על ההפרדה שבין רגש לשכל

א. "להלהיב את הלבבות לתורה" - אפשר לעשות זאת?

הבטחנו שנעיין יותר מקרוב ב"נפש החיים" כדי לראות כיצד הוא מיישם את תוכניתו לתת לקהל קוראיו את ההשקפה ואת ההדרכה הנחוצות כדי להגיע לתורה לשמה. כזכור, אנחנו כעת ממקמים את משימת הלשמה במישור החוויתי והקיומי של האדם. אבל לפני שנחזור לדבריו של ר' חיים מוולוז'ין (להלן - רח"ו), הייתי רוצה שנתבונן "מבחוץ" לרגע במהלך הדברים, כפי שעשינו בעבר, כדי להבין יותר טוב את מה שאנחנו הולכים לעשות.

אני מניח שמגמה מרכזית בגישה שלנו מוכרת לכם היטב בשלב זה - העתקת המרכז בהגדרת "לשמה" מהיעד של הלימוד אל מקורותיו הנפשיים. אבל הטענה הזאת, שהלומד האידיאלי אמור לשאוף למעורבות רגשית, עומדת בפני מחסום תפיסתי. המחסום הוא דפוס חשיבה כה רווח, שייתכן מאוד שהוא מהווה אחת הסיבות שהרב לאם (להלן - רנ"ל), למשל, נוטה בטבעיות להדגיש את מטרת הלימוד, ולא את המניעים. הבעיה היא איך מפתחים יחס קיומי? איך אפשר "לבחור" רגש, ואיך "מפעילים" מניע נפשי עמוק? אנו רגילים לראות את העולם הרגשי לא כשדה מעובד ומתורבת, אלא כיער עבות הגדל פרא, שלא נגעה בו יד אדם. הרגשות פשוט "קורים", מעצמם ובטבעיות, ואנו רק מגיבים להם. מצבים בסביבה גוררים אותנו להתעוררות רגשית: אנחנו מתכעסים, נעצבים, אוהבים, מתפעלים, והכול בהתאם לגירויים חיצוניים "הפוגעים" באישיותנו הנתונה, על אופייה הבלתי מוכר והבלתי ניתן לשינוי. גם ספרו הפופולארי והמלומד של דניאל גולמן, "אינטליגנציה רגשית", העוסק בממשק של המודעות והרגש, מדבר בעיקר על יכולת האדם לשלוט ברגשותיו, ולא על השפעת האדם על טיפוח ופיתוח חייו האמוציונאליים. אולם, ציוויי התורה, ובמיוחד אלה הנידונים בספרות המוסר ("חובות הלבבות" הוא נציג מובהק), יוצאים מהנחה הפוכה: רגשותיו של אדם נתונים להכוונה ולטיפוח, והחובה הדתית מכילה גם אותם.

העשורים האחרונים ראו פריחה גדולה במחקר האמוציות בתחומים הנוירולוגי, הפסיכולוגי, והפילוסופי. בין השאר, הניבה הפעילות הזאת גם חשיבה מחודשת הבוחנת את המוסכמה שהזכרנו - האם נכון להתייחס לרגש כדבר הקורה מעצמו? כאן נלך בעקבות הפילוסוף רוברט סולומון, שבספרו האחרון (True to Our Feelings) סיכם שנים רבות של מחקר וכתיבה על רגשות. ננסה לדלות ממנו, על קצה המזלג, כמה הרהורים הנוגעים לענייננו.

ב. הכוונת הרגשות כאסטרטגיה

הרגשות לא רק "קורים" לנו

ובכן, באיזו מידה אני אחראי על רגשותיי, ועד כמה נתון אני לחסדיהם? אנו נוטים לאמץ את ההסתכלות שהרגשות "קורים" לנו, אבל סולומון חותר לשכנע אותנו שנטייתנו איננה לגמרי מוצדקת. סביר להניח שההעדפה הזו שלנו ניזונת מן הרווח שאנו מרוויחים ממנה: אם לחץ רגשי מתגבר בי על כורחי, אי אפשר להאשים אותי בתוצאות ("אני מצטער, אבל לא יכולתי להתגבר על רגשותיי"). אבל במציאות, אדם עשוי ללמוד שכעס הוא אמצעי טוב להכניע אנשים, והכרה זו מניעה אותו לאמץ דפוס רגשי - קודם כל להתרגז, אפילו על התגרות קלה יחסית. אמנם אין החלטה מודעת לכעוס במקרה מסוים, אבל יש הרגל רגשי שטופח לאורך תקופה.

