רש"י, שפירש באופן שונה את תשובת הגמרא אצלנו בעניין מפרש, וחיברנו זאת לדרך שבה רש"י על המשנה מסביר את נקודת המחלוקת שבין רבי עקיבא וחכמים.

 

ניתן להסתייג מדברינו, ולטעון שרש"י מפרש את שיטת חכמים ממש כדברי התוספות. כך ניתן להסיק ממספר התבטאויות של רש"י בעמוד שלנו (כא:). כאשר רש"י מתייחס לשיטת חכמים לאורך הסוגיה הוא משתמש בניסוחים הבאים:

"קמ"ל דפטרי - דקסברי אין דעתו אלא על שיעור אכילה...

 

דרבנן דמתניתין דאמרי דסתם אין דעתו לכל שהוא ובמפרש מודו...".

 

מדברי רש"י עולה לכאורה שעמדת חכמים מבוססת על הנחה שהנשבע אינו מתכוון אלא לכזית. לעניות דעתי, הדבר נובע מכך שאילו היינו מבינים שבאופן סתמי דעתו של הנשבע היא על כלשהו, היה עלינו לחייב בכלשהו כמו במקרה של מפרש. רש"י הסביר שדין המפרש אינו מובן מאליו, והוא מבוסס על יסוד ה"אחשביה". אך בסופו של דבר, יש לכך תוקף, ולכן למעשה נמצא שהדבר תלוי בכוונתו של הנשבע, שאם הוא אומר במפורש או במשתמע שהשבועה חלה גם על פחות מכזית, יהיה לכך תוקף, ולו מדין מפרש ו"אחשביה". ניתן היה לחלוק על כך, ולומר ש"אחשביה" פועל רק באמירה מפורשת ולא בקביעה משתמעת, אך רש"י אינו מחלק כך, ולכן בפועל רש"י מתקרב לתוספות בכך שהדבר תלוי בדעתו של הנשבע, אלא שלרש"י זה אינו אומר שיסוד שיטת חכמים היא בפרשנות. נוצרה כאן תמונה מסורבלת מעט, שכן ממכלול הדברים עולה שרבי עקיבא וחכמים נחלקו בשתי מחלוקות נפרדות. מחלוקת אחת היא הלכתית: רבי עקיבא הולך לפי כוונת הנשבע, שהוא הריבון על שבועתו, ואילו חכמים סבורים ששבועת "שלא אוכל" מצטרפת לאיסורי אכילה שבתורה. המחלוקת השנייה היא פרשנית: לרבי עקיבא כוונת הנשבע היא לאסור גם בכלשהו, וחכמים נאלצים לחלוק על כך, שכן אילו הם היו מעריכים שכוונתו לכלשהו היה לכך תוקף מדין "אחשביה". לעניות דעתי, מסתבר שמחלוקת שנייה זו נובעת במקצת מן הראשונה: מכיוון שלשיטת חכמים הדרך לחייב את הנשבע על פחות מכזית היא מכוח "אחשביה", הדבר מציב רף גבוה יותר בפני המבקש לטעון שהאדם התכוון לאסור עצמו בכלשהו, ולכן קל לחכמים יותר לשלול זאת ולהגיע למסקנה ש"אין דעתו אלא על שיעור אכילה". לרבי עקיבא אין צורך באחשביה, משום שהנשבע הוא הריבון, ולכן הוא מגיע בקלות יחסית למסקנה שהאדם התכוון לכל שהוא. אך מודה אני שסרבול מסוים קיים כאן, והנראה לעניות דעתי כתבתי.

 

עוד אציין שלכאורה יש נפקא מינה בין פירוש רש"י ותוספות בביאור דין מפרש ובריה בסוגייתנו, באשר לאדם שנשבע שלא יאכל ואז אכל בריה כשרה הקטנה מכזית. לפי תוספות ברור שחכמים לא יחייבו אותו, משום שהוא אסר על עצמו אכילה בלבד, והוא לא פירש אחרת. אבל לפי רש"י יש מקום לומר שכיוון שבריה היא חשובה היא מגדירה זאת כאכילה וניתן לחייב בכהאי גוונא את הנשבע.

 

 

כפי שראינו, הר"י מיגאש הוא זה שאמר בבירור ששיטת חכמים היא ביסודה הלכתית ולא פרשנית: "שהרי כל איסורין שבתורה האוכל אותן אינו חייב אלא עד שיאכל מהן כזית, וזה כיון שנשבע על ככר זה שלא יאכלנה נעשית עליו אסורה".

אמנם, באשר להבנת השקלא וטריא בסוגיה בעניין מפרש, מדברי הר"י מיגאש עולה שהוא הבין את תשובת הגמרא בדומה לתוספות בחולין ושלא כרש"י אצלנו:

 

"אמרו לו לר"ע היכן מצינו באוכל כל שהוא שחייב שזה חייב וכו' ואקשינן ולא והרי אוכל נמלה שהוא חייב ואעפ"י שאין בה כזית ופריק בריה שאני שכיון שהוא בריה ואסרה רחמנא מיחייב עלה ואף על פי דלית בה כזית. והא דנשבע בפירוש על פחות מכזית שהוא חייב ופרקינן סתם מדמפרש לא גמרינן".

