מרדכי אינו כורע ואינו משתחווה

כל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים ומשתחווים להמן, כי זו הלוא הוראת המלך. יש לשים לב, שהמגילה מתמקדת ב"עבדי המלך אשר בשער המלך". האם שאר בני המדינה היו פטורים מהוראה זו? האם המן לא נהג להתהלך ברחבי המדינה ועל כן הכתוב מתמקד דווקא באלו היושבים בשער המלך? ושמא אין זו אלא הקדמה למרדכי, שלמרות שנמנה בין יושבי שער המלך סירב להשתחוות? קשה להכריע בדבר. כפי ששיערנו בשיעור הקודם תפקידו של המן קשור היה בהיבטים ביטחוניים של שמירת המלך, וייתכן שבשל כך חוק המלך בדבר ההשתחוויה להמן מתמקדת באלו הסובבים בחצר המלכות. בין אם כך ובין אם כך, ברור שעל מרדכי חלה הוראת המלך, ואף על פי כן הוא סירב לכרוע ולהשתחוות להמן.

השאלה המונחת לפתחו של הלומד היא כמובן מדוע. מה ראה מרדכי שלא להשתחוות למשנה למלך ולהפר את צו המלך, ביודעו שבכך הוא מסכן את מעמדו ואולי אף את חייו (סביר שבשלב זה מרדכי אינו מעלה על דעתו שהוא מסכן בכך אף את כל בני עמו, אם כי, כפי שנראה בהמשך, יש מחז"ל שסברו שעל מרדכי היה לקחת זאת בחשבון).

בפתח הדיון יש להדגיש נקודה חשובה, שבשל איורים שונים המלווים מגילות אסתר שונות, ניתן לטעות בה. אני מעריך שכל קורא/ת שיעור זה נתקל/ה פעם במגילה בה מצוירים כל עבדי המלך שכורעים ומשתחווים להמן, וביניהם ניצב מרדכי שמישיר מבט להמן ובהפגנתיות בולטת אינו זז ואינו זע. לטובת הקוראים שלא זכו למגילה מאוירת בילדותם אני מצרף תמונה מייצגת מתוך האתר של משרד החינוך, מחוז דרום (www.edu-negev.gov.il), שם מופיע סיפור המגילה בתמונות:

אולם, מתוך סיפור המגילה עולה תמונה שונה בעליל. בתחילה נאמר שמרדכי "לא יכרע ולא ישתחווה", אולם המן אינו שם לב לעובדה זו! רק לאחר שעבדי המלך מסיבים את תשומת לבו של המן ("ויגידו להמן לראות היעמדו דברי מרדכי" - פס' ד) נאמר: "וירא המן כי אין מרדכי כרע ומשתחוה לו וימלא המן חמה" (פס' ה). כלומר, לפני דברי העבדים להמן הוא כלל לא שם לב שמרדכי אינו משתחווה לו.

ממילא, אין מדובר בעימות חזיתי-הפגנתי מצדו של מרדכי (בשלב זה של הסיפור!). סביר יותר שבכל עת שהמן התקרב לאזור בו ישב מרדכי, הוא 'נאלץ' ללכת מהמקום, או להסתובב לצד השני וכד'. ככל הנראה, מרדכי ביקש להימלט מהסיטואציה בה הוא יצטרך להראות להמן שהוא אינו משתחווה. לאחר כמה ימים או כמה שבועות, עבדי המלך שהיו בקרבתו שמו לב שהוא מתחמק בכל פעם בתירוץ אחר מחובת ההשתחוויה, ורק לאחר שאמר להם מרדכי "אשר הוא יהודי" (ד) הבינו עבדי המלך שיש בהתחמקויות השונות מכנה משותף עקרוני. ואומנם, כאמור, רק לאחר שאמרו זאת להמן הוא שם לב לדבר. סביר שבכוונת מכוון המן התקרב אליו שוב ושוב עד שמרדכי לא יכול היה להתחמק מהעימות החזיתי, ואז נודע הדבר.