נבחן עוד דוגמה. אני מחפש עבודה, ועל פי הצעת ידידי, אני מתראיין ומתקבל לעבודה בחברה שבה הוא עובד. אולם, במשך הזמן עבודתי גורמת לי מורת רוח: ציפיתי לקידום משמעותי בפרק זמן מסוים, אבל "מדלגים" עליי לטובת אחרים, דבר הגורם לי לחשוב שהממונים עליי מזלזלים בי ואינם מעריכים את כישוריי. מצב זה מכעיס אותי. האם הסערה הרגשית היא דבר ש- "קורה" לי? במידה רבה, כן; אבל מצד שני, אינני חסר-אונים. אמנם אני יכול להמשיך לדשדש בעלבון במובן המנטאלי, לחשוב על "מה יש לי להגיד" לבוס החצוף, שכך מתנהג אחרי כל מה שתרמתי לארגון. אני יכול אפילו להגיד את הדברים בפועל ולהילחם על כבודי, למרות שהתבונה שבצעד כזה מוטלת בספק. אנו עשויים לחשוב שדשדוש כזה המעצים את הכעס ואת העלבון הוא בלתי נשלט, אבל כאמור, זה יהיה נכון רק באופן חלקי, כי יש בפני ברירות. אני יכול להחליט אם לעלות על מסלול רגשי של התנגשות (אפילו מדומה) עם "השלטונות", ולקבל "סיפוק" (מעוות?) מן האדרנלין שיזרום בעורקיי. מאידך, אני יכול לבחור במסלול מתון יותר, ולהאשים את ידידי שהכניס אותי למצב הזה - כלומר, להעתיק את הכעס למוקד אולי פחות רגיש. כמו כן, אוכל לנסות להבין מדוע זה קרה, ולתכנן באופן מושכל כיצד להתקדם. אוכל גם לחפש מקום עבודה אחר. ובכלל, הסחת הדעת היא תכסיס טוב לטפל בכעס. אוכל ליהנות מהיתרונות שבכל זאת עבודה זו מעניקה, ואם כישוריי כאן אינם ממוצים, אוכל לנצל את הזמן הפנוי להיות עם אשתי וילדיי, ליהנות מפעילות פנאי, לעסוק בהתנדבות ובתחביבים, ועוד.

יש דוגמא גם בכיוון הפוך - בניית קשרים חיוביים, ובאופן ספציפי - קשר זוגי. נאמר שאיש ואישה הכירו במסגרת כלשהי - עבודה, שכנות, תנועת נוער, ונוצרה "כימיה". הם מגלים משיכה הדדית, שאיפות משותפות, השקפת עולם דומה, וסגנון חיים תואם. בתרבותנו אולי יזהו כאן את תופעת "אהבה ממבט ראשון". בכל אופן, ההמשך אינו צפוי ואינו אוטומטי כלל. כל מיני שאלות מעשיות עולות, שיש להם השלכה ישירה על התקדמות הקשר הרגשי. האם להמשיך להיפגש ולהשקיע בפיתוח הקשר? במסגרת קבוצתית ("הסניף") או בארבע עיניים? האם וכמה לטלפן? לפגוש את המשפחה וההורים? בקיצור, המשמעות של מכלול החלטות מעשיות כאלו היא האם נכנסים למסלול בונה קשר, ובאיזו אינטנסיביות?

