דילוג לתוכן העיקרי

עשה תורתך קבע: מרכזיותו של תלמוד תורה | 2

קובץ טקסט

לחלק א' של השיעור לחץ כאן

ו. חיובו של האדם הפשוט

הבה נחזור לאותה ברייתא באבות דרבי נתן:

'עשה תורתך קבע' - כיצד? מלמד שאם שמע אדם דבר מפי חכם בבית המדרש, אל יעשה אותו עראי, אלא יעשה אותו קבע.

מספר מונחים בברייתא ראויים לתשומת לב נוספת: "אם שמע אדם דבר מפי חכם בבית המדרש...". נפתח בביטוי "אדם". הגמרא (שבת לא ע"א) הדנה בשש השאלות המופנות כלפי אדם על ידי בית דין של מעלה, משתמשת באותה מטבע: "בשעה שמכניסין אדם לדין". הגמרא והברייתא מדברות על אותו האדם. האדם המוזכר כאן אינו הלמדן המקצועי, לא הלומד בכולל ולא ראש ישיבה, אלא "אדם" - היהודי הרגיל, האדם הפשוט. מרשים שתביעה כזאת מופנית לאדם הפשוט - עליו לעשות תורתו קבע!

במובנים מסוימים, זו תביעה יוצאת דופן; שכן יכולנו לחשוב, שניתן לבקש מאדם רגיל לעסוק בתורה או להיות במגע אתה; אולם לכאורה אי-אפשר לדרוש מן האדם הממוצע שיפנים תורה עד שתהיה לדבר של קבע. במקצועות אחרים, אנו מניחים שיש הבדל גדול בין בעלי ההשכלה המקצועית לבין החובבנים. גם אם יש לחובבן חיבה לשטח מסוים, אין לנו ציפיות ממנו שיבנה לעצמו מאגר ידע קבוע. המלומד המקצועי יקרא ספרים, ירשום רשימות, וישווה בין החיבורים השונים שאותם הוא לומד; המומחה למוסיקה עשוי לזכור סימפוניות ומנצחים, תוך בדיקת הסגנון והפרשנות המייחדים כל אחד מהם. אך האדם הרגיל ההולך לקונצרט, פשוט רוצה ליהנות.

אולם, בכל הקשור לתלמוד תורה, התביעה מן האדם הפשוט היא באמת לעשות את התורה חלק קבוע מעצמיותו. הוא אינו יכול ללכת לשיעור ולחשוב, "יפה, אני אלך לשיעור, זו תהיה חוויה מהנה, המרצה מוכשר. איהנה, אחכים, ואלך הביתה". אין להתייחס לתורה כמו שמתייחסים להליכה לתיאטרון.

ז. צלילה לעומק

דרישה רדיקלית זו לעשות את התורה קבע, דבר שלא היינו מצפים לו בכל תחום אחר, מציבה מחויבות מסוג מיוחד. מובן מאליו, שהיא משקפת את החשיבות העצומה שאנו מייחסים לתורה במסגרת תפישתנו את חייו הרוחניים של האדם הפשוט. זה מודגש ביתר שאת בשאלות האחרונות, המופיעות באותה רשימה במסכת שבת. יכולנו לחשוב שגם אם חייב האדם הרגיל ללמוד תורה, די לו בעיסוק שטחי - שילמד בקיאות, אולי קצת משניות, וכיוצא באלה; לימוד בהעמקה, לעומת זאת, שייך לבן הישיבה או ללמדן המקצועי. האם אנו מצפים ממי שהולך לקונצרט שיקרא גם את הספרות הרלוונטית? ודאי שלא.

אבל מן הגמרא משתמע אחרת. האדם נשאל על ידי בית דין של מעלה לא רק אם הוא ייחד זמן ללימוד תורה, אלא מהי האיכות של אותו לימוד: "פלפלת בחוכמה? הבנת דבר מתוך דבר?", או שמא עלעלת בחומר בשטחיות, כנוגע ואינו נוגע? לימוד כזה הוא רחוק מן המצופה, משום שהוא רדוד. שלוש השאלות בגמרא קשורות אחת ברעותה: אם אדם אינו מפלפל בחוכמה, ואינו מנסה להבין דבר מתוך דבר, הרי שלא קבע עתים לתורה, כי לימודו חסר קביעות. כדי שהלימוד יזכה להיקרא "קבע", הוא זקוק לעומק מסוים. על האדם להיות מעורב בלימודו, מבחינה רגשית ושכלית.

