ט״ו בשבט והלכות התלויות בארץ

א. הקדמה

נעסוק הפעם בהלכה עונתית - ט"ו בשבט.

ט"ו בשבט הוא היום החמישה עשר בחודש שבט. לפי המשנה (ראש השנה, פרק א', משנה א'), תאריך זה הוא ראש השנה לאילנות. התאריך מצוין בישראל כיום כעיתוי לנטיעת עצים - מעין חגיגת האביב, אך אין לזה שום קשר למשמעות ההלכתית של הביטוי "ראש השנה לאילנות". בעצם, כפי שנראה בהמשך, החגיגה שנערכה במשך מספר מאות שנים בט"ו בשבט הייתה בעלת אופי שונה לחלוטין מזה של "פולחן האביב", אך בכך נדון בהמשך.

למה מתייחס המושג "ראש השנה"?

כדי להסביר זאת עלינו ללמוד מעט על חלק מן המצוות הנוגעות לחקלאות, ולאחר מכן נחזור ונסביר מהו ט"ו בשבט.

חלק מרכזי בהלכה - הסדר הראשון בששת סדרי המשנה, סדר 'זרעים' - עוסק בתוצרת חקלאית, ומגוון הלכות רבות כלולות בקטגוריה זו. אחת ההשלכות של הלכות אלו היא שחלק מפירות השדה אסור בזמנים מסוימים. בניגוד לעולם החי, בו מינים מסוימים אסורים באכילה, אין בעולם הצומח זנים האסורים באכילה. עם זאת, הלכות שונות אוסרות חלקים מסוימים של יבול השדות במהלך חלק משנות הגידול או אחוזים מסוימים מהיבול עצמו.

ב. המצוות התלויות בארץ

סקירה קצרה של המצוות התלויות בארץ

נסכם בקצרה את ההלכות הבסיסיות:

א. טבל. כל היבול אסור לפני שהופרשו ממנו תרומות ומעשרות כמפורט לקמן.

ב. תרומה. אחוז קטן מכל היבול בארץ ישראל ניתן לכהנים, אשר ע"פ התורה, לא זכו לחלק ונחלה כשחולקה הארץ. תרומה אסורה לכל אלו שאינם כהנים.

ג. מעשר ראשון. עשירית מהיבול הגדל בארץ ישראל ניתן ללויים, שגם להם אין חלק ונחלה משלהם.

ד. ביכורים. הפירות הראשונים הגדלים על העץ מובאים לבית המקדש. הלכה זו אינה חלה כיום, בזמן שבית המקדש אינו קיים.

ה. מעשר שני. במהלך שנים א',ב', ד', ה' במחזור השבע-שנתי, עשירית נוספת מהיבול הגדל בארץ ישראל מובאת לבית המקדש, ונאכלת שם על ידי הבעלים בחגיגיות. מעשר שני אינו נאכל מחוץ לירושלים או על ידי מישהו שאינו טהור, כמו למשל, מי שנטמא כתוצאה מכך שבא במגע עם מת.

ו. מעשר עני. במהלך השנה השלישית והשישית של מחזור השמיטה, עשירית מהיבול ניתנת לעניים.

ז. לקט, שכחה, פאה. חלקים שונים מהיבול השנתי נותרים לעניים שיאספו בכוחות עצמם.

ח. שמיטה. השנה השביעית במחזור היא נפרדת לגמרי, ואין לעבוד בה עבודה חקלאית. כל היבול הגדל הוא חינם לכל דורש, ואסור לבעל השדה לאסוף או לאחסן אותו. בפועל, בית הדין אסף את היבול והפיץ אותו לעם המרוחק מהשדות.

ט. חלה. חלק קטן מכל כיכר לחם ניתן לכהנים. זהו בעצם סוג נוסף של תרומה, אך חיוב זה, בניגוד לתרומה, חל גם מחוץ לארץ ישראל[1].

י. ערלה. פירות שגדלו במהלך שלוש השנים הראשונות לאחר נטיעת העץ אסורים באכילה. בשנה הרביעית יש להם מעמד הדומה לביכורים.