שני הגורמים המשפיעים על הכוונת הרגשות

אם ננתח את הדוגמאות הללו, נוכל להבחין בשני גורמים ה"פותחים" את עולם הרגש למעורבות חיובית וליכולת השפעה של הסובייקט עליו. הראשון הוא ראיית הרגש כמכלול ארוך טווח, ולא כהתפרצות עקב אירוע חד-פעמי. כאשר אנו מצטמצמים במקרה הבודד (כגון אותו "מבט ראשון"), אנו באמת רואים את האדם כמופעל רגשית על ידי התנסות חד פעמית. אבל המקרים שעליהם דיברנו ממחישים שעיקר הרגשות איננו תחושות העולות בתוך האדם כתוצאה מאירוע; הם דרך התייחסות לעולם, ולכן הם גישה, אסטרטגיה והתמודדות, המתפרשות ומתפתחות על פני תהליך ממושך. לאדם עצמו מיועד תפקיד מכריע, אמנם לא בלעדי, בעיצוב התהליך הזה.

הגורם השני המתבהר כאן קשור לאופן שבו נבנים הרגשות. מצד אחד, אין הם קורים לגמרי "מעצמם", אך מצד שני גם לא רק על ידי מעשים מחושבים ומדודים. ישנה דרך ביניים שהיא חיונית לתהליך, שאותה תיארנו בביטוי "עלייה למסלול". לכן, כאשר דיברנו על הרגשות כ"אסטרטגיה", אין הכוונה לתוכנית מושכלת הנשלטת בכל שלביה. ישנה אמנם מודעות יסודית כללית (בעיקר ברגע של החלטה גורלית) לדינמיקה ההולכת להיווצר, ובהמשך הדרך יש גם תמיכה ושיתוף פעולה עם הדינמיקה הזו; אבל מודעות מלאה ופרטנית לשלבים "בזמן אמת" אינה קיימת ואינה נחוצה. פעילויות והחלטות משחקות תפקיד חיוני, אבל בחלק גדול מן הזמן הפעילות תהיה ספונטאנית, חצי-מודעת, לא-דרוכה ולא-קשובה. בהחלט יש לאדם אחריות לקשרים הנפשיים הנוצרים, בזכות רצונו וכוונתו לפתוח ולהמשיך בתהליך; עם זאת, כוחה של ההתפתחות הקיומית מונח באנרגיה הדינמית העצמית שלה, המושכת ומגדלת את הצמיחה הרבה מעבר למעשיו המודעים של האדם. העלייה על נתיב של עימות או של יצירת קרבה נעשית מתוך בחירה, אבל ההתקדמות בנתיב תלויה גם בכוחות הפועלים בו במרץ, בלי שאפעיל אותם בכל הזדמנות באופן מכוון.

כל הדברים האלה נאמרו מזווית ראיה כללית, אבל מנגנונים דומים יכולים לפעול ביחסיו של האדם לעולמו הדתי-רוחני - בפיתוח קשריו עם אמונתו ועם עולם עבודת ה'. ולענייננו, הם יכולים לתת לנו רעיון ברור יותר על צמיחת הזיקה לתורה, שאותה אנו מכנים "לשמה".

הקדמה זו תעזור לנו בגשתנו לשלב הבא - עיון בהדרכתו המעשית של ר' חיים מוולוז'ין בקשר ללימוד תורה.

ג. יראה בתור תנאי לחכמה

חשיבות היראה ללימוד תורה

נחזור כעת לשער ד' ב"נפש החיים", ונמשיך בו מעבר לפרקים ב' - ג', שהם "משכנה" של ההגדרה הקוגניטיבית.

מכאן עד פרק ט', מתאר המחבר את ההקדמה הנחוצה ללימוד - כמה רגעים "לא-קוגניטיביים" של התייחדות עם תחושות של יראת ה'. אנחנו נמעט כאן בציטוטים ישירים מתוך הספר, בתקווה שהקוראים יאמצו את המלצתנו ויעיינו בעצמם בדברים בהקשרם, כדי לראות את התמונה השלמה.