על כן, כדי שתהיה התורה קבע, היא חייבת להיות מלווה במידה של מאבק והתמודדות, בניסיון לרדת לעומקו של הדבר הנלמד. היהודי הפשוט - לא רק ראש הישיבה - מתפלל בכל יום: "אבינו אב הרחמן... תן בלבנו בינה להבין ולהשכיל". אין הוא מבקש מהקב"ה רק את הרצון והכשרון ללמוד תורה, אלא גם "להבין ולהשכיל" - לחדור לעומק. כמובן, לא כל אדם זוכה להגשים משאלה זו בהיקפה הרחב; ובכל זאת, אלה הם ערכיו. ובסופו של דבר, האדם נשפט בעיקר לא על הישגיו, אלא על מאמציו.

לפני שנים מספר, שוחחתי עם אדם שהיה קשור לתנועה חברתית-דתית כאן בארץ. הוא אמר לי שבקהילות שלהם, המטרה היא שבעלי בתים ילמדו משניות. אמרתי לו, "אולי אני מוכן לקבל שבסופו של דבר, בפועל, בעלי בתים לומדים משניות. ייתכן שזו רמתם של האנשים, ואינם מסוגלים להרבה יותר מזה. אבל שזו תהיה המטרה, הגבול העליון? האם לזה שואפים?"

הרמב"ם דן בחלוקת זמן הלימוד:

וחייב לשלש את זמן למידתו, שליש בתורה שבכתב, ושליש בתורה שבעל פה, ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מדבר וידמה דבר לדבר ויבין במדות שהתורה נדרשת בהן, עד שידע היאך הוא עיקר המדות והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה, וענין זה הוא הנקרא גמרא (הלכות תלמוד תורה פ"א הי"א).

אחר כך ממשיך הרמב"ם (שם הי"ב) ואומר שחלוקה משולשת זו נוהגת רק באדם המתחיל ללמוד. אבל כאשר מגיעים לרמה גבוהה יותר, על האדם רק לחזור בזמנים קבועים על "תורה שבכתב" ו"תורה שבעל פה", ולהקדיש את עצמו לחלוטין לתחום השלישי - "גמרא": "ויפנה כל ימיו לגמרא בלבד, לפי רוחב שיש בלבו ויישוב דעתו".

משמעות "גמרא" כאן אינה דווקא טקסט מסוים, אלא גישה ודרך התייחסות ללימוד. מובן מאליו שבנקודה מסוימת חייב האדם לרכוש ידע יסודי. אבל מבחינת השאיפה האידאלית, לאן חותרים? האם רוצים להסתפק בידיעות גולמיות? זו אינה קביעות של תורה, זו אינה הפנמה של תורה, וזו אינה השאיפה ל"והערב נא" שעליה אנו מפילים תחינתנו מדי בוקר - רגש של חיבה ועונג בתורה. המלאות והעושר שבתלמוד תורה נמצאים ב"פלפלת בחוכמה", וב"הבנת דבר מתוך דבר". אם האדם משתדל להשתלט על המורכבות, העומק וההיקף של תורה, אזי זוכה הוא בדרגת "הקבע" במלוא מובנו - לא על ידי רפרוף על פני השטח, אלא על ידי צלילה לעומק.

ח. המוטיבציה ללמוד

אני יודע היטב שרבים טרודים בשאלה, כיצד לפתח את הלהט והגעגועים הדרושים לתלמוד תורה. הם היו רוצים למצוא נוסחה כלשהי שהייתה מאפשרת את ההישג הזה כדבר הבא מאליו. אינני יכול לדבר על נוסחה, ואולם לדעתי ישנם מספר כיוונים שאותם ראוי להזכיר.

אולי החשוב ביותר הוא להדגיש שאין מדובר בתופעה מבודדת. רמת מחויבותו של אדם לתורה היא במידה רבה פועל יוצא ממחויבותו לקב"ה, ועל כן היא מתקשרת למקומן של עבודת השם ויראת שמים בחייו בכלל. ייתכן שישנם אנשים שנפשם חשקה בתורה כשלעצמה. ואולם לרובנו, אם יראת השמים אינה עמוקה דיה, אין זה סביר שמכל הדברים שאליהם ייחשף האדם, דווקא "שור שנגח את הפרה" הוא שייקח את לבו. ישנו יחס מעגלי בין יראת שמים לבין הדבקות בתורה: ככל שמתעצמת האחת, כך גם השנייה. על האדם לפתח דינמיקה דיאלקטית בין שתי אלו. ככל שהאדם עוסק בתורה בגלל שהוא רואה אותה כדבר שניתן מאת הקב"ה, בתור תורת ה', הרי שהקשר שלו לתורה יושפע מאוד מרמת הקשר שלו לקב"ה.