דבר זה חשוב כמובן להבנת המניעים של מרדכי. לא מדובר, אם כן, בהפגנה, אלא בניסיון התחמקות. מדוע אם כן מרדכי סירב להשתחוות להמן? שאלה זו קשורה בשאלה נוספת: כיצד הכתוב שופט את הכרעתו שלא להשתחוות? האם הכרעתו זוכה לשבחים או שמא יש עליה ביקורת?

ברצוני לפתוח דווקא באספקט השני של ההתלבטות - כיצד המגילה מעריכה את מעשי מרדכי. בחז"ל ישנם שני כיוונים מרכזיים. יש הדורשים את מרדכי לטובה, ואדרבא, מדגישים שבניגוד לאנשי דורו שהשתחוו להמן, מרדכי נשאר נאמן לדתו ולעקרונותיו ולא השתחווה. כך למשל המדרש הנפלא המביא את דברי ה' המסביר מדוע הוא גולה עם ישראל לכל מקום בו הם נמצאים:

"כל הימים שאני עמהם אין נוטלין שם רע. במצרים הייתי עמהם ונמצאת שלימה שנאמר 'גן נעול אחותי כלה'; בבבל הייתי עמהם ונמצאת שלימה שנאמר: 'הן איתי אלהנא די אנחנא פלחין'; במדי הייתי עמהם ונמצאת שלימה שנאמר: 'ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה'; ביון לא כתבו על קרן השור שאין להם חלק באלהי ישראל... " (שמות רבה, פר' ט"ו, ט"ז).

כמדומני, שזו הקריאה המקובלת הן אצל חז"ל, הן אצל פרשני ימה"ב, והן בקרב רוב הקוראים של שיעור זה: מרדכי מייצג את כנסת ישראל "השלימה" כלשון המדרש.

עם זאת, יש מחז"ל שהעבירו ביקורת חריפה על מעשי מרדכי. תוך ניסיון להתמודד עם הסתירה שבפסוק המציג את מרדכי (ב', ה), שבתחילה נדמה שהוא משבט יהודה ("איש יהודי") ולבסוף נדמה שהוא משבט בנימין ("איש ימיני"), מצטט רבא את כנסת ישראל כמי שאמרה כך:

"רבא אמר: כנסת ישראל אמרה לאידך גיסא: ראו מה עשה לי יהודי ומה שילם לי ימיני. מה עשה לי יהודי - דלא קטליה דוד לשמעי דאתיליד מיניה מרדכי דמיקני ביה המן. ומה שילם לי ימיני - דלא קטליה שאול לאגג דאתיליד מיניה המן דמצער לישראל" (בבלי מגילה דף י"ב ע"ב - י"ג ע"א).

על פי הדברים ששם רבא בפי כנסת ישראל ישנה ביקורת סמויה כפולה בפסוק זה. ביקורת אחת על שאול שלא הרג את אגג ויצא ממנו המן שכעת מצער את ישראל. אולם ביקורת נוספת על דוד, שלא הרג את שמעי, ויצא ממנו מרדכי שבשל קנאת המן בו התרגשה הצרה על ישראל. קשה לדמיין ביקורת בוטה מזו על מרדכי גיבור המגילה. רבא יוצר השוואה מסוימת בין שאול ובין דוד שבשל רחמנותם המוגזמת נולדו מרדכי והמן! טוב היה, לדעת רבא, לו מרדכי כלל לא היה בעולם ולא היה מתחיל את גלגל הפורענות בכך שלא השתחווה להמן ועורר את קנאתו.[1]

דומה, שניתן להכריע בשאלה זו בעזרת האמצעי הספרותי הרווח בסיפור המגילה - בעזרת ארמז לסיפור מקראי אחר. לאחר שראו עבדי המלך שמרדכי אינו כורע ואינו משתחווה נאמר:

"ויהי באמרם [קרי: כאמרם] אליו יום ויום ולא שמע אליהם" (ג', ד).