בראש פרק ד' מסייג רח"ו את קביעתו הקודמת שמגמת הלומד צריכה להיות להבין ולהשכיל, ולא להשיג יראת ה'; כאן הוא קובע שמצד שני, לא ייתכן לטעון שניתן ללמוד תורה בלי יראת ה' ("חלילה"!). על כן, יש להקדיש תשומת לב נפרדת לטיפוח עבודת ה' ביראה בכל פעם שניגשים ללמוד, כפי שיוסבר בפרקים ו' - ז'. בפרק ה' מציב ר' חיים בעקבות חז"ל דימוי מרכזי, שלפיו יראת שמים היא האוצר[1] המחזיק את חכמת התורה[2]. אדם יכול להכניס את תבואת התורה לאוצר, בהתאם לגודל האוצר: משמעות האוצר היא שבלעדיו אין מקום לשמור את התבואה, והיא אכן לא תשתמר. ובנמשל - אדם שאין בו יראת שמים תורתו לא משתמרת. מלבד זאת, גם הקב"ה לא ייתן לו תורה לכתחילה, היות וחסרון היראה יביא לכך שתורתו תתקלקל.

השאלה הגדולה היא הבנת העניין: מדוע מהווה היראה תנאי לחכמה?

ניתן לומר שהנקודה היא מוסרית. כך אפשר להסיק מתוך חלק מהמקורות שמביא ר' חיים, למשל הגמרא הזו:

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב "למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין" (משלי, פרק ט"ז, פסוק י"ז)? אוי להם לשונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקין בתורה, ואין בהן יראת שמים. (יומא עב:).

המעיין בהקשר הגמרא הזו במסכת יומא, יגלה נימה מוסרית חריפה; למשל, המימרא הזו:

"מבית ומחוץ תצפנו" (שמות, פרק כ"ה, פסוק י"א); אמר רבא: כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו - אינו תלמיד חכם[3]. אמר אביי ואיתימא רבה בר עולא: נקרא נתעב, שנאמר אף כי נתעב ונאלח איש שתה כמים עולה (איוב, פרק ט"ו, פסוק ט"ז)[4]. (יומא, שם).

התחושה היא שחכמינו מגיבים בשאט נפש לאדם המתיימר למעלות התורה כאשר מוסר בסיסי ויראת שמים אינם בידו, כיוון שמצב זה מחלל שם שמים. על כן, מי שרוצה להיות תלמיד חכם, חייב קודם להשיג רמה מוסרית ודתית נאותה. הבנה מוסרית זו של התלות בין יראה לחכמה מתחזקת גם לאור המשך הסוגיה ביומא על אתר, כפי שיראה המעיין.

מהות היראה אצל רח"ו

אבל מבחינתו של רח"ו זהו בוודאי לא כל ההסבר: על פי דבריו עולה כי התלות בין יראה ותורה חזקה יותר, והקשר ביניהם הוא מהותי. הקשר הזה מתגלה, למשל, כאשר אנו בוחנים את תוכן היראה שעליו מדבר רח"ו. אילו היה מדובר רק בהבטחת רמתו הרוחנית הכללית של הלומד, היינו מצפים להדרכה לקראת סוגי היראה הקלאסיים מוכרים: יראת חטא, יראת העונש או יראת הרוממות. אולם, כאשר ר' חיים מדבר על התעוררות של יראה, הוא מדגיש סוג מאוד מסוים של יראה, יראה שתוכנה קשור דווקא לתורה, כלומר למעשה הלימוד הצפוי:

ראוי לו להתיישב קדם שיתחיל... ביראת ה' טהורה בטהרת הלב, להתוודות על חטאתו מעומקא דלבא, כדי שתהא תורתו קדושה וטהורה, ויכוון להתדבק בלמודו בו בתורה, בו בקב"ה, הינו להתדבק בכל כוחותיו לדבר ה' זו הלכה, ובזה הוא דבוק בו יתברך ממש כביכול כי הוא יתברך ורצונו חד. (נפש החיים, שער ד', פרק ו').

...ולהטהר מעוונותיו בהרהורי תשובה כדי שיוכל להתקשר ולהתדבק בעת עסקו בתורה הקדושה בדבורו ורצונו יתברך שמו... (שם, פרק ז').