המצוות התלויות בארץ כחלק מדיני כשרות

זה בקושי אפס קצהו, אך הפרטים הקטנים אינם צריכים להטריד אותנו כעת. השאלה הראשונה היא לאיזה חלק בהלכה שייכות הלכות אלו, ובמילים אחרות - איזה תחום בחיינו מושפע מכך? אין ספק שהתשובה תלויה בשאלה האם אתה צרכן או חקלאי. על אף שהלכות אלו קרויות בדרך כלל בשם "מצוות התלויות בארץ", האיסורים הכרוכים בהן, הכוללים בעיקר איסור אכילה, אינם תלויים במקום כזה או אחר[2] ובעצם הם מהווים חלק מהלכות כשרות. דבר זה נתגלה לי על ידי תקרית מצערת לפני מספר שנים, שלדעתי אינה יכולה להתרחש היום.

לפני כ-25 שנה, מישהו רצה לפתוח מסעדה ים-תיכונית בפרבר ניו-יורקי בו אחד מחברי שימש כרב המקומי. באותה תקופה היו מספר מקומות כאלה בארה"ב, וחברי לא היה בטוח לגבי כל השאלות המעשיות שיעלו במטבח מסוג כזה. לכן, הוא הלך למסעדה ישראלית ידועה במנהטן שהייתה בהשגחת ארגון כשרות ארצי, כדי לשוחח עם משגיח הכשרות שם. לאחר שדנו בנושאים שונים, שאל אותו ידידי: "ומה לגבי תרומות ומעשרות?" התשובה לה זכה הייתה "אני משגיח רק על הכשרות, לא על תרומות ומעשרות".

רוב היהודים, מפאת העובדה שאינם חקלאים ואינם מתעסקים ביבול הגדל בישראל, אינם מכירים את הצד המעשי של הלכות אלו. אך בניגוד להלכות הקרבנות, הלכות אלו נוגעות לחיינו כיום, ובהדרגה זוכות לנוכחות ניכרת בתחום ההלכה. כמובן שאלו מאיתנו החיים בארץ ישראל מתמודדים עם ההשלכות מדי יום.

ההבדל בין איסורי מצוות התליות בארץ לבין כשרות בעלי החיים

אך גם אם נתייחס להלכות אלו כהלכות כשרות, לדעתי הן מושפעות באופיין מנקודת מבטו של החקלאי. בניגוד לכשרות בעלי חיים, הפוסלת מינים מסוימים של מזון ובעצם גורמת לנו להפלות אותם לרעה (עיינו שיעור מספר 7), אין שום דבר "רע" במאכלים האסורים בקטגוריות הללו. טבל - יבול שטרם הופרשו ממנו תרומה ומעשר - נעשה מותר ברגע שנערכה ההפרשה. מעשר שני אסור מחוץ לירושלים, אך נאכל בתוך העיר, ויש אף מצווה חיובית לאכלו בעיר בקדושה. התרומה ניתנת לכהן לאכילה, ולא מפני שאנו חושבים שיש בה משהו "רע".

כדי להבין את ההלכות הללו, עלינו להבין את שורשם של המאכלים הללו. לשם כך, עלינו להכנס לראשם של החקלאים; יש לזכור כי הלכות אלו הן בראש ובראשונה תלויות בארץ ישראל, ועלינו לקחת את עצמנו אל הארץ ולראות את עצמנו מתיישבים בה.

ג. משמעות המצוות התלויות בארץ

המכנה המשותף לרוב ההלכות שסקרתי לעיל הוא שאנו מפרישים ונותנים חלק ממשהו. יעד הנתינה משתנה - לפעמים אנו נותנים לכהנים, לפעמים ללויים, לפעמים לעניים ולפעמים הנותן מקבל זאת בחזרה אליו לאכילה בתנאים מיוחדים. לפי הלכות טבל, האוסרות יבול בלתי מעושר, עד שלא תיתן משהו, הדבר אינו לגמרי ברשותך. אין זו רק חובה לחלוק עם אחרים - החובה הזו קודמת לבעלות ולא נובעת ממנה. במובן זה, קיים הבדל בסיסי בין מצות הצדקה ומצות מעשר שני: הצדקה היא תולדה של עושר, ואילו מעשר הוא תנאי מקדים לבעלות על העושר. הנקודה הבסיסית כאן היא ששום דבר לא יכול להיות שלך אם לא תפנים שזה לא באמת שלך ולא באמת ברשותך המוחלטת. מקבל החלק אינו חשוב כאן כמו הצורך לתת ולנתק את עצמך מהבעלות המוחלטת. לפיכך, מתקבל על הדעת שבסופו של דבר אתה תהיה זה שיאכל את התרומה, כמו במקרה של מעשר שני (או של כהן המפריש תרומה). אבל מעשר שני אינו נאכל מתוקף הבעלות, אלא מתוקף היותך אורח בשולחנו של ה'; המעשר נאכל בירושלים, "לפני ה'".