ביטוי זה שולח את הקורא לסיפור יוסף ואשת פוטיפר (בר' ל"ט). שם, אשת פוטיפר הפצירה ביוסף שישכב עמה, אולם הוא סירב: "ויהי כדברה אל יוסף יום יום ולא שמע אליה" (בר' ל"ט, י). הדמיון בין שני הפסוקים אינו מקרי, וגם אם משמעותו הרחבה נוגעת במערך ההשוואה הרחב שבין שני הסיפורים (בו נדון אי"ה בהזדמנות אחרת), יש תרומה לארמז זה גם בהקשר המקומי בו הוא מופיע.[2] נדמה שמטרת שיבוצו אצלנו נוגעת בהערכת מעשה מרדכי. כשם שברור שהתורה מעריכה באופן חיובי את סירוב יוסף לשכב עם אשת אדונו, כך - רומזת המגילה - יש להעריך אף את סירוב מרדכי להשתחוות להמן; כשם שיוסף הדף את ההפצרות היום-יומיות של אשת פוטיפר, כך מרדכי הצליח להדוף את תמיהת עבדי המלך ונשאר נאמן לעקרונותיו ולא השתחווה להמן.

בכך פתרנו את השאלה השנייה: המגילה מעריכה באופן חיובי את סירוב מרדכי להשתחוות להמן, אולם השאלה המרכזית נותרה בעינה: מדוע מרדכי אינו כורע ואינו משתחווה להמן? יש לציין, כי במקומות אחרים בתנ"ך לא מצאנו שישנה בעיה כלשהי בעצם ההשתחוויה לאדם או לשליט. כך למשל אברהם השתחווה לפני שלושת אורחיו (לפני שידע שמדובר במלאכים! בר' י"ח, ב); כך המשיך אברהם במנהגו והשתחווה לפני בני חת (בר' כ"ג, ז, יב); גם יעקב השתחווה לפני עשו (בר' ל"ג, ג) ובניו למדו ממנו עת השתחוו לפני ה'שליט המצרי' שהתעלל בהם (בר' מ"ג, כח); כן משה השתחווה לפני חותנו (שמ' י"ח, ז); מפיבושת, יואב, אבשלום, אחימעץ, ארונה, נתן הנביא ועוד השתחוו לפני דוד, וכן עוד רבים. ממילא, קשה לחשוב על בעיה דתית פורמאלית בעצם ההשתחוויה לפני שליט בשר ודם. מדוע אם כן מרדכי סירב להשתחוות להמן?

בקרב הפרשנות ישנם שלושה מודלים עיקריים לפתרון שאלה בסיסית זו.

מניע אישי

יש שראו בסירוב מרדכי להשתחוות להמן תוצאה של ריב אישי הרווח בחצרות מלוכה (ובכל פוליטיקה שלטונית באשר היא). יש לזכור שלפני תיאור גדולת המן סיפרה המגילה כיצד מרדכי הציל את המלך, וייתכן שהוא סבר שהכבוד הרב שנפל בחלקו של המן הגיע לו. שורשיה של גישה זו בכמה ממדרשי חז"ל (גם אם אין זו הגישה הרווחת), המציגים תמונה קודמת לסיפור המגילה בה המן נאלץ למכור עצמו כעבד למרדכי, ועל כן מרדכי סירב להשתחוות לו, שהרי למעשה הוא עבדו.[3]

מניע דתי

כיוון שונה, שהוא המקובל יותר בקרב מדרשי חז"ל ובקרב פרשני ימה"ב רואה את סירובו של מרדכי כקשור בעבודה זרה. לפי שיטה זו, המן "עשה עצמו אלוה" (רש"י במקום), או שלפחות תלה על חזהו צלם קטן, כך שכל מי שהשתחווה לו, השתחווה למעשה גם לצלם הקטן שעל חזהו:

"כשצוה אחשורוש להשתחוות להמן חקק עבודת כוכבים על לבו ונתכוון כדי שישתחוו לעבודת כוכבים" (אסתר רבה, פר' ו', ב'. בדומה לכוהני הדת הנוצריים שמתעטרים בשקר ובשטות שלהם ומניחים את דמותו על חזם).