גם מבחינה חברתית, אין לראות אהבת תורה כתופעה העומדת לעצמה. הברייתא (אבות פ"ו מ"ה) אומרת שאחת הדרכים לקניין תורה היא "דיבוק חברים". מעבר לערכו מהבחינה השכלית הטהורה - מציאת אנשים שאתם תוכל לדון בחומר - משמעותו של דיבוק חברים היא גם בהשתייכות לקהילה של תורה, ושייכות זו חוזרת ומחזקת את עקרונותיו של הפרט.

סבורני שחוץ מהבחינה החברתית, יש מקום לדבר על דיבוק חברים גם במבט היסטורי. אדם צריך להעמיק את תחושת שייכותו לקהילת התורה החובקת את כל הדורות. למרות שלא ניתן להיות במגע ישיר עם הדורות שעברו, חשוב לדעתי להכיר את הקהילה הזאת. בין השאר, זה אומר רכישת היכרות עם גדולי ישראל.

יש גם לעשות מאמץ לטפל בבעיית המוטיבציה ללימוד תורה באופן ישיר, בעזרת ספרים ומאמרי חז"ל הדנים במעלתה של תורה. לא כל ספר יועיל לכל אחד באותה מידה, אבל ודאי שיש לנסות להיפגש עמם. חלק מן האנשים עשויים לגלות שהגאון מווילנה מדבר אליהם, אחרים יעיינו בכתבי הרב קוק, אחרים ברמב"ן, ואחרים ימצאו שלימוד מוסר במובן הקלאסי נוגע ללבם.

קשה לומר שדבר אחד יועיל לכולם, ושעלינו לאמץ גישה אחת בלבד להתמודד עם הבעיה. הסוגיה מורכבת, אבל אין ספק שיש להכיר בצורך להתייחס אליה. אפשר שבעבר חיו יהודים בעולם שבו כל זה נשאב מהסביבה כמובן מאליו. אולם רובנו איננו חיים בעולם הנושם תורה ללא הפסק. הואיל וכך, צריך אדם להשקיע בתחום זה ברמה שקודם לא היינו זקוקים לה (וייתכן שגם היום אין בזה צורך, בקהילות מסוימות).

ט. שאלה של ערכים

בסיכום, כאשר אנו מדברים על תורה כערך מרכזי, אנו עוסקים בשאלה שהיא כמותית וגם איכותית. מבחינה כמותית, כמה זמן ומאמץ מקדישים לתורה? השאלה נוגעת למספר השנים שמקדיש אדם לתורה במתכונת מלאה, וכן לכמה זמן הוא יקדיש לתורה כל יום או כל שבוע מהרגע שהוא יתחיל להתפרנס. אמנם מאמינים אנו ש"אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לשמים" (מנחות קי ע"א) - אבל אין זה אומר שהשאלה האם תהיה מרבה או ממעיט היא חסרת חשיבות. להפך, דבר זה משמעותי ביותר, הן כהשתקפות ערכיו של אדם, והן כדבר היוצק ומעצב את הערכים האלה בהמשך הדרך.

אם לעבור למישור האיכותי, האדם מתבקש לעשות את התורה למרכז חייו, להקפיד שתהיה לה קביעות, ושלא תידחק אי-שם לשוליים. עליה להיות קבועה במסגרת חייו הפרטיים, וגם בחברה ובהקשר ההיסטורי שבתוכם הוא חי, כפי שראינו אצל עזרא. מעשית, גורם ה"קבע" פירושו, לכל הפחות, שיש לאדם מסגרת זמנים מיוחדת לתורה, כך שתורתו אינה מזדמנת, אלא חלק יסודי ומהותי בלוח הזמנים שלו. יתרה מזאת; קביעות פירושה שהתורה היא המסגרת וכל דבר אחר מתוכנן סביבה, ולא שמתכננים את כל השאר ובסוף מכניסים קצת תורה למשבצת שנותרה.

זו כמובן תביעה גדולה, והדבר המשמעותי והבולט לגביה הוא שתביעה זו מופנית כלפי כל יהודי ויהודי. האדם אינו רשאי לתת לסביבה החברתית לקבוע, האם יהיה מקום לתורה בחייו או לא. צריך להיות ברור שלאן שלא יגיע, תורה היא ערך מרכזי, מסגרת לחיים, חלק מהותי מעצם קיומו של האדם. כעזרא בשעתו, עליו להשפיע על הקהילה שבה הוא חי - בין אם מדובר בקהילה החברתית, הכלכלית, המקצועית או האקדמית - שגם בה תהיה התורה בבחינת קבע.

עבור בן תורה, מתווספת עוד רמה. הברייתא דלעיל דיברה על אדם השומע דבר מפי חכם בבית המדרש. כאן אנו מבחינים בין "אדם" לבין "חכם". כמובן, על בן ישיבה לחתור בסופו של דבר לא רק להיות האדם המקשיב לחכם, אלא להיות אותו חכם עצמו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)