מובן מדוע מצוות אלו תלויות בארץ ישראל: הן מכוונות לא לבעלות הגשמית בלבד, אלא דווקא לרעיון הנחלה - חלקו של אדם בעולם הזה, בעלות שהינה עמוקה יותר מסתם נכס. ארץ ישראל היא נחלת עם ישראל. כל יהודי קיבל חלק בה כנחלה. המדרש כותב שלכל יהודי יש, גם כיום, ארבע אמות בארץ ישראל. אם יש משהו שניתן לומר עליו שהוא באמת שייך לך, שהוא שלך במובן העמוק ביותר, זהו פרי עמלך בארץ המובטחת. החיבור לארץ הוא סוג שונה של בעלות מזו על נכסים ארעיים. האדם מוגדר במובן מסוים באמצעות הקרקע שברשותו. (ר' יעקב עמדין, רב בגרמניה במאה ה-18, גינה את אלו שבנו לעצמם בתים חדשים בגולה בדיוק מסיבה זו - הוא לא יכול היה לעודד התבוססות מחוץ לארץ ישראל). לכן התורה כורכת את רעיון הבעלות ברשת חובות - כדי לשלול מאיתנו חלק מהפירות כתנאי מקדים להנאה מהם.

רעיון זה בא לידי ביטוי בצורה ברורה בקטע מהתורה, שיש לומר אותו כאשר מביאים ביכורים לבית המקדש:

וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אלוקיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ:
וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אלוקיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אלוקיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם...
וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אלוקיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב:
וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה:
וַנִּצְעַק אֶל ה' אלוקי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ:
וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים:
וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:
וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אלוקיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אלוקיךָ:
וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אלוקיךָ וּלְבֵיתֶךָ: אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ: (דברים, פרק כ"ו, פסוקים א' - י"א).

קטע זה נאמר לעם ישראל בהיותם עדיין במדבר בדרכם לארץ המובטחת; חשבו על הציפייה של בני העבדים הללו שהלכו ארבעים שנה במדבר אל ארץ חלומותיהם, ארץ ההבטחה וארץ האבות. הקטע מסכם את ההיסטוריה היהודית בצורה תמציתית (ומתעלם מכל העליות ומורדות בדרך): הייתם עבדים וכעת אתם באים אל הארץ, הגעתם למטרה - 'עשיתם את זה'. לכן ("ועתה"), אתם מביאים את ראשית פרי האדמה, יבול הציפייה הארוכה, לה', - ורק אז - תוכלו לשמוח בכל הטוב.

בדמיוני ציירתי תמונה הפוכה, של תעשיין או אמן המוכר את מוצריו ויצירותיו - אך את הראשונים הוא שומר בבית ותולה על הקיר או מטמין בכספת. לפני שהוא נותן לאחרים, הוא שומר אותם לעצמו, כי הם מיוחדים. במילים אחרות, הוא חוגג את ההישג שלו. ההישג שלו - ולכן הוא אומר ש"זה צריך להיות שלי". התורה אומרת שהארץ הזאת שה' נתן לך, נחלתך, מקומך בעולם, שלמענה יצאת מעבדות לחירות והלכת במדבר, המקום בו אתה מכה שורש ובונה את ביתך - מופקד בידיך; הוא ניתן לך כדי שתוכל ליצור ולהתפתח, בצלם אלוקים, כדי שזה יהיה תחום ערכיך, ויש לשמור על החיבור הזה לאלוקים. אתה זוכה לו מפני שאתה יודע איך לתת ממנו. זה לא נועד כדי לפתח אותך, אלא לפתח את מה שאתה מייצר.