מניע לאומי

על פי כיוון זה, מרדכי סירב להשתחוות לפני המן בשל המאבק הלאומי הרחב שבין ישראל ובין המן שמייצג בסיפור את עמלק. גם אם מבחינה הלכתית פורמאלית אין פסול בהשתחוויה להמן, הרי שהזדהותו של מרדכי עם זהותו היהודית ועם המאבק הארוך של עמנו בעמלק ועם מה שהוא מייצג, היוו את תשתית סירובו להשתחוות לו. גם שורשיה של תפיסה זו נטועים במדרשי חז"ל, ותפיסה זו הורחבה על ידי הרב מדן במאמר חשוב שכתב בעניין זה.[4]

בבואנו לבחון סוגיה זו, יש תחילה להעיר כי הכיוון הראשון, על פיו מרדכי מונע מתוך אמביציות אישיות הנוגעות במאבקי שררה וכבוד בחצר המלכות, הוא כיוון קשה ביותר, וכמעט וניתן לומר שהוא בלתי אפשרי. ישנן כמה ראיות לכך שיש לראות את סיבת סירוב מרדכי להשתחוות כקשורה בעולמו היהודי (הדתי או הלאומי או שניהם גם יחד).

א. ראשית יש לציין את הרמז המפורש היחיד שנזכר במגילה עצמה לפשר סירובו - "כי הגיד להם אשר הוא יהודי" (ג', ד). ניתן להבין היגד זה באופנים שונים, אולם על פי כל האפשרויות ברור שהסיבה שמרדכי אומר לעבדי המלך כהסבר לאי השתחוותו קשורה בהיותו 'יהודי'.

ב. יהדותו של מרדכי ניצבת גם במרכז גזירת המן שגזר על "כל היהודים אשר בכל מלכות אחשורוש" (ג', ו). מסתבר, שגם המן ראה את סירובו של מרדכי להשתחוות כקשור בעובדת היותו יהודי, ועל כן הרחיב את כעסו וגזירתו על כל היהודים, עמו של מרדכי.

ג. המונח בו משתמשת המגילה הוא לא רק 'להשתחוות' אלא: 'לכרוע ולהשתחוות'. כך כבר בצו המלך: "וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כרעים ומשתחוים להמן" (ב), כך גם בסירוב מרדכי: "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" (ב), וכך גם מנקודת התצפית של המן: "וירא המן כי אין מרדכי כרע ומשתחוה לו" (ה). צימוד מילים זה חשוב לעניינו מפני שבשאר היקרותיו במקרא הוא קשור בהשתחוויה דתית. אין שום מקרה בו אדם 'כורע ומשתחווה' למלך בשר ודם או לכל אדם אחר. ממילא, גם כאן סביר שאכן ישנו רובד דתי אשר חבוי מתחת לפני השטח בחובת ההשתחוויה להמן ובסירוב מרדכי לעשות זאת.

ד. גם לאחר גזירת המן על כל היהודים, מרדכי ממשיך במיאונו להשתחוות להמן (ה', ט). תמונה זו באה לאחר ששכנע מרדכי את אסתר לסכן עצמה ולבוא אל המלך ולהתחנן על עמה (פרק ד'), והנה, הדבר המתבקש ביותר - התנצלות מרדכי בפני המן על שלא השתחווה וחזרה בו ממעשה זה - לא נעשה. קשה להניח, שלאחר שראה מרדכי שמעשיו מסכנים את כל עמו, ולאחר שבמלים נרגשות שכנע את אסתר לסכן את חייה לשם הצלת עמה, הוא לא יעשה מעשה פעוט כהשתחוויה להמן. בעל כורחנו, מעשה זה אינו 'פעוט' בעיני מרדכי, כלומר, אינו קשור במאבקי כבוד של פוליטיקה מלכותית, אלא בשורש עקרוני ומהותי!