 

הר"י מיגאש מבאר את דין בריה בדומה לרעיון של התוספות בחולין: "שכיון שהוא בריה ואסרה רחמנא – מיחייב עלה ואף על פי דלית בה כזית". אין כאן חשיבות חלופית שמגדירה אכילה אלא חיוב מכוח העבירה על מה שאסר רחמנא. ובאשר לקושיית הגמרא מדין מפרש מסביר הר"י מיגאש שהתשובה פשוטה: "סתם מדמפרש לא גמרינן". אין להשוות לשון סתמית, שלגביה יש מקום לדעות שונות, לקביעה מפורשת של הנשבע. בין אם מדובר בפרשנות של הר"י מיגאש לתשובת הגמרא על פי גרסתנו, שאמרה שמפרש הוא כבריה (שזו פרשנותם של התוספות בחולין), ובין אם מדובר בגרסה שונה לתשובת הגמרא, שאומרת רעיון זה בצורה פשוטה יותר, יש כאן דחייה של עצם הנחת השאלה שראתה מקום להקשות על שיטת רבנן מדין מפרש.

 

ומכאן עולה, שהר"י מיגאש לא הרחיק לכת כמו רש"י. אכן, שיטת רבנן מבוססת על כך ששבועה "שלא אוכל" מתחברת לאיסורי אכילה שבתורה. אולם, כאשר אדם נשבע במפורש שלא יאכל כלשהו, הוא הוציא בכך את שבועתו מגדרי אכילה של התורה, והרי הוא כמי שנשבע שלא ינגן בפסנתר או יעסוק בפעילות אחרת שאינה חלק מהפעילויות המוכרות בתורה, ויש תוקף לשבועתו ללא כל צורך בחידושים כגון "אחשביה".

 

באשר לשיטת הרמב"ם, ראינו שפסיקתו כחכמים לוותה בהסבר הדומה לזה של הר"י מיגאש: "מי שנשבע שלא יאכל היום כלום ואכל פחות מכזית פטור, שאין אכילה פחותה מכזית, והרי הוא כאוכל חצי שיעור מנבלות וטרפות וכיוצא בהן" (פ"ד ה"א). אמנם, אפשר שהרמב"ם הרחיק לכת יותר בנקודה זו. כפי שראינו, ניתן להבין בדברי הרמב"ם שכאשר אדם נשבע "לא אוכל היום אפילו כל שהו" אין בכך בכדי לאסור עצמו בכל שהוא (ואפשר שהדברים אף מפורשים בלשון הרמב"ם "שנשבע שלא יאכל היום כלום"). כאשר אדם נשבע שלא יטעם כלום הוא אסור אפילו בכל שהוא (שם ה"ב), שכן הוא לא הזכיר אכילה, והוא הדין כאשר אסר על עצמו דבר מה בנדר (הל' נדרים פ"א ה"ה). "ואם אמר 'שבועה שלא אוכל דבר זה' ואכלו – חייב, ואפילו היה הדבר שנשבע עליו זרע חרדל אחד או פחות ממנו" – זאת כנראה למד הרמב"ם מסוגייתנו בעניין מפרש, שאותה הוא פירש ביחס לאיסור חפצא מסוים, שאז הנשבע אכן נותן לו דין של בריה חשובה. מכאן משמע לכאורה שהרמב"ם פירש סוגיה זו כגרסת רש"י ופירושו, אלא שבניגוד לרש"י יצירת החשיבות בעזרת "מפרש" היא דווקא ביחס לחפצא מוגדר[2]. ועדיין מהסס אני מעט בביאור שיטת הרמב"ם, ואשמח לשמוע הצעות מהלומדים.

 

 

מכיוון שסדרת שיעורים זו מוגבלת ביותר במספר השיעורים, אנו נעבור בשלב זה ללימוד נושא שנידון בצורה נרחבת בפרקנו – שבועה המשיקה לאיסורי תורה אחרים או למצוות עשה שבתורה. לעתים מדובר בשבועה לפעול בניגוד לצו התורה ולעתים מדובר בשבועה לקיים את צו התורה, וגם שם לעתים אין תוקף לשבועה מטעמים שונים. כרקע לסוגיה נקיים שיעור מבוא אחד בעניין "אין איסור חל על איסור" – נושא שאינו ייחודי לעולם ההפלאה אבל משתלב בסוגיות שלנו; ולאחר מכן נקיים שיעור מבוא נוסף בעניין "מושבע ועומד מהר סיני" וחלות שבועה בעד ונגד ציוויי התורה.