הארץ שלך דווקא מפני שהיא שייכת לאלוקים. הלכות הארץ אינן מחייבות למרות העובדה שנחלנו את הארץ, אלא כחלק מנחלה זו; אם בעלות מובנת כהפוכה מנתינה - אז אין לנו שום דבר.

טבל, היבול הבלתי מעושר, אסור. דבר שיוצר רק בשביל האדם, ללא כל מחויבות, ללא שעבוד לאחרים ולמטרות אחרות - אסור בתכלית האיסור; הוא חסר ערך. הפוך ממנו הוא מעשר שני - אדם לוקח את פירותיו (עשירית מכלל היבול) ומביא אותם לבית ה', במקום בו יוכל לאכלם, במעמד החוגג את הטוב והשפע שבשדות. בכך שהבאנו את הפירות לה', כעת מותר לנו להנות מהם, כי עתה הם מסמלים הישג אמיתי - זוהי משמעותה האמיתית של הבעלות.

ד. ט"ו בשבט

כעת נחזור לעניין ט"ו בשבט.

רבות מההלכות שציינתי לעיל תלויות בזמן: יש מחזור של שבע שנים בחקלאות, המסתיים בשנת השמיטה, בה אנו בעצם מוותרים על הזכות להשתמש בשדות "שלנו" בצורה כל שהיא. ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות במובן הטכני כך שעבור הפירות (הגדלים על העצים), מניין השנים מתחיל מתאריך זה. מכיון שהעצים מלבלבים באביב, עונה חדשה מתחילה בתקופה זו. ט"ו בשבט מסמל תאריך שבארץ ישראל אמור לציין תקופה בה רוב גשמי העונה כבר ירדו (בישראל כמעט 100% מגשמי השנה יורדים בחורף, וזו הסיבה שבערבית קוראים לחורף "סיטה" - גשם). כלומר, "ראש השנה" שחל בט"ו בשבט הוא למעשה "סוף שנת המס" של היבול, ותחילת "שנת מס חדשה": לא ניתן להפריש מיבול שגדל לפני ט"ו בשבט על יבול שגדל לאחריו, ולהפך[3].

לפני כמה מאות שנים ט"ו בשבט הפך להיות יום בו זוכרים את ארץ ישראל ופירותיה. לפיכך, המנהג המקובל הוא לאכול פירות ביום זה. מכיוון שזה בכל זאת אמצע החורף ואי אפשר למצוא פירות, אכלו בד"כ פירות מיובשים מהשנה שעברה הקשורים בארץ ישראל - תאנים, צימוקים, תמרים וחרובים. מסיבה מסוימת (אני מניח שהיא קשורה לזמינות הפירות ברוסיה לפני 100 שנה), חרוב מיובש, הנקרא ביידיש "בוקסר", מקושר במיוחד ליום זה. לדעתי, הוא לא נאכל באף יום אחר, ולכן הפך להיות המאכל המאפיין את ט"ו בשבט. למען האמת, לא נגעתי בזה כבר 35 שנה; אני מעדיף משמש מיובש.

לרובנו אין קשר ישיר לחיובים החקלאים של ההלכות הללו. לעתים נקרות בדרכנו הלכות שונות הקשורות ביבול, שאת חלקו אסור לאכול ואת חלקו מותר לאכול בתנאים מסוימים. למרות שהמפגש עם פרטי הלכות אלו אינו דבר שבשגרה, לדעתי המסר ברור מאוד, ודבר זה נכון אף יותר כיום, כאשר נראה שהבעלות והרכושנות החומרית הופכות למטרות בפני עצמן. המסר הכפול הטמון במצוות התלויות בארץ - שארבע האמות של האדם נמצאות בארץ ישראל, ושמשהו יכול להיות שלך רק כאשר אתה מממש את פוטנציאל הנתינה שלו - אינו פחות רלוונטי מאי פעם ולמעשה, הופך להיות מציאותי יותר ויותר בחיים ההלכתיים.

 

---