ה. ישנה מערכת השוואה רחבה בין סיפור המגילה ובין ספר דניאל. די להזכיר כי בשני הסיפורים מקבצים נערים "טובי מראה" או נערות בתולות "טובות מראה", ביניהם גם מיהודי הגלות. דווקא להם נוטים חסד מיוחד הממונים עליהם, ולבסוף הם נבחרים לתפקיד בחצר המלכות. בהמשך הסיפורים, ישנם יהודים שמסרבים לכרוע ולהשתחוות בצו המלך, ועל כן מרחפת גזירת שמד מעל ראשיהם, אולם לבסוף, דווקא אלו שביקשו לפגוע בהם נענשים, וסופם הוא כאשר זממו לעשות ליהודים (תלייה על עץ; שריפה באש).

השוואה זו רחבה וחשובה ואין כאן המקום לעמוד על משמעותה.[5] אולם, גם השוואה זו מחזקת את הקריאה כי לפנינו מניע דתי או לאומי לאי ההסכמה להשתחוות ולא רק מניע אישי, שהרי בספר דניאל, סירבו חנניה מישאל ועזריה להשתחוות לצלם הזהב שבנה נבוכדנצר בשל היות הדבר קשור בעבודה זרה. וכשם ששם מדובר בהשתחוויה בעלת אופי דתי, ובסירוב הנערים להשתחוות בשל היותם יהודים, כך - לאור ההשוואה - נראה שגם אצלנו מרדכי מסרב בשל היותו יהודי.

לאחר שדחינו את אפשרות המאבק האישי כמניע הבלעדי לחוסר השתחוות מרדכי להמן, נותרה השאלה בעינה - האם מרדכי ראה בהשתחוות להמן השתחוויה לעבודה זרה ועל כן נמנע ממנה (או בניסוחו העדין יותר של עמוס חכם: "וכנראה סבר מרדכי שהכריעה וההשתחויה לבשר ודם יש בה משום אבק של עבודה זרה"),[6] או שמא מוקד סירובו בהיבט לאומי: יהודי לא משתחווה לפני המן האגגי.

שתי קריאות אלו דומות במהותן, ועל כן ייתכן שניתן להשאיר התלבטות זו על כנה. עם זאת, ברצוני רק להעיר כי הסממנים הדתיים חסרים מהסיפור הגלוי. המגילה אינה מעמידה את המאבק הדתי במרכז הסיפור אלא את המאבק הלאומי. התמה המרכזית של העלילה היא 'היהודים' מול 'שונאיהם' בגלות פרס. ממילא, הנטייה הפשוטה היא לבחון את סירוב מרדכי על רקע תמה זו, מרדכי כיהודי מסרב להשתחוות להמן שמייצג בסיפור, ולו ברמז, את עמלק.

מרדכי כמו ושתי

לסיום הדיון בסירוב מרדכי להשתחוות יש להעיר כי אין זו התמונה הראשונה במגילה בה אחד מחצר המלכות אחשורוש מסרב לעשות כצו המלך. כבר בפרק א' הייתה זו ושתי שסירבה לבוא אל המלך לאחר שזה ציוה עליה "להראות העמים והשרים את יפיה" (א', יא).[7] בבחינה מדוקדקת ניכרת זיקה ברורה בין שתי התמונות האלו, הן בהתפתחות העלילה כשלעצמה והן במרקם המילים שמופיע בשתי התמונות:

1. התוצאה בשני המקרים של הפרת הפקודה היא אגרות שנשלחות "אל כל מדינות המלך" (א', כב; ג', יג). היוזם לשליחת האגרות, בשני המקרים, הוא אחד משרי המלך.[8]

2. למרות שמדובר בהפרת פקודה של אדם אחד, השלטון מחליט להרחיב את הגזירה ולהחיל אותה על ציבור שלם.[9] למעשה, בשני המקרים האגרות ממוקדות במגזר המיוחד ממנו בא מפר החוק: הכעס על ושתי מורחב על כל הנשים (א', יז-יח); הכעס על מרדכי מורחב על כל היהודים (ג', ו).