הרגשת יראת השמים הזו אינה מבוססת בעיקר על גדלותו של הבורא, אלא על רוממותה וקדושתה של התורה. אין לטעות, ולכך הסכים גם הרב לאם - ההתכוונות הנפשית הזו נועדה ליצור את דרגת הלשמה. ה"אוצר" של יראת שמים אינו תנאי גרידא ללימוד, אלא הוא חלק ממנו, המגדיר את אופיו ואת מהותו. אלא שרנ"ל מתקשה בכך: אחרי שר' חיים הצהיר שלשמה הוא קוגניטיבי, מה מקומם של כל התכנים "הרליגיוזיים" האלה ביצירת לשמה? את תשובתו הבסיסית כבר ראינו - אמנם הלשמה העיקרי הוא שכלי, אבל נדרש סיוע מאגפים אחרים, משניים יותר, כדי שהלימוד לא יהפוך לתרגיל אינטלקטואלי גרידא[5].

אולם, על הקושי שבהבנה זו כבר עמדנו בשעתו. נראה לנו שהבנה יותר פשוטה וישירה מוליכה למסקנה שעליה עמדנו בשיעור הקודם: היעד השכלי מעוגן במניע נפשי, ור' חיים טורח כאן לחזק את המניע. הרצון ללמוד ולהבין עומד על תשתית קיומית, ותשתית זו היא אהבת התורה, הוקרתה ויראת רוממותה. רגעי ההתייחדות לפני הלימוד מבטאים את מדרגת התורה כדבר רם ונישא, שעצם הגישה אליה דורשת היטהרות והתקדשות, ושהעיסוק בה מדבק את הלומד עם דיבורו של הקדוש ברוך הוא ממש. ר' חיים ממליץ בחום שהציור הזה והתחושות האלו יהיו חרוטים בליבו של הלומד לפני שהוא מתחיל.

ד. מבט חוזר על "עקרון ההפרדה"

בעבר דיברנו על המחיצה שהקים ר' חיים בין עולם החוויה הדתית לבין העולם השכלי של לימוד התורה: הוא דורש בבירור להפריד את העיסוק השכלי מכל שאיפה מודעת לדבקות. רנ"ל רואה ברעיון זה קו מנחה יסודי בהשקפתו, כי ההתעסקות בהישגים רוחניים פוגעת בריכוז ובצלילות הדעת הדרושים ללימוד.

פגיעה כזאת אמנם אפשרית אם נעמיד את החוויה הדתית כמטרה הלימוד, כפי שעשו החסידים. אבל כבר טענו בעבר שאהבה, הערכה וקשר נפשי אינם פוגעים בלימוד כאשר הם מהווים לא מטרת הלימוד, אלא מקור הרצון. להפך - הגברתם רק תעצים את הפעילות השכלית. ברוח זו ניזכר בקביעתו של רח"ו: ככל שאוצר היראה יהיה גדול יותר, כך אפשר יהיה ללמוד יותר תורה. ואכן, מתוך כמה אמירות של ר' חיים שטרם עמדנו עליהם עולה שלמרות דרישתו להתמקד בלימוד לשם לימוד, ההפרדה מן הזירה החווייתית אינה מוחלטת. למשל, עיינו בפרק ט':

ובאמת כי האדם הקבוע בעסק התורה לשמה, כמו שפירשנו בפרק ג' עניין לשמה, איננו צריך לרוב עמל ויגיעה וארך זמן העסק בספרי יראה עד שיוקבע בלבו יראתו יתברך... כי התורה הקדושה מעצמה תלבישהו יראת ה' על פניו במעט זמן ויגיעה מועטת על זה, כי כך דרכה וסגולתה של התורה הקדושה, כמו אמרו "כל העוסק בתורה לשמה וכו' ומלבשתו ענוה ויראה" (פרקי אבות, פרק ו' משנה א').

וכן בפרק ל"א, בו אנו לומדים על הקשר בין לימוד תורה לשמה, ותשובה:

כי עיקר תשובה שלמה האמיתית שהיא מאהבה הוא רק על ידי עסק התורה כראוי, כמ"ש במעלות התורה "אוהב את המקום'".. (פרק אבות, שם) כי על כל פשעים תכסה אהבת התורה... כן העוסק בתורה לשמה, אף אם נתלכלך תחילה בעוונות וחטאים עצומים... עם כל זה על ידי עסק התורה יהא נכון לבו בטוח שודאי המאור שבה יחזירו למוטב, והטוב מתגבר והולך על הרע שבו מעט מעט, עד שלבסוף בהכרח יתגבר הטוב ויתפשט בכולו לגמרי והוא מתקדש מטומאתו ופרחה טהרה בכולה...