3. כשם שלאחר סירוב ושתי לבוא אל המלך נאמר:

"בְּאָמְרָם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לְפָנָיו וְלֹא בָאָה" (א', יז), ולאחר סירוב מרדכי להשתחוות נאמר: "וַיְהִי בְּאָמְרָם [כך הכתיב] אֵלָיו יוֹם וָיוֹם וְלֹא שָׁמַע אֲלֵיהֶם" (ג', ד). יש לציין, כי הביטוי 'באמרם' הוא נדיר, ונזכר בתנ"ך רק בעוד מקום אחד נוסף (תה' מ"ב, יא).

4. גם הרחבת הגזירה על הציבור הגדול נעשה תוך שיתוף בלשון בוז. בהרחבת מעשה ושתי: "לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן... וּכְדַי בִּזָּיוֹן וָקָצֶף" (א', יז-יח), ובהרחבת מעשה מרדכי: "וַיִּבֶז בְּעֵינָיו לִשְׁלֹח יָד בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹ כִּי הִגִּידוּ לוֹ אֶת עַם מָרְדֳּכָי" (ג', ו).

האם יש משמעות לזיקה מפתיעה זו שבין שני מפירי הפקודה? דומה כי תרומת זיקה זו נוגעת בשני רבדים שונים של הקריאה. ראשית, מצד העיצוב הספרותי של המגילה יש להעיר, כי כשנזכר הקורא בהפרת הצו של ושתי עת הוא קורא את הפרת הצו של מרדכי, המתח גובר באופן מיוחד. כוונתי לומר, שלמרות חוסר ההיגיון שבהרחבת המן את הגזירה על כל היהודים, ולמרות שסביר - בשלטון מתוקן - שדבר מעין זה לא יקבל את אישור המלך, הרי שבהיזכרות הקורא בקורות את ושתי ובאגרות שנשלחו, הוא מוכן אף לגרוע מכל. למרות חוסר הסבירות וחוסר ההיגיון שבדבר, כך הלוא מתנהלת מלכות אחשורוש, כפי שלמדנו מסיפור ושתי.

אולם מעבר לכך, הזיקה האמורה תורמת אף לאחד המסרים החשובים של סיפור המגילה. בקריאת שני הסיפורים האלו ברצף אחד, חש הקורא כי נושא הפרת חוק המלך הוא מהנושאים הנידונים במגילה, ושמא ננסח זאת באופן אחר: הנאמנות למלך פרס היא מהנושאים שהמגילה מבקשת לברר: האם על יהודי הגלות לכפוף ראשיהם בפני המלך הנכרי, או שמא יש מקום להפרת פקודה. ושתי, במובן זה, ניצבת כסמל הראוי לחיקוי: אישה ששמרה על עקרונותיה ולא הסכימה להתבזות ולהראות את גופה בפני שרי המלך.

לו מרדכי היה כורע ומשתחווה, היה בדבר זה בכדי ביקורת קשה עליו ועל יהודי שושן כולם. לאידך גיסא, יכולתו של מרדכי לזכור מיהו מלך מלכי המלכים שאת פקודותיו אין להפר, ומיהו המלך הזמני והחולף, שלעתים חובה להפר את פקודותיו, נדרשת לזכותו. במובן זה, מקבל הארמז שנידון קודם לכן לסיפור יוסף ואשת פוטיפר את משמעותו המלאה: היכולת של אדם לסרב לצו אדונו (או אשת אדונו) מעידה על הבנה עמוקה של זהות האדון האמיתי.

 

---