הלומד מתמקד במשימה שהיא שכלית בלבד, ועם זאת עצם העיסוק הזה מגביר בו את הענווה, היראה, האהבה, הקדושה והטהרה - כל אותן תכונות נפש שהתבטאו ברגעי ההתייחדות שלפני הלימוד, אבל ננטשו במהלך הלימוד בשם "עקרון ההפרדה"; כיצד ניתן להסביר זאת? האם רק על ידי כך שזוהי סגולתה העל טבעית של התורה, או שמא יש הסבר אחר?

מי שקרא את חציו הראשון של השיעור יודע את התשובה: הלמדן שאליו מדבר ר' חיים מודע היטב לעולמות הרוחניים, ויודע היטב את משקלה הרוחני של התורה. עבור מי שתמונת-עולם זו מושרשת בליבו, יש דינמקיה של התקרבות בין הלומד לבין התורה וערכיה, שאפשר להמשיל אותה לדינמיקה של בניית הקשר בין בני זוג. לצורך זה יכולנו לחזור למודל של יחסים זוגיים שהובא קודם, אבל כאן הייתי מעדיף לערוך ביקור אצל בני הזוג שלנו בשלב מתקדם יותר, שלב הנישואין: איש ואישה העומדים תחת החופה, ברגעים חגיגיים ומרוממים, משווים נגד עיניהם את הבניין ואת הקשר החי ההולך להיווצר. אבל בפועל, מובן שמה שמקים את הבניין הזה הוא עצם החיים המשותפים, למרות שאין מודעות לכך על כך צעד ושעל. ההכרה ותשומת הלב שקועות רוב הזמן בפעולות של ממש, בניהול בית ומשפחה, מעשים שלמראית עין הם נטולי הוד והדר. רק בלב פנימה אפשר לדעת את ממדיהם העמוקים של אותן פעולות, ואת גודל היצירה שבהן. המשמעות נשמרת בלב, לרוב בתת-המודע. כפי שראינו, הדינמיקה נמשכת כרגיל באופן ספונטאני, בלי שיקול דעתם המודע של השותפים לה.

לפי הצעת ר' חיים מוולוז'ין, הלומד תורה "עומד תחת החופה" בזעיר אנפין, באותם רגעי ההתייחדות שלפני הלימוד: אז מצטיירת לו המשמעות הרוחנית של הצלילה לים התורה. אבל אחרי הצהרת הכוונות והצהרת האמונים, יוצא התהליך לדרך, ויש לו תנופה עצמית - העיסוק המודע הוא בממשות של הדבר, ולא במשמעות שלו. אולם, אותה שקיעה בהוויות אביי ורבא נושאת איתה מטען רוחני הנשמר בלב, ובזכות המטען הזה, הדינמיקה של העצמת הקשר החי עם מהות התורה אינה נעצרת, אלא הולכת וגדלה - "והיא מלבשתו ענוה ויראה"; "והוא מתקדש מטומאתו ופרחה טהרה בכולה".

ההבנה ששער ד' של "נפש החיים" בנוי על תפיסת עולם והשקפה מוסרית רוחנית שלמה שקוויה הותוו בחלקים הראשונים נותנת לנו הבנה מלאה יותר של משנתו בעניין תורה לשמה: הקשר הקיומי לתורה הוא המניע הנפשי ללימוד, וקשר זה ממשיך לפעפע, לגדול ולהתפתח ככל שמתקדמים בידיעת והבנת התורה. כך היא דרכה של תורה לשמה. מצד אחד - נשגבה ונוגעת בשמי השמים, אבל מצד שני - מזכירה את ההיגיון שבדפוסי חיים רגילים, המוכרים לנו מאוד.

 

---